סיפור בהמשכים "שוקולד עדשים"- סיפור אינטראקטיבי לילדים.

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד
לאור הבקשות, הסיפור: "שוקולד עדשים" מתחדש כעת.
הסבר קצר לקוראים חדשים...:
אחת לשבוע (בלי נדר, לא מתחייבת שאספיק...) יעלה בל"נ פרק חדש בסיפור. לאחר הפרק תוצגנה 3 אפשרויות להמשך כאשר הקוראים מוזמנים להצביע ולהביע את דעתם. ההמשך שיזכה ברב הקולות- יבחר לפרק הבא.

אה, ומכיוון שהמקום הוא קהילת הכתיבה המקצועית- הסיפור פתוח לביקורת, עזרה והארות.

הנה חמשת הפרקים הראשונים, הפרק השישי יעלה בעז"ה במהלך השעות הקרובות עד היממה הקרובה...

בסייעתא דשמיא
שוקולד עדשים

פרק א


"שוקו שוקו לה לה" שרו צבי ואפרת, מצמידים ידיים וצוחקים, "שוקו שוקו תה תה, שוקו לה, שוקו תה, שוקו-לה-תה" השיר הסתיים והם התחילו מתחילה: "שוקו שוקו לה לה...".

"ילדים" אמא נכנסה לחדר בחיוך, "בואו בבקשה לארוחת הערב, ואחריה- אתן לכם, בעזרת ה', הפתעה שסבתא הביאה".

סבתא שולמן הייתה אצלם היום בצהריים, והלכה רק לפני כמה דקות.

"טוב, אמא" צבי קם מהרצפה ואפרת אחריו, מנערת את חצאיתה. אמא יצאה מהחדר והלכה למטבח. "מעניין מה ההפתעה" לחשה אפרת לצבי.
"אולי מכונית על שלט?" קווה צבי בסקרנות. "לא" אפרת כווצה את שפתיה, "מכונית על שלט זה לא שווה ולא מעניין. הלוואי בובה".
"בובה" צבי נשף בזלזול, "מה כבר עושים עם בובה? אולי משחק קופסא לשנינו".
"ואולי כרטיסי כניסה ללונה- פארק" התלהבה אפרת.

הם נכנסו למטבח בציפיה ובסקרנות.

אבל בסיום ארוחת הערב פתחה אמא את הארון העליון ושלפה משם... חבילת שוקולד עדשים.

"מה?!" התאכזב צבי, "ההפתעה היא רק שוקולד?".
"זה לא רק!" נזפה בו אפרת, "וצריך להגיד תודה רבה!". "תודה רבה" מלמל צבי.

"אתם לא אוהבים את זה?" התפלאה אמא, "סבתא אמרה שזה בוודאות משהו שתיהנו ממנו, חשבתי שאמרתם לה שזה השוקולד שאתם הכי אוהבים או משהו כזה- היא קנתה את זה במיוחד".

עכשיו היה תורם של צבי ואפרת להתפלא. "לא אמרנו לה" השיב צבי, "ואני גם לא כל כך אוהבת שוקולד" הוסיפה אפרת, "אבל כמובן שהיא השקיעה ותודה רבה".

אמא חייכה, "בכל אופן, גם אם זו לא הפתעה מסעירה כמו שחשבתם, אני בטוחה שאתם שמחים לקבל שוקולד בסתם יום של חול".

"נכון" צבי חשב וחייך, "גם אם זה לא כרטיסים ללונה- פארק, עדיין כיף לאכול שוקולד".

"כרטיסים ללונה- פארק?" אמא צחקה, "זה מה שדמיינתם? עכשיו אני מבינה למה אתם מאוכזבים. לא נורא, במקום לתת קובייה אחת לכל אחד, כמו שתכננתי, אתן לכל אחד מכם שורה שלמה, מה אתם אומרים?".

"תודה, אמא!" שמחה אפרת, "כן, תודה" אמר גם צבי.

אמא פתחה את העטיפה החיצונית והחלה לקלף את הנייר הכסוף.

טבלת השוקולד נגלתה לעיניהם.

"איזה מוזר!" תמהו במקביל אמא, צבי ואפרת.





פרק ב

טבלת השוקולד נראתה רגילה כמעט לחלוטין. היו בה שורות של קוביות חומות עם תבליטים של פרות, היא הייתה מלבנית והדיפה ריח של שוקולד.

אבל היא הייתה רגילה רק כמעט לחלוטין. שני פסי גומי בצבצו מראשה. אמא שברה בזהירות את השוקולד מסביב לפסים, עד שהתקלף כולו ושני שעוני יד זהים נראו.

פסי הגומי של השעונים היו בצבע לבן עם עיגולים צבעוניים, ועיגול השעון עצמו היה תכול כולו עם שישה עיגולים צבעוניים שעמדו במקום הספרות: 2, 4, 6, 8, 10, ו- 12.

"העיגולים האלו נראים כמו עדשים" התלהבה אפרת.

"איזו מתנה יצירתית" התפעלה אמא. "מעניין איך סבתא הצליחה להחדיר את השעונים ממש לתוך השוקולד".

צבי ואפרת התקרבו לאמא על מנת לבחון את השעונים מקרוב.

"אלו שעונים יפים" שמח צבי, "לאף אחד בכיתה שלי אין כזה שעון".

אמא נערה את השעונים מגרגרי השוקולד שנשארו עליהם, "רוצים שאענוד לכם אותם?".

"כן, כן" צבי ואפרת הנהנו בהתלהבות והושיטו לאמא את ידי שמאל.

אמא ענדה להם את השעונים. "צריך להתקשר לסבתא ולהגיד לה תודה רבה" הזכירה להם.

אפרת מיהרה לטלפון של הבית וחייגה את המספר השמור.

"היא לא עונה" אמרה לאחר דקה.

"בסדר, ננסה שוב מאוחר יותר" השיבה אמא וזרזה אותם ללכת לישון.



רק כשכבר היו במיטות לאחר קריאת שמע, שם לב צבי שטרם הורידו את השעונים.

"תראי, אפרת" לחש לה. "העדש הכחול שבשעון שלי זוהר. גם שלך?",

אפרת הוציאה את היד מתחת השמיכה ובדקה. "כן" מלמלה, כבר מנומנמת.

"אפרת" צבי התיישב במיטה, "מה זה יכול להיות?".

"אולי השעה המתאימה זורחת" אפרת התהפכה לצד השני.

"אבל בכלל לא השעה שתיים עכשיו. אפרת, אני אומר לך" צבי התלהב, "זה משהו אחר. ותראי, העדש גובה, עכשיו הוא כמו כפתור שאפשר ללחוץ עליו.", הוא משש את העדש הכחול שבלט עכשיו ממקומו שבספרה שתיים. "בואי ונלחץ עליו".

"לא עכשיו, צבי" אפרת פיהקה והתהפכה שוב. "לילה עכשיו, הגיע הזמן ללכת לישון".

"נו, רק נלחץ" נסה לשכנע צבי, "רק נלחץ ונראה מה קורה".

"בבוקר" התעקשה אפרת.

"עכשיו" התעקש גם צבי, "באמת, מה הבעיה שנלחץ ולאחר מכן נלך לישון?"





פרק ג

"אם אתה רוצה, תלחץ אתה" אפרת התהפכה שוב לצד השני.

"אבל" צבי התחיל, קול נשימותיה הקצובות ענה לו.

'אוף' הוא חשב לעצמו, 'נצטרך לחכות לבוקר'. הוא נשכב בחזרה, אפילו לא מנסה להירדם.

'אבל מעניין מה הכפתור הזה עושה'. העדש זהר באור כחול וצבי לטף אותו.

'אולי זה מפעיל טיימר, כמו בשעון המשוכלל של דוידי בוזגלו, מהכיתה שלי? אולי זה מחליף את הצבע של לוח הספרות לכחול?'.

'לא יקרה כלום מלנסות' החליט. הוא התיישב במיטה, חפש ברגליו את נעלי הבית שלו ונעמד.

אחת, שתיים, שלוש.

הוא קרב את האצבע לעדש הכחול ולחץ.

בבת אחת כל החדר שסביבו התחיל להסתובב. מהר יותר. מהר יותר. צבי הסתחרר, הוא נסה להחזיק במעקה המיטה, אבל לא מצא אותו. הוא הרגיש שהוא מאבד את שיווי המשקל ונופל הצידה.

צבי עצם את העיניים חזק, מחכה לכאב מההתנגשות עם הרצפה.

הכאב לא בא. במקום זה הוא הרגיש מתחתיו פוך נעים, ובמקום החושך שהיה בחדר- צבי הרגיש אור שמסנוור אותו.

"אתה בסדר?" קרא מישהו מעליו בקול דואג, "אתה צבי, נכון? ואיפה אחותך?".

צבי פקח את עיניו לאט.

הוא מצא את עצמו בחדר לא גדול שעל קירותיו מצוירים פסים וצורות שונות בצבע כחול, הוא עצמו חצי שכב וחצי ישב על פוך בצבע כחול בהיר.

לידו עמדה דמות שנראתה כמו כדור שוקולד ענק, מצופה בעדשים.

הוא היה נמוך מצבי פי חצי, היו לו רגליים וידיים דקים מאד, ועל ראשו היה מונח כובע מצחייה כחול.

העיניים שלו היו כחולות וגדולות, כמו שני עדשים כחולים וענקיים, והן הביטו על צבי בדאגה.

צבי הזדקף בבהלה, הסחרחורת עוד לא פסקה, הוא ניסה להיעמד.

"א... איפה אני?" שאל את כדור העדשים.

"אתה בארץ דושה" אמר כדור העדשים וחייך למול פניו הלא מבינות של צבי.

"איך הגעתי לפה?" תמה צבי, "הייתי בחדר שלנו לפני רגע".

"אתה לא יודע איך הגעת לפה?" כדור העדשים התפלא. "לא לחצת על העדש הכחול?".

"לחצתי" צבי הבין, "זה מה שקורה כשלוחצים על העדש? מגיעים למקום הזה... איך אמרת שקוראים לו?".

"ארץ דושה" הסביר הכדור בסבלנות, "ודרך אגב, נעים להכיר" הוא הושיט לצבי את אחת מידיו, "קוראים לי שוקי לדי, ובקצרה אתה יכול לקרוא לי: שוקי".

"אה, שוקי לדי כמו: שוקולד?", שפשף צבי את העיניים, היה מאוחר והוא היה עייף.

הגבות של שוקי התכווצו ונראה היה שהוא מתעצבן, "כולם שואלים אותי את זה" התרעם, "שוקי לדי כמו שוקי לדי, לא כמו שום דבר אחר".

"טוב, טוב" צבי נבהל, הוא לא רצה להעליב את שוקי, "סליחה, שוקי, לא התכוונתי".

"הכל בסדר" הגבות של שוקי התיישרו, "אבל אין זמן עכשיו, אתה צריך להתחיל את המסלול שלך".

"מסלול?" צבי לא הבין, נאנח, "אני לא מבין כלום".

שוקי נאנח גם הוא. "בא" סמן בידו לצבי לבוא אחריו, "אני רוצה להראות לך משהו".





פרק ד

שוקי הסתובב והתחיל ללכת, מסמן לצבי לבוא אחריו.

צבי החל לפסוע בהיסוס, החדר היה מוזר והוא עוד לא הבין איך הגיע לשם, ובשביל מה.

"אולי אני חולם בכלל?" אמר בקול ונעצר.

שוקי נעצר גם הוא. "לצבוט אותך?" הציע.

"לא" צבי משך בכתפיו. "זה כואב".

"אז איך תדע אם אתה חולם או לא?".

"אני לא אדע" פסק צבי, "עד שאני אתעורר בבוקר".

"אז אתה כבר עכשיו חושב שאתה יודע" שוקי דבר עם הגב לצבי. "כבר החלטת שאתה חולם.".

"ברור שאני חולם!" צבי קרא, "זה הרי לא הגיוני, כל מה שקורה פה".

שוקי המשיך ללכת, "אני אראה לך משהו" אמר, "ותבין שאתה לא חולם".

צבי הלך אחריו בשקט. מן החדר יצא מסדרון ארוך ושוקי פנה אליו, צבי אחריו.

המסדרון התארך והתפתל, ובסופו נראתה דלת כחולה. נמוכה, בגובה של שוקי.

שוקי נעצר לידה. "תפתח אותה" בקש מצבי, עדיין לא הסתובב אליו.

צבי התקרב לדלת, התכופף ולחץ באיטיות על הידית. הדלת גלשה בקלות על הצירים ונפתחה לרווחה.

"וואו" לחש צבי.
מעבר לדלת נראה שביל מתפתל. השביל לא עמד במקום אחד, אלא עלה וירד, זז ימינה ושמאלה, והחליף צבעים בכל מספר שניות.

"מה זה?" צבי לחש, כשעיניו נפקחות יותר ויותר מרגע לרגע.

"זה המסלול שלך" השיב שוקי באדישות. "וכדי לראות שאתה באמת לא חולם, כנס אליו כעת ואדריך אותך בפנים".

צבי הרים את רגלו הימנית על מנת להכניס אותה לדלת.

"אי!" הוא קרא. "מה חוסם את הפתח הזה, זכוכית? זה כואב ממש".

כעת נפקחו לרווחה גם עיניו של שוקי. "אתה לא מצליח להיכנס?!" נראה היה שהוא נבהל. הוא השחיל את רגלו מעבר לפתח, היא עברה בקלות.

"אם אינך מצליח לעבור האפשרות היחידה היא שזהו לא המסלול שלך. אין שום אפשרות אחרת, זה לא יכול להיות".

"לפחות גיליתי שזה לא חלום" צבי שפשף את רגלו, "זה כואב באמת".

שוקי הניע את ראשו בצער. "לא לזה התכוונתי. באמת שלא. אם הייתי יודע שלא תוכל להיכנס לא הייתי אומר לך לנסות לעשות את זה. רציתי שתגיע למסלול, ותבין שזוהי המציאות".

"איך הייתי מבין את זה במסלול?" התעניין צבי בסקרנות.

"כשנהייה שם, אוכל, בלי נדר, להסביר לך". שוקי נאנח. "קרה כאן דבר ממש מוזר. בוא נחזור, צבי. נשב ונחשוב ביחד על פתרון".

הם הסתובבו וחזרו בראש שפוף אל החדר הכחול. שוקי החווה בידו על הפוך הכחול עליו ישב צבי בתחילה, והתיישב בעצמו על אחד כזה ממולו.

דקה ארוכה ישבו שניהם וחשבו.

"נראה לי שאני יודע למה לא הצלחתי להיכנס" אמר פתאום צבי, "יכול להיות שאפרת ואני צריכים להיכנס ביחד?".

"נכון!" שוקי קם בבת אחת מהפוך, ולאחר רגע התיישב בחזרה. "זה בגלל שהיא לא באה אתך! מעל לכל ספק! ההוראה שקיבלתי הייתה במפורש על צבי ואפרת וינברג".

"קיבלת הוראה? ממי?" מרגע לרגע הדברים נראו לצבי יותר מוזרים, אבל הוא נחש ששוקי לא יענה לו על זה עכשיו.

"אסביר לך אחר כך, בלי נדר" השיב אכן שוקי, "כעת אנחנו צריכים לחשוב- מה לעשות עכשיו?".

"יש לי רעיון" אמר צבי, מהורהר.





פרק ה

"אני בסך הכל צריך לחזור הביתה ולקרוא לאפרת" אמר צבי, "כן, פשוט לחזור ולהגיד לה ללחוץ על העדש הכחול".

"מממ... רעיון טוב" הרהר שוקי בקול, "השאלה היא האם בטוח שתצליח לשכנע אותה. למה, באמת, היא לא באה אתך?" התעניין.

"היא לא רצתה" צבי שוטט בעיניו על הקירות, שם לב שהמקום בו הוא יושב הוא לא ממש חדר.
יוצאים ממנו כמה מסדרונות שונים, מלבד המסדרון אליו יצאו מקודם כדי למצוא את המסלול שלו, והיו בו חפצים בצורות שונות שצבי לא הכיר ולא הצליח להבין מהם.

"לובי בקרה" שוקי כאילו קרא את מחשבותיו. "בכל אזור בארץ ישנו חדר בקרה משלו, אבל זהו חדר הבקרה הכללי. אנחנו קוראים לו: 'לובי הבקרה'. מכאן ניתן לעקוב אחרי חדרי הבקרה השונים, לעקוב אחר כל המסלולים שיוצאים מכאן- בשלמותם. ולכוון את הפועלים והאחראיים בארץ דושה כולה.".

עיניו של צבי נפקחו בהתפעלות. "ואתה עושה את כל זה? אתה האחראי של לובי הבקרה הזה?".

"לא, לא" שוקי צחק והיה נראה נבוך, "אני בסך הכל שליח, אני כאן כדי ללוות אותך ואת אפרת במסלול שלכם".

"ואיפה אתה נמצא כשאתה לא מלווה אף אחד?" הסתקרן צבי.

"בבית שלי, כמובן" חייך שוקי, "אני גר באזור המישור.".



"אתה בטח מתגעגע לבית שלך, כשאתה לא נמצא שם", צבי חשב על שוקי. הוא צריך לנדוד ולהתרחק מהבית על מנת לעבור מסלול יחד עם ילדים שהוא לא מכיר, ונראה ששוקי עושה זאת פעמים רבות.

"בוודאי שאני מתגעגע" שתף שוקי, "כל החברים שלי גרים שם, אבל מעטות הפעמים שאנחנו כולנו שם. בדרך כלל, לפחות אחד או שניים נמצאים במסלול".

שוקי הזיז את ראשו וכובע המצחייה שלו זז הצידה, הוא הרים את ידו כדי לסדר אותו במקומו.

"זה מה שאתם עושים כל הזמן?" התפלא צבי, "יוצאים למסלולים וחוזרים? זה לא משעמם אתכם כבר?".

שוקי צחק וקם מהפוך, "הארץ שלנו לא משעממת, צבי יקירי. כל מסלול הוא מיוחד, כל ילד הוא מעניין. כל משימה היא חד פעמית ומותאמת במיוחד בשביל הילד שעובר את המסלול.
את כל זה תגלה, בעזרת ה', מאוחר יותר. בינתיים, כדאי באמת שתחזור לבית שלך ותקרא לאחותך. רק איתה נוכל, בעזרת ה', להתחיל את המסלול.".

"אין בעיה" צבי קם גם הוא. "איך חוזרים?".

"זו לא בעיה" השיב שוקי, "פשוט תלחץ שוב על העדש הכחול. רק תתכונן, זה הולך להיות מסחרר.".

"להתראות, שוקי" צבי נופף בידו. שוקי נופף לו חזרה, "נתראה בקרוב, כן? אני מחכה לך".

צבי הנהן ולחץ על העדש הכחול.

בבת אחד כל החפצים שראה החלו להסתובב סביבו, הוא הרגיש שהוא מתנדנד ועומד ליפול.

צבי חפש משהו לאחוז בו אבל גלה שלובי הבקרה הכחול כבר נעלם לגמרי.

במקומם עמדה מאחוריו המיטה שלו, ומולו הייתה המיטה של אפרת.

הוא משש את מיטתו והתיישב עליה בזהירות.

החדר היה חשוך, וקול נשימותיה הקצובות של אפרת הישנה נשמע.

על פי ההלכה אסור להעיר אותה, ידע צבי. הוא התיישב על המיטה ופהק.

פתאום הוא שם לב שגם הוא עייף, עייף מאד.

"נלך לשם כבר בבוקר" מלמל לעצמו.

הוא נכנס מתחת לשמיכה, התיישב, וקרא קריאת שמע.

אחר כך הניח את הראש על הכרית ובתוך שניות ספורות- נרדם.
 

הספרן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
יוצרי ai

לוצ'י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
וואו אהבתי!
מזכיר קצת את פוצולופופום של תמר מור.. : )
איפה בוחרים אפשרויות, אגב?


היו לו רגליים וידיים דקים מאד,
דקות
את כל זה תגלה, בעזרת ה', מאוחר יותר. בינתיים, כדאי באמת שתחזור לבית שלך ותקרא לאחותך. רק איתה נוכל, בעזרת ה', להתחיל את המסלול.".
בעזרת ה'? קצת היה לי מוזר.. ארץ דמיונית דתיה?
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו אהבתי!
מזכיר קצת את פוצולופופום של תמר מור.. : )
תודה! איזו מחמאה!
איפה בוחרים אפשרויות, אגב?
בסיום כל אחד מן הפרקים הבאים, בעז"ה, אכתוב 3 אפשרויות כשליד כל אחת התגובה שאותה צריך לשים ע"מ לבחור אותה (בדרך כלל האפשרות הראשונה היא: צוחק, השניה: תודה, והשלישית: שכוייח.).
בעזרת ה'? קצת היה לי מוזר.. ארץ דמיונית דתיה?
הכל שואב כח מן המציאות האלוקית ונעזר בקב"ה- גם ארצות דמיוניות.
איזה סיפור טובבבבבבב!
מרתק גם למבוגרים (לי לפחות...)
אטרקטיבי ואינטראקטיבי
את כותבת יפההההה!
תודה!!!!
 

לוצ'י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
למה לא? בארץ דמיונית הכול יכול להיות. במיוחד אם זה סיפור לילדים.
הכל שואב כח מן המציאות האלוקית ונעזר בקב"ה- גם ארצות דמיוניות.
ברור, התכוונתי שבדרך כלל בארצות דמיוניות אין אזכורים לדת. לכן היה לי מוזר..
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
ולפרק ו - - -

בס"ד

פרק ו



"צבי" אפרת נכנסה אל המטבח, משחקת בשעון שעל ידה. "אמא אמרה שאם נסיים לאכול מהר היא תרד איתנו לגינה, ואני כבר סיימתי. אז תזדרז, טוב?".

"טוב" צבי תקע את המזלג בקציצה האחרונה, "תגידי, העדש הכחול שלך עדיין זוהר?".

אפרת השפילה את השעון מבט. "כן" אמרה, "לחצת עליו בלילה בסוף, או שחיכית לי?".

צבי בלע את הקציצה וברך בקול "בורא נפשות". "לחצתי" אמר לאחר מכן, "ואת לא מבינה לאן הגעתי!".

. . .

"לא יכול להיות" אפרת נדהמה, "אתה בטוח שלא חלמת את זה?".

"בטוח" צבי הנהן במרץ, "כשקיבלתי מכה מהמסלול זה כאב לי באמת. זו באמת נראית ארץ מיוחדת, כדאי לך לבוא איתי כדי לראות!".

"אולי באמת" אפרת חייכה. אחרי רגע הפסיקה לחייך. "אבל אני מפחדת, צבי. זו נשמעת ארץ ממש מוזרה. ומי אמר שנצליח לחזור?".

"אני הצלחתי" פסק צבי, "פשוט לחצתי שוב על העדש והגעתי לחדר. כדאי לך, לפחות לנסות".

אפרת התלבטה.

"אולי תלך לשם בלעדי" הציעה לבסוף. "אחרי שתהיה פעם אחת במסלול תחזור לקרוא לי, ותספר לי בדיוק מה היה שם כדי שאני אדע אם לבוא או לא".

"אבל בלעדייך אני לא יכול להכנס למסלול" הזכיר צבי, "שוקי אמר שהמסלול מיועד לשנינו".

"אתה בטוח?" אפרת הסתכלה רגע ארוך על העדש הזוהר בשעון שלה. "אולי בכל זאת לא כדאי שנעשה את זה עכשיו?".

"מאד כדאי!" נסה צבי לשכנע, "ואם תפחדי- פשוט נלחץ שוב על העדש, ככה חוזרים".

"טוב" אפרת השתכנעה, "אבל אם אני מפחדת- חוזרים".

"טוב" צבי הנהן בשמחה, "תודה, אפרת. עכשיו נלחץ, טוב? שלוש, ארבע, ו-".

שניהם לחצו ביחד והמטבח התחיל להסתובב. מהר יותר, מהר יותר, מהר יותר.

"אמאלה" אפרת צעקה, נסתה לתפוס בשולחן. צבי כבר ידע שהרהיטים נעלמו ובמקומם יופיעו רהיטי לובי הבקרה.

"אל תדאגי" אמר תוך כדי סחרחורת, "זה עוד מעט נגמר".

הסיבובים אכן האטו וצבי שמח לגלות לידו את הפוף הגדול. הוא התיישב עליו בהקלה.

"בואי, אפרת" זז קצת הצידה, "יש מקום גם לך, תשבי".

אפרת המשיכה לעמוד, מסתכלת סביבה ונראית מאד מבולבלת.


"אפרת" צבי קם מהפוף, "תסתכלי, זו ארץ דושה". הוא חכה שאפרת תתלהב, "זו שסיפרתי לך עליה".

"זה לא נראה כמו ארץ" אפרת נשמעה קצת צרודה.

"נכון" צבי הנהן בחזקה, "המקום הזה הוא לא כל הארץ, הוא רק לובי הבקרה שלה".

"לובי הבקרה?! מה זה?" אפרת לא הבינה כלום. היא התיישבה על הפוף, עוצמת עיניים.

"כן, נו" צבי קפץ, קצת חסר סבלנות. "כמו שיש חדר בקרה- שממנו מסתכלים ובודקים מה קורה בכל המקומות שצריך לבקר אותם, אז בארץ הזאת- לכל אזור יש חדר בקרה ופה זה לובי הבקרה- זה מרכז ממש את כל הארץ".

אפרת הביטה סביבה ואחר כך השפילה מבט ושיחקה בשעון שעל ידה. "לא הבנתי כלום" עדכנה, "מלבד זה שאנחנו במקום מוזר ואמורים לעבור בו איזה שהוא מסלול. רגע," נזכרה לפתע, "לא אמרת שאיזה מי שהוא, שוקי, אמור לחכות לנו כאן?".

"נכון" צבי הביט סביבו ונבהל, "איפה הוא, באמת?" הוא הסתובב אחורה, התכופף ונסה להסתכל מתחת למדפים הרבים שהיו בלובי.

"חכי רגע" אמר לבסוף, ופנה אל המסדרון ממנו יוצאים המסלולים.

אבל שוקי לא נראה בשום מקום.

צבי חזר והתיישב על הפוף שמול אפרת.

"לא ראיתי את שוקי" אמר, "מה נעשה?".
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
יופה היי!
איזה מותק של סיפור!
@שיבת ציון הילדים במתח, מחכים בקוצרוח...
תודה! איזה טוב לשמוע!
בעקרון הם דורשים קצב של פרק ליום, לפני שעת השינה:LOL:
לבי איתם... תגידי להם שאשתדל להעלות מוקדם השבוע, אולי אספיק ביום שלישי... אמן.
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק ז



"אתה בטוח?" אפרת התאכזבה, "אתה לא רואה אותו בשום מקום?".

צבי שלל בראשו. "מה נעשה?" שאל שוב.

"אולי נחזור וזהו?" הציעה אפרת, "בלאו הכי אנחנו לא יכולים להסתדר כאן בלי שוקי".

"למה לא?!" צבי הרים את כתפיו, "אנחנו יכולים להסתדר. בואי, ננסה להכנס למסלול בעצמנו, זה לא נשמע קשה להסתדר שם. בסך הכל מסלול, מה זה כבר יכול להיות?".

"בשום אופן לא" אפרת הניעה בראשה לשלילה מוחלטת. "בלי המדריך אנחנו לא נכנסים לשום מקום! אנחנו לא יודעים מה נמצא שם, ממה צריך להזהר ולאן צריך ללכת. עלולים, חס וחלילה, ללכת לאיבוד או להפצע. אני לא מוכנה.".

"אז מה את רוצה שנעשה?" צבי הוריד את כתפיו בחזרה, "אני לא רוצה לחזור כשעוד לא עשינו כלום בארץ הזאת.".

אפרת חשבה. "איפה שוקי יכול להיות?" שאלה. צבי משך בכתפיו.

"הוא לא ספר לך כלום על עצמו? אתה לא יודע לאן הוא הולך כשאין ילדים במסלול?".

"אה, כן" נזכר צבי, "הוא אמר שכשהוא לא צריך ללוות אף אחד הוא חוזר לבית שלו. הוא גר... הוא אמר לי... באזור המישור, נראה לי.".

"באזור המישור?" אפרת כווצה את מצחה, "טוב, בא ונלך לחפש אותו.". היא קמה מהפוך. "האמת?" אמרה כשכבר עמדה, "לא בטוח שהוא שם, הרי הוא יודע שאנחנו אמורים להגיע. כנראה רק יצא למקום קרוב.".

"אז נצא לחפש אותו?" צבי קם גם הוא, "נראה לי שאני יודע איך יוצאים מפה החוצה. הנה, מהדלת הזאת". הוא הצביע על דלת כחולה גדולה שהייתה קבועה באחד מהקירות.

הוא התקרב ולחץ על הידית, הדלת נפתחה ומשב רוח נעים נכנס פנימה.

"כן, היא מובילה החוצה" הודיע בשמחה, "בואי, נצא".

"רגע" אפרת התעכבה, "ואם בזמן שנחפש אותו בחוץ הוא יחזור ויחשוב שעוד לא באנו, ולא יבין איפה אנחנו?".

"אז מה נעשה?" צבי כבר היה חסר סבלנות. למה אפרת חושבת על בעיות כל הזמן?!

"נשאיר לו פתק" קבעה אפרת. היא הוציאה מכיס החצאית שלה פנקס פרחוני ועט. "אני כותבת:" אמרה, "שוקי היקר, הגענו ויצאנו לחפש אותך, אם עוד לא חזרנו- - איך להמשיך?" שאלה את צבי, "מה הוא יעשה אם עוד לא נחזור?".

"שיבדוק איפה אנחנו נמצאים ויבקש שיקראו לנו. אפשר לעשות את זה מלובי הבקרה, ככה הוא אמר לי".

"טוב" הסכימה אפרת, והמשיכה לכתוב: "...אז תבדוק איפה אנחנו נמצאים ותבקש שיקראו לנו כדי שנגיע. ממנו, צבי ואפרת וינברג".

היא תלשה את הפתק מהפנקס והניחה על השולחן הגדול הצמוד לאחד הקירות.

"עכשיו אפשר לצאת" הצטרפה אל צבי ליד הדלת. "יופי, בואי" צבי יצא ונשם את האוויר שבחוץ. אפרת יצאה אחריו וסגרה את הדלת.

"וואו" אמרו שניהם ביחד, "איזו ארץ מוזרה" סכם צבי, "מוזרה ויפה" התלהבה אפרת.

האדמה הייתה צבעונית ומעורבבת. כאילו לכל אורכה ישנם כתמי צבע בצורות שלוליות שונות. מרחוק נראה שטח שכולו גבעות בגבהים שונים ועליהן בקתות קטנות ומן הכיוון השני נשקף אזור ישר ובו בתים קטנים סמוכים אחד לשני.

"זה אזור המישור, כנראה" הצביע עליו, "שם שוקי גר".

הם התחילו ללכת, אך לאחר מספר דקות הליכה נעצרו.

"שוקי לא כאן" נאנחה אפרת, "כנראה בכל זאת הוא חזר לבית שלו, נלך לאזור המישור.".

צבי הסתכל קדימה. "אנחנו לא יכולים" אמר. "אפרת, תראי".
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מה מונע מצבי ואפרת ללכת לאזור המישור?

1. נהר המקיף את כל אזור לובי הבקרה (ללחוץ: צוחק.).
2. שלט האוסר על מי שאינו תושב המקום להכנס לאזור המישור (ללחוץ: תודה.).
3. גדר נעה שעקבה אחריהם לאורך כל הדרך, וכעת עומדת בדרכם וחוסמת אותה (ללחוץ: שכוייח.).
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
וההמשך הנבחר הוא- - -
2. שלט האוסר על מי שאינו תושב המקום להכנס לאזור המישור (ללחוץ: תודה.).
לא בטוח שאספיק להעלות היום (לפחות לא מספיק מוקדם) אבל בלי נדר מחר יעלה פרק...
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

בס"ד

פרק ח

"מה?" אפרת הטתה את צווארה למעלה, מביטה יחד עם צבי.

"אין כניסה לאזור המישור עבור מי שאינו תושב ארץ דושה" קראה בקול, "אוף! איזה שלט מעצבן".

"אז מה נעשה?" שאל צבי, ושלב את ידיו.

"אוף!" התעצבנה אפרת שוב, "אתה שם לב שכל הזמן אתה שואל אותי: 'מה נעשה'? אני לא יודעת! אתה היית כאן לפני ואני בהתחלה בכלל לא רציתי לבוא".

צבי הביט בה בחשש, "את לא מתחרטת, נכון? עוד לא התחלנו את המסלול".

"זו סיבה להתחרט, דווקא" ציינה אפרת, "אנחנו פה כבר די הרבה זמן ועוד לא התחלנו. אם לפני המסלול יש כל כך הרבה בעיות, מה יהיה במסלול עצמו?!".

"טוב, אפרת" צבי החליט, "בואי נחזור ללובי הבקרה ונחכה שם לשוקי, כנראה הוא הלך רק לכמה רגעים וכבר יחזור".

אפרת הנהנה חצי הנהון והצטרפה לצבי. הם חזרו את כל הדרך בשתיקה, עד שהגיעו אל הדלת הכחולה. צבי נסה לפתוח. היא הייתה נעולה.

"אין לי כח כבר" אפרת נשכה שפתיים, "באמת שאין לי כח. ה'דושה' הזאת מוזרה ומעצבנת".

צבי שתק. הוא חשב כמוה. באמת! הם מגיעים לעבור מסלול נחמד שהוכן במיוחד עבורם, ונתקלים בכל כך הרבה בעיות בדרך. 'אם מישהו באמת היה רוצה שנעבור את המסלול, הוא היה דואג שזה יקרה כבר' חשב צבי, 'אם זה עוד לא קרה, כנראה זה לא חשוב במיוחד לאף אחד'.

הוא הרים את היד ודפק קלות על הדלת. אם יפתחו- יפתחו, אם לא- הם ילחצו על העדש הכחול וזהו.

"רק רגע" נשמע קול מוכר מעבר לדלת ולאחריו קול פסיעות וסיבוב מנעול. שוקי פתח להם את הדלת לרווחה וחייך, "צבי ואפרת וינברג, כמה טוב שבאתם!".

צבי נסה לחייך אליו בחזרה, ולא הצליח כל כך.

"איך פתחת בלי לשאול קודם כל מי זה?" שאלה אפרת, "ראית את הפתק וידעת שזה אנחנו?".

"ראיתי את הפתק" שוקי הנהן בכובד ראש, "אבל ראיתי אתכם גם מפה, על המפות. ראיתי שאתם מעבר לדלת.".

"אז למה לא פתחת לפני שדפקנו?" התרעם צבי, הוא היה עייף מההליכה ומותש מהבעיות שקדמו לה ומהדלת הנעולה.

"אי אפשר" הסביר שוקי, "היה צריך לראות קודם אם אתם רוצים לעבור את המסלול או לא. יש ילדים שחוזרים לביתם מיד לאחר שהם נתקלים בדלת נעולה או בבעיה דומה. חיכינו לראות מה הבחירה שלכם.".

לצבי היה נראה שהוא הבין, "זה היה בכוונה, שהלכת ושהדלת הייתה נעולה? כדי לבדוק אם אנחנו רוצים את המסלול או לא?".

"שהלכתי- לא." השיב שוקי, "חזרתי הביתה באמת כי התעכבת די הרבה, חשבתי שתחזור בתוך כמה דקות".

"היה לילה" אמר צבי והסמיק, "ואחר כך- בבוקר- שכחתי, ואחר כך הייתה ארוחת צהריים...".

"אני מבין, אל תדאג" הרגיע אותו שוקי, "בכל אופן- הלכתי לכמה שעות מכיוון שהתעכבת. ידעתי שיקראו לי כשתחזור ואכן קראו לי מיד כשהגעתם. להגיע מן הבית שלי ועד לפה- נמשך כמה דקות, ואתם לא חיכיתם ויצאתם. הדלת הנעולה- הייתה בכוונה, כן, יפה שבחרתם לדפוק ולא לחזור הביתה.".

"בעצם" אפרת, שעד עכשיו סקרה בעניין את הלובי, התערבה: "איך זה יכול להיות שלא ראינו אותך כשחזרת? הסתובבנו באזור הדלת כמה דקות, ואם הגעת מיד כשהלכנו- היינו אמורים לראות אותך בדרך מפה ועד לשלט הזה, לא?".

שוקי צחק וסדר את כובעו, "יש עוד דרכים להגיע לפה, אל תדאגי. ועכשיו-" הוא הסתובב, מסמן להם לבוא אחריו, "באמת נראה שהגיע הזמן שתתחילו את המסלול שלכם. בואו אחרי", והוא החל ללכת לכיוון מסדרון המסלולים.

צבי ואפרת החליפו מבטים מרוגשים, כשפתאום נשמע רעש חזק ושוקי קפא על מקומו.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קמז

א הַלְלוּיָהּ כִּי טוֹב זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ כִּי נָעִים נָאוָה תְהִלָּה:ב בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם יְהוָה נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס:ג הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם:ד מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא:ה גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר:ו מְעוֹדֵד עֲנָוִים יְהוָה מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ:ז עֱנוּ לַיהוָה בְּתוֹדָה זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר:ח הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר:ט נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ:י לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה:יא רוֹצֶה יְהוָה אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ:יב שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלִַם אֶת יְהוָה הַלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן:יג כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ:יד הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ:טו הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ:טז הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר:יז מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד:יח יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָיִם:יט מַגִּיד (דברו) דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל:כ לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּיָהּ:
נקרא  13  פעמים

ספירת העומר

לוח מודעות

למעלה