41.
"היה היה נסיך בארץ קסומה ורחבת ידיים", פתח בוס, פניו עטו הבעה חולמנית, והוא הניע את ידיו הארוכות לקצב דבורו, כמנצח על מקהלה דמיונית. "הנסיך היה בן יחיד להוריו הזקנים, והם נתנו לו כול דבר שרק יכול היה לחלום עליו. כשבגר הנסיך שכרו הוריו מורה מלומד שיורה אותו אורחות חיים. המורה היה איש חכם מאין כמותו, שהיה בקי בכל חכמות העולם. לאחר שסיים ללמד את הנסיך את כל החכמות כולן, אמר שנותר לו עוד שיעור אחד ללמד אותו. הוא לקח את הנסיך למגדל גבוה שראשו נשק לשמיים, העלה אותו לחדר בראש המגדל, יצא, ונעל את הדלת.
הנסיך האומלל צווח וצעק, אך איש לא בא לעזרתו. השנים חלפו על הנסיך בחדרו הקטן, עד שכעבור מאות שנים, כשהוא שבור ורצוץ, שוחרר והובא לפני אביו, המאוכזב בעליל.
הנסיך מיהר להאשים את החכם, אך המלך שאל את בנו ברכות מדוע לא יצא מבעד לחלון. "החלון היה גבוה, אבי!" צווח הנסיך המיוסר. ואביו הביט בו בעיניו הטובות ורק אמר: "בני האהוב, ממתי דברים כאלו מפריעים בסיפורים?"
בוס סיים את סיפורו, והתבונן בהם בסיפוק כאילו גילה להם את אחד מסודות היקום. הם החזירו לו מבטים בוהים.
"הדבר היחיד שיותר גרוע מלהסביר בדיחות הוא להסביר סיפורים", פתח לוי בזהירות כשהסיטואציה התארכה והמבוכה גברה, "אבל אני חושש שלא ממש הבנו לאן אתה חותר".
בוס סימן להם לצעוד בעקבותיו. הם יצאו מהדירה, וכשמצמצו אל השקט הוא הסתובב אליהם בחיוך רחב ואידיוטי למדי: "אתם חושבים שאתם צריכים לצאת מהסיפור", הזכיר, "ובכן, צר לי, אבל אני לא מסוגל לעזור לכם בעניין הזה".
"מה? אבל אמרת.."
"שששש..." בוס הניח את שתי אצבעותיו על שפתיו בתנועה דרמטית. "חכו רגע. מה שאני כן מתכוון לעשות למענכם, הוא להסב את תשומת לבכם לכך שכל הגישה שלכם היא טעות. אתם נמצאים בדיוק במקום שבו האפשרויות הן אינסופיות. דווקא כאן אפשר לפרוץ את כל הגבולות ולנסות את הכול. אתם יכולים לעוף לחלל החיצון או לעולמות אחרים, אתם יכולים לצלול למעמקי הים או לנבכי נשמות טובות או אפלות כלילה. ובעיקר, אתם חופשיים כמו שאף אחד לא יכול להיות במציאות".
"דיבורים יפים. תכל'ס אנחנו תקועים במעגל הקטנטן הזה", רטן אבנר.
"לא", בוס נפנף בידיו בערבול, הוא רקע ברגליו. "לא. לא. לא. לא. טעות! טעות! אתם תקועים במוח שלכם. בתפיסות המקובעות שלכם. אם תשתחררו מהן אתם תהיו חופשיים כמו שלא הייתם מעולם. שחרור. זה מה שאני מציע לכם, בשני צעדים".
דממה מתוחה השתררה, מבלי משים הם קרבו בצעד לכיוונו של בוס. הוא התיישב על הרצפה והביט בהם במבט הסהרורי שלו:
"הצעד הראשון והמקדים יוכיח שאתם באמת מסוגלים לסגל לעצמכם תפיסה שונה, ולכן מה שאני רוצה הוא שתשתגעו פה".
"שמה?"
"שתשתגעו, קדימה". הוא החווה בידו, אבל איש לא נע.
בוס דפק בזעם על הרצפה: "זה סיפור, אנשים. פשוט סיפור. אתם יכולים לעשות הכול, למה שלא תעשו את מה שהכי מתחשק לכם?"
"מה שהכי מתחשק לי זה לתת לך כמה סטירות", סינן לוי.
"אני לא מבין למה גם אחרי שהוא יהודי הוא כל כך משוגע", התלונן חיים בקול בוכים.
"תחשוב עליי כהרשלה מאוסטרופולי עם טוויסט של הגולם מפראג", הציע בוס בנחת, הוא נשכב ברוגע על הרצפה ופרס את רגליו, בוחן אותם ממעמקי מושבו: "טוב, אני מבין שזה באמת לא בשבילכם".
ואז טרפון צרח. צרחה ארוכה, מופרעת לחלוטין. הוא רץ הלאה, פרש את ידיו ולא הפסיק לצרוח, כאילו ריאותיו היו בלוני ענק.
חיים היסס רגע, כחכח בגרונו ונמלט לכיוון אחר, רגע אחר כך הדהד קולו במרחבים.
אבנר ולוי לא העזו להפגיש את מבטיהם, הם חמקו הלאה בצעדים עכבריים, מנסים להתרחק ככל הניתן.
וכל העמק היה לצעקה אחת מטורפת.
"כן", צווח בוס באושר, "הו, כן. בדיוק!!" הוא הניע את גופו בתנועות פרועות וקרא קריאות קצובות, חובט את איבריו ברצפה.
כשהסתיים הטירוף היה טרפון סמוק מאושר, וחיים, לוי ואבנר סמוקים ממבוכה בלתי נשלטת. עיניהם היו תקועות עמוק עמוק באדמה כשצעדו לעבר בוס כילד שנתפס בקלקלתו.
"עשיתם צעד יפה", עודד אותם בוס, "היה אפשר יותר, אבל זה היה בסדר גמור. אנחנו נדבר עכשיו על השלב הבא, השני והאחרון. השלב המסובך באמת".
"המסובך באמת?" אבנר הכניס אלף סימני קריאה אדומים למשפט, בוס התעלם.
"טוב, אז בגדול הבעיה שלכם היא ההרגל, אתם פשוט חושבים בצורה הרגילה והבנאלית. כמובן שפשוט תלכו כל הזמן קדימה עם הדרך, ותמשיכו לנוע במעגל. אתם צריכים לרענן את התפיסה שלכם ולחשוב על כל הכיוונים הנוספים שבהם אתם יכולים להתקדם".
"אנחנו לא יכולים לעוף באוויר", רטן אבנר.
"קודם כל", אמר בוס, ועיניו נצצו בברק מוזר, "אף פעם אל תאמר 'אנחנו לא יכולים' כשמדובר בסיפור. אבל אני מדבר בעצם על הרעיון ההפוך".
הוא הוביל אותם קדימה, בכיוון ממנו הגיעו בפעם הראשונה. אצבעו חתכה באויר: "שם, בהמשך, הדרך מסתיימת בתהום פעורה, אינסופית".
מטרים של אימה, ושלט ברזל שהבטיח קליימקס. נראה כאילו עבר נצח מאז.
בוס שילב את ידיו. "היציאה היחידה שלכם היא פשוט לקפוץ לשם".
"אתה משוגע. לגמרי".
בוס משך בכתפיו. "ידעתי שלא תעזו".
הם התקשו לדבר.
הוא הסתובב והתחיל לחזור לעבר דירתו. "זה בסדר גמור", ניחם, "אתם לא קורצתם מחומר של פורצי דרך".
חיים התבונן סביבו. אבנר ולוי היו מיואשים לחלוטין, טרפון על סף דמעות.
הוא מילא את ריאותיו אוויר:
"אני אעשה את זה".
בוס עצר.
הוא הסתובב אליהם, וחיים אמר: "אני אקפוץ ראשון".
בפעם הבאה פרק הסיום בע"ה