סיפור בהמשכים סודות מן החדר

פירי

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
זזה חיזק את הרושם שהבגדים שהיא מדדה (שלא היה עליהם פירוט רב)
היו צנועים ומקובלים, רק צבעוניים.
אז לא אכפת לה מחברות, כולם הולכים ככה.
רק במשפחה שלה לא.
כן, גם אני הבנתי ככה. אבל איך היא בטוחה שמישהו מהמשפחה לא יראה אותה, או חברות של האמא שיעבירו לה.
זה כבר צעד יותר מלראות אותה בתוך החנות שאז היא יכולה לעשות את עצמה סתם נקלעה לשם...
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בינתיים הצלחתי לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי לאחרונה: לא לעשות הפסקות של יותר משבועיים בין פרק לפרק. מקווה שאצליח לעמוד בזה גם בהמשך. אם יש לכם הרשאת כתיבה ויש לכם מה לומר - אשמח שתכתבו.

"נכון מהממם לה הכתום", פזלה אמונה לעמוס רגע לאחר שדרכה נעל הבלנסטון שלו בפתח החנות.

עמוס הנהן.

דם ברח מפני, נדחס בעורקי. הותיר אותי חיוורת.

"א -מונה", נעצתי בה מבט משתומם. כל אות הייתה טבולה בתוכחה שהתאמצתי להעביר לה ללא מילים.

"מה אמרתי?", היא כיווצה את המצח, צחקה. "בואנה את, לוקחת כל דבר בכבדות. תזרמי, אחותי, החיים יפים".


"נכון עמוס החיים יפים?", היא וידאה עם עמוס, צחקה שוב.

עמוס אמר ש"כן", "והחיים יפים". אמר גם "כל הכבוד שלבשתן את הבגדים מהתצוגה". המשיך לשבח את הסחורה שלו: הכי טובה בעיר. לקוחות מגיעים לכאן מכל הארץ.

כשעמוס התרחק, משכתי את אמונה אל הפינה, לחשתי: "את באמת לא יודעת מה לא בסדר במה שאמרת?"


"לא", היא הרימה אלי עיני דבש שקטות. "בסך הכל החמאתי לך, מאמוש".

עמוס הגיע בדיוק ברגע שניסיתי להסביר לה מה לא בסדר. זו הייתי אחת התכונות ששנאתי בו: הוא תמיד היה שם. בכל מקום. בכל זמן.

"מה, מה קרה?", הוא הניע את כך ידו בהתעניינות.

"שום דבר", התחמקתי. פתחתי זוג עיניים גדולות לעבר אמונה, קיוויתי שתבין.

היא לא הבינה. אמרה, מבודחת: "אפרת הייתה שמחה אם הייתה נותן לה במתנה את החולצה והחצאית. יש לה גם יומולדת אוטוטו כך שזה יהיה לגמרי נחמד מצידך".

"מזל טוב", חייך עמוס לפנים הסמוקות שלי. "את יכולה לקחת את הסט הזה איתך הביתה. מתנה ממני".

לו רק הייתה חלקת אדמה קטנה בתוך החנות, הייתי נכנסת בתוכה, עוטפת את עצמי בפירורים מלוכלכים, דביקים. אין דבר קשה יותר מהבושה.


האישה שנכנסה לחנות הייתה המלאך שגאל אותי. נשרכתי אחריה. שאלתי, נודניקית: "צריכה עזרה?".

היא חייכה. אמרה "לא, תודה".

בכל זאת נדבקתי אליה. הראיתי לה את הקולקציה החדשה, לא פסחתי גם על המבצעים.

כמה זרה הייתה לי הרדיפה הזו. כמה שנאתי אותה. בכל זאת המשכתי ללכת אחרי לקוחות, להציע להן עזרה שהדפו בנימוס או בתוקף.

רק ככה עמוס אהב את העובדות שלו: דביקיות.

* * *


"את פראיירית אם את לא לוקחת את זה", דחפה לי אמונה את החולצה הכתומה לתוך השקית. "קחי גם את החצאית", היא הגישה לי שקית מלאה עד תום. הלוגו של החנות התנוסס עליה.

"אני לא יכולה", ניסיתי להסביר. "תאמיני לי, אמונה, גם אם הייתי רוצה אני לא יכולה".

"שטויות במיץ אשכוליות וגזר. אפרת, תסתכלי לי רגע בעיניים".

"מה?", הרמתי אליה זוג עיניים עייפות. "אמונה, תביני שאני לא יכולה. ההורים שלי לא יקבלו את זה".

"אבל את חייבת לעשות את הצעד הזה, אפרת. בשבילך. אין שום בעיה בבגדים האלו, מבטיחה לך. את חייבת להסביר להורים שלך: זו אני. ואין מה לעשות".

"טוב, תביאי את זה", לקחתי ממנה את השקית.

"הופה!!", היא הריעה.

"אל תחגגי כל כך מהר. אני הולכת להחביא את זה מתחת למיטה או מאחורי הארון".

"זו גם התקדמות", היא המשיכה לנצח.

עזבתי את החנות כשהשקית בידי: כל הדרך חשבתי על השקית הזו, על מה שהיא טומנת בתוכה: בגדים.

לא, זה לא סתם בגדים. אלו בגדים שאני בעצמי בחרתי.

* * *

הבית החשוך קידם את פני בשתיקה.

לפני שהדלקתי את האורות רצתי לחדר. השקית רשרשה בידי כמו פצצה מתקתקת. זרקתי אותה מתחת למיטה וריפדתי אותה בכמה תיקים מאובקים. רק אז יכולתי לנשום לרווחה.

* * *

בשמונה בערב אמא קראה לי למטבח. הקול שלה היה חשדני מעט וזה גרם ללב שלי לצנוח.

"אפרת, מה זה הבגדים האלו?", היא הצביעה על השקית שהייתה בידיים של איילה.

איילה חייכה אלי חיוך קונדסי. אחות קטנה ומעצבנת.

ליבי נמעך בין צלעותיי, גזל לי אוויר. "זה.. אהמ.. כלומר... חברה הביאה לי".

אמא התיקה באיטיות את מבטה מהשקית אלי.

"התכוונתי שאני צריכה להעביר את זה לחברה", חילצתי את עצמי ברגע האחרון.

וכמה שנאתי את עצמי ככה: שקרנית ופוחדת.

הלוואי ויכולתי לגרוס את הפחד הזה לאלפי חתיכות קטנטנות, אפורות.


רציתי לגשת לאמא. בנחת. לספר לה את הסיפור שעומד מאחורי השקית. לדבר איתה על העבודה החדשה. רציתי לספר לה על אמונה איך נטלה ממני את יכולת הדיבור. הותירה אותי אילמת וחיוורת מול המציאות והבושה. רציתי לתאר לה את עמוס: דביקי ומעצבן. נחמד בצורה לא מתנחמדת. הייתי מספרת לה גם על עצמי: איך תמיד הייתי הד. אף פעם לא קול. הוא צרוד ושרוט הקול הזה, אבל נראה לי שיש לו מה לומר.

רציתי להרגיש אותה: אמא של אפרת.

רק ככה ילדות אוהבות להרגיש את האמהות שלהן: אמהות.
 
נערך לאחרונה ב:

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו, הפרק הזה משנה את הסיפור.
מאפרת ה"מורדת" לאפרת הנסחפת,
מקושי עם חינוך שקבלה, קושי בקשר עם אמא בתור אמא. כלומר, זו לא דרך הבית, זו כל ההתנהלות של האמא בתור שוטרת ובתור אחת שלאפרת קשה לשתף אותה, אפילו סתם בחיים.
מעמוס שהוא פשוט יותר פתוח ומדבר גם עם בנות, לעמוס ממש נדבק, מתנחמד, ונותן הרגשה לא נוחה בעליל.

ועוד משהו,
מהמשפטים האלו:
עמוס הגיע בדיוק ברגע שניסיתי להסביר לה מה לא בסדר. זו הייתי אחת התכונות ששנאתי בו: הוא תמיד היה שם. בכל מקום. בכל זמן.

רק ככה עמוס אהב את העובדות שלו: דביקיות.
נראה כי היא עובדת שם כבר זמן רב, וכן כותבת ממרחק של זמן.
זכור לי שכתבת שכל פרק הוא מנקודת מבט של מיד לאחר המאורע, כך שהמשפטים האלו לא כ"כ הסתדרו לי.

בכללי, פרק טוב. יש גם קידום משמעותי בעלילה, האמא מתחילה להחשף יותר לתהליך שבתה עוברת.
מחכה מאד להמשך. וכל הכבוד על ההחלטה, הלוואי ואני אחזיק בהפרשים קצרים כאלו בשתיל באדמת הלב... מעריכה ומחכה.
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
כרגיל כתיבה יפה מאד.

ביקשת ביקורת אז מרשה לעצמי קצת.
אז ככה, אמונה קלישאה. אני מצטערת, אולי תגידי לי אבל ככה היא בחיים האמיתיים, דיברתי איתה בעצמי וכו' - עדיין היא לא אמינה בעיני בתור דמות.
אני חושבת שיש לה בעיה מהותית כדמות משנה. היא לחלוטין בנויה סביב אפרת, היא לא מחזיקה מים בלעדיה. חוץ מ'מאמוש' ו'חיים' - אין לה אופי. לכן קשה לי להאמין לה.

"נכון מהממם לה הכתום"
"מה אמרתי?", היא כיווצה את המצח, צחקה. "בואנה את, לוקחת כל דבר בכבדות. תזרמי, אחותי, החיים יפים".
לפי איך שאני מבינה שניסית לתאר את אמונה, לא בטוחה שמתאים לה לא להבין מה בעייתי במשפט הזה. אני לא יודעת אם ניסית לתאר אותה כדתייה או כדמות ביניים לא מוגדרת - אבל פגשתי בחיי כמה כאלו, ובנושא הזה אם כבר תהיה בדרך כלל הקצנה לכוון השני. (זה בסדר שתדברי איתו? בטוחה?)
"לא", היא הרימה אלי עיני דבש שקטות. "בסך הכל החמאתי לך, מאמוש".
בעיני ה'מאמוש' קצת מיותר. שוב, זה נראה כאילו את מנסה לאפיין אותה באמצעות הסלנגים.
אישית הייתי ממליצה לך להפחית בהם ולהוסיף לאמונה סיפור רקע קטן, אפילו קטנטן ממש, זה יכול להיות שיחה שלה בטלפון, אזכור לחברה, משפחה, בעיה אישית שלה וכו'.
ככה היא לא תהיה רק אמונה הקלישאה שעובדת עם אפרת וממילא תקבל קצת יותר אופי.
"מזל טוב", חייך עמוס לפנים הסמוקות שלי. "את יכולה לקחת את הסט הזה איתך הביתה. מתנה ממני".
קצת מוגזם לי שהציע להביא לה את זה כמתנה, אבל אולי הוא באמת סתם טיפוס נדיב, מי יודע.
"שטויות במיץ אשכוליות וגזר. אפרת, תסתכלי לי רגע בעיניים".
פה אמונה ממש משתלטת על אפרת. כאילו אין לה מחשבה עצמית או דעה משלה בכלל. יכול להיות שאת רוצה להראות כאן את ההיסחפות שלה ואת העובדה שאין לה כמעט זהות בנויה - אין לי מושג אם זה הכיוון, אבל זאת ההרגשה שקיבלתי מהפרק.
 
נערך לאחרונה ב:

~שפרה~

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
צילום מקצועי

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
נראה כי היא עובדת שם כבר זמן רב, וכן כותבת ממרחק של זמן.
זכור לי שכתבת שכל פרק הוא מנקודת מבט של מיד לאחר המאורע, כך שהמשפטים האלו לא כ"כ הסתדרו לי.
נכון, אבל הפרקים נכתבים אחרי פרק זמן ולא אחרי כל יום. שימי לב שגם בפרקים הקודמים יש מעבר של זמן. אני משתדלת שזה לא יהיה מעבר ממש חד כמו מעבר בין שנים. אבל הגיוני שיהיה הפרש של שבועיים או אפילו חודש בין הפרקים.


ביקשת ביקורת אז מרשה לעצמי קצת.
אז ככה, אמונה קלישאה. אני מצטערת, אולי תגידי לי אבל ככה היא בחיים האמיתיים, דיברתי איתה בעצמי וכו' - עדיין היא לא אמינה בעיני בתור דמות.
אני חושבת שיש לה בעיה מהותית כדמות משנה. היא לחלוטין בנויה סביב אפרת, היא לא מחזיקה מים בלעדיה. חוץ מ'מאמוש' ו'חיים' - אין לה אופי. לכן קשה לי להאמין לה.
האמת שאני מסכימה עם כל מילה.

גילוי נאות: הייתם אמורה לעלות פרק אחר. פרק שיש בו דיאלוג בין אמונה לאפרת ובו אמונה מרחיבה יותר על הרקע שלה. גנזתי אותו ברגע האחרון כי הרגיש לי שהפרק הזה לא מקדם את העלילה. הוא מרחיב על הרקע של אמונה, על הבית שגדלה בו. אבל מעבר לזה, הוא לא ממש קידם את הסיפור. ובסיפור שלא נועד להתפרס על יותר מדי פרקים, לא ידעתי אם כדאי להתבזבז על זה.

אבל אני רואה שזה כן משהו שהפריע גם @שיבת ציון דיברה על אותו נקודה בפרק הקודם. צריכה לראות איך אני שוזרת את זה בסיפור בלי להימרח ולהגיע לים של פרקים.


אישית הייתי ממליצה לך להפחית בהם ולהוסיף לאמונה סיפור רקע קטן, אפילו קטנטן ממש, זה יכול להיות שיחה שלה בטלפון, אזכור לחברה, משפחה, בעיה אישית שלה וכו'.

לפני שני פרקים כתבתי דיאלוג בינה לבין אפרת שמספר קצת יותר על הרקע שלה. מצטטת:

"ההורים שלי גרושים. אני לא בדיוק שואלת אותם", היא שלפה סכין יפנית מהכיס האחורי בחצאית, חתכה במיומנות מרשימה את הסלוטייפ שעטף את אחד הקרטונים.

"זה כיף?"

"מה כיף!? שההורים שלי גרושים? לא! שאני עושה מה שבא לי? לפעמים". הקול של אמונה טפטף סרקזם. כל הברה עטופה במרירות, כאילו היא מתענגת על טעמן של המילים.

"זה קרה לפני שנתיים", היא המשיכה לשתף תוך כדי שהיא פותחת את הקרטון השני, "הייתי אז בת 16. בהתחלה, כל סיטואציה הכי קטנה הזכירה לי את היום בו אבא עזב את הבית. האמת היא שזה משהו שאני עדיין לא מצליחה לשכוח: לחיים יש דרך להזכיר לי את זה מדי פעם. למשל שבוע שעבר נסעתי עם חברה לצפון. פספסנו את האוטובוס האחרון שהיה אמור לצאת משם בשתיים עשרה בלילה. ההורים של חברה שלי לא הפסיקו להתקשר, חיפשו בשבילה אינספור פתרונות. הבטיחו שבמקרה שלא נסתדר הם יבואו לקחת אותנו ברכב שלהם. כל חמש דקות בדקתי את הנייד שלי. לא היו שם שיחות שלא נענו. אפילו לא שיחה אחת. הם בכלל לא ידעו שנסעתי...".

כמובן שזה לא מספיק בשביל להכיר אותה. אבל זה כן נותן איזשהו קצה חוט. אגב, יש סיבה שאמונה משתמשת בריבוי סלנגים. זה כן קשור לחיים שלה, למה שהיא רוצה לשדר לאפרת ולעולם. מעדיפה לענות את התשובות באמצעות דיאלוגים וסיטואציות חיות, מאשר לכתוב אותן כאן. אבל אם בהמשך זה לא יהיה מובן אני אסביר.

בכל אופן, לגבי זה:
פגשתי בחיי כמה כאלו, ובנושא הזה אם כבר תהיה בדרך כלל הקצנה לכוון השני. (זה בסדר שתדברי איתו? בטוחה?)
בד"כ דווקא לאלו שהכי רחוקים מהדת יש את הבורות הזו. גם לי יצא לפגוש כמה כאלו ששאלו על כל דבר "מותר לך" אבל הן אפילו לא היו דתיות לייט. ולדעתי דווקא מכאן נולדה הבורות הזו.
קצת מוגזם לי שהציע להביא לה את זה כמתנה, אבל אולי הוא באמת סתם טיפוס נדיב, מי יודע.
מעניין אותי אם תפסתם שזה חנות בסגנון של זויה שירה חדשה וכו'. זה לא חנות בסטייל מזל חזוט חן פאשן ואחרות. אחרת עמוס לא היה מפרגן לה מתנה כזו.
 

Rut_a

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
UX UI
D I G I T A L
יוצרי ai
מעניין אותי אם תפסתם שזה חנות בסגנון של זויה שירה חדשה וכו'. זה לא חנות בסטייל מזל חזוט חן פאשן ואחרות. אחרת עמוס לא היה מפרגן לה מתנה כזו.
כן!! לי עלה זויה מיד.

אגב, לי הזוי קצת שההורים לא עלו עליה עדיין. לא הייתה שום בת של מורה, בת דודה של שכנה, או סתם קרובה שנכנסה לחנות, זיהתה והלשינה?
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הייתי מוותרת על המשפט הזה, לחלוטין. התיאור הקודם לו גורם לנו להבין לבד שהיא מבוישת
הערה נכונה. אני גם לא בעד חזרה מיותרת. שכתבתי אותו חשבתי לעשות הקבלה בין הבושה לפחד, בסוף ויתרתי על ההקבלה הזו. בחרתי בהקבלה אחרת:

רק ככה עמוס אהב את העובדות שלו: דביקיות.
רק ככה ילדות אוהבות להרגיש את האמהות שלהן: אמהות
כך שהייתי צריכה להשמיט אותו. תודה על ההערה.


מחכה לפרקים הבאים. נשמע שהולך להיות מעניין!
גם אני :)

האמת שחשבתי שיהיו כאלו שיכתבו לי שלא מתאים לכתוב דברים מסוימים. כמו כל השיח עם עמוס. רק אתמול שמעתי על דיון בסגנון של "לא מתאים לכתוב איך הדמות נראית וכו' משום צניעות". שמחה שזה לא הפריע לאף אחד. או שכן? (לא משהו שישנה את הסיפור, אבל מאוד מעניין אותי לשמוע אם כן)
 

~שפרה~

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
צילום מקצועי
הערה נכונה. אני גם לא בעד חזרה מיותרת. שכתבתי אותו חשבתי לעשות הקבלה בין הבושה לפחד, בסוף ויתרתי על ההקבלה הזו. בחרתי בהקבלה אחרת:



כך שהייתי צריכה להשמיט אותו. תודה על ההערה.



גם אני :)

האמת שחשבתי שיהיו כאלו שיכתבו לי שלא מתאים לכתוב דברים מסוימים. כמו כל השיח עם עמוס. רק אתמול שמעתי על דיון בסגנון של "לא מתאים לכתוב איך הדמות נראית וכו' משום צניעות". שמחה שזה לא הפריע לאף אחד. או שכן? (לא משהו שישנה את הסיפור, אבל מאוד מעניין אותי לשמוע אם כן)
תשמעי, אני לא מוצאת בזה בעיה. אני בעד לכתוב את החיים (כמובן עד גבול מסוים).
את מתכננת להוציא את זה לספר? אם כן - קהל היעד תבדקי אם מקובל שם...
 

~שפרה~

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
צילום מקצועי
מעניין אותי אם תפסתם שזה חנות בסגנון של זויה שירה חדשה וכו'. זה לא חנות בסטייל מזל חזוט חן פאשן ואחרות. אחרת עמוס לא היה מפרגן לה מתנה כזו.
מייד תפסתי.
 

שועל ספרות.

רודיום לשעבר. מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
צילום מקצועי
האמת שחשבתי שיהיו כאלו שיכתבו לי שלא מתאים לכתוב דברים מסוימים. כמו כל השיח עם עמוס. רק אתמול שמעתי על דיון בסגנון של "לא מתאים לכתוב איך הדמות נראית וכו' משום צניעות". שמחה שזה לא הפריע לאף אחד. או שכן? (לא משהו שישנה את הסיפור, אבל מאוד מעניין אותי לשמוע אם כן)
האם זה מפריע? לא מדי. מקבלים בעלונים משפטים גרועים מכך... כספר, כמו שכבר נכתב, יש מצב שזה יפריע לקהל יעד שמור.
וואו, הפרק הזה משנה את הסיפור.
מאפרת ה"מורדת" לאפרת הנסחפת
דווקא זה לא שינוי לדעתי, אלא התהליך הצפוי.
כל מורד צעיר שעדיין טבועים בו ערכי הבית, הופך לנסחף בדברים שנשמר מהם.
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אגב, לי הזוי קצת שההורים לא עלו עליה עדיין. לא הייתה שום בת של מורה, בת דודה של שכנה, או סתם קרובה שנכנסה לחנות, זיהתה והלשינה?
הערה טובה.
בעיקרון לפי חוקי הכתיבה יוצרת, שכותבים ספר שהוא לא פנטזיה כל דבר שהוא יכול לקרות אפשר לכתוב אותו.
בסיפור הזה, בהתחשב בעובדה ששעות העבודה שלה הן יותר בבוקר, אני חושבת שהסבירות היא 50% שהיא תתגלה ו50% שלא.

מקסימום אפשר לוותר על ההגדרה הזאת, את יודעת...

אם הייתי מגדירה אותו כסיפור של 70 פרקים. כמו שאני מכירה את עצמי הוא היה מסתיים אחרי 7 שנים במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב הוא לא היה נגמר לעולם.


את מתכננת להוציא את זה לספר? אם כן - קהל היעד תבדקי אם מקובל שם...
אני יודעת שהוצאת ספרים חרדית לא תקבל את הספר, אז לא ממש חשבתי על האופציה.
לא שיש בו משהו בעייתי. (אחרת לא הייתי כותבת ומפרסמת אותו) פשוט הכללים שם יותר נוקשים.


האם זה מפריע? לא מדי. מקבלים בעלונים משפטים גרועים מכך...
מוזר. אולי מדובר בעלונים חינמיים. בעיתונים כמו מרווה לצמא, משפחה, קטיפה ואחרים לא יצא לי לראות.

כספר, כמו שכבר נכתב, יש מצב שזה יפריע לקהל יעד שמור.

זה לא קהל היעד שלי. אבל כמו שכתבתי לעיל, לדעתי הבעיה היא בהוצאות ספרים.
 

שולמית רוז

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
האמת שחשבתי שיהיו כאלו שיכתבו לי שלא מתאים לכתוב דברים מסוימים. כמו כל השיח עם עמוס. רק אתמול שמעתי על דיון בסגנון של "לא מתאים לכתוב איך הדמות נראית וכו' משום צניעות". שמחה שזה לא הפריע לאף אחד. או שכן? (לא משהו שישנה את הסיפור, אבל מאוד מעניין אותי לשמוע אם כן)
האמת שלי אכן צרם שעמוס נכנס לסיפור. (רק זה)
קצת היה מוגזם לי משפטים כמו:
"נכון מהממם לה הכתום", פזלה אמונה לעמוס
ובנוסף, מבחינת המציאות בשטח, לא מסתדר לי שבחנות חרדית של בגדי נשים עובד גבר, גם הוא בעל הבית.
לא מכירה חנות כזו, גם לא בסגנון זויה. (אני נזכרת שזה כן הולך בחנויות הקטנות הפרסיות ברח' יפו ובגאולה... אבל היה נראה שהתכוונת לחנות בסגנון יותר גדול ו"עדכני")
אבל כמו שכתבת, כנראה שלא כל דבר בסיפור חייב להסתדר לכל הקוראים בהגיון עד הסוף.
 

שועל ספרות.

רודיום לשעבר. מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
צילום מקצועי
מוזר. אולי מדובר בעלונים חינמיים. בעיתונים כמו מרווה לצמא, משפחה, קטיפה ואחרים לא יצא לי לראות.
כוונתי הייתה לעלוני הצניעות...
זה לא קהל היעד שלי. אבל כמו שכתבתי לעיל, לדעתי הבעיה היא בהוצאות ספרים.
הוצאות הספרים פועלות בהגיון. כנראה שהציבור החרדי השמור הוא נתח כבד.
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
לפני שני פרקים כתבתי דיאלוג בינה לבין אפרת שמספר קצת יותר על הרקע שלה. מצטטת:
אני שמחה שהבאת את הציטוט, כי זה קצת מחזק את הטענה שלי : )
יש כאן אקספוזיציה מאד ארוכה, מאד. פסקה שלמה שמתארת את חייה וגם את תובנותיה ובקיצור את כל השקפת החיים שלה על מה שקורה לה.
ובגלל שזה קצת מזכיר נאום ומוציא אותי בתור קוראת לרגע מהסיטואציה, שמתי לב שבקושי זכרתי את הקטע הזה.
שימי לב למשפט שהדגשתי, בעיני הוא לא טבעי כל כך בשיחה. ויכול בהחלט להיות שזה רק בעיני : )
"מה כיף!? שההורים שלי גרושים? לא! שאני עושה מה שבא לי? לפעמים". הקול של אמונה טפטף סרקזם. כל הברה עטופה במרירות, כאילו היא מתענגת על טעמן של המילים.

"זה קרה לפני שנתיים", היא המשיכה לשתף תוך כדי שהיא פותחת את הקרטון השני, "הייתי אז בת 16. בהתחלה, כל סיטואציה הכי קטנה הזכירה לי את היום בו אבא עזב את הבית. האמת היא שזה משהו שאני עדיין לא מצליחה לשכוח: לחיים יש דרך להזכיר לי את זה מדי פעם. למשל שבוע שעבר נסעתי עם חברה לצפון. פספסנו את האוטובוס האחרון שהיה אמור לצאת משם בשתיים עשרה בלילה. ההורים של חברה שלי לא הפסיקו להתקשר, חיפשו בשבילה אינספור פתרונות. הבטיחו שבמקרה שלא נסתדר הם יבואו לקחת אותנו ברכב שלהם. כל חמש דקות בדקתי את הנייד שלי. לא היו שם שיחות שלא נענו. אפילו לא שיחה אחת. הם בכלל לא ידעו שנסעתי...".
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אני שמחה שהבאת את הציטוט, כי זה קצת מחזק את הטענה שלי : )
יש כאן אקספוזיציה מאד ארוכה, מאד. פסקה שלמה שמתארת את חייה וגם את תובנותיה ובקיצור את כל השקפת החיים שלה על מה שקורה לה.
ובגלל שזה קצת מזכיר נאום ומוציא אותי בתור קוראת לרגע מהסיטואציה, שמתי לב שבקושי זכרתי את הקטע הזה.
שימי לב למשפט שהדגשתי, בעיני הוא לא טבעי כל כך בשיחה. ויכול בהחלט להיות שזה רק בעיני : )
תודה על ההערה. האמת שלפני כן קראתי כמה פעמים את הפסקה ולא היה נראה לי משהו מוזר בפסקה הזו. זו פסקה של 4.5 שורות ברציפות, לא הרבה מדי. אבל אחרי ההערה קראתי עוד כמה פעמים וכן הצלחתי להבין על מה את מדברת.

האמת שלי אכן צרם שעמוס נכנס לסיפור. (רק זה)
קצת היה מוגזם לי משפטים כמו:
"נכון מהממם לה הכתום",

אני יכולה להבין על מה את מדברת, והייתה לי תחושה שיהיו כאלו שזה יפריע להם. אבל הייתי חייבת לכתוב את מה שראיתי בשטח. ומה שראיתי בשטח הייתה מציאות לא מושלמת בתוך עולם שאפילו לא מתאמץ להיות מושלם.
וכמובן שתיארתי את הדברים בצורה הכי עדינה שיכולתי לתאר את המציאות האמתית.


בנוסף, מבחינת המציאות בשטח, לא מסתדר לי שבחנות חרדית של בגדי נשים עובד גבר, גם הוא בעל הבית.
לא מכירה חנות כזו, גם לא בסגנון זויה. (אני נזכרת שזה כן הולך בחנויות הקטנות הפרסיות ברח' יפו ובגאולה... אבל היה נראה שהתכוונת לחנות בסגנון יותר גדול ו"עדכני")
אבל כמו שכתבת, כנראה שלא כל דבר בסיפור חייב להסתדר לכל הקוראים בהגיון עד הסוף.

לגבי הסיפור הזה, עמוס לא ממש מוכר בחנות. הוא הולך וחוזר מתי שמתחשק לו. לפני שני פרקים היה כתוב שהוא הגיע באחת. גם בפרק הזה ניתן להבין שהוא הגיע יותר מאוחר. אמונה ואפרת הן המוכרות בחנות. עמוס הוא רק המנהל. אבל אגב, אני מכירה מספיק חניות כאלו שהמוכרים בהן הם גברים. (ולא רק חנויות קטנות)

דווקא עומדת לי חנות בראש שזה המצב שם בדיוק...
רק אחת?! אני ספרתי שלוש לפחות. (הרביעית נסגרה מאותה הסיבה)
 

שוקולד עילית

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ספור מהמם!!!
קראתי בשקיקה מהתחלה עברתי פרק פרק ולא פספסתי
רק התבאסתי שלא סיימת את זה אני במתח לא יפה
אני ממש מחכה
תכלס אפרת השתנה לה בסיפור 3 או 4 סוגי אופי
אהבתי תקטע שאם אני יתחיל בפרק הראשון ויעבור לאחרון
אני יחשוב שהחלפתי סיפור כי זה לא נשמע אותו דמות
קיצער אהבתי ממש שאפו
מחכה לעוד!!!
 

ELIZABET

משתמש רשום
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
ישבתי ועברתי עכשיו את הפרקים אחד אחד
וואוווו לא יצא לי לקרוא סיפור אפילו דומה
ישר אהבתי מחכה להמשך!!!
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק ד

א לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד:ב בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי:ג בְּנֵי אִישׁ עַד מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה תֶּאֱהָבוּן רִיק תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה:ד וּדְעוּ כִּי הִפְלָה יְהוָה חָסִיד לוֹ יְהוָה יִשְׁמַע בְּקָרְאִי אֵלָיו:ה רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה:ו זִבְחוּ זִבְחֵי צֶדֶק וּבִטְחוּ אֶל יְהוָה:ז רַבִּים אֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ יְהוָה:ח נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ:ט בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן כִּי אַתָּה יְהוָה לְבָדָד לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי:
נקרא  18  פעמים

ספירת העומר

לוח מודעות

למעלה