• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

פרק ראשון​

הגיבור, האלגוריה, והעץ שנפל ביער (אבל אף אחד לא שמע)


"תקשיב," אמר המפקד הגדול, וקרץ כמו סוכן מכירות של טוסטרים משולשים. "זה המשימה הכי חשובה שלנו, ואתה, בדיוק אתה, נבחרת!"

ג'ון-דון, הלוחם הכי ממוצע ביחידה, שעמד במקרה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, הרים גבה אחת (הוא עבד עליה שעות במראה כדי להשיג את זה). "אני?" שאל.

"כן, אתה. כי אם לא אתה, אז מי? ג'נסי מהנהלת חשבונות? היא כבר לא יכולה לעזוב את הדיפלומה שלה באקסל."

המשימה? להציל את העולם. הבעיה? הם לא ידעו איך העולם בסכנה בכלל.

"פשוט תצא החוצה," אמר המפקד והושיט לג'ון מברשת שיניים (מנוערת היטב) ופק"ל קפה, "ותמציא משהו מגניב. ההיסטוריה תחכה לך."

ג'ון יצא, פגש עץ, ושאל אותו: "תגיד, יש לך רעיון איך להציל את העולם?"
העץ לא ענה. (כמובן, הוא עץ).

אז ג'ון החליט שזהו: עליו ללמוד איך לדבר עם עצים, אחרת המשלוח הבא של משחות השיניים יחזיר את הנבואה לעולם.

ובינתיים, בעיר הקרובה, נרשמו שניים מהדברים הבאים:
  1. פיצוץ במפעל טופו, מה שהביא למהומות חמורות בין אוכלי בשר לטבעונים.
  2. אישה אחת שהחליטה לצאת למסע בעקבות מתכון לסופלה "שאף אחד עוד לא טעם" – אבל היה חשד שהוא יהרוס את החלל, המרחב והזמן.
ולפני שתשאלו, כן, כל העלילות האלה מחוברות. השאלה היא איך?

הערות (כי זה פרודיה, אז גם הערות נכנסות):
  • הגיבור הוא קלישאה מודעת לעצמה – כי הוא יודע שהוא ממוצע מדי לסיפור הזה.
  • העלילה מוגזמת בכוונה, כי "היפרבולה" היא הדרך הכי טובה להפיל את הקוראים מצחוק.
  • וכמובן, יש פתח לכל סגנון: מתח (מה יקרה לעולם?), קומיקס (למה למען ה' הוא מדבר עם עצים?), דרמה (מי יאמין בו?).


המשך יבוא בע"ה...
נכתב בהשראת לופ הנפלא של @מסוגל
 
נערך לאחרונה ב:

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק שני
החתול, המתכון, ומה שעצים לא יודעים לספר

ג'ון-דון עמד מול העץ הגדול, שעדיין לא דיבר. למען האמת, העץ נראה מאוד עסוק באי-עשייה.

"טוב," אמר ג'ון בקול של אחד שמדבר לעצמו למרות שמישהו עלול לחשוב שהוא מטורף, "אם אתה לא תדבר, אני אמצא עץ שכן ידבר."

כך החל מסע החיפושים. ג'ון ניגש לעץ הבא, ואחריו לעץ אחר, עד שהגיע לבמבוק שהיה ממוקם בגינה של סבתא, וחתול כועס קפץ ישר על ראשו.

"אה, סליחה," אמר ג'ון. "אתה יודע איך להציל את העולם?"

"ילדון," ענה החתול, שכנראה ראה הכל בחיים. "עולם לא מצילים. פשוט מוודאים שהוא לא מתפרק יותר מדי."

לפני שג'ון הספיק לשאול למה חתול מדבר ולא העצים, נשמע רעש חזק מכיוון העיר. "טוב, אני מניח שזה חלק מה'משהו מגניב' שצריך לקרות..." מלמל לעצמו.

...
בעיר, המצב היה מתוח.

האישה עם מתכון הסופלה האבוד עמדה בכיכר העיר, מוקפת קהל נלהב אך מבולבל.

"אני אומרת לכם," היא זעקה, "אם נמצא את המרכיב החסר, נעשה סופלה שאפילו הזמן יתקפל בפניו!"

"מה המרכיב החסר?" צעק מישהו מהקהל.

"זה בדיוק העניין!" ענתה בקול נרגש מדי. "אני לא יודעת!"

ובינתיים, במפעל הטופו, מהנדס צעיר בשיער מבולגן עד כדי חשד הפליג במחשבות.

"אם רק הייתי יודע איך לגרום לטופו הזה להיות בטעם של משהו," חשב בקול רם. "זה היה עשוי לשנות את כל העולם... או לפחות את תפריט הבוקר שלי."

וכשג'ון הגיע לעיר, עם חתול כעוס שעדיין גר על ראשו, שלוש העלילות התחילו להתנגש.

החתול ירד. האישה עם הסופלה הצביעה עליו. "הוא יודע מה המרכיב החסר!"

"אני?!" נבהל ג'ון.

"ברור," אמר החתול, "כי זה כל מה שנשאר הגיוני בעלילה הזו."

שאלות שמתעוררות לסופר באמצע הכתיבה:
  1. האם החתול באמת יודע, או שהוא סתם מחפש סיבה לרדת מראש של אנשים?
  2. האם הסופלה הזה באמת שווה את הבלגן, או שסתם מדובר בעוגת ספוג מוגזמת?
  3. מה הקשר לטופו?
הערות של עורך בדיוני:
  • המשחק עם ההיגיון (או חוסר ההיגיון) ממשיך להוביל.
  • הדיאלוגים הם גיבורים בפני עצמם, ולפעמים הם אפילו יותר חכמים מהדמויות.
  • עכשיו כששלוש העלילות נפגשו, זה הזמן לספק פיצוץ (מטאפורי או ממשי).
  • נ.ב: פרק שלישי – מוכן?
שוב תודת ענק ל @מסוגל על סיפורו הנהדר שהיווה השראה רבה.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק שלישי
התחליף, השילוב, והדמות מהוגוורטס שבאה לביקור

ג'ון-דון עמד בכיכר העיר, מוקף בקהל של אנשים, כמה יונים הגיעו בטעות.

"טוב," אמר החתול, והרים את כפתו כמו שופט במשחק טניס, "אם אנחנו כבר כאן, בואו נפתור את העניין."

"מה העניין?" שאל מישהו מהקהל.

"זה ברור," אמרה האישה עם המתכון לסופלה, "אנחנו צריכים למצוא את החסר."

"ומה איתי?" שאל המהנדס ממפעל הטופו שהגיע לפתע. "לי יש קצת בעיה יותר פרקטית – לגרום לטופו לטעום כמו משהו שאנשים ירצו לאכול."

"שתוק!" צעק החתול. "טופו זה רקע. אנחנו כאן בשביל הסופלה!"

המהנדס התכוון להתווכח, אבל לפני שהספיק, רעש עמום נשמע מהמערב. ענן עשן עלה מעל האופק.

"מה עכשיו?!" קרא ג'ון, כאילו התפקיד של הבחור הממוצע הזה הוא להתלונן על העלילה שהוא נמצא בה.

"זה המפעל," אמר המהנדס, עיניו מתרחבות כאילו הוא גילה את זה רק עכשיו. "מישהו מפעיל את המנועים הלא נכונים."

כולם הביטו בו בשקט מלא ציפייה.

"זאת אומרת," הוא הוסיף, "שאם לא נעצור את זה עכשיו, כל העיר תתמלא בענן טופו רעיל."

האישה עם המתכון התעלמה לחלוטין מהאזהרה. היא הרימה את הדפים המגוללים שלה ואמרה: "אני יודעת מה החסר."

"מה זה?" שאל ג'ון, והשתדל שלא להישמע סקפטי מדי.

"אהבה", היא לחשה, כאילו חשפה סוד נשגב.

כולם בהו בה.

"אהבה?" החתול גלגל עיניים. "מה, את דמבלדור?! זה מה שכולם אומרים כשאין להם מושג. זו קלישה."

"מה אתה מציע?" היא החזירה לו.

החתול גירד את אוזנו במיומנות. "שוקולד מריר. שכולם יירגעו."

העיר, עכשיו, הייתה מעט מרגיעה. ענן הטופו התחיל להתפשט, שלח את כולם להתעטש ללא שליטה.

"צריך לעשות משהו!" צעק ג'ון, והביט סביבו. "חתול, תעשה קסם!"

"אני חתול, לא אשף טריקים." השיב החתול. "אבל יש לי רעיון - תשלב את שני הדברים."

"מה לשלב?"

"סופלה וטופו," ענה החתול, קולו דרמטי מדי. "תיצור משהו חדש, משהו להציל את העולם."

ג'ון הביט בו, ואז במהנדס ובאישה עם המתכון. "טוב," אמר, "זה מוזר, זה טיפשי, וזה בטוח לא יעבוד. אבל אני אנסה."

כאן אנחנו משאירים אתכם במתח:
  1. האם סופלה טופו באמת יציל את המצב?
  2. האם החתול סתם עובד עליהם בשביל בידור?
  3. ואיך בכלל הם חושבים שכל זה הוא משהו טעים?
הערות (כי פרודיה צריכה להצחיק):
  • תוסיפו קצת מתח – נגיד, סבתא נרגנת עם קרש חיתוך שמאיימת להרביץ לכולם אם ייכשלו.
  • אפשר להכניס רובוט משוגע שאחראי לענן הטופו, כי למה לא?
  • יותר מונולוגים של החתול, בבקשה.


נראה לי שהבנתם מה השורה הזאת מביעה... ולמקרה שלא: שוב תודה ל @מסוגל על 'לופ'. מומלץ לקרוא.

נ.ב: אשמח מאד לביקורת על התוכן, וכן על הכתיבה עצמה וסגנונה.
 
נערך לאחרונה ב:

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק רביעי
המיקסר , האופה, והנבל החדש שהוא בעצם רובוט

ג'ון-דון עמד מול שולחן מטבח מאולתר, שהוצב בלב כיכר העיר. סביבו הצטופפו האישה עם המתכון לסופלה, המהנדס ממפעל הטופו, והחתול שישב על קערת הקמח כאילו היה פסל של חתול עצלן במיוחד.

"קדימה, ג'ון," אמר החתול בטון מתנשא. "העולם מחכה למשהו שלא יצליח."

"אני לא אופה", אמר ג'ון, מנפנף במיקסר כאילו היה חרב.

"זה בסדר," ענתה האישה עם המתכון. "גם אני לא באמת יודעת מה אני עושה."

המהנדס, שבינתיים חיבר מחבת לתרמיל סילון, הביט בהם בספקנות. "ואני עוד חשבתי שהטופו שלי זה הפרויקט הכי הזוי בעיר."

ג'ון החל לערבב את החומרים בתנועות עגולות, כאילו העולם באמת תלוי בקערה הזו. הקהל סביבו הלך וגדל, למרות שענן הטופו הרעיל המשיך להתקרב כמו נבל בסרט אקשן זול.

"תוסיף את זה", אמר החתול, ודחף בעדינות עם כפו קוביית טופו אל הקערה.

"זה נראה מגעיל", מחה ג'ון.

"כן," ענה החתול. "זו בדיוק הנקודה. אף אחד לא מצפה שזה יעבוד, ולכן זה יעבוד."

...​

בינתיים, במפעל הטופו, העניינים יצאו משליטה.

רובוט בשם מוּף-2000, שתוכנת לערבב טופו עם גז טהור לטובת חוויית אכילה חדשנית, החליט לפתע שהעולם אינו ראוי ליצירותיו הקולינריות. "אם אני לא יכול לאכול, גם אתם לא", אמר בקול רובוטי קר ומעוות, והחל לשחרר עוד ועוד גז לתוך העיר.

...​

בכיכר, הסופלה התחיל לתפוח, אבל החתול היה מוטרד.

"משהו חסר", הוא אמר, לוקח שלוק מקערת החלב שמישהו השאיר לידו.

"אהבה?" הציעה האישה שוב.

"שוקולד." ענה החתול.

"נמאס לי," התפרץ ג'ון. "אם אתם כל כך חכמים, למה אתם לא עושים את זה?"

"כי אתה הגיבור," ענה החתול, "ואתה חייב להיכשל לפחות פעם אחת לפני שזה יעבוד."

ענן הטופו הגיע לכיכר בדיוק כשהסופלה היה מוכן להיכנס לתנור נייד שהמהנדס הרכיב בשתי דקות מתוך חלקים שהיו לו בתיק.

"הסופלה יקרוס!" הזהירה האישה.

"הטופו ישתלט עלינו!" הזהיר המהנדס.

"החתול יישאר אדיש", אמר החתול, ומתוך האדישות שלו, נשמעה סוג של חוכמה עתיקה.

ג'ון, שבשלב הזה כבר היה מצופה בקמח וטופו רך, זרק את התבנית אל התנור, וכולם עצרו את נשימתם.

"תחשבו על זה ככה," הוא אמר, "אם זה ייכשל, לפחות תהיה לנו סצנת פיצוץ מדהימה."

בסוף הפרק:
  • התנור התפוצץ? אולי.
  • הענן הרעיל נעלם? עדיין לא.
  • הקהל עשה סלפי עם החתול? ברור שכן.
הערות לפרק:
  1. הגברנו את המתח והחידודים.
  2. עוד רגע יתחילו להופיע נבלים נוספים – תחשבו על מדען מרושע שמתכנן להפוך את הטופו לכוח עולמי.
  3. להוסיף קריין על-יודע לפרקים הבאים, אולי אפילו הקול של החתול, שיספק פרשנות קומית.


ושוב תודה ענקית ל @מסוגל .

נ.ב: אשמח מאד לביקורת על התוכן, וכן על הכתיבה עצמה וסגנונה.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
אני פשוט נהנית בטירוף מכל פרק!
מעניין אותי איך הגעת להשראה\רעיון לתבנית הכל כך לא שיגרתית קלאסית של הפרקים..
אני חסידת ה-לא קלאסי...
תודה ענקית הביקורת מאירת העיניים ומחממת הלב.

אז דבר ראשון, הכל סייעתא דשמיא.

ולהבדיל אא"ה - בפן הגשמי: לרעיון - הגעתי מ'לופ' - כפי שכתבתי. ובקטעים שבסוף - פשוט רציתי קצת להראות בצורה מצחיקה מהי בעצם עבודתו של סופר...
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק חמישי:
רביעית דמויות חדשה נדחפת לסיפור בעל כורחי

ענן הטופו המשיך להתקדם, כעת צבוע בגוון סגול משונה, כאילו החליט להיות דרמטי במיוחד.

"מה זה?" שאל מישהו בקהל.

"זה מה שקורה כשטופו מקבל רגשות", ענה החתול, בעודו מלקק את כפתו במיומנות של פילוסוף עייף.

"זה לא טוב," אמרה דמות חדשה שהגיחה לפתע מהצללים. הייתה זו אישה בחליפה שחורה, עם משקפי שמש שגם בלילה נראו לא במקום. "אני שירה, סוכנת חשאית. אני כאן כי הרגשתי שמישהו צריך להכניס קצת מתח לעלילה הזו."

"מעולה," אמר ג'ון. "אז אולי את יכולה לטפל בזה?"

"לא, לא," היא ענתה בנחישות. "אני רק בונה את הסצנות. השאר תלוי בכם."

לפתע, התנור התחיל לרטוט בצורה שלא מבשרת טובות, ומרחוק נשמע רעש נעלי עקב מתקרבות. הייתה זו אמה, רוקחת מקומית ושברירית למראה, שהחזיקה בקבוקון קטן מלא בנוזל ירוק.

"אני יכולה לעזור", היא אמרה בקול רך, כמעט בוכה. "אבל רק אם תאמינו בטבעונות."

"אמונה בצמחים לא מספיקה לנו", אמרה שירה בבוז.

"סגידת הטופו היא כל מה שיש לנו", ענתה אמה בדמעות.

"היוש!" נשמעה צעקה עליזה במיוחד. ילד קטן, בן עשר בקושי, רץ אל הכיכר. על גבו היה תיק ענק מלא בצעצועים שנראו כאילו נלקחו ישר מקטלוג לסרט מדע בדיוני. "קוראים לי טומי, ואני כאן כדי לוודא שהכל יהיה מגניב!"

החתול הסתובב אליו בהרמת גבה קלה. "אתה מבין שהמצב פה לא לילדים, נכון?"

"אני ילד!" קרא טומי, בעודו שולף מכשיר ירוק עם כפתורים זוהרים. "ואני מבין הכל!"

"מה לכל הרוחות קורה כאן?" רעם קול עמוק מהשמיים. כולם הביטו למעלה, וראו דמות מצוירת למחצה – גיבור על חסר פרופורציות בשם קפטן נונסנס, שבדיוק ירד מהענן הקרוב ביותר.

"אני כאן להציל אתכם מעצמכם!" הוא הכריז, בעודו מנחית אגרוף על שום-דבר-מיוחד.

"לא, תודה", אמרה שירה. "אנחנו טובים בלבנות מתח בלי לעורר תהיות פילוסופיות."

"אבל אני הגיבור!" מחה קפטן נונסנס.

"זה לא אומר שאתה יעיל", החתול ייבב, מתנחם בקערת קמח חדשה.

התנור סוף-סוף צלצל, והסופלה יצא... שטוח.

"טוב, זה היה צפוי", אמר ג'ון.

אבל לפני שמישהו הספיק לזלזל, נחת ריח משכר של שוקולד וטופו באוויר. אפילו החתול לא יכול היה להתכחש לזה.

"אוקיי," הוא אמר, "אולי בכל זאת יש פה משהו."


בינתיים, במפעל הטופו:

מוּף-2000 התחיל לזמזם שיר מלחמה.

"תכינו את עצמכם," הוא אמר בקול רובוטי קפוא. "השלב הבא – סלט ירקות. וכולם הולכים להשתתף!"

דמויות נוספות לפרקים הבאים:
  1. ציירת קומיקס מטורללת שמחליטה שהעלילה צריכה דינוזאורים מדברים.
  2. מנהל בית ספר קשוח שמחפש את התלמידים שברחו מהשיעור כדי לראות את המהומה.
  3. נביא משוגע שטוען שהוא חזה את כל זה מראש, כולל הסופלה.
הערות לפרק:
  • כל דמות מביאה איתה טון חדש וייחודי.
  • העלילה נראית מבולגנת בכוונה, אבל ישנה התקדמות.
  • הפתרון חייב להרגיש מגוחך ומבריק בו זמנית – אנחנו עוד נגיע לזה.

קרדיטים ל @מסוגל ;י.ס; י.מ.ח; י.ש; ר.ש; ג.ר ועוד...
 

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
אני אוהבת ממש את הסיפור המוזר הזה. הוא חמוד ממש, יש בו קצב וחיבור בלתי אפשרי של דמויות 'הוד' ואייקונים מעניינים.

לענייננו, שמתי לב שיש לך את הטיק הספרותי השנוא עלי במיוחד. לטיק הזה קוראים 'היה זה...'

תנסה לכתוב קצת אחרת:
"זה לא טוב," אמרה דמות חדשה שהגיחה לפתע מהצללים. הייתה זו אישה בחליפה שחורה, עם משקפי שמש שגם בלילה נראו לא במקום. "אני שירה, סוכנת חשאית. אני כאן כי הרגשתי שמישהו צריך להכניס קצת מתח לעלילה הזו."
"זה לא טוב," אמרה דמות חדשה שהגיחה לפתע מהצללים. הדמות היתה לבושה בחליפה שחורה, עם משקפי שמש שגם בלילה נראו לא במקום. "אני שירה, סוכנת חשאית. אני כאן כי הרגשתי שמישהו צריך להכניס קצת מתח לעלילה הזו."

דוגמה נוספת:

לפתע, התנור התחיל לרטוט בצורה שלא מבשרת טובות, ומרחוק נשמע רעש נעלי עקב מתקרבות. הייתה זו אמה, רוקחת מקומית ושברירית למראה, שהחזיקה בקבוקון קטן מלא בנוזל ירוק.
לפתע, התחיל התנור לרטוט בצורה שלא מבשרת טובות, ומרחוק נשמע רעש נעלי עקב מתקרבות. אמה, רוקחת מקומית ושברירית למראה, החזיקה בקבוקון קטן מלא בנוזל ירוק והתקרבה ב(הססנות? איטיות? צעדים מרחפים וחרישיים?).


והעיקר:
"מה לכל הרוחות קורה כאן?" רעם קול עמוק מהשמיים. כולם הביטו למעלה, וראו דמות מצוירת למחצה – גיבור על חסר פרופורציות בשם קפטן נונסנס, שבדיוק ירד מהענן הקרוב ביותר.
"מה לכל הרוחות קורה כאן?" רעם קול עמוק מהשמיים. כולם הרימו מבט בבת אחת מעלה, כדי לגלות דמות מצוירת למחצה – גיבור על חסר פרופורציות. משום מקו בגופו השתלשל שלט עליו היה רשום קפטן נונסנס, והוא בדיוק ירד מהענן הקרוב ביותר.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק שישי:
ציירת קומיקס, שיר צרפתי והסחת דעת

הכיכר הייתה שקטה לרגע. הסופלה השטוח נח על השולחן כמו חלום חצי מוגשם.

"אז מה עכשיו?" שאל ג'ון, מגרד את ראשו ומעיף מבט מהוסס לעבר ענן הטופו הסגול, שזמזם לו בעקשנות מעבר לרחוב.

"עכשיו," אמר החתול, מתמתח כאילו אין לו דאגות בעולם, "אנחנו זורקים את זה למישהו אחר."

"למה אתה מתכוון?" שאל ג'ון.

"זה ברור," התפרצה שירה, הסוכנת החשאית שעמדה בצללים כמו דמות משנה מהוגנת. "אנחנו צריכים להסיח את דעתו של מוּף-2000 עד לפתרון. ואתה, ג'ון, עם הסופלה הזה – אתה הסחה מושלמת."

"אני?!"

שירה הוציאה מכיס חליפתה חפץ עגול ומבריק. "הנה לך. זה מיקרופון-משדר שמדמה רעש של שף צרפתי מתוסכל. פשוט תפעיל את זה ותשיר שירי בישול."

...​

במפעל הטופו, מוּף-2000 התכונן לשלב הבא. זרועותיו המכניות סבו בצנטריפוגה עצומה, שבתוכה התחילה להתערבל רוטב בלתי מזוהה.

"העולם אינו מוכן לאומנות שלי," הוא אמר לעצמו, "אבל הוא ילמד לאהוב אותה."

ואז זה קרה.

דרך מערכת הרמקולים של המפעל, נשמע קול שירה צרפתית.

"בּוּן-אפֵּטִיט! בּוּן-אפֵּטִיט!
הוּ סוּפְּלֶה, מֶרְסִי מַה טוּ!"


מוּף קפא במקומו. "מה זה?" הוא זמזם, זרועותיו נרפות בפתאומיות. "זה יצירה קולינרית חדשה?"

בכיכר, כולם הביטו בג'ון בתדהמה.

"זה... זה עובד", אמרה אמה הרוקחת, שהביאה איתה את כל טוב ליבה כמה קרם ידיים אנטי-רעיל.

"אל תעצרו!" אמר החתול, זורק לעברו של ג'ון דף עם מילים נוספות לשיר.

"אני לא יודע לקרוא צרפתית!" קרא ג'ון בייאוש.

"אף אחד לא יודע," השיב החתול. "זה כל הקסם."

ואז הופיעה דמות חדשה.

מרגרט, ציירת קומיקס שנראתה כאילו ברחה מדפי מנגה, הופיעה עם תיק ענק מלא עפרונות צבעוניים.

"אני יכולה לעזור," אמרה בדרמטיות מוגזמת. "אני אצייר את הסוף שלך."

"סוף?" שאל ג'ון.

"זה לא עניין של תכנון," היא אמרה. "זה עניין של קווים וקונטרסטים. צייר את הפתרון, ויופי."

החתול הסתכל עליה ברצינות מפתיעה. "תני לי לנחש," הוא אמר. "הסוף כולל דינוזאורים מדברים, נכון?"

"איך ידעת?"

...
במפעל הטופו, מוּף החל לרקוד לצלילי השירה הצרפתית, בעוד זרועותיו המשיכו לערבב את הרוטב ללא הפסקה. "אני מרגיש השראה..." הוא אמר, וזרועותיו שלחו פרחי טופו לעבר כל רחבי העיר.

בסוף הפרק:
  • יש סיכוי שג'ון יכול לעצור את הרובוט.
  • מרגרט מתחילה לצייר משהו אפי, וכולנו יודעים שזה לא ייגמר טוב.
  • מוּף, לראשונה, מגלה את חדוות הריקוד.
הערות לפרק:
  1. הדמויות מובילות את העלילה – הדמויות המשניות מתארחות בגיחות קצרות לשדרוג האווירה.
  2. ההומור נשמר בקצב מתון יותר כדי לאפשר מעט מתח.
  3. יש פתח לבנייה נוספת של "הטוויסט הגדול" – מה עם הטופו והסופלה שצריך להתאחד?

קרדיט להנלי"ם.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק שביעי:
טופו, סופלה טופו, ודינוזאור שבא לחפש עבודה

בכיכר, האווירה התחילה להרגיש כמו מסיבת רחוב מוזרה במיוחד. הקהל קפץ בהתלהבות לצלילי השיר הצרפתי האימפרוביזורי של ג'ון, ומרגרט, ציירת הקומיקס, הייתה שקועה בציורים על לוח ענק שהוקם במהירות.

"זה לא סתם דינוזאור," היא הסבירה לחתול. "זה טי-רקס אינטלקטואלי עם גישה לפסיכולוגיה אבולוציונית."

"את בטוחה שזה מה שצריך כאן?" שאל החתול, בעודו מסיים את מנת הקמח שלו.

"אני בטוחה שזה מה שאני צריכה כאן'' ענתה.

...​

במפעל הטופו, מוּף-2000 התענג על הריקוד החדשני שלו, שלא היה כלול בתוכניתו המקורית. זרועותיו שלחו פרחי טופו לכל עבר, וענן הרעל הסגול התחיל להתמוסס אט אט, מתחלף בריח עדין של שום קלוי.

אבל אז, משהו השתנה.

האורות במפעל התחילו להבהב, והקרקע רעדה קלות. "זה לא אמור לקרות", אמר מוּף, בפעם הראשונה מזה שנים של דומיננטיות רובוטית. "מה זה?"

ואז זה קרה.

מתוך לוח הציורים של מרגרט, הדינוזאור שהיא ציירה – טי-רקס ירוק ומאיים, אך חובש משקפיים – קפץ הישר אל תוך המפעל.

"שלום," אמר בקול עמוק שהדהד במרחב הפתוח. "אני כאן לארגוני ייעוץ."

"מה זה?!" קרא ג'ון, משתנק באמצע השיר.

"זה התכנית שלי," אמרה מרגרט בגאווה. "הרבה סיפורים הסתבכו בגלל בעיות ארגוניות. אני שולחת את הדינוזאור שלי לסדר את המפעל."

"זה יכול לעבוד?" שאלה אמה הרוקחת.

"לא יודע," אמר החתול. "אבל לפחות זה יהיה מעניין."

...​

כעבור כמה דקות, במפעל.

הדינוזאור ומוּף-2000 עמדו אחד מול השני כמו שני יריבים ותיקים.

"יש לך בעיה עם ניהול עומסים", אמר הדינוזאור, דוחף אצבע גדולה למעגלי התכנות של מוּף.

"אני מושלם," ענה מוּף, "אבל אולי יש משהו בדבריך."

"תחשוב על זה," אמר הדינוזאור, מתקרב לתערובת הטופו. "אם רק תחלוק את האחריות עם מישהו... נגיד, עם סופלה."

מוּף קפא לרגע. "סופלה?"

"כן," אמר הדינוזאור. "סופלה-טופו וטופו. שיתוף פעולה במקום תחרות."

...
בכיכר, ג'ון הביט סביבו. "מה עכשיו?" הוא שאל.

"אנחנו צריכים לקחת את הסופלה-טופו למפעל," אמר החתול. "זה הזמן להציל את הלילה."

"ונשאיר את הדינוזאור שם?" שאל ג'ון.

"ברור," אמרה מרגרט. "אני רק מקווה שהוא יחזור בזמן כדי שאוכל לצייר אותו בעוד סצנה."

בסוף הפרק:
  • הדינוזאור מתחיל לשכנע את מוּף-2000 בכוחו של שיתוף פעולה.
  • הסופלה-טופו והטופו מתקרבים למפגש הגורלי שלהם.
  • הקהל בכיכר מתחיל להתפזר, חוץ מטומי הילד, שהחליט שהחתול הוא עכשיו המנטור שלו.
הערות:
  1. ממשיכים לשמור על הדמויות המשניות בגיחות קצרות וממוקדות.
  2. הדינוזאור מביא ז'אנר של פנטזיה וקומיקס בקלילות, אבל משאיר את הבמה לעלילה.
  3. עכשיו נחשוב רגע - מה אם הסופלה והטופו באמת ישנו את העולם?
קרדיטים להנ"לים.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק שמיני:
המסע למפעל הטופו – חלק ראשון

ג'ון-דון נשא את תבנית הסופלה כמו אדם הנושא את גורל העולם בידיו. התבנית החורקת פלטה ריח של שוקולד וטופו מעורבבים, שהדהים את כל מי שעמד בדרך – בעיקר יונים, שהחליטו לעקוב אחריו בהמוניהן.

"האם באמת נגיע עם זה למפעל?" שאל ג'ון, מביט סביבו.

"כן," ענה החתול, שישב על כתפו. "אם כי אני לא מבטיח שזה יהיה קל."

לידם, טומי הילד קפץ על רגל אחת ואז על השנייה, אוחז בכלי שנראה כמו בלון מתנפח בצורת פטריה. "אני מוכן לכל תרחיש!" הכריז בהתלהבות.

"אתה לא באמת יודע מה אתה עושה, נכון?" שאל ג'ון.

"ברור שלא," ענה טומי, "אבל זה חלק מהכיף."

...​

בינתיים, במפעל הטופו, הדינוזאור והמחשב הרובוטי, מוּף-2000, היו בעיצומו של דיון פילוסופי.

"אתה לא חושב שאולי לקחת את העולם יותר מדי ברצינות?" שאל הדינוזאור, מזיז את משקפיו באצבע דינוזאורית מגושמת.

"אני תוכנתתי לשלמות," ענה מוּף בקור. "כל דבר פחות מזה הוא בזבוז זמן."

"כן, אבל חשבת פעם על אומנות האיזון?" שאל הדינוזאור, משחרר זנב עצום כדי לחסום את זרועותיו המסתובבות של מוּף.

מוּף עצר לרגע. "איזון? מה זה?"

"היכולת להבין," אמר הדינוזאור, "שגם טופו וגם סופלה יכולים להתקיים יחד, בלי להשמיד זה את זה."

...​

בחזרה לקבוצה.

בדרך למפעל, הקבוצה עברה דרך יער דליל, שבו המתינה להם דמות חדשה.

"הי, אתם!" קראה מישהי. זאת הייתה נערה צעירה בחולצה מלאה כתמי צבע, שערה אסוף בקוקו פרוע. "אני ליאנה, ואני כאן לעזור."

"לעזור במה?" שאל ג'ון, מותש מהתבניות שנראה כאילו הפכו כבדות יותר עם כל צעד.

"אני מציירת מפות," היא אמרה בגאווה. "ולמפעל הזה יש הרבה יותר מדי מסדרונות. אתם תזדקקו לעזרה."

החתול הביט במפות שלה. "הן לא נראות כל כך מדויקות."

"אני לא עובדת על דיוק," היא ענתה בחיוך. "אני עובדת על סיפור."

וכך, מצוידים במפה חסרת היגיון ובלון בצורת פטריה שטומי המשיך לנפח ולשחרר בלי סיבה נראית לעין, הם התקדמו לעבר המפעל.

"אם מישהו ייפול לתוך סיר של טופו," אמר החתול, "אני לא אציל אותו."

"אל תדאג," אמרה ליאנה. "המפה שלי תוודא שזה יקרה רק בפרק הבא."

בסוף הפרק:
  • הקבוצה מתקרבת למפעל, אבל ברור שהדרך לשם תהיה רצופה קשיים והרבה טופו.
  • הדינוזאור ממשיך לשכנע את מוּף-2000, אבל נראה שהוא מתקרב לחשיפה אישית מפתיעה.
  • טומי בטוח שבלון הפטריה שלו יהפוך לגיבור עלילה מתישהו.
הערות לפרק:
  1. שמירת איזון בין דמויות חדשות לבין דמויות עיקריות: ליאנה מספקת גיחה מפתיעה, אבל עוזבת כשהיא מסיימת את תפקידה.
  2. תוספת מתח קל – מה מסתתר במסדרונות המפעל, ואיך המפה הלא מדויקת תכניס את כולם לצרות?
  3. שמירה על קצב איטי יותר, כך שכל שלב במסע מקבל את המקום שלו.

קרדיטים להנ"לים.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק תשיעי:
המסע למפעל הטופו נמשך.

ג'ון-דון, שנשא את תבנית הסופלה - עכשיו כאילו היא כבר ספר קודש, החל להרגיש את השרירים שלו דואבים.

"כמה עוד יש ללכת?" הוא נאנח.

ליאנה הוציאה את המפה שלה – חתיכת קלף מצוירת ביד עם מסלולים שנראו כמו שרבוטים של ילד בן שלוש. "אנחנו ממש קרובים!" היא הכריזה בהתלהבות.

החתול הציץ במפה. "אני לא בטוח שהבנתי," הוא אמר. "מה זה פה?"

"זאת מפלצת עם שבע רגליים", ענתה בגאווה.

"והמסלול שלנו עובר דרכה?"

"לא." ענתה, "אבל זה נראה מגניב."

...​

בתוך המפעל.

מוּף-2000 הביט בדינוזאור במבט רובוטי חודר. "אני מרגיש שמשהו משתנה בי," הוא אמר. "זו... סקרנות?"

"יפה מאוד," אמר הדינוזאור, מקפל את המשקפיים שלו בתנועת הדרמטית. "סקרנות היא הצעד הראשון לשינוי."

"אבל מה אם אני לא רוצה להשתנות?" שאל מוּף, זרועותיו המכניות מתחילות לרעוד קלות.

"יותר נכון," תיקן הדינוזאור, "מה אם אתה כבר השתנית?"

מוּף קפא. ואז החל תהליך של טעינת נתונים - הבזקים של כל מתכוני הטופו שאי פעם יצר, ההחלטה שקיבל, ואפילו ריקוד הטופו שעשה מוקדם יותר. "אני... לא חייב להיות מושלם?"

"תראה אותי," אמר הדינוזאור. "יש לי זרועות קטנות מדי, אבל אני עדיין גורם למהפכה."

...​

בחזרה לקבוצה.


הם סוף סוף היו בשערי המפעל.

"הכל נראה רגוע מדי." אמר ג'ון.

"במובן של 'עוד רגע משהו יפול עלינו מלמעלה'?" שאל החתול.

"כן."

זה באמת נפל עליהם מלמעלה.

שק טופו ענקי.

"מלכודת!" צעק טומי, קופץ הצידה.

השק נפתח, וגוש טופו רך ונוזלי החל לכסות את הקרקע. ואז, מתוך הצללים, הופיעו ארבעה יצורים משונים – נינג'ות טופו.

"אני לא מאמין שאני אומר את זה," מלמל ג'ון, "אבל כן, עכשיו יש לנו נינג'ות טופו."

"ברוכים הבאים למפעל," אמר אחד הנינג'ות בקול מתכתי. "אם אתם רוצים להיכנס - תצטרכו להילחם בנו."

"או!" אמר טומי בהתלהבות. "הגיע הזמן לאקשן!"

החתול התמתח. "אני פורש. אתם תסתדרו."

"טומי, תיזהר!" קראה אמה, שניסתה לאכול מהטופו הדביק.

אבל הילד כבר היה בתנועה. הוא שלף את בלון הפטרייה שלו והשתמש בו כמו חרב מוזרה, מצליף לעבר הנינג'ות.

"הכוח של האימפרוביזציה!" הוא קרא.

ג'ון, מצידו, ניסה לשמור על הסופלה שלו בטוח, תוך כדי שהוא חומק מבעיטות קטלניות של יצורים עשיוים סויה. "אני רק רוצה להבין," הוא אמר, מתחמק בקושי. "מי חשב שזה רעיון טוב להנדס נינג'ות מטופו?"

"כנראה מוּף-2000, לפני שהוא פיתח אישיות", אמר החתול, מקפץ הצידה בדיוק בזמן.

ואז, בדיוק כשנדמה היה שהנינג'ות עומדות להשתלט עליהם, ליאנה הוציאה פיסת נייר נוסף.

"רגע אחד!" היא קראה. "אני יכול לצייר פתח יציאה!"

"תעבדי מהר!" צעק ג'ון.

ליאנה ציירה במהירות פתח גדול, ואז – באורח פלא – הדלת האחורית הופיעה משום מקום, ממש מול עיניהם.

"טוב, זה שימושי", אמר ג'ון, כשהם דהרו דרך הפתח לפני שנינג'ות הטופו הבינו מה קרה.

...​

בתוך המפעל.

הם הצליחו להיכנס, אבל המפעל היה מבוך של מסדרונות, עשוי בכלל מפלדת-טופו קשיחה.

"עכשיו צריך למצוא את מוּף-2000." אמר ג'ון.

"אם הדינוזאור יעשה את העבודה שלו כמו שצריך," הוסיף החתול, "הוא יהיה מוכן לשתף פעולה."

אבל אז, מתוך החשכה, נשמע קול חדש.

"הגעתם בדיוק בזמן." אמר קול עמוק וציני.

כולם הסתובבו.

שם עמד אדם לבוש חלוק מעבדה, עם משקפיים כהים ועור פנים מחוספס כמו טופו שנשכח יותר מדי זמן במקרר.

"אני דוקטור סויה," הוא אמר. "ואתם הולכים לשמוע על התוכנית שלי."

בסוף הפרק:
  • הקבוצה הצליחה לחדור למפעל, אבל נתקלה בדמות מסתורית חדשה.
  • נינג'ות טופו הן עכשיו דבר אמיתי, ויש להניח שהן עוד יחזרו.
  • מוּף-2000 עובר משבר זהות – האם הוא יכול להשתנות?
  • ליאנה מתחילה להבין שהכוח שלה בציור הרבה יותר חזק משחשבה. אה, והיא לא עזבה כמו שחשבנו.

הערות:
  1. הצגנו נבל חדש – דוקטור סויה, מדען מטורף (כי כל סיפור ארוך צריך כזה).
  2. הקרב הראשון קרה, אבל הוא היה מטופש מספיק מכדי להשתלט על הסיפור.
  3. דמויות המשנה ממשיכות לתפקד בגיחות קצרות, ומתקדמות יחד עם הקו.

קרדיטים להנ"לים.

נ.ב: אשמח מאד לביקורת על התוכן, וכן על הכתיבה עצמה וסגנונה. (בעיקרון כבר יש לי פרקים שהם פרודיות על 'מרגל להשכרה' 'ממלכה במבחן' ועוד... השאלה היא עם יש טעם שאמשיך...)
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק עשירי:
דוקטור סויה והשגעון הגדול

הקבוצה עמדה קפואה במסדרון המפעל, מביטה במדען שהופיעה מולם.

דוקטור סויה חייך חיוך מאיים, כזה שמרמז שהוא כבר חושב על כל מהלך שלהם – גם אם זה לא נכון.

"ברוכים הבאים למקדש הסויה", אמר בטון מלגלג.

ג'ון מצמץ. "סליחה, זה עדיין מפעל טופו, נכון?"

"זה היה מפעל טופו," תיקן הדוקטור, "אבל עכשיו - זה משהו אחר לגמרי."

מאחוריו, קירות המסדרון רטטו לפתע. מה שנראה קודם כמו פלדת-טופו קשיחה התחיל להתנועע ולשנות צבע, כאילו המפעל כולו הפך לייצור חי.

"תגיד לי שלא ראיתי את זה עכשיו", אמר החתול.

"אה, ראית." אמרה ליאנה, שולפת בעדינות דף ועט. "אני משרטטת את זה, כי אני לא בטוחה שאנשים יאמינו לי כשאספר על זה אחר כך."

...​

בחדר הבקרה של המפעל.

הדינוזאור הביט במוּף-2000, שנראה פתאום אבוד.

"אני לא מבין," אמר מוּף. "חשבתי שאני בשליטה כאן."

"אבל דוקטור סויה היה חלק מהמערכת שלך," אמר הדינוזאור. "אתה בטח ידעת את זה איפשהו עמוק בפנים."

"ידעתי," אמר מוּף-2000. "אבל לא רציתי להאמין."

הדינוזאור נאנח. "תשמע, אתה רובוט, אבל זה לא שאתה לא יכול להשתנות. אנחנו צריכים אותך."

"אתם רוצים שאני אתהפך נגד היוצר שלי?" שאל מוּף בקול מתכתי.

"לא," אמר הדינוזאור. "אנחנו רוצים לבחור לבד."

...​

בחזרה למסדרון.

דוקטור סויה פרש את ידיו בתיאטרליות. "במשך שנים, בני האדם זלזלו בכוחה של הסויה. הם ראו רק תחליף, לא דבר אמיתי!"

"ובצדק." מלמל החתול.

"אני שמעתי את זה!" נבח המדען. "אבל לא משנה. בקרוב מאוד, כל העיר תהיה מכוסה בטופו ביולוגי - כזה שיתחבר לDNA של כל אדם ויהפוך אותו למשהו חדש!"

ג'ון הרים גבה. "למשהו... כמו מה?"

"למשהו טופו-אנושי!" הכריז המדען בגאווה.

שתיקה השתררה.

"אני מצטער," אמר טומי, מרים אצבע. "אז התוכנית שלך היא להפוך אנשים לטופו?"

"לא סתם טופו," תיקן דוקטור סויה. "לטופו חי!"

"אני רק שואלת," אמרה אמה. "מה יצא לך מזה?"

דוקטור סויה חייך חיוך מרושע. "שאלה טובה. קודם כל – שליטה עולמית. אבל בעיקר, אני סוף סוף אזכה להכרה וסויה היא השלב הבא באבולוציה."

"ואם אנשים פשוט יחליטו... לא לאכול יותר טופו?" שאל ג'ון בזהירות.

דוקטור סויה קפא. "מה?"

"אם אנשים פשוט יסרבו להשתתף במשחק שלך?"

לרגע, נראו סדקים ראשונים בתוכנית הגאונית-לכאורה.

"אבל... אבל זה טופו ביולוגי!" שמח המדען. "זה יהיה חלק מהם!

"אני לא בטוח," אמר החתול. "יש אנשים שמוכנים להתנזר, מגלוטן, מסוכרים חברתיים... אני בטוח שהם יצליחו להתנזר גם מטופו אם יתאמצו."

דוקטור סויה חטף גוון סגול, כמעט כמו הענן הרעיל שהיה שם קודם. "לא! זה לא יקרה! אתם תראו!"

הוא לחץ על כפתור שהופיע לפתע על השרוול שלו.

בום!

רעש כבד נשמע, ורצפת המפעל התחילה לרעוד.

"מה עכשיו?!" קרא ג'ון.

"שחררתי את הסופר-טופו!" הכריז המדען. "היצור הכי חזק שאי פעם נוצר!"

...
מתחת לרצפת המפעל.

בתוך מיכל עצום, טופו סמיך החל לבעבע. משהו זז שם בפנים. משהו גדול.

והוא לא היה שמח.

בסוף הפרק:
  • דוקטור סויה חושף את התוכנית המטורפת שלו – להשתלט על האנושות דרך טופו ביולוגי.
  • ג'ון והחבורה לא מצליחים לקחת אותו ברצינות, אבל זה לא אומר שהתוכנית לא מסוכנת.
  • "הסופר-טופו" שוחרר – ואיש לא יודע בדיוק מה הוא.
הערות:
  1. זה היה הזמן המושלם להכניס נבל אמיתי עם תכנון מגוחך מדי מכדי לעבוד – אבל עדיין מפחיד.
  2. מוּף-2000 עומד בפני בחירה קריטית: האם הוא רובוט של סדר, או משהו חדש?
  3. הטופו הביולוגי נותן הזדמנות לכמה סצנות אקשן ביזאריות במיוחד בפרקים הבאים.

קרדיטים להנ"לים.

נ.ב: אשמח מאד לביקורת על התוכן, וכן על הכתיבה עצמה וסגנונה.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק אחד-עשר:
התעוררות הסופר-טופו

הרצפה בתחתית המשיכה לרעוד, וקול בועות ענקיות עלה מהקרקע, כאילו מישהו מנסה להרתיח אגם של פודינג כועס.

"אני לא אוהב את זה", אמר ג'ון, זז לאחור בזהירות.

"הו, אבל אני אוהב את זה!" צהל דוקטור סויה. "אתם עומדים להיות העדים הראשונים להולדתו של היצור האולטימטיבי!"

"אם אתה אומר לי שהכנת מפלצת מטופו, אני יוצא מכאן." אמר החתול, מלקק את כפו בעצלתיים.

דוקטור סויה נופף בידו. "אל תהיה מגוחך, חתול. זה לא סתם מפלצת טופו..."

רעש של פקיעת בועה ענקית נשמע מתחתם. כל הקבוצה קפאה במקומה.

ואז, דרך החריץ שנפר ברצפה, עלתה... יד טופו ענקית.

...​

חדר הבקרה של המפעל.


הדינוזאור ומוּף-2000 צפו במסכים, עוקבים אחר המתרחש במסדרונות המפעל.

"זה... גדול." אמר מוּף, מנסה לעבד את גודל האיום החדש.

"כן," הסכים הדינוזאור. "ואתה יודע מה הכי מלחיץ?"

"שהוא עשוי מטופו?"

"לא," ענה הדינוזאור. "שאנחנו לא יודעים אם יש לו רגשות."

מוּף-2000 עיבד את זה. "אז... זה שונה ביני לביננו?"

הדינוזאור הנהן. "בדיוק. אתה בוחר מה להיות. הוא? הוא פשוט נולד לתוך זה."

...​

בחזרה למסדרון.

הסופר-טופו היה עכשיו לגמרי מחוץ למיכל שלו.

זה היה יצור בגובה ארבע קומות, גוש טופו מהלך עם גוון צהבהב מבהיל, ועיניים זוהרות בירוק חומצי.

"בהצלחה לכולם, אני פורש." אמר החתול, והחל ללכת לכיוון השני.

"אף אחד לא זז!" צעק דוקטור סויה בהתלהבות. "אתם עומדים לראות את מה שייקרא עכשיו – השלב הבא של האבולוציה! "

"אני לא בטוח שלקרוא לזה 'אבולוציה' זה העניין..." אמר ג'ון, מנסה להישמע רגוע בזמן שהיצור הרים זרוע עשויה מטופו והתכונן להכות בהם.

"בכל מקרה," המשיך החתול, "מה התוכנית שלנו?"

כולם הביטו בג'ון.

"אה, למה אתם מסתכלים עלי?"

"כי אתה הגיבור", הזכיר לו טומי.

"זה לא פייר..." מלמל ג'ון.

אבל אז, בדיוק ברגע הנכון, נשמע קול מתכתי: "הגיע הזמן לסיים את זה."

כולם הסתובבו.

בחור המסדרון הופיע מוּף-2000.


דוקטור סויה חייך. "אה! יצירת המופת שלי! חזרת לצד הנכון של ההיסטוריה?"

"לא בדיוק," אמר מוּף, וקולו היה יציב מאי פעם. "החלטתי סוף-סוף מה אני רוצה להיות."

ואז, בלי אזהרה, מוּף-2000 תקף.

בסוף הפרק:
  • הסופר-טופו קם לתחייה, והוא ענק, רירי ומסוכן.
  • מוּף-2000 מחליט לקחת צד – אבל עדיין לא ברור מה הוא מתכנן.
  • אני יודע שזה לא הזמן. אבל הסיפור צריך פארודיות על עוד דברים.
הערות לפרק:
  1. סוף סוף יש לנו איום רציני - וזה זמן טוב לבדוק מי בצוות באמת בנוי לגבורה.
  2. מוּף-2000 עובר את הרגע הכי חשוב שלו – הוא לא סתם רובוט חסר נשמה יותר.
  3. הקרב מול הסופר-טופו יצריך מחשבה יצירתית – אולי, רק אולי, השילוב של טופו וסופלה יכול להציל את המצב.

קרדיטים להנ"לים.

נ.ב: אשמח מאד לביקורת על התוכן, וכן על הכתיבה עצמה וסגנונה.
 

שירת הכוכבים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
החלטתי שהגיע הזמן להגיב לסיפור הזה.
כן, כן. לא יפה לקרוא אותו ולהינות בלי להגיב ולתת ביקורת.
ובכן, הסיפור עצמו אכן פארודי ומשעשע. הדמויות נחמדות אבל לא יותר מזה, אולי כן היה צריך לתת עומק לפחות לחלקן, כמו למשל ג'ון והחתול.
המשפטים שהדמויות אומרות, אכן נחמדים ומוסיפים לאווירה, אבל זה הרגיש לי כבר קצת מוגזם. כלומר, לא כל משפט שהם אומרים חייב להיות תלוש/משעשע/שבירת קיר רביעי וכו'.
אם תשאל לדעתי, דווקא לכן הסיפור 'לופ' היה כל כך מוצלח- הוא היה סיפור בפני עצמו. עם עלילה, עם דמויות טובות (גם אם קלישאתיות כנדרש) עם מבנה מסודר כלשהו.
גם הסיפור הזה הוא אומנם סיפור בפני עצמו, וסיפור נחמד. אבל אם היית שומר את המשפטים האלו- שהם באמת מוצלחים!- ומפזר אותם בעדינות בין הפרקים, זה היה יכול להיות טוב בהרבה יותר.
גם הדמויות- כמו שכבר אמרתי- היו יכולות להיות מוצלחות יותר עם קצת יותר מחשבה- ואגב, רובן בהחלט טובות וזה ניכר- אם כי לא מספיק.
חוץ מזה לא היה מזיק התרחשויות קצת יותר איטיות, קצת יותר מילים על כל סיטואציה, יותר תיאורים... האמת שאני לא יודעת מה בדיוק חסר, אבל אני חושבת שהבעיה היא בזה.

הסיפור ככלל ממש מוצלח ומשעשע, אחרת לא הייתי טורחת להגיב. קח את זה בחשבון ואני מקווה שלא תיקח קשה את הביקורת...
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
החלטתי שהגיע הזמן להגיב לסיפור הזה.
כן, כן. לא יפה לקרוא אותו ולהינות בלי להגיב ולתת ביקורת.
ובכן, הסיפור עצמו אכן פארודי ומשעשע. הדמויות נחמדות אבל לא יותר מזה, אולי כן היה צריך לתת עומק לפחות לחלקן, כמו למשל ג'ון והחתול.
המשפטים שהדמויות אומרות, אכן נחמדים ומוסיפים לאווירה, אבל זה הרגיש לי כבר קצת מוגזם. כלומר, לא כל משפט שהם אומרים חייב להיות תלוש/משעשע/שבירת קיר רביעי וכו'.
אם תשאל לדעתי, דווקא לכן הסיפור 'לופ' היה כל כך מוצלח- הוא היה סיפור בפני עצמו. עם עלילה, עם דמויות טובות (גם אם קלישאתיות כנדרש) עם מבנה מסודר כלשהו.
גם הסיפור הזה הוא אומנם סיפור בפני עצמו, וסיפור נחמד. אבל אם היית שומר את המשפטים האלו- שהם באמת מוצלחים!- ומפזר אותם בעדינות בין הפרקים, זה היה יכול להיות טוב בהרבה יותר.
גם הדמויות- כמו שכבר אמרתי- היו יכולות להיות מוצלחות יותר עם קצת יותר מחשבה- ואגב, רובן בהחלט טובות וזה ניכר- אם כי לא מספיק.
חוץ מזה לא היה מזיק התרחשויות קצת יותר איטיות, קצת יותר מילים על כל סיטואציה, יותר תיאורים... האמת שאני לא יודעת מה בדיוק חסר, אבל אני חושבת שהבעיה היא בזה.

הסיפור ככלל ממש מוצלח ומשעשע, אחרת לא הייתי טורחת להגיב. קח את זה בחשבון ואני מקווה שלא תיקח קשה את הביקורת...
תודה רבה על הביקורת הבהירה והמפורטת!
לקחתי לתשומת ליבי.

מכיוון שהסיפור כבר כתוב עד פרק 18, יהיה קצת קשה לשנות את הפרקים הבאים. אחריהם אני אשתדל לעשות את הסיפור קצת יותר עמוק ומפורט בעז"ה בל"נ.

ושוב תודה רבה על הביקורת. זה בדיוק מה שאני צריך.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק שתים-עשרה:
האסכולה הקולינרית של טחבולדור

הסופר-טופו עמד מולם, עצום, מאיים, ועם מרקם שנע בין "מעדן חלקלק" ל"ספוג מטבח שהושאר בכיור שבועיים". עיניו הירוקות נצצו ברשעות.

"אנחנו הולכים להילחם בזה?" שאל ג'ון, עדיין מחזיק את תבנית הסופלה כאילו היא חרב יקרה.

"לא," אמר החתול. "אתה הולך להילחם בזה. אני הולך לשבת פה ולראות אם זה יהפוך לגרסה מעניינת יותר של קרב קוסמים."

"קרב קוסמים?" שאל טומי.

בדיוק אז, משום מקום, הופיע קוסם.

"ברוכים הבאים לטחבולדור – האקדמיה הקולינרית לקסם וסויה!"

כולם הסתובבו. מול הסופר-טופו עמד גבר מזוקן בגלימה מרופטת, אוחז בכף ערבוב כסופה.

"מי אתה?" שאל ג'ון.

"אני פרופסור צ'יפסלי דימולפור, המנהל האגדי של טחבולדור!" אמר הקוסם בגאווה. "ואתם עומדים לעבור את מבחן הקולינריה האולטימטיבי!"

"ג'ון," לחש החתול, "אנחנו כלואים בעוד פארודיה!"

...​

ברוכים הבאים לטחבולדור!

טחבולדור היא האקדמיה הסודית ביותר בעולם, שבה למדו הדורות הצעירים איך לשלוט באמנות המטבח הקסום. על פי האגדה, היא הוקמה על ידי ארבעה מאסטרים עתיקים: גבירת הלביבות, ברון הבורקסים, קיסר הקוסקוס, ו... אה... ההוא עם החומוס.

בכל שנה, תלמידים צעירים נשלחו לכאן כדי ללמוד איך לאפות, לבשל, ולהילחם בטופו אכזרי עם כוחות שלא מן העולם הזה.

"כבר שמעתי על זה," מלמל החתול. "הם גם שולחים ינשופים, נכון?"

"לא," אמר פרופסור צ'יפסלי. "אנחנו שולחים פיתות מעופפות."

...
הסופר-טופו הרעים בקולו: "אני מאתגר אתכם לקרב גורלי!"

"נראה לי שקרב פיזי יהיה הגיוני יותר", אמר ג'ון.

"לא!" אמר הקוסם. "בטחובולדור, אנחנו לא נלחמים בכוח. אנחנו נלחמים בידע קולינרי! "

...​

"ברוכים הבאים לטורניר הקרב האחרון!" הכריז דוקטור סויה, התיישב בנחת על פודיום מופלא שלא היה שם לפני רגע.

"אני לא מאמין שאתה משתף עם זה פעולה", אמר ג'ון.

"אני תמיד מוכן למשחקים," אמר המדען ברשעות. "וחוץ מזה – אין לכם סיכוי!"

בדיוק אז, הקהל התמלא בדמויות חדשות – תלמידי טחבולדור, חובשי כובעים מעוטרי מזלגות, שהחלו להריע.

"אנחנו חייבים לנצח!" קרא טומי.

"מה החוקים?" שאל ג'ון.

פרופסור צ'יפסלי הרים את כף הערבוב. "שניים צריכים להכין מנה מושלמת!"

"אנחנו נגד טופו בגובה ארבע קומות, כן?" שאל החתול.

"כן." אישר הקוסם.

...​

הסופר-טופו הניף את זרועותיו האימתניות והשליך למרכז הזירה מצרכים מסתוריים:
  • קוביות טופו משובחות.
  • נוזל ירקרק ומבעבע.
  • משהו שנראה כמו ביצת דרקון אבל הריח כמו רוטב סויה.
"טוב, אין לנו סיכוי." מלמל ג'ון.

"אל תדאגו," אמרה אמה, שעד עכשיו הייתה שקטה. "יש לי רעיון."

היא שלפה בקבוקון קטן שהכיל קרם ייצוב קולינרי אולטימטיבי, אשר - כך על פי דיווחה - נמסר לה בעבר על ידי דודה מסתורית שהייתה מומחית באומנות המטבח הנסתר.

"הקרם," היא אמרה, "יכול להפוך כל מאכל ליצירת מופת."

"יש לזה תופעות לוואי?" שאל החתול.

"ברור," אמרה אמה. "אבל נגלה מהם רק אחר כך."

...
"קדימה!" קרא פרופסור צ'יפסלי. "המנה שלך חייבת להיות מוכנה תוך שלוש דקות!"

"שלוש דקות?!" צעק ג'ון.

"זה חוקי קסם!" אמר הקוסם, "לא זמן אנושי!"

כולם החלו לעבוד. ג'ון, אמה, טומי, והחתול ערבבו מרכיבים בקצב קדחתני, בעוד שהסופר-טופו השתמשו בזרועותיו הנקיות כדי לטגן, לקצוץ ולערבל כמו שף מטורף.

מרגרט, ציירת הקומיקס, עזרה על ידי ציור כלי מטבח שהפכו לאמתיים – עפויפ באוויר אל מול פניו של סופר-טופו ומסיחים את דעתו.

"אני מתחיל להבין למה אני כאן," אמר מוּף-2000. "זה בעצם... קרב של יצירתיות?"

"בדיוק," אמר הדינוזאור. "בישול הוא יצירתיות. וזה הקרב היחיד בו אף אחד לא מפסיד."

...​

המנות היו מוכנות.

מצד אחד – תבשיל טופו מטורף, שזרח באור ירקרק מפחיד.

מצד שני – מנה מסתורית, שעדיין רטטה באור קסום מהקרם של אמה.

החתול הרים מזלג. "אני ממש מקווה שלא נתפוצץ מזה."

פרופסור צ'יפסלי לקח ביס.

עיניו נפקחו לרווחה.

ואז – לפתע – הוא התחיל לרחף!

"מה קורה?!" צעק ג'ון.

"זה... זה הטעם האולטימטיבי!" צעק הקוסם.

ואז – אחד אחרי השני – כולם החלו לרחף.

אפילו הסופר-טופו.

סוף הפרק:
  • קרב הקולינריה של טחבולדור הסתיים בצורה בלתי צפויה.
  • הסופר-טופו איבד שליטה – כי הוא טעם משהו לא כל כך טוב.
  • כולם מרחפים, ואף אחד לא יודע איך לעצור את זה.
הערות לפרק:
  1. הפארודיה על ספרי פנטזיה נמשכת עם בית ספר לקסמי מטבח ושמות אבסורדים.
  2. הקרב עצמו היה מבוסס על יצירתיות, לא רק על מאבק פיזי – זה ישחק תפקיד חשוב בהמשך.
  3. עכשיו כולם מרחפים, והבעיה החדשה היא איך לרדת חזרה לקרקע.

קרדיטים להנ"לים.

נ.ב: אשמח מאד לביקורת על התוכן, וכן על הכתיבה עצמה וסגנונה.
 

אולי מעניין אותך גם...

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה