דיון כללי אצבע

[anotherית]

יש כאן מין לופ של שאלות באותם נושאים, של כתיבה. איך כותבים? מה כותבים? איך מעבים עלילה וכו'
חשבתי שכדאי להשתמש בחכמת ההמונים בשביל זה. וכל אחד יתרום את שלו, או יצטט אחרים.
שוטו ~~~

 

[anotherית]

ואני אתחיל:

קצר קצר קצר. בוא נתמקד בקצר.

אין מצוה שהספר יהיה אלף עמודים! ככל שיהיה פחות מרוח, יותר טוב.
כל דבר שנראה מיותר, תורידו, באמת.
שיחה שלא מועילה לסיפור? סצנה מיותרת. תורידו, לא נורא.
גם אם זו סצנה מטריפה. היא מיותרת? תבדקו בכנות.
ואגב, כדאי לעשות את זה על כל מילה.
אם הסיפור מובן בלעדיה, תורידו. כל מילה אמורה להוסיף לאיפיון או לעלילה.

או כמו שאומר סטיבן קינג:
מחיקת המיותר: למדו חוק – במשפט שמנוסח היטב אין אפילו מילה אחת מיותרת. רוצים דוגמא חיה? הנה המשפט האחרון בסגנון נקי יותר: חוק – במשפט שמנוסח היטב אין מילה מיותרת. כנ"ל לגבי פסקאות – אסור שיהיו בהן משפטים מיותרים שחוזרים על עצמם או שאינם תורמים למסר. הגישה היא שכל מילה חשובה וכל מילה מספרת סיפור. מילים מיותרות הן כמו עודף תבלינים בתבשיל.

ואני, הקטנה. חושבת שזה נכון על כל הספר. המילה מיותרת? המשפט?
תמחקו.
הסצנה לא מוסיפה מספיק למילים? וותרו.
הפרק בטוח שווה את סך המילים שלו?

לא כיף לוותר על מילים שלנו, אבל לפעמים עדיף, וכדאי.

 

[מנוחה כהן]

אפשר להוסיף לכאן גם את עשרת הכללים שהביא @מ"ם

 

[anotherית]

שבירת הקיר הרביעי:

את המושג הקיר הרביעי, ושבירתו, כולם מכירים. (אם לא רוצו לעשות גוגל מהר) וגם מנסים שלא לשבור אותו.
מה זה שבירת הקיר הרביעי כולם יודעים, וגם מנסים שלא לעשות את זה. בצורה גסה.
כי זוהי צורה מיושנת מאוד לכתיבה, כמו לדוגמא: 'עכשיו נראה מה קרה בינתיים עם שיינדי מיודעתינו'.


אבל הרבה כותבים נופלים בזה בנקודות עדינות ואפורות יותר.

לדוגמא:
"שעתיים קודם לכן, בבית משפחת ג'יקובס".

או אפילו עדין יותר:
"מה בעצם הוא צריך? הוא לא יודע. במה? אהבה? או אולי קהל? אולי יבוא יום ויבין. עכשיו, הוא רק רוצה חברים"

אני חושבת שהסיבה שנופלים בזה כזה הרבה זה כי זה פשוט קשה. קשה לצאת מהסיפור.

הרי הסופר, עובד כל כך קשה, כתב ספר/קטע/סיפור משקיע בו את כל כולו, ועכשיו גם רוצים שיקח צעד אחורה ויצא מהסיפור?

שלא יתערב לקוראים בהבנה שלהם? בטונים שהסיפור כתוב בו? במסרים?

הסופר בעצם צריך להפוך לשקוף. שלא יראו אותו בתוך הספר, שלא יקראו את הדברים מגרונו או ידמיינו אותו מקריא בטונים ועם תנועות ידיים.
הוא צריך לצאת מהסיפור ולא להגיד לקורא, אתה רואה? המשפט הזה הוא מצחיק. מ-צ-ח-י-ק. אז הם צחקו. הבנת?


סימני קריאה, סימני שאלה סוגריים וטקסט מודגש.

סוגריים, זה מקום בו הכותב מפסיק את הסיפור ומוסיף פרטים שלא קשורים ישירות לטקסט עצמו.
זאת אומרת, שהכותב מפסיק את הסיפור כי הוא מבין כמשקיף מבחוץ על הסיפור, שלקורא חסר ידע, או הסבר מפורט יותר אז הוא מוסיף את זה בתוך סוגריים.
מיותר.

סימני שאלה שלא כחלק מציטוט, מכניסים שאלות שהקורא אמור לשאול את עצמו, והכותב, שלא סומך עליהם שישאלו את עצמם, כותב להם במפורש את השאלה.
שלא כחלק מהסיפור.

סימני קריאה, מנסים לתת את הטון של הכותב לקורא.
יהודה גזבר אומר, שכל פעם ששם סימן קריאה, הוא חזר אחר כך אל הטקסט וראה שזה מיותר. הוא בבלוג שלו מפרגן שלושה סימני קריאה שמותר להשתמש בהם במהלך הקריירה ואני החצופה חולקת שוב פעם.

אל. תשתמשו. בסימני. קריאה.

והוא (גזבר) הסביר זאת מעולה:
סימן הקריאה צועק על הקורא מהי התחושה שאמורה להיות לו ביחס לטקסט, ואף אחד לא אוהב שצועקים עליו.
ויותר מזה, אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. ואיך להרגיש.

ואף אחד לא אוהב שמתערבים לו בקריאה.


תיאורי פעולה

תיאורי פעולה זה שוב פעם התערבות של הקורא בסיפור.
הכותב דואג שלא נבין את המשפט כמו שהוא תכנן שנבין, אז הוא מספר לנו מה הוא התכוון.

וכן, זהו גם שבירה של הקיר הרביעי, לדעתי. אמנם בצורה הכי עדינה שיש. אבל זו התערבות הכותב.
הרי הכותב רואה תמונה ומפרשן לנו אותה:

"היא הלכה במהירות".

"היא דיברה בקול זועק".

ולמה לא להשתמש בהם? כי תראה לנו, אל תגיד.
אל תספר לקוראים שלך מה קורה. תראה להם מה קורה.

המשפט : "יעלי בכתה בכי עצוב". בעצם אומר שהכותב רואה את הבכי שלה, ומפרשן שהוא עצוב.

והנה שבירת קיר רביעי עדין עדין עדין. כי הראת, מי הכותב. שיודע שהבכי- עצוב.
במקום זאת, אפשר לומר, בכי קטוע, לדוגמא. כי זאת עובדה.

'היא לחשה' - במקום: 'היא אמרה בלחש'.

'היא מיהרה' - 'במקום היא הלכה במהירות'.

'היא העיפה את המחבת, האדימה. המחבת נפל, הכיור - רעד'. - במקום: 'היא העיפה את המחבת לכיור בזעם'.

'הוא התקרב, נטה קדימה ואמר בשקט, בלי לעצור'. במקום: 'הוא התקרב, שפת גופו שידרה חוזק'.

 

[Yiskah Goteherer]

להשתמש ברמזים מטרימים.

לא להפיל את כל המידע על הקורא ברגע האמת, להכין אותו לקראת המאורע.

שוזרים בסיפור רמזים על מה שהולך לקרות וכך מונעים מהקורא להתבלבל מהמידע שהונחת עליו.

ואני אתן דוגמא:

רגע קטן שבו שלומי הלך ברחוב ומישהו פשוט נעץ בו מבט. הוא חשב שזה מוזר אבל לא התעכב לרגע כי הוא רצה לחזור בזמן לארוחת ערב. לקראת הסוף מסופר לשלומי על השליחות שלו ושהוא נבחר כבר לפני זמן רב על ידי מישהו שבחן את ההתנהגות שלו ואת האינטליגנציה הנוזלית שלו. ואז שלומי נזכר ואומר לעצמו: וואלה, עכשיו אני מבין!

וזו דרך מקסימה לגרום לקורא להיות מעורב בסיפור, לגרום לו להתחבר לדמות. כששלומי מופתע כך גם הקורא, ואותה שאלה שהופנתה לשלומי (איך לא שמת לב לזה?) מופנית עכשיו גם כלפי הקורא. (הרי נתנו לך את המידע, היית צריך לעשות אחד ועוד אחד...)

 

[וי שלוק]

סימן הקריאה צועק על הקורא מהי התחושה שאמורה להיות לו ביחס לטקסט, ואף אחד לא אוהב שצועקים עליו.
ויותר מזה, אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. ואיך להרגיש.

ואף אחד לא אוהב שמתערבים לו בקריאה.

שוב, פרט לציטוט.

 

[הוריקן]

והנה שבירת קיר רביעי עדין עדין עדין. כי הראת, מי הכותב. שיודע שהבכי- עצוב.
במקום זאת, אפשר לומר, בכי קטוע, לדוגמא. כי זאת עובדה.

'היא לחשה' - במקום: 'היא אמרה בלחש'.

'היא מיהרה' - 'במקום היא הלכה במהירות'.

'היא העיפה את המחבת, האדימה. המחבת נפל, הכיור - רעד'. - במקום: 'היא העיפה את המחבת לכיור בזעם'.

'הוא התקרב, נטה קדימה ואמר בשקט, בלי לעצור'. במקום: 'הוא התקרב, שפת גופו שידרה חוזק'

זה לדעתי אחד הדברים שהופכים את הסופר לסופר.
תודה רבה!

 

[Reizy Esh]

תיאורי פעולה

תיאורי פעולה זה שוב פעם התערבות של הקורא בסיפור.
הכותב דואג שלא נבין את המשפט כמו שהוא תכנן שנבין, אז הוא מספר לנו מה הוא התכוון.

וכן, זהו גם שבירה של הקיר הרביעי, לדעתי. אמנם בצורה הכי עדינה שיש. אבל זו התערבות הכותב.
הרי הכותב רואה תמונה ומפרשן לנו אותה:

"היא הלכה במהירות".

"היא דיברה בקול זועק".

ולמה לא להשתמש בהם? כי תראה לנו, אל תגיד.
אל תספר לקוראים שלך מה קורה. תראה להם מה קורה.

המשפט : "יעלי בכתה בכי עצוב". בעצם אומר שהכותב רואה את הבכי שלה, ומפרשן שהוא עצוב.

והנה שבירת קיר רביעי עדין עדין עדין. כי הראת, מי הכותב. שיודע שהבכי- עצוב.
במקום זאת, אפשר לומר, בכי קטוע, לדוגמא. כי זאת עובדה.

'היא לחשה' - במקום: 'היא אמרה בלחש'.

'היא מיהרה' - 'במקום היא הלכה במהירות'.

'היא העיפה את המחבת, האדימה. המחבת נפל, הכיור - רעד'. - במקום: 'היא העיפה את המחבת לכיור בזעם'.

'הוא התקרב, נטה קדימה ואמר בשקט, בלי לעצור'. במקום: 'הוא התקרב, שפת גופו שידרה חוזק'

זה מדויק. תודה!
בעיניי אחד הדברים שהופכים כתיבה לטובה יותר.

סימני קריאה, מנסים לתת את הטון של הכותב לקורא.
יהודה גזבר אומר, שכל פעם ששם סימן קריאה, הוא חזר אחר כך אל הטקסט וראה שזה מיותר. הוא בבלוג שלו מפרגן שלושה סימני קריאה שמותר להשתמש בהם במהלך הקריירה ואני החצופה חולקת שוב פעם.

אל. תשתמשו. בסימני. קריאה.

והוא (גזבר) הסביר זאת מעולה:
סימן הקריאה צועק על הקורא מהי התחושה שאמורה להיות לו ביחס לטקסט, ואף אחד לא אוהב שצועקים עליו.
ויותר מזה, אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. ואיך להרגיש.

ואף אחד לא אוהב שמתערבים לו בקריאה.

עם זה אני לא בטוחה שאני מסכימה באופן גורף.
מעניין לבדוק את זה.
בסגנון הכתיבה של גזבר באמת לא משתלבים לי סימני קריאה.

 

[הוריקן]

עם זה אני לא בטוחה שאני מסכימה באופן גורף.

גם אני.
אני חושבת שזה קשור לסגנון הכתיבה, פחות משהו כוללני.

 

[Angular]

כשאתם כותבים סיפור ויש לכם תמה, או מסר, או תובנה, או איך שתקראו לזה -
שימו לב שצורת העלילה הפנימית שמובילה את התמה צריכה ללכת בגלים - התמה מתחזקת מול התמה מופרכת, עד שברגע לפני האחרון התמה כמעט תופרך לחלוטין, וברגע האחרון התמה תנצח.

לכן, לעולם אל תבחרו תמה, או מסר, שאתם לא מסוגלים להפריך באמת. כי אחר כך תצטרכו לשים סצנה ועוד סצנה ועוד אחת, כשכל אחת אומרת יותר מהשניה - עזוב, אין כלום. הכל זבל. אומרת באמת, לא בכאילו. מכל הלב. עד שהקורא ישתכנע בזה.

וזאת נקודת ההבדל בין מסר בכפית למסר שכתוב היטב. מסר בכפית פשוט לא מסוגל להכיל הפרכה אמתית וכנה.

 

[anotherית]

ואם בתודות עסקינן.
תיזהרו שלא תיכתבו ברשימת תודות של ספר שלא מכבד אתכם.

 

[עטרה ד]

קצר קצר קצר. בוא נתמקד בקצר.

יצא לי לקרוא בלוג של איתמר זוהר לכמה כללים לכתיבת סיפור קצר,
משתפת, כי זה כל כך נכון- וחבל שיהיו כאלה שיפספסו...;

1 הקוראים הם אנשים זרים לחלוטין בשבילכם. אם הם כבר מוכנים להקדיש לכם זמן כדאי שלא ירגישו שהוא בוזבז לשווא

2 תנו לקוראים לפחות דמות אחת שהם יוכלו להתחבר אליה

3 כל דמות צריכה לרצות משהו, אפילו אם זו רק כוס מים

4 כל משפט צריך לכלול אחד משני הדברים – לחשוף דמות או לקדם את העלילה

5 על הסיפור להתחיל כמה שיותר קרוב לסוף

6 הרשו לעצמכם להיות סדיסטים. לא משנה כמה תמימים ומתוקים הגיבורים הראשיים – תגרמו לכך שיקרו להם דברים איומים, כדי שהקוראים יידעו מי הם באמת

8 תנו לקוראים כמה שיותר מידע מוקדם ככל האפשר. אין סיבה להתמהמה. על הקוראים להבין מה מתרחש, היכן ולמה, כדי שיוכלו לגמור את הסיפור בעצמם לפני שהג'וקים יאכלו את הדפים האחרונים

ותודה בכללי על האשכול... החכמתי.

 

[+shira]

וואו. זה בחינם זה?
חתיכת מתנה.

שבירת הקיר הרביעי:

את המושג הקיר הרביעי, ושבירתו, כולם מכירים. (אם לא רוצו לעשות גוגל מהר) וגם מנסים שלא לשבור אותו.
מה זה שבירת הקיר הרביעי כולם יודעים, וגם מנסים שלא לעשות את זה. בצורה גסה.
כי זוהי צורה מיושנת מאוד לכתיבה, כמו לדוגמא: 'עכשיו נראה מה קרה בינתיים עם שיינדי מיודעתינו'.


אבל הרבה כותבים נופלים בזה בנקודות עדינות ואפורות יותר.

לדוגמא:
"שעתיים קודם לכן, בבית משפחת ג'יקובס".

או אפילו עדין יותר:
"מה בעצם הוא צריך? הוא לא יודע. במה? אהבה? או אולי קהל? אולי יבוא יום ויבין. עכשיו, הוא רק רוצה חברים"

הגדרה מצוינת. וכקוראת תמימה אני יכולה לומר שלמרות שלא ידעתי לשייך את הדוגמאות האלה לשבירת קיר כלשהו, הן בהחלט עיצבנו אותי.
כנ"ל לגבי סימני קריאה.
אבל סוגריים וסימני שאלה, כשהם באים בחלק מדיבור של הגיבור, או הגיבור המספר - מה הבעיה איתם?
והדגשות, בכתיבה סאטירית למשל, עובדות מצוין. רבים וטובים חטאו בזה ולענ"ד זה בהחלט הוסיף לכתיבה ולא גרע ממנה.

ואת זה

תיאורי פעולה


'היא לחשה' - במקום: 'היא אמרה בלחש'.

'היא מיהרה' - 'במקום היא הלכה במהירות'.

'היא העיפה את המחבת, האדימה. המחבת נפל, הכיור - רעד'. - במקום: 'היא העיפה את המחבת לכיור בזעם'.

'הוא התקרב, נטה קדימה ואמר בשקט, בלי לעצור'. במקום: 'הוא התקרב, שפת גופו שידרה חוזק'.

אני צריכה להדביק למקלדת וללמוד. תודה.

.

 

[אנטיפטרוסה]

שבירת הקיר הרביעי

6 הרשו לעצמכם להיות סדיסטים. לא משנה כמה תמימים ומתוקים הגיבורים הראשיים – תגרמו לכך שיקרו להם דברים איומים, כדי שהקוראים יידעו מי הם באמת

את זה ממש אהבתי. מדויק.

8 תנו לקוראים כמה שיותר מידע מוקדם ככל האפשר. אין סיבה להתמהמה. על הקוראים להבין מה מתרחש, היכן ולמה, כדי שיוכלו לגמור את הסיפור בעצמם לפני שהג'וקים יאכלו את הדפים האחרונים

לאאאא
מהפיתום
הרי אם הם יוכלו לגמור אותו לבד, הם לא צריכים ת'סופר ות'ספר...

 

[כנפיים]

וואו, איזה אשכול מרתק וחשוב.
תודה @anotherית על הרמת הכפפה.
יש לי כמה שנקלים, שאני מקווה שלא יעברו ת'עשיריה, בכולופן.

או כמו שאומר סטיבן קינג:
מחיקת המיותר: למדו חוק – במשפט שמנוסח היטב אין אפילו מילה אחת מיותרת. רוצים דוגמא חיה? הנה המשפט האחרון בסגנון נקי יותר: חוק – במשפט שמנוסח היטב אין מילה מיותרת.

האם אין הבדל בין המשפטים?
לטעמי יש ויש.
והרבה יותר נעים לי לקרוא את זה הארוך.
השני נשמע כמו תשובה של פקיד שהנודניק התורן מפריע לו לשתות קפה;
הנה, הבנת? זהו.

כנ"ל לגבי פסקאות – אסור שיהיו בהן משפטים מיותרים שחוזרים על עצמם או שאינם תורמים למסר. הגישה היא שכל מילה חשובה וכל מילה מספרת סיפור. מילים מיותרות הן כמו עודף תבלינים בתבשיל.

חושבת שהנכון הוא לא "קצרו!" אלא "התמקדו!" תבחרו את המילים שלכם כמו כלים. כלי טוב, כמו מקלף עם זיז לעקירת פגמים בפרי, חוסך שימוש בשני כלים. כמו שהסברת לגבי תיאורי פעולה.
אבל לא תמיד נכון לקצר. לפעמים אני קוראת קטעים קצרים כל כך, שניטלה מהם נשמתם. ומתחשק לי לומר לכותבת-
לאן הלכת? ספרי על זה רגע, קחי אותי אתך לתוך זה, למה את בורחת, תני להריח.

לא כיף לוותר על מילים שלנו, אבל לפעמים עדיף, וכדאי.

אמת. ואת המשפט הזה צריך להצמיד לתחתית המסך רגע לפני סגירת קובץ.

 

[כנפיים]

לגבי הקיר הרביעי, אהבתי מאד את הדקויות האלו.

סוגריים, זה מקום בו הכותב מפסיק את הסיפור ומוסיף פרטים שלא קשורים ישירות לטקסט עצמו.
זאת אומרת, שהכותב מפסיק את הסיפור כי הוא מבין כמשקיף מבחוץ על הסיפור, שלקורא חסר ידע, או הסבר מפורט יותר אז הוא מוסיף את זה בתוך סוגריים.
מיותר.

אחד הגרועים שגורמים לי להרגיש ילדה קטנה קטנה, שנכנסה עם אמא גאון למערת שדים.
"יו איזה פחד פה! תסגרו את התריס עד הסוף מציץ קצת אור! וואי איזו מערת שדים מפחידה! תסדרי את המסיכה, רואים את השיער שלך מתחת לקרחת המצולקת! יווו! אני רועדת!"
כמו לדוגמא: 'עכשיו נראה מה קרה בינתיים עם שיינדי מיודעתינו'.
אין מה לראות. לא ניכפול ולא נעליים.
וטיפ בעניין הזה- לפני שאתם יוצאים לסוגריים בסיפור, תחשבו שניה מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם לא תעשו את זה. מפתיע לגלות שהדבר הגרוע הזה דווקא מה זה טוב.

סימני שאלה שלא כחלק מציטוט, מכניסים שאלות שהקורא אמור לשאול את עצמו, והכותב, שלא סומך עליהם שישאלו את עצמם, כותב להם במפורש את השאלה.
שלא כחלק מהסיפור.

עכשיו אני רואה שהוא כן כתב רק על אלו שלא כחלק מציטוט. וחשוב מאד ההבדל הזה. סוגריים לדעתי אף פעם לא עוברים בסיפורת. סימני שאלה וקריאה בציטוט- עוברים ודאי, ואפילו מתבקשים. ושלא בציטוט, גם אני מסכימה שאין להם מקום, אלא אם הכותב כותב בשם עצמו בגלוי, או בשם דמות כלשהיא בגוף ראשון. אז, מותר להעביר את הדרך בה הוא או הדמות חווים את הסיפור.
לדוג',
אם אני כותבת בשם אמא יקית ומתוקתקת, ודאי שמותר לי להכניס סימן קריאה במשפט:
סוף העולם. רובי! עם נעליים! על הספה!

 

[shevi123]

אלא אם הכותב כותב בשם עצמו בגלוי, או בשם דמות כלשהיא בגוף ראשון. אז, מותר להעביר את הדרך בה הוא או הדמות חווים את הסיפור.

תודה על הדיוק. עזר לי מאד

 

[כנפיים]

רגע קטן שבו שלומי הלך ברחוב ומישהו פשוט נעץ בו מבט. הוא חשב שזה מוזר אבל לא התעכב לרגע כי הוא רצה לחזור בזמן לארוחת ערב. לקראת הסוף מסופר לשלומי על השליחות שלו ושהוא נבחר כבר לפני זמן רב על ידי מישהו שבחן את ההתנהגות שלו ואת האינטליגנציה הנוזלית שלו. ואז שלומי נזכר ואומר לעצמו: וואלה, עכשיו אני מבין!

הרעיון של הטרמה נכון בעיניי, ותודה על התזכורת הזו, אבל לא חושבת שצריך לרמוז עד כדי כך. קוראים מנוסים יבינו את כל הסיפור מהרמזים השתולים.
החכמה היא לשתול רמזים שהמוח יעביר אותם בלי לתת עליהם את הדעת.
הם ייקלטו מהדלת האחורית ויהיו מוכנים שם לשעת הצורך, כך שכשהקורא יגיע לתוצר שנבע מקרות הרמז, התחושה שלו תהיה "בינגו!" ולא הוא יאמר "ידעתי! זה היה כאאאזה צפוי!"

בכתיבה לילדים, הרמזים יהיו יותר עבים, אבל עדיין לטעמי כיף גם לילד להרגיש שהוא הבין משהו בלי שהסבירו לו לגמרי.

 

[כנפיים]

וזאת נקודת ההבדל בין מסר בכפית למסר שכתוב היטב. מסר בכפית פשוט לא מסוגל להכיל הפרכה אמתית וכנה.

וזאת לאמממההה? ניגנה המורה, כי הוא חוטא למציאות ולכנות ומפעיל את רפלקס ההקאה.
שמת את האצבע בול על הנקודה. תודה.

 

[כנפיים]

וזו תרומתי הצנועה למאגר:

תנו לחיות לחיות, ולקונפליקטים להיות.
אל תפחדו מלהניח ניגודים זה לצד זה בתוך נפשות הדמויות שלכם. כשאתם בונים דמות, אל תקחו את ה"חנון-משקפיים-תולעת ספרים-לא מבין עניין-ילד טוב" או את ה"שברירי-פגיע-חסר חוט שדרה-פחדן-חיוור-רזה-נמוך" וכן הלאה והלאה.
כולנו אנשים מורכבים, שלא עשויים משכבה אחת דקה ופריכה, ואף אחד לא אוהב לקרוא על ההיכרות הסופר-שטחית שלכם עם הדמות. טוב, אולי יש כמה שיאהבו דמות כזו, אבל הם כאלה שגם בחיים יגעו רק דרך החלון, אז לא נראה לי שווה לבזבז עליהם שורה.
שימו לפחות קונפליקט אחד בתוך כל גיבור. כן תצטרכו לשמור על הגיבור שלכם מפיצול אישיות, ולא לגרום לו לנהוג בסצנה אחת הפוך מהמתבקש ממנו בסצנה דומה, אבל תנו לו לבעוט, לחיות, ולהפתיע, הכי טוב שאת עצמו.
אה, ועוד יותר טוב, שהקוראים יזהו את הנטיה הזו שלו, קצת לפניו. אח. זה תענוג קריאה אמיתי.