• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

פרק עשרים ואחד:

הפרק שלא נכתב (כי מישהו התעצל)


ג'ון-דון פתח את עיניו והרגיש שמשהו לא בסדר.

"מה זה?"

"מה קורה פה?"

"איפה אנחנו?"

"למה אין תיאורים?"

"אני מרגיש… ריק. כאילו העולם מסביבנו פשוט לא קיים."

"מה זאת אומרת?"

"תסתכל מסביב! אין תיאורים! אין צבעים! אין ריחות! אין שום דבר חוץ ממשפטים!"

"רגע, אז אנחנו… תקועים בפרק שבו לא השקיעו בתיאורים בכלל?"

"כנראה. זה מרגיש כאילו הכותב פשוט… התעצל."

"זה נורא. אני לא מאמין שזה קורה."

"אני דווקא כן."

"מה עכשיו?"

"פשוט תמשיכו לדבר."

"אבל זה מרגיש ריק!"

"טוב, אז נוסיף קצת מוזיקה בראש: דאם דאם דאאאם!"

"אני מתחיל לפקפק במשמעות החיים שלי."

"אני מתחיל לפקפק במשמעות של הסיפור הזה."

"רגע… אז איך יוצאים מפה?"

"אנחנו צריכים למצוא את הדרך לכתוב את עצמנו החוצה!"

"זה נשמע כמו תירוץ עלילתי ממש גרוע."

"זה מה שיש!"

"אז קדימה!"

"אוקיי, תחשבו," אמר ג'ון. "מה אנחנו יודעים?"

"אנחנו יודעים שאין פה כלום."

"אנחנו יודעים שאנחנו תקועים בפרק עצלן."

"ואנחנו יודעים שההורקרוקס הבא הוא כובע השף של דוקטור סויה."

"וזה אומר ש…?"

"זה אומר שהוא כנראה פה איפשהו."

"אבל איך מוצאים כובע אם אין אפילו מקום לחפש בו?"

"אנחנו צריכים ליצור את המקום."

"מה זאת אומרת?"

"תחשבו על זה – אם אין כאן תיאורים, אז אולי… אם נגיד משהו, הוא פשוט יקרה!"

"אתה אומר… שאנחנו יכולים לכתוב את המציאות בעצמנו?"

"כן! תנסו!"

"טוב… אה… אני רוצה שולחן."

שולחן מופיע באוויר.

"זה עבד!"

"אני רוצה דלת החוצה!"

דלת מופיעה.

"ואני רוצה חתול עם כתר."

לחתול יש כתר על הראש.

"אה," אמר החתול. "זה נשאר ככה?"

"כן!"

"נפלא."

"אוקיי, עכשיו לעניין," אמר ג'ון. "אנחנו צריכים את כובע השף של דוקטור סויה."

"אני מכריז שהכובע נמצא ממש כאן!"

פוף! כובע שף מופיע באוויר וצונח על ראשו של החתול.

"...אני לא מאמין שזה עבד."

"אני גם לא."

"אני מרגיש שעקפנו חצי מהעלילה."

"אני מרגיש שאין פה עלילה."

"אבל העיקר שהשגנו את ההורקרוקס!"

"אז עכשיו אפשר לצאת מפה?"

"אני דורש שנצא מהפרק הזה!"

הכול הופך לבהיר, והם יוצאים… סוף-סוף… בחזרה לעולם האמיתי.


סוף הפרק:
  • הם נכנסו לפרק בלי תיאורים – וגילו שהם יכולים ליצור את המציאות בעצמם.
  • במקום מסע מסובך – הם פשוט יצרו את כובע השף!
  • ג'ון מתחיל לחשוש שהסיפור הזה הפך להיות מדי מודע לעצמו.

הערות:

  1. פארודיה על ספרים שמדלגים על תיאורים כי "למי יש כוח."
  2. ניצול של הקונספט – במקום להילחם על ההורקרוקס, הם פשוט גרמו לו להופיע.
  3. משהו כאן מרגיש יותר מדי טוב… וזה אומר שהולך לקרות משהו רע.

קרדיטים להנ"לים.

נ.ב: אשמח מאד לביקורת על התוכן, וכן על הכתיבה עצמה וסגנונה.
 

שירת הכוכבים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
שני הפרקים האחרונים היו טובים יותר, באופן ניכר. המשפטים שהיו ממלאים קודם לכן את כל השיחה פוזרו באופן נכון יותר- לדעתי- בטקסט.
באופן כללי הם היו טובים יותר, ואני משערת שזה מהסיבה הזו.
רק הערה אחת קטנה: אהבתי את הרעיון של הפרק האחרון, אבל הפריע לי שלא ניתן להבין מה שכל אחד אמר.
כלומר, כן יש לדמויות הרקע סוג של אופי ונחמד שברור איזה משפט כל דמות אומרת, זה לדעתי יוסיף המון.
אז נכון שהרעיון הוא שמה שקורה זה שהכל ריק ורק הם מדברים וקיימים, אבל אפשר לכתוב זאת באופן כזה:

ג'ון: מה זה?
מישהו אחר(תחליט מי, או שכבר החלטת...): מה קורה פה?

וכן הלאה... לדעתי זה רק יוסיף, כי כשחושבים על זה- באותה מידה שבה הדיבורים שלהם קיימים, גם הם קיימים, לכן ניתן לדעת מי אומר את מה.
ועוד משהו- דווקא בהיעדר התיאורים פתאום הבנתי שהם לא רבים כל כך. אולי היה כדאי להוסיף עוד, בשביל האווירה. מדובר בסיפור שתיאורים, במיוחד אם הם יהיו ססגוניים כמו הדיבורים, יוסיפו מאוד לטקסט וישבחו אותו. קח את זה בחשבון.

תודה על הסיפור הזה, הוא באמת משעשע ורק בגלל שהוא טוב הגבתי. מומלץ לקחת גם את זה בחשבון...
בהצלחה בהמשך הסיפור, הוא באמת מוצלח.
 
נערך לאחרונה ב:

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
שני הפרקים האחרונים היו טובים יותר, באופן ניכר. המשפטים שהיו ממלאים קודם לכן את כל השיחה פוזרו באופן נכון יותר- לדעתי- בטקסט.
באופן כללי הם היו טובים יותר, ואני משערת שזה מהסיבה הזו.
רק הערה אחת קטנה: אהבתי את הרעיון של הפרק האחרון, אבל הפריע לי שלא ניתן להבין מה שכל אחד אמר.
כלומר, כן יש לדמויות הרקע סוג של אופי ונחמד שברור איזה משפט כל דמות אומרת, זה לדעתי יוסיף המון.
אז נכון שהרעיון הוא שמה שקורה זה שהכל ריק ורק הם מדברים וקיימים, אבל אפשר לכתוב זאת באופן כזה:

ג'ון: מה זה?
מישהו אחר(תחליט מי, או שכבר החלטת...): מה קורה פה?

וכן הלאה... לדעתי זה רק יוסיף, כי כשחושבים על זה- באותה מידה שבה הדיבורים שלהם קיימים, גם הם קיימים, לכן ניתן לדעת מי אומר את מה.
ועוד משהו- דווקא בהיעדר התיאורים פתאום הבנתי שהם לא רבים כל כך. אולי היה כדאי להוסיף עוד, בשביל האווירה. מדובר בסיפור שתיאורים, במיוחד אם הם יהיו ססגוניים כמו הדיבורים, יוסיפו מאוד לטקסט וישבחו אותו. קח את זה בחשבון.

תודה על הסיפור הזה, הוא באמת משעשע ורק בגלל שהוא טוב הגבתי. מומלץ לקחת גם את זה בחשבון...
בהצלחה בהמשך הסיפור, הוא באמת מוצלח.
שכוייח עצום על הביקורת המפורטת והבונה!
שמרתי אצלי.

לגבי התיאורים: חכי חכי לפרק הבא....
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

פרק עשרים ושניים:

יותר מדי תיאורים, אפס עלילה


הערפל התאבך סביבם כמו מרק סמיך של מילים מנופחות, שנשפך ממוחו של סופר מתלהב יתר על המידה. האוויר היה רווי במתח חסר סיבה, מתובל ברמזים מעורפלים ובאווירה מסתורית שלא הובילה לשום מקום.

האוויר היה כבד, ספוג בתחושת מועקה חסרת שם, כאילו כל צעד שלהם נשאב אל תוך מציאות רוויית מתח ומרומזת ברמזים לא ברורים, שנועדו ליצור אווירה קולנועית אך בפועל רק בלבלו את כולם.

האדמה תחת רגליהם הייתה מחוספסת, כאילו נכתבה בידי תיאורן שהקדיש יותר מדי זמן לטקסטורות חסרות משמעות. השמיים מעליהם התנשאו בגוון כחול-עמוק-אך-בעל-נוכחות-רגשית-מסוימת, כמו חלום רחוק של צייר שהתמחה בשקיעות מטאפוריות.

ג'ון-דון, שהרגיש כאילו נסחף ליקום שבו כל פרט מתואר שלוש פעמים לפני שמישהו בכלל אומר משהו, הביט סביבו באימה הולכת וגוברת.

"לא."

הקול שלו התגלגל לאורך המסדרון, הדהד בין הקירות המחוספסים, כמו לחש אבוד של סופרים שאיבדו שליטה על הטקסט.

"לא מה?"

"לא ככה."

"מה קרה?" שאל החתול, בעוד פרוותו מתוארת באורך מגוחך, כשכל פרט קטן של הזיפים שלו מקבל אנליזה פילוסופית.

"הפרק הזה... הוא רק תיאורים."

"אה."

"אנחנו לא יכולים לפעול."

"אז איך אנחנו יוצאים מכאן?"

"אין לי מושג. אבל אני בטוח שאנחנו תקועים בתוך ניסיון פואטי לא מוצלח להמחיש עומק מדומיין."

"נהדר", אמר החתול, ונעמד בגוף שגופו שתואר כמי שנעמד במין תיאור משוכלל של תנועה בסיסית שאין צורך להכביר עליה במילים.

האור נפל עליהם בזווית שתיארה לא רק את עוצמתו אלא גם את משמעותו הסימבולית, כמו מטפורה שנכתבה בידי תלמיד תיכון שמגלה את כוחם של שמות תואר בפעם הראשונה.

"אני לא יכול יותר," מלמל טומי. "אני מרגיש שהסיפור הזה... פשוט מתאר אותי יותר מדי. "

טומי נשען על הקיר, ידיו רפו, עיניו נעצמו קלות, כאילו כובד המילים שסביבו הפך לנטל מוחשי, כבד יותר ממשקל גופו.

"נו באמת!"

החתול צעד קדימה, פרוותו סמרה קלות באור הדרמטי, וזנבו התפתל באופנתיות שמרמזת על תובנה חדה שהוא עומד לחלוק.

"אני עומד לחלוק תובנה חדה," אמר החתול. "וזה שהתיאור פה יצא משליטה."

המילים ריחפו באוויר כמו עלי שלכת ביום סתיו שנשכח מלוחות השנה, צפות לאט בתוך מציאות רוויית מילים, אך חסרת משמעות אמיתית.

"ג'ון," אמר החתול, "אני אנחנו תקועים בפרק שבו התיאורים פשוט לא נגמרים!"

"אם עוד משפט אחד יתאר את איך שאני עומד," אמר ג'ון, "אני פשוט יושב על הרצפה ומחכה שזה ייגמר". קולו נשא נימה של ניצחון, מעורבב בנימה של תסכול, מצופה קלות באבק דרכים בלתי נראה.

"אני הולך להקיא", אמר החתול.

הוא לא באמת הקיא, אבל אילו הוא היה עושה זאת, זה היה מתואר באורך של שלושה עמודים.

"אם אנחנו מחפשים את השעון של מוּף-2000", אמר ג'ון, בעוד קולו מתואר כמשהו שמכיל הדהוד פנימי של מציאות חיצונית מבלבלת, "אז הוא בטח מתחבא בתוך אחד המשפטים האינסופיים של הפרק הזה."

"זאת אומרת שעלינו... לחפש את המילים עצמן", אמרה אמה, כשהיא הייתה פניה נותחה כאילו יצירת מופת בתערוכה מודרנית.

"אני לא מאמין שזה קורה", מלמל טומי, בעוד פרטי בגדיו קיבלו מפורטות שהשתרעה על פני שני עמודים של תיאורים מיותרים.

ואז, כמו נצנוץ חמקמק בין הגלים של משפטים ארוכים מדי, הופיע השעון.

הוא היה שם. מונח באמצע פסקה מסורבלת במיוחד, שעסקה בתיאור חסר תכלית של אור וצל ושאלות קיומיות שאף אחד לא ביקש.

"זה הוא!" צעק ג'ון.

"אז פשוט... לוקחים אותו?" שאל החתול.

"כן!"

ג'ון שלח את ידו קדימה – בתנועה שתוארה כחלק מסנכרון מושלם של פיזיות ורגש, מחוזקת באזכור מעורפל של עברו הלאה והקיים – ואחז בשעון.

ואז…

הכול הפך לבהיר.

המילים התחילו להתמוסס, כמו טיוטה שנמחקת בידי סופר שהתחרט על הכול.

התיאורים נמוגו.

הם נפלו חזרה…

…לתוך פרק עם קצב נורמלי.

סוף הפרק:
  • הם נכנסו לפרק שהורכב רק מתיאורים אינסופיים.
  • הם הבינו שהשעון של מוּף-2000 מוסתר בתוך משפט מסורבל במיוחד.
  • הם הצליחו להחזיר לעצמם עלילה, מה שאולי היה הניצחון הכי גדול שלהם עד עכשיו.

הערות:

  1. פארודיה על כתיבה שמתעקשת לתאר הכול יותר מדי – עד שאין יותר מקום לדמויות לפעול.
  2. הדרך היחידה לצאת? למצוא את השעון ולחתוך את התיאורים!
  3. עכשיו הם בחזרה בעלילה... אבל מה יקרה בפרק הבא?

קרדיטים להנ"לים.

נ.ב: אשמח מאד לביקורת על התוכן, וכן על הכתיבה עצמה וסגנונה.
 
נערך לאחרונה ב:

Chaya Lea

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו. אני ממש נהנית מהפרודיה ככותבת וכקוראת :)
ממש אהבתי את הרעיון של שני הפרקים האחרונים.
מצא חן בעיניי שבפרק בלי התיאורים הפרק עצמו היה בלי תיאורים ככה שכקוראת יכולתי להרגיש את מה שהפרק העביר. כשראיתי שהפרק הבא הוא פרק עם יותר מידי תיאורים כבר ציפיתי לקיצוניות השניה.
בתחילת הפרק זה עבר טוב, אחר כך כמות התיאורים ירדה משמעותית למרות שכן הייתה תוספת ותיאור על תיאורים קיימים.
אני חושבת שאם כל הפרק היה כתוב כמו הפסקה הראשונה זה היה יוצר ניגוד מושלם לפרק הקודם מה שהיה מגביר את האפקט. יתכן שהיה קצת קשה להסתגל לזה כשרגילים לקרוא מהר, עוד נקודה, אבל זה היה מוסיף לייחודיות של הפרק
לדעתי כמה שהפרק מרגיש 'מרוח' מציאת השעון ה'פשוטה' יכולה אפילו להפתיע. עוד נקודה.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
וואו. אני ממש נהנית מהפרודיה ככותבת וכקוראת :)
ממש אהבתי את הרעיון של שני הפרקים האחרונים.
מצא חן בעיניי שבפרק בלי התיאורים הפרק עצמו היה בלי תיאורים ככה שכקוראת יכולתי להרגיש את מה שהפרק העביר. כשראיתי שהפרק הבא הוא פרק עם יותר מידי תיאורים כבר ציפיתי לקיצוניות השניה.
בתחילת הפרק זה עבר טוב, אחר כך כמות התיאורים ירדה משמעותית למרות שכן הייתה תוספת ותיאור על תיאורים קיימים.
אני חושבת שאם כל הפרק היה כתוב כמו הפסקה הראשונה זה היה יוצר ניגוד מושלם לפרק הקודם מה שהיה מגביר את האפקט. יתכן שהיה קצת קשה להסתגל לזה כשרגילים לקרוא מהר, עוד נקודה, אבל זה היה מוסיף לייחודיות של הפרק
לדעתי כמה שהפרק מרגיש 'מרוח' מציאת השעון ה'פשוטה' יכולה אפילו להפתיע. עוד נקודה.
שכוייח על המחמאות החמימות והביקורת הנבונה.
אקח לתשומת ליבי את ההערות...
ושוב תודה רבה על התגובה המעודדת.

נ.ב: בהתחלה באמת ניסיתי לתאר את כל הפרק כמו הפסקה הראשונה, אח"כ זה הרגיש לי משעמם ומיגע אז קיצצתי...
 

Chaya Lea

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
נ.ב: בהתחלה באמת ניסיתי לתאר את כל הפרק כמו הפסקה הראשונה, אח"כ זה הרגיש לי משעמם ומיגע אז קיצצתי...
האמת אפילו לא צריך כמו בהתחלה. מה ש"הרס" לי את הקטע של הכתיבה בהתאם לתוכן זה הקטעים כגון אלו:
"הפרק הזה... הוא רק תיאורים."

"אה."

"אנחנו לא יכולים לפעול."

"אז איך אנחנו יוצאים מכאן?"
אם אחרי כל משפט פה היה מופיע תיאור של משפט לפחות יש מצב שזה היה מספיק בהחלט.
עוד משהו, התיאורים על תיאורים היו יפים אבל באיזשהו שלב היה יכול להוסיף תיאור ויזואלי/חושי כלשהו של זה.
אני מבינה שזה עניין שמחייב לצאת מהקופסה של אופן הכתיבה של הסיפור הזה ואפילו שינוי סגנון כתיבה, ספציפית לפרק הזה זה היה יכול מאוד להוסיף.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
האמת אפילו לא צריך כמו בהתחלה. מה ש"הרס" לי את הקטע של הכתיבה בהתאם לתוכן זה הקטעים כגון אלו:

אם אחרי כל משפט פה היה מופיע תיאור של משפט לפחות יש מצב שזה היה מספיק בהחלט.
עוד משהו, התיאורים על תיאורים היו יפים אבל באיזשהו שלב היה יכול להוסיף תיאור ויזואלי/חושי כלשהו של זה.
אני מבינה שזה עניין שמחייב לצאת מהקופסה של אופן הכתיבה של הסיפור הזה ואפילו שינוי סגנון כתיבה, ספציפית לפרק הזה זה היה יכול מאוד להוסיף.
גם לי זה קצת צרם כשמחקתי את התיאורים שם...
אתקן אצלי.
ותודה רבה על המשובים וההערות!!!
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

פרק עשרים ושלושה:

הפרק-תסריט (או: איך להיפטר מדינוזאור בלי לחשוב יותר מדי)


כותרת מסך:

חוץ. לילה. ג'ון-דון וחבורתו עומדים ליד מדורה (כי זה נראה קולנועי).

ג'ון:
(נאנח דרמטית) טוב... נשאר רק הורקרוקס אחד.

החתול: (נח על כרית שאיכשהו הופיעה) הבעיה היא... שזה לא סתם חפץ. זה הדינוזאור.

הדינוזאור: (מרים ראש בבהלה) רגע, מה?!

טומי: (בולס פופקורן) נכון. וצריך להרוס את כל ההורקרוקסים.

הדינוזאור: (נבהל יותר) אני שונא את התסריט הזה.


כותרת מסך:

פלאשבק – פנים. ספריית טחבולדור. (כי כל תשובה מטופשת מגיעה מספרייה כלשהי.)

פרופסור צ'יפסלי:
(מקריא מספר עתיק) כתוב כאן: "כדי להשמיד קרוקס, יש להשתמש באלמנט שמנוגד לו לחלוטין."

אמה: (מרימה גבה) כלומר...?

צ'יפסלי: כלומר, אם הדינוזאור הוא הורקרוקס של הסופר-טופו... אז הדרך היחידה להשמיד אותו היא לעשות אותו לא-דינוזאור!

הדינוזאור:
(נסוג לאחור) אני לא אוהב את המקום שאליו זה הולך.


חזרה להווה. חוץ. לילה.

ג'ון:
(נראה מדליק לפיד, כי זה מגניב) טוב... איך הופכים דינוזאור למשהו אחר?

החתול: (מגלגל עיניים) שאלה מצוינת, שלא תיאמן כמה שהיא מטופשת.

טומי: (נלהב) אפשר לצבוע אותו!

אמה: (מהרהרת) אפשר לגרום לו להחליף אישיות?

צ'יפסלי: (ממלמל עצמו) אפשר לתת לו שם אחר!


כותרת מסך:

פתרון דרמטי מדי שמתקבל כפתרון מטופש לחלוטין

ג'ון:
(נעמד מול הדינוזאור, מרים ידיים לתנוחת מכשף-על) מהיום והלאה... אתה כבר לא דינוזאור.

הדינוזאור:
(מצמץ) מה?

אמה: (נשלפת משום מקום עם מסמך רשמי) הכנו לך תעודת זהות חדשה. אתה…

(כולם מתקרבים ומסתכלים על השם החדש)

החתול: (קם על רגליו) …אתה אריה!

(שתיקה מוחלטת.)

הדינוזאור: …אתם עושים עליי קטע, נכון?

טומי: (שולף כרזה עם איור של אריה) לא! זה כתוב כאן, אז זה אמיתי!


כותרת מסך:

הדינוזאור מתחיל להזיע. (כי כמובן שזה מה שקורה כששוברים הורקרוקס.)

הדינוזאור:
(צועק בסלואו מושן) ל-א-א-א-א-א-א!!!!

(הוא מתחיל להצטמצם, לשנות צורה... ולבסוף... מתייצב... כאריה רגיל לחלוטין.)

החתול: (פולט שריקה) זה עבד.

ג'ון: (בהלם) רגע... זה זה?!

אמה: (מסתכלת עליו) הוא כבר לא דינוזאור. הוא משהו אחר.

צ'יפסלי: (מציץ בספר) וזה... זה אומר... שכל ההורקרוקסים הושמדו!

(כולם שותקים לשנייה, ואז...)

כולם: "יאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!"


כותרת מסך:

מוזיקה ניצחון הוליוודית. (אולי 'HEDWIG'S THEME'.)


(המצלמה מתרחקת. ג'ון והחבורה עומדים על רקע המדורה, מתמלאים בתחושת ניצחון... ואז קול מוכר מפלח את האוויר.)

??? : "ובכן, ובכן, ובכן... חשבתם שזה הסוף?"

(כולם קופאים.)

ג'ון: …זה לא הסוף, נכון?

המצלמה מסתובבת… וחושפת את…

דוקטור סויה.


סוף הפרק:
  • כדי להשמיד את ההורקרוקס האחרון – הדינוזאור – הם פשוט שינו את השם.
  • זה איכשהו עבד.
  • אבל בדיוק כשנדמה היה שהכול נגמר... בא דוקטור סויה.

הערות:

  1. פארודיה של תסריט הוליוודי מוגזם, עם כותרות מסך, פלאשבקים לא נחוצים וסלואו מושן.
  2. הדרך הכי מטופשת בעולם להשמיד הורקרוקס – פשוט לקרוא לו בשם
  3. דוקטור סויה תמיד מגיע בזמן הכי צפוי.

קרדיטים להנ"לים.

נ.ב: אשמח מאד לביקורת על התוכן, וכן על הכתיבה עצמה וסגנונה.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

באיזה מנוע AI אתה נעזר?
אני לא נעזר פה בAI בד"כ (אולי מדי פעם, אני מבקש ממנו רעיונות לפרקים הבאים, ולקצת דיאלוגים ופאצ'ים שחסרים, אבל זהו...)
כשאני נעזר - אני נעזר בזה.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

פרק עשרים וארבע:

דוקטור סויה חוזר


"ובכן, ובכן, ובכן… חשבתם שזה הסוף?"

כולם הסתובבו.

על גבעה קטנה, באור ירח דרמטי מדי, עמד דוקטור סויה, כשלראשו כובע שף חדש לגמרי ולצדו… צב נינג'ה עם משקפי שמש.

"אה לא," מלמל ג'ון. "לא נינג'ות שוב."

"חברים," אמר החתול. "אני חושב שהגענו לשלב שבו הסיפור הזה מפסיק להתנהג כמו סיפור ומתחיל להתנהג כמו קרקס."

"הוא תמיד היה קרקס," אמרה אמה. "פשוט עכשיו הקרקס גם כולל צב עם משקפי שמש."

"אתם באמת חשבתם שתוכלו להשמיד את כל ההורקרוקסים של הסופר-טופו… בלי להיתקל בי שוב?"

"כן," אמר טומי. "כן, ממש קיווינו לזה."

"טוב, טעיתם!" דוקטור סויה פתח תיק מסמכים גדול ושלף מתוכו מצגת פאוארפוינט.

"לא, לא, לא," אמר החתול. "אני מסרב להיות חלק מסיפור שבו הנבל משתמש במצגת פאוארפוינט."

"מאוחר מדי!"

דוקטור סויה לחץ על שלט קטן, והופיע מסך ענקי באוויר.

שקף ראשון: "התוכנית שלי להשתלט על העולם – גרסה 4.3 (הקודמת הייתה גרועה)"

שקף שני: "שלב ראשון: לתת לכם לחשוב שניצחתם."

"טוב, זה עבד," אמר ג'ון.

"שלב שני: להופיע בדיוק כשנדמה לכם שזה נגמר."

"גם זה עבד," אמרה אמה. "אתה ממש מסכם לנו את הסיפור."

"שלב שלישי: להשתמש בכוח הסופר-טופו בדרכים שלא ציפיתם להן!"

כולם הסתכלו עליו.

"אוקיי…" אמר החתול. "ומה זה אומר?"

"זה אומר…"

(כולם מחכים.)

"אני עוד לא החלטתי."

שתיקה.

"רגע, מה?"

"אני עדיין עובד על זה!" אמר דוקטור סויה. "תנו לי קצת זמן! לא קל להיות נבל בסיפור שמתנהג כמו קומדיה מטורפת!"

ג'ון לחש לחבורה, "אוקיי, הוא עסוק בלהיות מגוחך – אנחנו יכולים לברוח?"

"אנחנו חייבים לברוח," אמר החתול. "אני לא מתמודד שוב עם נינג'ות טופו."

"מה עם הצב?" שאל טומי. "הוא נראה די רגוע."

הם הסתכלו על הצב. הוא הרים את ראשו ואמר בקול נמוך, "אני בכלל לא קשור לזה. אני סתם כאן בשביל האווירה."

"מגניב," אמר ג'ון. "בוא נלך."

הם החלו לסגת לאחור… ואז…

"אה-הא!"

דוקטור סויה סובב אליהם את המצגת בחזרה.

שקף רביעי: "שלב רביעי: לתפוס אתכם בדיוק כשאתם מנסים לברוח."

"נו באמת!" קרא החתול. "אתה ממש מתכנן אותנו בזמן אמת!"

"אני מתכנן מהר!"

"חברים," אמר ג'ון. "יש לנו רק דרך אחת לצאת מזה."

"ריצה היסטרית לכיוון הכי לא הגיוני?"

"בדיוק."

"יאללה!"

הם זינקו קדימה במהירות.

"היי, חכו רגע!" צעק דוקטור סויה, מנסה לשלוף דף מהמצגת. "אין לי שקף לבריחה ספונטנית! זה לא חוקי!"

"תמצא פתרון לבד!" צעק החתול מאחוריו.

הם עצרו רק כשכבר לא יכלו לנשום.

"אוקיי," אמרה אמה. "אני לא מאמינה שאמרתי את זה, אבל אני מעדיפה שנחזור להתעסק עם הסופר-טופו. זה היה הרבה יותר נורמלי."

"נכון," אמר החתול. "אני גם מעדיף להילחם בטופו ביולוגי מרושע מאשר להתמודד עם נבל שעובד עם פאוארפוינט."

"אז עכשיו מה?"

ג'ון שלף את רשימת ההורקרוקסים. "נשאר רק דבר אחד לעשות."

כולם הסתכלו עליו.

"להשתמש בגבינה המותכת."

סוף הפרק:

  • דוקטור סויה חזר בלי תוכנית ממשית.
  • המצגת פאוארפוינט שלו הפכה לנשק הכי מטופש שראינו עד כה.
  • החבורה ברחה. (כי זה תמיד עובד.)
  • עכשיו הגיע הזמן להשתמש בגבינה המותכת.

הערות:

  1. פארודיה קלאסית על נבלים שמופיעים שוב ושוב בלי סיבה טובה.
  2. המצגת של דוקטור סויה היא כנראה הכלי הכי חסר תועלת אי פעם.
  3. עכשיו הם סוף-סוף מתקרבים לשלב הסופי אבל ברור שזה לא יהיה פשוט.

קרדיטים להנ"לים.

נ.ב: אשמח מאד לביקורת על התוכן, וכן על הכתיבה עצמה וסגנונה.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

פרק עשרים וחמישה:

הסיפור שנמאס לו מעצמו (וגם קצת מגבינה)


"אוקיי," אמר ג'ון. "בואו נחשוב רגע."

"נחשוב?" תמה החתול. "זה חדש."

"תקשיבו," המשיך ג'ון, מתעלם מההערה. "אנחנו בתוך סיפור פארודי אינסופי, נכון?"

"כן," אמר טומי. "והוא מסרב להיגמר."

"אז אולי," אמר ג'ון, "אנחנו צריכים להשתמש בזה לטובתנו."

"איך?"

"בואו נשתמש בכל חוקי הספרים כדי לסיים את זה."

כולם הסתכלו עליו.

"אני לא אוהב את המקום שאליו זה הולך", אמר החתול.

...​

חוקי הספרים שהם החליטו להשתמש בהם:

  1. כשספר מתקרב לסוף, הוא תמיד נהיה דרמטי מדי.
  2. לכל נבל יש רגע של נאום גרנדיוזי לפני שהוא מפסיד.
  3. לכל ספר יש שלב שבו הדמויות מתחילות להרהר במשמעות החיים שלהן.
  4. אם יש חפץ קסום, השימוש בו חייב להיות מסובך ומלא מטאפורות חסרות משמעות.

"אז אם נגרום לסיפור להרגיש שהוא עומד להיגמר…"

"הוא ימהר להתקדם!" השלים החתול. "גאוני."

"אוקיי," אמר ג'ון, לוקח נשימה עמוקה. "רגע דרמטי… מתחילים!"

(המצלמה הדמיונית מתקרבת אליו בזום דרמטי מדי.)

"הגענו לסוף הדרך," אמר ג'ון בקול מהדהד. "נאבקנו בטופו, בנינג'ות, בבירוקרטיה של טחבולדור, ועכשיו… נותר רק שלב אחד אחרון."

"נכון!" אמר טומי, מדמיע קצת בכוונה. "זה הרגע שלנו!"

"אני מרגישה שהתקדמנו כל כך הרבה," אמרה אמה, מסתכלת למרחק כאילו היא בסרט הוליוודי. "ואני לא יודעת אם אני מוכנה להגיד… שלום."

"זה מטופש ברמות שאני אפילו לא יודע איך להתמודד איתן," אמר החתול, "אבל אני בעניין."

"ובכן!"

כולם הסתובבו.

דוקטור סויה עמד על במה שהופיעה משום מקום, מחזיק מקל הליכה דרמטי עם ראש של חציל.

"ידידיי, אויביי, חיות משונות ואנשים עם תחושת מציאות רופפת," הכריז. "ברוכים הבאים לסוף שלי – ולסוף שלכם!"

"כן כן," אמר ג'ון. "נאום נבל, בוא נסיים את זה מהר."

"אבל אני הכנתי את הנאום הזה חודשים!" מחה סויה. "תראו, יש לי אפילו ציטוטים מפילוסופים!"

"אנחנו באמת לא רוצים את זה."

"מה עם השורה שבה אני צוחק כמו משוגע?"

"נשמע מאוד צפוי."

"אוף."

"חכו רגע," אמר הדינוזאור-שהוא-כבר-לא-דינוזאור אבל-אין-לנו-כוח-לשנות. "לפני שאנחנו מסיימים את זה… מה זה בכלל אומר לנצח?"

כולם נעצרו.

"מה?" שאל ג'ון.

"אני מתכוון… נלחמנו כל כך הרבה. אבל מה אם זה לא קשור לטופו בכלל?"

"אוי לא," אמר החתול. "זה נהיה קיומי."

"אולי כל זה היה מסע לא לעצור את הסופר-טופו… אלא להבין את עצמנו?"

"תעצרו אותו!" צעק ג'ון. "הוא גורם לעלילה להאט!"

"בסדר," אמר החתול. "עכשיו אנחנו מגיעים לחפץ הקסום."

"כן," אמר טומי. "והוא חייב להיות מסובך ומטאפורי."

הם שלפו את הבקבוקון עם הגבינה המותכת.

"הנה זה," אמרה אמה. "האובייקט שיכול לשנות הכול."

"אבל…" לחש ג'ון, "מה אם השינוי לא יהיה רק בחוץ… אלא גם בפנים?"

כולם עצרו.

"תעיף אותי," אמר החתול. "באמת, תעיף אותי."

"טוב, אז זהו זה," אמר ג'ון. "אנחנו לוקחים את הגבינה… ושופכים אותה על הסופר-טופו."

"זה נשמע מאוד… פשוט", אמר דוקטור סויה, מבולבל.

"לא לא לא!" קפץ טומי. "זה חייב להיות מלא דרמה! תוסיפו מילים כמו 'גורל', 'בלתי נמנע', ו'נשמת היקום'!"

"הגיע הרגע שבו הגבינה והטופו נפגשים," אמרה אמה בקול מהדהד. "הרגע שנחרץ מראש, כאשר שני כוחות מנוגדים נאבקים על השליטה בעולם!"

"בעצם, זה רק חלבון וחלב", אמר החתול.

"שקט!" נבח טומי. "אל תהרוס את זה!"

ג'ון אחז בבקבוקון הגבינה.

"הגיע הזמן."

הוא הרים אותו מעל ראשו…

התקרב אל הסופר-טופו…

נשף נשימה עמוקה…

ו-

סוף הפרק:

  • החבורה הצליחה "לאלץ" את הסיפור להתקדם דרך כל הקלישאות הספרותיות.
  • דוקטור סויה היה כל כך מבולבל שהוא הפסיק לנסות להיות נבל לרגע.
  • הבקבוק עם הגבינה עומד להישפך בעוד רגע...

הערות:

  1. פארודיה לא רק על הסיפור הזה, אלא על ספרים בכלל – עם סופים דרמטיים, מטאפורות מוגזמות ו"רגעים קיומיים."
  2. דוקטור סויה כל כך נסחף אחרי הדרמה, שהוא כמעט שכח להילחם.
  3. האם הגבינה באמת תנצח את הסופר-טופו? או שהולך להיות טוויסט בלתי צפוי? (ברור שהולך להיות טויסט, זו סתם שאלה מטאפורית...)

קרדיטים להנ"לים.

נ.ב: אשמח מאד לביקורת על התוכן, וכן על הכתיבה עצמה וסגנונה.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

פרק עשרים ושישה:

גבינה מותכת, סופר-טופו, ודוקטור סויה שנמאס לו


"אוקיי, זהו זה," אמר ג'ון, עומד עם בקבוק הגבינה המותכת. "הגיע הזמן לסיים את זה!"

"בדיוק!" אמר טומי. "עכשיו נשפוך את זה ונצפה בסופר-טופו מתמוסס כמו קרח בשמש!"

"או כמו פרוסת לחם במרק עוף", הוסיף החתול.

"או כמו אמון הציבור בפוליטיקאים", אמרה אמה.

"או כמו העלילה של הסיפור הזה", מלמל הדינוזאור-שהוא-כבר-לא-דינוזאור.

ג'ון לקח נשימה עמוקה ופתח את הפקק.

כולם עצרו את נשימתם.

הוא הרים את הבקבוק מעל הסופר-טופו…

והתחיל לשפוך.

טיפת גבינה אחת צנחה באוויר בהילוך איטי, מסתחררת כמו גורלו של היקום כולו, עד שנחתה על פניו של הסופר-טופו…

וכולם חיכו.

וחיכו.

וחיכו עוד.

"אמממ…" מלמל ג'ון. "אני אמור להרגיש שעשינו טעות?"

"רגע, למה הוא עדיין עומד?" שאל טומי. "איפה הרגע שבו הוא מתפרק לצרחות דרמטיות?"

"או לפחות הרגע שבו הוא אומר 'לאאאאא' ונופל על הרצפה?" שאל החתול.

"כן, זה הסטנדרט," אמרה אמה. "משהו אמור לקרות כאן."

"אולי לא שפכנו מספיק?"

"ננסה שוב!"

ג'ון ניער את הבקבוק, ושפך המון גבינה על הסופר-טופו.

טופו רירי טפטף על הרצפה.

כולם עצרו את נשימתם.

ושוב – שום דבר.

היצור הענקי, העשוי מטופו משובח מדי, בהה בכולם.

"מה אתם עושים?" שאל בקול נמוך ורוטט. "למה אתם שופכים עליי גבינה?"

שתיקה מוחלטת.

"אה…" אמר ג'ון. "כי זה אמור… להמיס אותך?"

הסופר-טופו מצמץ. "זה לא עובד ככה."

כולם הסתכלו זה על זה.

"אבל… אבל… סליזרטופו אמר שגבינה מותכת היא החולשה שלך!"

הסופר-טופו נאנח. "תראו, אני פשוט טופו. אתם יכולים לשפוך עליי גבינה כמה שתרצו. זה לא משנה לי."

כולם נראו בהלם.

"אז… אז למה אמרו לנו שזה יעבוד?"

"אני לא יודע," אמר הסופר-טופו. "אבל עכשיו אני פשוט מרגיש שאני חלק מתפריט טבעוני כושל."

בינתיים, בצד, דוקטור סויה החזיק את ראשו בידיים.

"אתם לא מאמינים," הוא מלמל. "אני מחכה לרגע הזה כל כך הרבה זמן… וכל מה שאתם עושים זה לשפוך עליו גבינה?! איזה סוף גרוע זה?!"

"סליחה," אמר החתול. "הייתה לך תוכנית יותר טובה?"

"כן!" צעק דוקטור סויה. "התוכנית שלי הייתה -"

הוא עצר.

"בעצם… אני לא בטוח. אולי חשבתי שפשוט אצחק כמו משוגע וזה יעבוד איכשהו."

"זו לא תוכנית," אמר ג'ון.

"זו כן תוכנית," התעקש דוקטור סויה. "תוכנית גרועה, אבל עדיין תוכנית."

כולם הסתכלו על הסופר-טופו, שעמד ללא פגע, מכוסה בגבינה.

כולם הסתכלו על דוקטור סויה, שנראה כמו נבל שמבין שהקריירה שלו נגמרה.

כולם הסתכלו על החתול, כי זו תמיד אפשרות טובה כשלא יודעים מה לעשות.

"ובכן," אמר החתול. "נראה שאנחנו בבעיה."

"אבל… אבל זה אמור היה לעבוד!" קרא טומי. "הספרייה אמרה! כל החוקים הספרותיים אמרו!"

"אז אולי," אמר ג'ון, "הגיע הזמן לעשות משהו שאנחנו אף פעם לא עושים…"

כולם חיכו.

"לחשוב."

"אוי לא," אמר החתול. "אני פורש."

פתאום…

"רגע!" קרא מוּף-2000, שכמעט נשכח בסיפור.

כולם הסתובבו.

"אני חושב… שיש לי פתרון."

"מה הפתרון?"

מוּף-2000 לקח נשימה עמוקה.

"מה אם… פשוט נשאל את הסופר-טופו אם הוא בכלל רוצה להיות מרושע?"

כולם עצרו.

הסתכלו על מוּף-2000.

הסתכלו על הסופר-טופו.

הסתכלו על עצמם.

"אתם אומרים לי שכל הדבר הזה… יכול להיפתר בשיחה?"

מוּף-2000 משך בכתפיו. "כן."

"אתה מצפה שנאמין שהפתרון לכל העלילה הזאת הוא פשוט… דיאלוג?"

"כן."

כולם הסתכלו שוב זה על זה.

"טוב," אמר החתול. "אני הולך הביתה."

סוף הפרק:

  • הגבינה לא עבדה.
  • דוקטור סויה חווה משבר קיומי.
  • הסופר-טופו בכלל לא הבין למה נלחמים בו.
  • מוּף-2000 הציע פתרון פשוט: פשוט לדבר עם הטופו.
  • ועכשיו נשאלת השאלה… האם זה באמת יכול להיות עד כדי כך קל?

הערות:

  1. פארודיה על ספרים שבהם הנשק הסודי תמיד עובד – כי הפעם הוא פשוט לא עשה כלום.
  2. הסופר-טופו התגלה כיותר מבולבל מאשר מרושע.
  3. ואם כל מה שהם היו צריכים זה פשוט לשאול אותו אם הוא רוצה להיות מרושע, אז למה למען ה' הם לא עשו את זה קודם?!
קרדיטים להנ"לים.

נ.ב: אשמח מאד לביקורת על התוכן, וכן על הכתיבה עצמה וסגנונה.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

פרק עשרים ושבע:

דיאלוג עם טופו (או: איך הסיפור הזה איבד את זה סופית)


"אוקיי," אמר ג'ון, "אז… פשוט נדבר איתו?"

"זה נשמע קל מדי," אמר טומי. "אני לא סומך על פתרונות קלים."

"אתה לא סומך על שום דבר," אמר החתול. "אתמול לא הסכמת לאכול כי חשבת שהכף היא סוכן כפול."

"היא נראתה חשודה!"

"מספיק!" קרא ג'ון. "בואו פשוט… נדבר עם הטופו."

כולם הסתובבו אל הסופר-טופו, שעמד שם, מכוסה בגבינה מותכת, ומבולבל לגמרי.

ג'ון: אז… שלום?

הסופר-טופו: (מצמץ) אה… היי?

ג'ון: (משתעל) אממ… אתה… אתה באמת רוצה להשתלט על העולם?

הסופר-טופו: (מושך בכתפיים) לא יודע, נראה לי שזה מה שמצופה ממני.

טומי: מה זאת אומרת "מצופה ממך"?!

הסופר-טופו: (מגרד את ראשו) כאילו, תחשבו על זה רגע… אני סופר-טופו. נולדתי מתוך ניסוי של דוקטור סויה, כל העולם אמר לי שאני אמור להיות נבל… אז הנחתי שזה התפקיד שלי.

החתול: (מתקשה להאמין) רגע… אתה אומר שכל מה שקרה כאן היה רק בגלל שאתה… לא חשבת על אופציות אחרות?!

הסופר-טופו: (מהנהן) כן. כאילו, אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיות מרושע.

כולם:

הדינוזאור (או מה שלא נשאר ממנו): וואו.

ולפתע...

"לא! לא, לא, לא!"


כולם הסתובבו אל דוקטור סויה, שנראה כאילו כל עולמו חרב.

"אתה אומר לי," הוא צרח, "שהשקעתי שנים של מחקר, אינספור ניסויים, מאות לילות בלי שינה, תכננתי כל פרט קטן - והכול היה לחינם?! כי אף אחד לא שאל את הטופו איך הוא מרגיש?!"

"בערך," אמר החתול. "כן."

דוקטור סויה קרס על ברכיו, אוחז בראשו. "אני לא מאמין… אני בעצמי יכולתי פשוט לדבר איתו כל הזמן הזה."

"ברור," אמר ג'ון. "אתה פשוט בחרת להיות דרמטי."

"אז… אז מה עכשיו?" מלמל דוקטור סויה. "אם הטופו לא מרושע, אז… אז…"

הוא בהה באוויר. "אז אני… אני סתם… מדען שמייצר טופו?"

שתיקה דרמטית.

"כן," אמרה אמה. "בעיקרון כן."

כולם הסתכלו זה על זה.

"זה אומר שניצחנו?" שאל טומי. "ככה? בלי קרב ענק? בלי אפקטים מיוחדים?!"

"כן," אמר ג'ון. "נראה לי שכן."

"אבל… זה מרגיש… אנטי-קליימטי."

"ברור שזה מרגיש ככה," אמר החתול. "כי כל ספר אחר היה מסיים את זה בפיצוץ גדול. אבל כאן? אנחנו פשוט סיימנו את זה בשיחת חולין."

"זה ממש מוזר," אמרה אמה. "אני מרגישה כאילו פספסנו משהו."

"אני… אני לא יודע מה לעשות עכשיו," מלמל דוקטור סויה. "אם אין לי אויבות עם העולם, אז מה אני?!"

"אתה יכול פשוט… להכין אוכל," הציע טומי. "אולי לפתוח מסעדה?"

דוקטור סויה חשב לרגע.

"רגע… אתה אומר לי שאני יכול פשוט… לבשל?"

"כן."

"בלי דרמות? בלי מעבדות סודיות?"

"נכון."

"ואף אחד לא ינסה לעצור אותי?"

"לא."

דוקטור סויה קם לאט.

"זה… זה נשמע נורא."

...​

אז זהו זה.

הסופר-טופו לא באמת רצה להשתלט על העולם.

הגבינה לא באמת הייתה נשק סודי.

ודוקטור סויה? ובכן… הוא היה במשבר זהות רציני.

אבל רגע!

אם הסיפור הסתיים, אז למה הדפים ממשיכים?

המשך יבוא...

סוף הפרק:

  • דיברנו עם טופו - וגילינו שהוא לא רשע.
  • דיברנו עם דוקטור בשם סויה - וגילינו... בעצם, לא גילינו כלום.
  • הדוקטור בשם סויה לא מסכים לפתוח מסעדה טבעונית.
  • הדינוזאור עדין-לא-דינוזאור.
  • מסקנה: הסיפור לא נגמר.

הערות:

  1. פארודיה מושלמת על כל ספרי האקשן - כי במקום קרב ענק, הם פשוט דיברו עם הטופו.
  2. דוקטור סויה הפך לדמות הכי טרגית פה - כי בעצם אין לו שום סיבה להתקיים יותר.
  3. אבל רגע, אם הכול נגמר, למה הסיפור ממשיך?

קרדיטים להנ"לים.

נ.ב: אשמח מאד לביקורת על התוכן, וכן על הכתיבה עצמה וסגנונה.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

פרק עשרים ושמונה:

העלילה שהסתבכה בתוך עצמה


"אוקיי," אמר ג'ון, "אז… זהו זה? סיימנו?"

"נראה שכן," אמר החתול. "למען האמת, אני מרגיש משוחרר. כאילו אני יכול סוף סוף ללכת לישון בלי לחשוש שפרק חדש יקפוץ עליי באמצע החלום."

"אבל אם זה הסוף," שאלה אמה, "אז… למה אנחנו עדיין כאן?"

כולם הסתכלו מסביב.

הם עדיין עמדו על אותו הרקע.

אותה האווירה.

אותו דף בספר.

"רגע," אמר טומי. "למה הסיפור ממשיך?!"

"אני מתחיל לחשוד," אמר החתול, "שהסיפור הזה פיתח מודעות עצמית. והוא פשוט לא יודע איך להיגמר."

"מה זאת אומרת 'הוא לא יודע להיגמר'?"

"אני מתכוון לזה שהעלילה… הסתבכה בתוך עצמה."

"אז זה אומר," אמר ג'ון, "שאנחנו תקועים פה… לנצח?"

"תלוי," אמר החתול. "תחשוב על זה – הסיפור הזה התחיל מסיפור פעולה, אחר כך נהיה פארודיה, ואז זה נהיה פארודיה על פארודיה, ואז על עצמו, ואז פתאום היה שם ספר בתוך ספר, ואז היו הורקרוקסים, ואז ארמונות, ואז בלשים, ואז פאוארפוינט—"

"די, די, די!" צעק טומי. "אני מקבל סחרחורת!"

"נכון!" אמרה אמה. "אנחנו תקועים בתוך סיפור שהסתבך יותר מדי! הוא לא מוצא את הדרך החוצה!"

"אז איך יוצאים מזה?!"

"רגע אחד," אמר דוקטור סויה, שעדיין היה בסביבה בלי סיבה ברורה. "אולי אנחנו פשוט צריכים… להוסיף עוד משהו כדי לסגור את זה?"

"מה?" שאל ג'ון. "מה זאת אומרת להוסיף עוד?"

"תחשבו על זה," המשיך דוקטור סויה. "מה אם העלילה שלנו עדיין לא הושלמה? מה אם יש… משהו אחר שמחכה לנו?"

כולם השתתקו.

ואז…

טום-טום-טווווווווווווווווווווווווווווווווווווום!!!

הרעם התגלגל.

הרוח נשבה.

הקרקע רעדה.

הספר שבר את עצמו.

ואז הופיעה הדלת.


"אוקיי, לא ביקשתי דרמה כזאת", אמר החתול.


דלת ענקית הופיעה מולם, מוזהבת, מרשימה, עם כיתוב מסתורי:

"היכנסו, אם אתם רוצים לדעת את האמת."

"האמת על מה?!" צעק ג'ון.

"אני שונא כששואלים אותי שאלות קיומיות," אמר החתול. "זה תמיד מסתבך."

"אין ברירה," אמר דוקטור סויה. "הגיע הזמן לפתוח את הדלת."

הם נכנסו.

בפנים היה שולחן אוכל ענקי.

במרכז השולחן עמדה תבנית הסופלה הראשונה של טחבולדור.

לצידה, בקערת זכוכית ענקית, נח סופר-טופו, שנראה רגוע לחלוטין.

ומולם, בראש השולחן, ישבה מלכת טחבולדור.

"ברוכים הבאים," היא אמרה. "חיכיתי לכם."

"רגע, רגע, רגע!" קפץ החתול. "את רוצה להגיד לי שהייתה פה מלכת טחבולדור כל הזמן הזה?! ואנחנו רצנו סביב העולם בלי לדעת את זה?!"

"לא בדיוק," אמרה המלכה, לוגמת תה. "אני קיימת רק כשצריך אותי."

"כמו כל שליט טוב", מלמל ג'ון.

"ואז מה בעצם קורה פה?" שאלה אמה. "למה יש כאן שולחן אוכל?"

"כי," חייכה המלכה, "העלילה איבדה שליטה. ולכן… אנחנו צריכים לבשל אותה מחדש."

"אני מצטער, מה?"

"כל סיפור טוב," אמרה המלכה, "מתחיל ממרכיבים נכונים. אבל אתם, חברים… פשוט זרקתם יותר מדי תבלינים לתוך הסיר."

"וואו, מטאפורה על בישול," אמר החתול. "מי היה מאמין."

"לכן," המשיכה המלכה, "יש רק דרך אחת להציל את העלילה שלכם…"

"איך?" שאל ג'ון, מתחיל להתייאש.

"אנחנו צריכים לבשל מחדש את הסופלה-טופו."

כולם השתתקו.

"אני לא מאמין שאני שואל את זה," אמר טומי, "אבל מה זה אומר?"

"זה אומר," אמרה המלכה, "שאנחנו הולכים להכניס את כל הסיפור הזה בחזרה אל תוך המתכון הראשון שלו ולראות מה יוצא."

"זה נשמע כמו הדבר הכי מטופש ששמעתי אי פעם", אמר החתול.

"ובגלל זה," אמר ג'ון, "כנראה שזה יעבוד."

סוף הפרק:

  • העלילה הסתבכה יותר מדי – ועכשיו היא לא יודעת איך לצאת מעצמה.
  • דוקטור סויה הציע להוסיף עוד משהו, וזה איכשהו פתח דלת מסתורית.
  • מאחורי הדלת הייתה מלכת טחבולדור, שחיכתה להם… עם שולחן אוכל?!
  • הפתרון? לבשל מחדש את כל הסיפור.
  • מה זה אומר?! אף אחד לא יודע. אבל הם כנראה הולכים לנסות.

הערות:

  1. פארודיה על ספרים עם עלילות מסובכות מדי – שהן כל כך מורכבות עד שהן בעצמן לא יודעות איך לצאת.
  2. הרעיון של "לבשל מחדש את הסיפור" בא - כי באמת, כמה טוויסטים עוד אפשר להוסיף?
  3. עכשיו החבורה חייבת להיכנס לסיר – תרתי משמע – ולראות מה קורה.

קרדיטים להנ"לים.

נ.ב: אשמח מאד לביקורת על התוכן, וכן על הכתיבה עצמה וסגנונה.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

פרק עשרים ותשע:

אנחנו נבשל את העלילה… או שהעלילה תבשל אותנו


"אוקיי," אמר ג'ון, "אז רק כדי לוודא שאני מבין… אנחנו הולכים לבשל מחדש את כל הסיפור הזה?"

"כן," אמרה מלכת טחבולדור. "וזה יתקן את כל הסתירות, החורים העלילתיים, והטמטום הכללי שנכנס לפה במשך כל הדרך."

"אני בספק", אמר החתול.

"אני גם," אמר טומי. "אני אפילו לא יודע איך להכין חביתה בלי שהיא תישרף."

"אבל זה הסיכוי היחיד שלנו!" אמרה המלכה. "אתם צריכים להיכנס לסיר הענק הזה, לתת לעלילה להתבשל מחדש, ואז…"

היא עצרה.

"ואז… מה?"

"לא יודעת," הודתה המלכה. "זה הקטע המסתורי. אני רק המצאתי את התיאוריה הזאת לפני חמש דקות."

...​

אוקיי, רגע.
אני חייב לעצור.

מה למען ה' אני עושה?

התחלתי עם סיפור פעולה.
ואז זה נהיה פארודיה.
ואז פארודיה על פארודיות.
ואז פארודיה על עצמה.
ועכשיו… אני גורם לדמויות שלי לבשל את עצמן בתוך עלילה שהן בעצמן לא מבינות.

מה נהיה ממני?

אני יכול לסיים את זה עכשיו.
לכתוב משפט אחד.
משהו כמו: "וכך ג'ון וחבריו נכנסו לסיר, התבשלו, ויצאו מסודרים ויפים."

אבל זה לא יקרה.

כי הקוראים האלה רוצים עוד.

ועוד.

ועוד.

וזה כבר לא סיפור פארודי.
זה קרקס שהשתלט עליי.

ומה אני עושה עכשיו?

אה. ברור.

אני נותן לדמויות שלי להשתלט על זרם התודעה הזה.

...​

ג'ון: רגע, אנחנו בתוך הראש של הכותב?!

החתול: טוב, זה היה צפוי. הוא לגמרי איבד שליטה על זה.

טומי: אז אם אנחנו בתוך הראש שלו… זה אומר שאנחנו יכולים לגרום לו לכתוב מה שנרצה?

אמה: לא בטוחה… אבל שווה לנסות.

דוקטור סויה: (קופץ לתודעה) אני רוצה שיכתוב שאני מנצח!

החתול: עוף מפה, אין לך זכות דיבור יותר.

ג'ון: טוב, אם אנחנו יכולים לשלוט בזה… אז אולי פשוט נגרום לו לא לזרוק אותנו לסיר מטורף שיבשל אותנו?

הסופר:

הסופר: לא.

...​

"אוקיי, דיברנו עם הכותב, זה לא עזר," אמר ג'ון. "נראה שאין ברירה אלא להיכנס לסיר הזה."

"לפחות תעשו את זה בסטייל," אמרה המלכה, מחווה בידיה. "לבשתי את הגלימה הכי מפוארת שלי במיוחד לרגע הזה."

"אף אחד לא שם לב לזה", אמר החתול.

"וזה ממש מעליב", אמרה המלכה.

"טוב, יאללה," אמר ג'ון. "בואו נקפוץ פנימה."

"אני לא מאמין שאנחנו עושים את זה," אמר טומי. "זה מרגיש כמו מסלול עוקף לעוד טוויסט חסר משמעות."

"ככה בדיוק עובד הסיפור הזה!" קרא החתול. "ברוכים הבאים!"

"קדימה," אמרה אמה. "לפני שהכותב מחליט להוסיף לנו עוד מבחן מטופש."

הם קפצו פנימה.

והפרק נגמר?
לא.

הסיפור מסרב להיגמר.

כי במקום להיסגר יפה…

במקום שהכול ייפתר…

הם נפלו לתוך פרק חדש.

פרק שבו…

כל הדמויות מהספר מופיעות מחדש.

כל העלילות הלא סגורות חוזרות.

וכל הבלאגן מתערבב!

סוף הפרק:

  • ג'ון והחבורה קפצו לתוך הסיר, מתוך תקווה שזה "יסדר את העלילה".
  • הם נכנסו לרגע של זרם תודעה – וכמעט הצליחו להשפיע על הסופר!
  • אבל במקום שהכול יסתיים… הם פשוט נפלו לתוך בלאגן גדול יותר.

הערות:

  1. פארודיה מוחלטת על עלילות שמסתבכות לתוך עצמן, ואז חושבות שהן יכולות "לסדר את זה".
  2. זרם התודעה? ברור שזה נהיה כלי של הדמויות להתווכח עם הסופר.
  3. והכי חשוב – הסיפור הזה לא ייגמר כל כך מהר.

קרדיטים להנ"לים.

נ.ב: אשמח מאד לביקורת על התוכן, וכן על הכתיבה עצמה וסגנונה.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

פרק שלושים:

הפרק שהיה אמור לסדר את העלילה


הם נפלו.

ולא סתם נפלו. הם נפלו אל תוך סיפור שהתפוצץ לכל הכיוונים.

היה נראה שמישהו לקח את כל הדמויות, את כל העלילות, את כל הבדיחות הישנות, את כל הנבלים, את כל ההורקרוקסים, את כל הפארודיות, ואת כל הכישלונות של דוקטור סויה – וערבב אותם יחד בבלנדר בלי מכסה.

במילים אחרות:

ברוכים הבאים לכאוס המוחלט.

ג'ון קם על רגליו רק כדי לראות את כל הדמויות שאי פעם הופיעו בסיפור הזה עומדות מולו.

"שלום!" קרא בלש-העל יעקב נמרודי.

"מה אתם עושים פה?!" צרח ג'ון.

"אין לנו מושג!" קרא הדינוזאור-שהוא-כבר-לא-דינוזאור. "אני כבר הייתי מחוץ לסיפור, איך שוב תקעו אותי פה?!"

"תתמודדו!" קרא נינג'ה-טופו מספר שלוש.

"הצילו!" קרא נהג המונית מפרק 16. "אני עדיין מחכה לתשלום שלי!"

"המלכה של טחבולדור?" צעק טומי. "מה את עושה פה?!"

"גם אני לא יודעת!" אמרה המלכה. "חשבתי שהעבודה שלי נגמרה!"

"טוב, זה נורא," אמר החתול. "אני הולך להתאבד לתוך סיפור אחר."

...​

אוקיי, רגע.

אני...
אני אפילו לא יודע מה עשיתי פה.

הם נכנסו לתוך... מה זה בכלל? פרק-סלט?

הדמויות שאמורות להיות מחוץ לסיפור חזרו פנימה.
כל מה שניסיתי לקשור מחדש – פשוט נזרק מחדש לבלגן.

אני...
אני מתחיל להבין שהסיפור הזה פשוט מסרב להסתיים.

ואני מפחד.

מאוד.

...​

"טוב," אמר ג'ון, "אז מה לעזאזל אנחנו עושים עכשיו?!"

"אני מציע," אמר החתול, "שנעשה משהו שלא ניסינו עד עכשיו."

"מה זה?"

"נתעלם ממה שקורה, ונמשיך להתנהג כאילו הכול בסדר."

שתיקה.

"זה..." אמר טומי, "הפתרון הכי ישראלי ששמעתי."

"נכון!" אמר החתול. "יאללה, תמשיכו כרגיל, אולי זה יסתדר לבד!"

"אבל איך?" שאל ג'ון.

"לא יודע!"

"אני מצטער," אמר דוקטור סויה, "אבל אני דורש סדר!"

כולם הסתובבו אליו.

"אה?"

"נמאס לי מהכאוס הזה!" קרא סויה. "תבינו - אני האיש הכי מאורגן פה! אני תמיד הכנתי תוכניות! תמיד רציתי להשתלט על העולם בדרך מסודרת! זה שאתם בלגניסטים לא אומר שאני צריך לשחק לפי החוקים שלכם!"

"חכה," אמר החתול, "אתה מנסה להגיד ש... אתה רוצה להיות הבחור ההגיוני בסיפור הזה?"

"כן!"

"זה רעיון גרוע מאוד."

"ובכן!"

דוקטור סויה נעמד במרכז הכאוס והוציא לוח מחיק. (המחשב עם הפאוארפוינט התקלקל.)

"אנחנו מסדרים את זה כמו שצריך!"

"אין סיכוי," אמר ג'ון. "הסיפור הזה לא עובד ככה."

"תנו לי לנסות!"

1. כל הדמויות שמתו – בבקשה לצאת.

(אף אחד לא יצא.)

2. כל הדמויות שאין להן תפקיד – לצאת גם כן.

(אף אחד לא יצא.)

3. כל מי שלא קשור לכאן באופן ישיר – שיצא בבקשה!

(נינג'ה-טופו מספר שלוש הביט בו ואמר, "אני לא הולך לשום מקום." )

"נראה לי שאנחנו תקועים", אמר החתול.

"טוב," אמר סויה, "אז אני עוזב."

"באמת?"

"לא."

"רגע, חבר'ה," אמר ג'ון לפתע. "אני יודע איך יוצאים מזה."

"איך?"

"אנחנו…"

הוא עצר.

"נו, קדימה!" קרא טומי. "מה הפתרון שלך?"

"אנחנו צריכים..."

שתיקה.

הוא לקח נשימה עמוקה ואמר:

"אנחנו צריכים... להרוס את הספר הזה מבפנים!"


סוף הפרק:
  • ג'ון והחבורה יצאו מתוך הסיר ישר לתוך כאוס בלתי ניתן לתיאור.
  • כל הדמויות שהיו פעם בסיפור חזרו – למרות שחלקן כבר היו מחוץ לעלילה.
  • דוקטור סויה ניסה לסדר את הבלגן – ונכשל כישלון חרוץ.
  • הפתרון של ג'ון? להרוס את הספר עצמו. אבל איך?!

הערות:

  1. פארודיה על ספרים שמנסים לסגור את כל העלילות ביחד – אבל רק יוצרים יותר בלאגן.
  2. דוקטור סויה הפך להיות הקול ההגיוני – שזה רעיון מטופש בפני עצמו.
  3. מה זאת אומרת להרוס את הספר? ואיך הם הולכים לעשות את זה?!
קרדיטים להנ"לים.

נ.ב: אשמח מאד לביקורת על התוכן, וכן על הכתיבה עצמה וסגנונה.
 

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
לא הרגשתי פה מספיק כאוס. סיפרת "על", לא הרגשתי "את".
 

אולי מעניין אותך גם...

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה