דיון מהשלד עד לציפוי- איך בונים סיפור?

[anotherית]

אני כותבת עם כללים שלמדתי מקריאת ספרים וניתוח עצמי שלהם

סליחה שאני סקפטית. אבל אם זה רק ספרים חרדים, מדי הרבה מהם לא עונים על הכללים, ככה שחבל לחקות.

 

[Angular]

אוקיי, אשמח למדריכים שציינת למעלה

אני אשתדל להעלות בעז"ה בקרוב הדרכה קצרה שיש לי על מבנה עלילה. מניחה שיש לזה עוד הרבה וריאציות בספרי הדרכה וברשת. כמו שכתבו לפני יש את "סיפור" של מקי, אבל עם הסתייגות בהקשר הדתי. יש גם קורסים לא יקרים אבל באנגלית, וגם הם עם אותה הסתייגות...

בקשר לדמויות - לאורי פרץ שרון יש כמה דפי עזר (אם כי מעולם לא ניסיתי אותם) על בניית דמות בעלילה כאן (יש לו שם גם לבניית עלילה, אם אני לא טועה).
אבל כמו שכתבה @anotherית , נראה לי שזה קשור בקשר די הדוק לעלילה עצמה. את יכולה פשוט לבחור מה נח לך - להתחיל מדמות ולהרכיב סביבה עלילה, או להתחיל מעלילה והדמויות יבואו לפיה.

מכירה ספר שנכתב על ידי דתי/חרדי?

הבעיה הבולטת בכתיבת ספר כזה היא פשוט העדר דוגמאות.

 

[מנוחה כהן]

ובכל אופן, מדריך לא חרדי או דתי יביא דוגמאות שמלכתחילה לא אחפש ואקרא, ואת הדוגמאות שלו אנסה למצוא בספרים חרדיים, מה שאומר שהוא, לטענתכם, גם לא יהיה הכי רלוונטי.
כן רלוונטי לדעתי יהיה אם, כמו שציינתי בתחילת האשכול, תחְלקו איתי ועם שאר כותבי הפורום מנסיונכם (כל אחד ונסיונו) וניצור איזה שהוא מדריך כתיבה קצר.

 

[מנוחה כהן]

כשעברתי על הספריה הפרטית שלי ובדקתי מה משך אותי בספרים שיש בה (מגוון מאד) גיליתי כמה דברים, הנה אחד מהם:

לדמות בסיפור יש אומנם בעיה כללית, אבל בכל שלוש פסקאות בערך היא גם פותרת קונפליקט משני.
קונפליקט שלא חייב להיות קשור במהודק לקונפליקט הראשי. לפעמים זו סתם בעיה יומיומית של מה ללבוש בבוקר ומה לאכול לארוחת צהריים.
העיקר שיש לה בעיות והיא פותרת אותן.

תכל'ס:
לא להשאיר אותנו רק עם הבעיה המרכזית של הדמות. לתת לה אמינות מציאותית על ידי קונפליקטים קטנים ויומיומיים, שגם ישאירו את הקורא מעל הגל- עם רצון לדעת מה קרה עם הדמות, קצת מעבר לקונפליקט הגדול.

לדוגמא (מהספר ''פרח מוגן'' של אסתר קווין, עמוד 89):
"קר בחוץ." אמר שרון השראה אותו מתכונן לצאת. "אין לך מעיל או משהו?" בעיה יומיומית- קר בחוץ
"לא." יש, בעצם. מעיל אדום שהשכנה הביאה בשבילו, אבל הוא לא ילבש אותו בחיים. אדום זה צבע של בנות.
"כובע יש לך, לפחות?"
גיא הלך לחדר, לחטט במגירות הריקות. איפה אמור להיות כובע? במעמקי מגירה של גרביים היה כובע ישן, ששימש אותו בגן חובה. הוא חבש אותו ברישול, מתעלם מהעובדה שהכובע קצר מדי. פיתרון- כובע קצר.
תרומת הקונפליקט המשני- הקורא מבין עד כמה גיא מוזנח, ובאותה מידה עד כמה הוא עצמאי וגאה.

 

[anotherית]

"קר בחוץ." אמר שרון השראה אותו מתכונן לצאת. "אין לך מעיל או משהו?" בעיה יומיומית- קר בחוץ

זה ממש לא בעיה יומיומית של קר בחוץ.
זה בעיה ששרון הוא ילד עני ואין לו מעיל. זה חלק מהקונפליקט הראשי.
יש ספרים שהקונפליקטים הקטנים לא קשורים לקונפליקט הראשי, אבל יש ספרים זבל, כמו שאמרנו באשכול מקביל.
הקונפליקטים הקטנים האם אלו המניעים ולהסוף גם יפתרו את הקונפליקט הראשי.

 

[מנוחה כהן]

זה ממש לא בעיה יומיומית של קר בחוץ.
זה בעיה ששרון הוא ילד עני ואין לו מעיל. זה חלק מהקונפליקט הראשי.

לא חושבת שחכם להתווכח על זה,
אז רק אומר שלהבנתי זה לא חלק בלתי נפרד מהקונפליקט הראשי. זה בעיה בנאלית שכל דמות בכל ספר יכולה להתלבש עליה.
זה גם קורה לנו, אם נודה בכך. כמה פעמים הסתכלת על המעיל שלך ואמרתי 'אוף, זה לא מתאים למה שאני לובשת' ובסוף הלכת עם סוודר או צעיף וקפאת כל הדרך?
הניסוח פה קושר את בעית הקור לבעיות העניות של גיא, ומחריף את הדמות שלו, אבל לא קושר את הקור כחלק בלתי נפרד מהסחיטה!
הרי, אם הקטע הזה לא היה, לא היינו מפסידים שום דבר, נכון?

 

[anotherית]

הרי, אם הקטע הזה לא היה, לא היינו מפסידים שום דבר, נכון?

אם ככה, אז אולי הוא פרק מיותר, אם הוא לא מוסיף לעלילה. ודוחף אותה קדימה.

 

[מנוחה כהן]

אם ככה, אז אולי הוא פרק מיותר, אם הוא לא מוסיף לעלילה. ודוחף אותה קדימה.

אולי, ואולי המטרה שלו היא לעבות את הדמות של גיא.

סליחה על הבאת דוגמא לא מוצלחת.

 

[anotherית]

אולי, ואולי המטרה שלו היא לעבות את הדמות של גיא.

זה דעתי, לכן זה לא הקור. אבל גם לעבות דמות, כדאי שלא להגזים.
ואם יש דרך לעבות דמות בתוך פרק מניע, עוד יותר טוב.

 

[מנוחה כהן]

@כנפיים @מ"ם @אשר שרבר @יאן @ב.א. @ליאורהA @וי שלוק
אשמח לשמוע דעות נוספות על הדוגמא שהבאתי

 

[anotherית]

אולי, ואולי המטרה שלו היא לעבות את הדמות של גיא.

סליחה על הבאת דוגמא לא מוצלחת.

הגבתי לך כאן ביותר מפורט.

 

[אשר שרבר]

אני אולי לא אתייחס ברשותכם לדוגמא, אולי אתפוס טרמפ מה שאולי יחדד ואשאל אחרת.
מתי אתם בונים את דמויות המשנה, מתי אתם מעבים את הסיפור, מתי בכלל אתם יוצאים למרפסות או כל מיני תאורי רקע של הסיפור שלא בהכרח מוסיפים לעצם העלילה. אבל בהכרח חשובים ומוסיפים לה עומק ומשמעות.
האם זה בא חלק מהכתיבה חלק מהסיפור או שבונים שלד רזה של סיפור עיקרי, בונים עליו סיפור משני ואחר כך מתחילים לעבות כל דמות והרקע שלה?

 

[מנוחה כהן]

בד''כ קודם כל שלד כמו בהודעה הזו, אח''כ מעבה אותו- עוברת נקודה נקודה ובונה אותה

 

[ליאורהA]

@ליאורהA

א. תודה.
ב. בעיקרון אני לא כותבת לפי כללים (כמו באשכול המרתק של @anotherית ) אלא מתחילה וזורמת, ואם יש צורך, אני פונה לכללים חיצוניים. (סתם ככה מעניין אותי, כל הסופרים המוכשרים פה, למדו כתיבה במסגרת מסודרת? לפי כללים של מותר ואסור, כן ולא? או שזה כישרון מולד שהתפתח מניסיון של שנים?) אז אני לא יודעת אם אני ראויה לענות על השאלה שלך. אבל אשתדל.
תכלס, אפיון הדמויות זה דבר ראשון, בנוסף לאפיון המיקום. תראי בראש שלך מה קורה, תכירי את הדמויות (היכרות ראשונית, בהמשך הן יפתיעו אותך ותגלי שלא ידעת עליהן כלום ).
(בקשר לדוגמא הספציפית שלך, לא אחזתי כל כך מי כל דמות, מה היא עושה, לאן היא הולכת... אני לא יודעת אם זה כי יש הרבה דמויות או בגלל שזה רק שלד.)
נראה לי שהשלב הבא, אחרי שיש לך שלד כל כך מפורט (מדהים שכתבת את זה רק בשביל השאלה!), הוא פשוט להתחיל. אם את צריכה משהו שיכוון אותך, תכתבי רשימה של דמויות ומה את יודעת עליהן (כלומר מחליטה שהקוראים ידעו עליהן). אח"כ תתחילי בנקודה הראשונה.
שהם עוצרת, מרחרחת את האויר בחוסר רגיעה. תרחיבי, איפה היא, מה היא אומרת, איך מתבטאת חוסר הרגיעה שלה.
וככה תמשיכי, לפעמים עם דיאלוגים, לפעמים תיאורים...
מקווה שעזרתי במשהו...

 

[מנוחה כהן]

מקווה שעזרתי במשהו...

עזרת תודה רבה!
א- יש שם באמת הרבה דמויות (12 אבני החושן). גם אני התבלבלתי ביניהן
ב- העצה שלך קולעת בול לצורת כתיבה שלי- שלד ואחכ עיבוי. תודה רבה!

 

[יאן]

אין לי תשובה. כשאני מתחיל לכתוב יש לי בראש אפיון די כללי של הדמויות פלוס פאנץ' וזהו. כותבים ישר לפרוג.

אבל אם רוצים לעבוד בצורה יותר מתודית, אפשר ללמוד מעורכי סרטים.
ניקח דוגמא את הסרט מלך האריות 1.

ספוילר: הנה העלילה באדיבות ויקיפדיה

בארץ התקווה שבאפריקה שולט אריה אציל בשם מופסה על בעלי החיים כמלך. למופסה וזוגתו סאראבי נולד בן, סימבה, שעתיד לרשת את הממלכה אחרי שמופסה ימות וכל החיות מגיעות להשתחוות לו בעודו נישא בידי הקוף הזקן "ראפיקי". מי שלא מגיע להשתחוות בטקס של סימבה הוא דודו הקנאי והערמומי סקאר, החומד את השלטון בממלכה וכורת ברית חשאית עם להקת צבועים (שגורשה אל מעבר לגבול) על מנת להפיל את מופסה. מופסה מציג לסימבה את הממלכה אך מתרה בו שלא ייכנס לשטח האפל המסוכן. סקאר מספר לסימבה הסקרן והפזיז, לכאורה בטעות, כי האזור האפל הוא למעשה בית קברות לפילים ובכך מעורר את סקרנותו של סימבה ללכת אליו. סימבה משכנע את חברתו הגורה נלהללכת איתו ל"בית הקברות לפילים" והשניים יוצאים לדרכם יחד עם זאזו הטוקוס, מזכירו של מופסה, שאינו מודע למטרתם. השניים נפטרים מזאזו בעזרת קבוצת חיות וכך חומקים ומגיעים ל"בית קברות של פילים" שם הם מותקפים על ידי שלושה צבועים: שנְזִי, בָּנְזַאי ואד. מופסה מגיע בזמן ומציל את השניים. יותר מאוחר, באותו הלילה, מופסה מסביר לסימבה על האחריות של המלך. באותו הלילה מארגן סקאר את שלושת הצבועים יחד עם להקת הצבועים, להתכונן להרג של מופסה ושל סימבה, ובכך להשתלט על הממלכה.

זמן מה אחר כך, סקאר לוקח את סימבה לתוך ערוץ ומורה לצבועים להבהיל להקת גנואים אל הערוץ על מנת שירמסו אותו למוות. מופסה מצליח להגיע אל הערוץ בזמן, מציל את סימבה, ומטפס על קירות האבנים של הערוץ במטרה לברוח ולא להירמס בעצמו. במעלה המדרון ממתין לו סקאר, ומופסה תפס את זרועו במחשבה כי הוא יעלה אותו למעלה ויצילו. אך סקאר לוחש לו באוזן "יחי המלך החדש", משחרר את ידו ובכך מפיל את מופסה למוות. לאחר שהערוץ מתרוקן מהגנואים מגלה סימבה את גופת אביו ופורץ בבכי, סקאר מגיע למקום, מטעה את סימבה לחשוב כי הוא האחראי למות אביו, ומייעץ לו לברוח ולא לחזור לממלכה. לאחר שסימבה בורח, מצווה סקאר על הצבועים לרדוף אחריו ולהרגו, אך הוא נמלט מעבר לשדה קוצים ונעלם במדבר.

לאחר שסימבה בורח הוא מתמוטט במדבר מתשישות ומאותר על ידי נשרים שמגורשים בידי טימון ופומבה,סוריקטה וחזיר יבלות, אשר מביאים אותו אל נווה המדברשלהם ומצילים אותו. כשהוא מתעורר הוא הופך לחברם והם מלמדים אותו את תפיסת החיים הנהנתנית שלהם המכונה "האקונה מטטה" - "בלי דאגות" וכך סימבה גדל אצלם ולומד להשתחרר ממחויבות ולהיות אוכל חרקים כמותם.

לאחר היעלמותו של סימבה מכריז סקאר בצוק התקווה כי מופסה וסימבה נהרגו, ובכך הוא ממנה את עצמו למלך החדש של צוק התקווה, ונותן לצבועים זכויות בממלכתו כפי שהבטיח להם מראש. עם זאת, במהלך תקופת מלוכתו מתרחשת בצורת חמורה בארץ התקווה, וזאת הפכה לשממה מוחלטת וחסרת כל צמחייה, כל אוכלי-הצמחים עזבו אותה, ולהקת האריות של צוק התקווה איבדה את מקור מזונה, כמו גם להקת הצבועים.

במהלך אחד מטיוליו עם טימון ופומבה כאשר הוא כבר גדל, מציל סימבה את טימון ופומבה מלביאה רעבה המתגלה כחברת הילדות שלו, נלה. סימבה יוצא לסיבוב יחד עם נלה המספרת לו כי סקאר השתלט על הממלכה, כרת ברית עם הצבועים והמיט אסון על ארץ התקווה. סימבה, שעודנו מרגיש רגשות אשמה על מות אביו, מסרב לחזור.

הקוף ראפיקי, מוצא את סימבה, אומר לו כי "מופסה עדיין חי" ולוקח אותו לאגם מרוחק. כאשר סימבה מביט באגם הוא רואה במקום את השתקפותו של מופסה אביו, וראפיקי מסביר לו כי מופסה חי בתוכו. מיד לאחר מכן מבחין סימבה בענןסערה אשר משתנה לצורת פניו של מופסה המדבר אליו ואומר לו כי הוא שכח מי הוא וכי הוא חייב להדיח את סקאר מהשלטון ולתפוס את מקומו כמלך. סימבה חוזר לצוק התקווה יחד עם נלה, טימון ופובמה ומתכנן להילחם עם סקאר. הצבועים ששומרים מתפתים להתקרב לטימון ופומבה ומחמיצים את סימבה שחומק פנימה.

כאשר מתפנה דרכו של סימבה הוא עולה לצוק התקווה ושם שואג על סקאר, רגע לאחר שהוא מכה את אמו, סאראבי. במהלך העימות על הכתר מתגרה סקאר בסימבה, מזכיר לו שהוא האחראי למות אביו ודוחק אותו אל שפת הצוק. סימבה מועד ומחליק אחורה ונתלה משפת הצוק בשתי כפותיו, בזמן שברק מבעיר את הקרקע תחתיו. סקאר תופס בכפותיו, בכוונה להפיל אותו כפי שעשה לאביו, ולוחש לסימבה שהוא הרג את מופסה. המום וזועם מהתגלית, מצליח סימבה לזנק חזרה למעלה ומצמיד את סקאר על הרצפה תוך כדי שהוא מאלץ אותו לחשוף את האמת לאחרים.

קרב מתחיל להתפתח בין הצבועים והלביאות בו משתתפים גם טימון, פומבה וראפיקי, כשבשיאו סימבה מצליח לבודד את סקאר על החלק העליון של צוק התקווה. סקאר מתחנן לרחמים מסימבה ומטיל את האשמה בצבועים. סימבה אינו מאמין לסקאר אך חס על חייו ומצווה עליו לברוח ולא לחזור לעולם. לאחר שסימבה משחרר את סקאר הלה תוקף אותו בהיסח דעת. לאחר קרב קשה בין השניים, סקאר מנסה לזנק על סימבה אך סימבה בועט את סקאר מעבר לצוק. סקאר שורד את הנפילה אך הצבועים, הזועמים על סקאר בשל האשמתו אותם כאויבים, הורגים אותו. לאחר תום המאבק בין סימבה לסקאר מתחיל לרדת גשם המכבה את האש ומסיים את הבצורת. סימבה מתאחד עם משפחתו וראפיקי מסמן לו כי הגיע הזמן להכריז על מלכותו. סימבה עולה לצוק התקווה ושואג בקול רם.

לאחר שסימבה תופס את השלטון ארץ התקווה משתקמת, הצמחים בה צומחים מחדש והחיות שבות אליה, ולסימבה ונלה נולדה גורה קטנה אשר נישאת בידי ראפיקי מעל קהל של חיות מריעות.

למי שטרח לקרוא הכל (אני לא) כמה זמן זה לקח? חמש דקות? אז למה הסרט לוקח שעה ורבע?
התשובה היא כי הוסיפו שם המון אפיזודות קטנות, אנקדוטות מבדחות שאינן קשורות לעלילה, וככה הסיפור התעבה.

 

[מנוחה כהן]

מקווה שגם אתם תהנו מזה בסוף, לי חשוב לכתוב ככה מסודר את מה שהסקתי ולמדתי, אז הנה עוד נקודה:

כשכותבים משפטי אמירה (שלום אמר ש..) כדאי למצוא תחליף לפועל 'אמר' / 'שאל'.
הביע, תמה, הציץ, שר, פיזם, זייף, צירצר. כמעט כל פועל אחר יתאים במקום 'אמר' / 'שאל'.
אבל היי, תזכרו שלפעמים גם הדמויות אומרות ושואלות

תכל'ס:
לשים לב שלא בכל משפט אמירה הפועל הוא 'אמר' או 'שאל' אלא פעלים אחרים ומגוונים.

דוגמת שלילה (מהללאל, עמוד 585):
"חבל", אמר המלך, "צר לי כל כך, מיכאל. צר לי באמת ובתמים. האם יכול להיות שפשוט אינך מבין כמה יעיל הוא מנגנון השיטור שלנו? האם אתה מעלה בדעתך כי השתכנע שאסופי אלמוני חילק עשרות מטבעות זהב לנזקקים?"
על אף מצבו הביש עלה חיוך על פניו של מהללאל: "אלו רק אגדות", אמר, "לי לא היו אלא רק שתי מטבעות. שתיים בלבד".
"שתי מטבעות פאררך ליערן בן שמונה עשרה", אמר המלך, מלווה את מילותיו בצחקוק, "נדמה לי כי כמה מבני האלופים שלנו ישמחו למשרה מכניסה כל כך".
"מצאתי אותן", אמר מהללאל, "משכורתי כעוזר יערן הייתה שלושים ושלוש מטבעות נחושת לחצי שנה, וגם את הכסף הזה לקח אבי המאמץ. אפילו בגד משלי לא היה לי כשעזבתי את היער".
דוגמת חיוב (יוזבד 2, עמוד 23):
"אדוני?" מנהל לשכתו של פנרס נכנס אל החדר הפנימי, וסוגר את הדלת מאחוריו. "משהו מוזר קצת במצבת השומרים במסדרון. הם הוכפלו".
פנרס מרים אליו את עיניו: "רק בקומה שלנו?" הוא מתעניין בנחת.
"כך זה נראה". מאשר האלוף ריים מרילאן.
"מעניין". האביר אליקטן, משפשף את גשר אפו, "היו מעדכנים אותי לו היתה מתקבלת אי שם ידיעה על כך שמישהו מתכונן להתנקש בחיי". הוא מפטיר באדישות.
פנרס אינו טיפש, ושפתיו של האלוף מרילאן מתעקלות בחוסר שביעות רצון: "אדוני אינו חושב שמוטב לברר מפני מה הוכפלה מצבת השומרים? האם נחשד אחד מאנשינו בבגידה והאם יש רגליים ובסיס לחדד הזה? אויביך רבים משערות ראשך".
"הממ". פנרס מחייך, ומעביר את ידו על שערו השחור, "לרגע חשדתי כי אתה רומז לי שאני קירח", הוא אומר הניצוץ מבודח, "אבל בהנחה שלא חייליו של יוסף קשישא הם אלו המסתובבים מחוץ לסף הלשכה שלי, איני סבור שאני צריך לדאוג".
התרומה של פעלים (נושאים) שונים במשפט- נותן לקורא להציץ אל מעבר למילים. מספר על מה שקורה בזמן הדיאלוג, מאפשר עיבוי דמויות על ידי רמזי התנהגות, זורק נקודות של זמן ומקום.

 

[מנוחה כהן]

בסיפור יש הרבה מעברים. מעבר בין זמנים ומקומות או סתם בין סצנה לסצנה.
מעבר יכול להיות קטוע וחד, כזה שמשאיר את הקורא עם תחושה של סיום, ויכול להיות רך ומשתלב ונותן תחושה של המשך.
כדי ליצור מעבר משתלב, ניקח חפץ/ דמות/ משפט מהסצנה שנגמרה ונשלב אותם באופן גלוי- נקרא לחפץ בשמו, או באופן נסתר- במילים נרדפות או מאזכר.
השילוב בין הפיסקאות מדגדג לקורא בראש ואומר לו- היי, אתה מכיר את זה, תמשיך...

תכל'ס:
ניקח אלמנט מהפסקה / הפרק / הסצנה הקודמת ונשלב אותה בצורה כל שהיא בפרק / פסקה / סצנה הבאה.

לדוגמא ("מהפך" של @מ"ם , פרק ט''ו):
בין ירושלים לחיפה, תשס"א
[...] לוזו התישב עלסלע צחיח וטמן את ראשו בכפות ידיו. [...] הוא החל לבכות בקול מר ומיואש. נחלי דמעות זלגו מעיניו...
*
מודיעין עילית, תשע"ג
[...] מצאתי את עצמי מרכין את ראשי על ידי ופורץ בבכי מר ומיואש. נחלי דמעות זלגו מעיני...

תרומת השילוב-
הספר הופך למקשה אחת. אין בו מקבץ פרקים שעומדים בפני עצמם, אלא שרשרת פרקים משתלבים אחד בשני. זה ממכר.

 

[ליאורהA]

כשכותבים משפטי אמירה (שלום אמר ש...) כדאי למצוא תחליף לפועל 'אמר' / 'שאל'.

אלא פעלים אחרים ומגוונים.

אפשרויות נוספות:
* "אני עייף," אמר אבי. (אמר.)
* "אני עייף," לחש אבי. (פועל אחר שמשקף אמירה.)
* אני עייף," עצם אבי את עיניו והשעין את ראשו על השולחן. (פעולה אחרת שהוא עושה בזמן שהוא אומר את המשפט. משמשת במקום פועל אמירה.)
* "אני עייף." הציפורים צייצו על הענף הצמוד לחלון והתכוננו לשנת לילה מתוקה. (משהו אחר שקורה בסביבת הגיבור, וקשור למילים שהוא אומר. במקום פועלה שהוא עושה.)
יש עוד?

 

[מנוחה כהן]

אפשרויות נוספות:

תודה על הוספת הרעיונות והדוגמאות!