עוד באשמורת הלילה אקום.
אז אני סוגרת הרמטית את המטבח - כדי לא להעיר את ילדי. ואת החלונות כדי שהוא לא יעיר את השכנים. ואני לשה בצק מקמח כוסמין מלא.
לבינתיים בזמן שהוא טופח. אני קוצצת ירקות לסלט.
מבשלת ביצים.
אופה פרוסות חצילים.
רוקחת ריבה טריה.
ומבשלת דייסה אותה אני מטמינה כדי שתישאר חמה.
אחרי זה, אני מורידה את הבצק ורצה להעיר את הילדים.
נוטלת להם ידיים.
הם לובשים את הבגדים שהכנתי אמש. מוצאים בעצמם את הנעליים.
עוזרים אחד לשני. מדברים בנחת. ובאופן כללי מאד רגועים.
זה הזמן שאני קולעת להם לחמניות.
עורכת שולחן. מניחה כוסות סחלב חם עליהם אני מפזרת מעט קוקוס.
ולידן עוגיות מקמח כוסמין וסילאן שאפינו יחד אחה"צ אמש.
עכשיו הלחמניות נכנסות לתנור,
הריח קורא לילדים. אני צ'יק צ'ק מסדרת אותם סופית.
וכולנו מתיישבים יחד לסעודת שחרית עם לחמניות טריות, דייסה חמה, סלט ירקות. ומגוון מילואים עסיסיים.
כמובן לאף אחד לא נשפך כלום. כולם נותרים נקיים. הסלט לא מטפטף. ובאופן כללי כולם מברכים, קמים ואומרים לאמא: תודה רבה.
אני חושבת שזה די בסיסי להתחיל כך יום. ולא מבינה איך אפשרבכלל אחרת. זה ממש מינימלי.
ולכל מי שבכל אופן חושב שזה אכן מינימלי, למשהי אחת יש בעיה עם המינימום הזה:
למציאות.
ומכיוון שכך...