סיפור בהמשכים לופ

[נ. גל]

אבנר הפיל אותי לרצפה

אותו.

"ה.. הכובע שלי", קרא בייאוש, "הכובע שלי הוא שטריימל!"

כאן שוחרר הצחוק שנכבש לאורך הפרק. גדול!

"אני אמנם נבל, אבל לא עד כדי כך שאני אקרא לבן שלי טרפון".

גבולות זה דבר נפלא. כמה טוב שיש אנשים ששומרים עליהם.

כיף לקרוא כל פרק מחדש.

 

[דיונון]

מה קרה לדאבל-פרק?

 

[הזגג]

לא יודע איך זה נעלם לי מהרדאר עד היום.
כנראה בגלל שאני לא אוהד מושבע של המשכים...
קראתי עכשיו הכל ברציפות.
פשוט ענק!

וכמה חבל שאי אפשר להוציא את זה...

ולא נעים, הדעה שלי לא פופולארית,
אבל אני מעז לומר שלטעמי הכי יפה לסיים כאן.
ימים יגידו...

 

[מוריופ]

ולא נעים, הדעה שלי לא פופולארית,
אבל אני מעז לומר שלטעמי הכי יפה לסיים כאן.
ימים יגידו...

אנחנו מעדיפים המשך...

 

[דיונון]

"תראה", בוס רכן אליו כממתיק עמו סוד. "אני אמנם נבל, אבל לא עד כדי כך שאני אקרא לבן שלי טרפון".

קוראים לי טרפון.
כן, הורים מבאסים...

אהמממ...

 

[ליליאן]

סופרמן לא לובש שחור!!!

 

[Talya kadosh]

יש מצבים שאני אומרת, די, נוצחתי.
איך כל פעם מחדש הפרק מצליח להפתיע אותי, נשגב מבינתי.
איך זה שכל המושגים המוכרים מקבלים פה משמעות אחרת, חדישה ובעיקר - גאונית. אפילו קלישאות אפשר למצוא בסיפור הזה, למרות שאני כבר מזמן שמתי עליהן פס אדום. מסתבר שאין קלישאה שאין לה שעה.

 

[forty thousand feet]

וכעת, אחר שקראתי את כל הפרקים הבוקר הזה, בנשימה עצורה-אצורה, בלופ שלא נגמר, ובעיניים טרוטות. ומוחי רטוש-כתוש-נטוש, מנסיונות לחשב את המהלכים הבאים. לא נותר לי אלא לרחם על מר @מסוגל שיפתח את פרוגו, ויגלה בפעמונו 39 צלצולי תודה מאותו אדם, שצלצל לו שוב שוב כבלופ שאינו נגמר, תודה על כל פרק ופרק. דע לך @מסוגל זו לא כפייתיות, ואינני פסיכופת. זהו סיפורו של לופ.

 

[סמדר אלחנתי]

אהבתי במיוחד את כל כללי הכתיבה שמובלעים כאן.
מטרתו של האנטגוניסט הוא לסכל את מטרתו של הגיבור.
כשמטרתו של אבנר השתנתה והוא רוצה עכשיו לההירג על ידי הנבל, גם מטרתו של הנבל משתנה והוא כבר לא רוצה להרוג אותו....

 

[מרים יעל]

אני חייבת לומר שאני בדרך כלל לא קוראת סיפורי המשכים בפרוג, אבל ל'לופ' נחשפתי בגלל תלמידה שלי שאיירה סצנה ממנו כשיעורי בית, ואני עכשיו הולכת להעלות את הציון שלה על זה. איזה גאונות! אני פשוט מתמוגגת מכל שורה. ככותבת, שברי הקלישאות המוטחים בפניי גרמו לי לחשוב כל כך הרבה (בעיקר לצחוק, בקול. אבל גם לחשוב.) פרודיה משובחת, מפתיעה ומצחיקה. אפילו רק העובדה שהסיידקיק הוא הדמות הכי עגולה בסיפור... זה פשוט גאוני, אין לי מילה אחרת! הייתי משלמת על הספר הזה המון. @מסוגל תודה על התענוג!

 

[מוריופ]

תלמידה שלי שאיירה סצנה ממנו כשיעורי בית

היא יכולה לשתף? מסקרן מאוד...

 

[מרים יעל]

היא יכולה לשתף? מסקרן מאוד...

אשאל אותה!

 

[מסוגל]

40.
כואב היה לנחות מתחושת האופוריה החגיגית אל המציאות הקודרת, אבל אבנר הרגיש שמן ההכרח הוא להזכיר לכולם דברים כהווייתם.

"אנחנו עדיין תקועים", ציין בדאגה בדירתו של בוס, עת ישבו כולם וחגגו את שובו של האח האובד בפחיות בירה צוננות. "זה באמת משמח שמצאנו יהודי נוסף, אבל זה גם אומר שהבעיה המקורית עדיין קיימת".

פרצופיהם העגומים הבהירו לו שחבריו היו מעדיפים להדחיק את מצבם לזמן מה. בוס התבונן בו במבט מהורהר מעל לפחית הבירה: "עכשיו יש לכם דם חדש במערכת", הזכיר. "אני מניח שאני אוכל לסייע לכם".

"איך תעזור לנו?" תהה טרפון.

בוס חכך את כפותיו בתנועה איטית: "תסבירו לי בדיוק מה הבעיה, תפרטו איך ניסיתים לפתור אותה, ואני מאמין שאני אוכל לעזור. בעזרת השם".

לוי התבונן לימינו ושמאלו, והבין שכולם מחכים שישמש כדובר: "טוב, אז אני אתחיל", הצהיר. "לפני תקופה גילינו את עצמנו במקום הזה, בצורה לא ברורה ועם עבר מעורפל בדרגות שונות. בשלב כלשהו התחלתי לקלוט שאנחנו נמצאים במין מערכת שמבטאת ספרות".

"ואז גילינו שכל האזור הזה הוא בעצם מעגל", מלמל חיים בקול נמוך.

"אנחנו לא יכולים להתקדם לשום מקום, ותקועים כאן לתמיד". סיכם טרפון בתמציתיות.

בוס הניח את שני מרפקיו על השולחן והשעין את ראשו על כפות ידיו. "ומה.. איך בעצם ניסיתם לשנות את המציאות העגומה שאתם מתארים?" הוא נדנד את ראשו ימין ושמאל.

"ניסינו להשתנות, בכל מיני צורות", סיפר חיים. "בינתיים זה לא ממש הצליח".

בוס זקף את גבותיו בעניין, והשמיע המהום של השתתפות.

"ואז אני החלטתי", הוסיף אבנר בהיסוס, "שהשינוי הכי מהותי יהיה אם אני אתן לך לנצח אותי".

בוס השמיע המהום נוסף, ואז פרץ בצחוק ספונטני. הוא צחק עד דמעות: "אוי, אבנר אבנר, אתה כזה גיבור קלאסי", הוא מחה את עיניו בקצה שרוולו. "גיבורים. זה מדהים איך שאתם לא מצליחים לצאת מהמגלומניה והנרקיסיזם שלכם. כמובן שאתה משוכנע שאתה זה שיקבע את הדברים, ושכל העולם סובב סביבך. ברור שאינסטינקטיבית תניח שהפתרון מוכרח להיות שאתה תעשה עוד מעשה גבורה הרואי ותציל את כולם. זו נראית לך שבירת מוסכמות? תסכים אתי שזה קצת מגוחך".

אבנר הסמיק באופן מכמיר לב, שלושת חבריו הרהרו בדברים.

"אז מה אתה חושב שצריך לעשות, רעב בוס?" שאל חיים, וקולו הביע הערצה מסוימת.

עיניו של בוס בהו בקיר שמאחוריו, הוא עיווה את פניו לפרצופים משונים, שגרמו להם להסיט את מבטיהם במבוכה. אחר כך הוא שאל: "אתם בטוחים שאתם באמת רוצים את זה?"

מבטיהם הנחושים שמשו לו כתגובה, והוא נאנח:

"כל האנשים בורחים מהחיים שלהם לספרים, ואתם רק רוצים לברוח מהסיפור לחיים. אני מוצא את זה מוזר".

הם התעלמו מדבריו במופגן. "אז באמת יש לך רעיון?" לוי נרכן קדימה, לא מנסה אפילו להסתיר את להיטותו.

"הייתי שמח אם תסבירו קודם למה זה כל כך חשוב לכם", בוס הכה באצבעותיו על הפחית הריקה, מעקם את הברזל לצורות מפלצתיות.

לוי נחר בבוז, הוא קירב את פניו לבוס: "הו, בוא נחשוב רגע. אני מסתובב סביב עצמי כמו סביבון, קורים לי אירועים מוזרים שאת רובם אני לא לחלוטין מבין, ובכל העסק הזה אני משמש פשוט כדמות משנה. אז כן, אני מניח שאני די מעוניין לצאת".

בוס נאנח שוב: "אבל כל מה שאמרת נכון גם על החיים, לוי יקירי. החיים חוזרים על עצמם כמו שגעון, עד שאנשים חייבים לרוץ לספרים כדי למצוא הרפתקאות חדשות. יש כל כך הרבה דברים בחיים שאי אפשר להסביר, זו עובדה ברורה. מה עוד היה לנו, דמות משנה? נו, מי לא דמות משנה בחיים של עצמו, מסתובב כמו ירח סהרורי מסביב לגיבורי העלילה. יקירי, אני ניצב כאן בכובעי כפסיכולוג וכמומחה לספרות, ומצהיר שאין לי מושג לאן אתה מנסה לברוח".

חיים, אבנר וטרפון נראו מתרשמים מעומקם של הדברים, אבל לוי נעמד בעצבנות: "מר בוס, במציאות יש לפחות עומק וגיוון שהמקום הזה לעולם לא יוכל להציע לנו. אין ספק שאתה דמגוג מוכשר ונכלולי, אבל אנחנו רוצים לצאת מפה".

בוס צחקק בנחת. "אתה צודק, אתה צודק. אני בהחלט סתם דמגוג נכלולי. מה שלא הופך מבחינה לוגית את הדברים שאני אומר לכאלו שאינם נכונים". הוא המתין רגע, ואז גנח, כאילו ההחלטה עולה לו בבריאות: "בסדר, אני אעזור לכם", הכריז. "אבל אני מוכרח להזהיר שהפתרון הזה לא פשוט בכלל. הוא דורש נועזות ואומץ הרבה יותר גדול ממה שאתם יכולים להעלות על דעתכם, ואני די בטוח שאתם לא מתאימים לזה. אתם משוכנעים שזה מה שאתם רוצים?"

לוי הנהן ראשון, בהתלהבות חד משמעית. חיים וטרפון הססו רגע לפני שהצטרפו אליו. אבנר סיים בטון חד משמעי: "כן".

בוס העיף את שרידי הפחית בקשת עקומה וגיחך בלגלוג, בוחן אותם במבט מצודד: "כן, הה? כמה מפתיע. כאילו שהייתה בכלל אופציה אחרת. כאילו שדמות מסוגלת לומר: 'הה, אתה יודע מה, חשבתי על זה שוב והשתכנעתי. אני לא רוצה לצאת למסע. אני מעדיף להעביר את כל חיי בשלווה בפלך'. אתם נחושים באופן מעורר השראה מול האתגר, מה?"

הוא הביט בהם במבט דרוך, כאילו הוא מצפה למשהו. ללוי הייתה תחושה שיש פה רמז או מבחן, אבל לפני שהספיק לחשוב על כך לעומק אבנר אמר בפשטות: "נכון".

בוס בלע את רוקו ונעמד.

"בסדר", אמר, "בואו נקפוץ למחילת הארנב הזו".

 

[מסוגל]

41.
"היה היה נסיך בארץ קסומה ורחבת ידיים", פתח בוס, פניו עטו הבעה חולמנית, והוא הניע את ידיו הארוכות לקצב דבורו, כמנצח על מקהלה דמיונית. "הנסיך היה בן יחיד להוריו הזקנים, והם נתנו לו כול דבר שרק יכול היה לחלום עליו. כשבגר הנסיך שכרו הוריו מורה מלומד שיורה אותו אורחות חיים. המורה היה איש חכם מאין כמותו, שהיה בקי בכל חכמות העולם. לאחר שסיים ללמד את הנסיך את כל החכמות כולן, אמר שנותר לו עוד שיעור אחד ללמד אותו. הוא לקח את הנסיך למגדל גבוה שראשו נשק לשמיים, העלה אותו לחדר בראש המגדל, יצא, ונעל את הדלת.

הנסיך האומלל צווח וצעק, אך איש לא בא לעזרתו. השנים חלפו על הנסיך בחדרו הקטן, עד שכעבור מאות שנים, כשהוא שבור ורצוץ, שוחרר והובא לפני אביו, המאוכזב בעליל.

הנסיך מיהר להאשים את החכם, אך המלך שאל את בנו ברכות מדוע לא יצא מבעד לחלון. "החלון היה גבוה, אבי!" צווח הנסיך המיוסר. ואביו הביט בו בעיניו הטובות ורק אמר: "בני האהוב, ממתי דברים כאלו מפריעים בסיפורים?"

בוס סיים את סיפורו, והתבונן בהם בסיפוק כאילו גילה להם את אחד מסודות היקום. הם החזירו לו מבטים בוהים.

"הדבר היחיד שיותר גרוע מלהסביר בדיחות הוא להסביר סיפורים", פתח לוי בזהירות כשהסיטואציה התארכה והמבוכה גברה, "אבל אני חושש שלא ממש הבנו לאן אתה חותר".

בוס סימן להם לצעוד בעקבותיו. הם יצאו מהדירה, וכשמצמצו אל השקט הוא הסתובב אליהם בחיוך רחב ואידיוטי למדי: "אתם חושבים שאתם צריכים לצאת מהסיפור", הזכיר, "ובכן, צר לי, אבל אני לא מסוגל לעזור לכם בעניין הזה".

"מה? אבל אמרת.."

"שששש..." בוס הניח את שתי אצבעותיו על שפתיו בתנועה דרמטית. "חכו רגע. מה שאני כן מתכוון לעשות למענכם, הוא להסב את תשומת לבכם לכך שכל הגישה שלכם היא טעות. אתם נמצאים בדיוק במקום שבו האפשרויות הן אינסופיות. דווקא כאן אפשר לפרוץ את כל הגבולות ולנסות את הכול. אתם יכולים לעוף לחלל החיצון או לעולמות אחרים, אתם יכולים לצלול למעמקי הים או לנבכי נשמות טובות או אפלות כלילה. ובעיקר, אתם חופשיים כמו שאף אחד לא יכול להיות במציאות".

"דיבורים יפים. תכל'ס אנחנו תקועים במעגל הקטנטן הזה", רטן אבנר.

"לא", בוס נפנף בידיו בערבול, הוא רקע ברגליו. "לא. לא. לא. לא. טעות! טעות! אתם תקועים במוח שלכם. בתפיסות המקובעות שלכם. אם תשתחררו מהן אתם תהיו חופשיים כמו שלא הייתם מעולם. שחרור. זה מה שאני מציע לכם, בשני צעדים".

דממה מתוחה השתררה, מבלי משים הם קרבו בצעד לכיוונו של בוס. הוא התיישב על הרצפה והביט בהם במבט הסהרורי שלו:

"הצעד הראשון והמקדים יוכיח שאתם באמת מסוגלים לסגל לעצמכם תפיסה שונה, ולכן מה שאני רוצה הוא שתשתגעו פה".

"שמה?"

"שתשתגעו, קדימה". הוא החווה בידו, אבל איש לא נע.

בוס דפק בזעם על הרצפה: "זה סיפור, אנשים. פשוט סיפור. אתם יכולים לעשות הכול, למה שלא תעשו את מה שהכי מתחשק לכם?"

"מה שהכי מתחשק לי זה לתת לך כמה סטירות", סינן לוי.

"אני לא מבין למה גם אחרי שהוא יהודי הוא כל כך משוגע", התלונן חיים בקול בוכים.

"תחשוב עליי כהרשלה מאוסטרופולי עם טוויסט של הגולם מפראג", הציע בוס בנחת, הוא נשכב ברוגע על הרצפה ופרס את רגליו, בוחן אותם ממעמקי מושבו: "טוב, אני מבין שזה באמת לא בשבילכם".

ואז טרפון צרח. צרחה ארוכה, מופרעת לחלוטין. הוא רץ הלאה, פרש את ידיו ולא הפסיק לצרוח, כאילו ריאותיו היו בלוני ענק.

חיים היסס רגע, כחכח בגרונו ונמלט לכיוון אחר, רגע אחר כך הדהד קולו במרחבים.

אבנר ולוי לא העזו להפגיש את מבטיהם, הם חמקו הלאה בצעדים עכבריים, מנסים להתרחק ככל הניתן.

וכל העמק היה לצעקה אחת מטורפת.

"כן", צווח בוס באושר, "הו, כן. בדיוק!!" הוא הניע את גופו בתנועות פרועות וקרא קריאות קצובות, חובט את איבריו ברצפה.

כשהסתיים הטירוף היה טרפון סמוק מאושר, וחיים, לוי ואבנר סמוקים ממבוכה בלתי נשלטת. עיניהם היו תקועות עמוק עמוק באדמה כשצעדו לעבר בוס כילד שנתפס בקלקלתו.

"עשיתם צעד יפה", עודד אותם בוס, "היה אפשר יותר, אבל זה היה בסדר גמור. אנחנו נדבר עכשיו על השלב הבא, השני והאחרון. השלב המסובך באמת".

"המסובך באמת?" אבנר הכניס אלף סימני קריאה אדומים למשפט, בוס התעלם.

"טוב, אז בגדול הבעיה שלכם היא ההרגל, אתם פשוט חושבים בצורה הרגילה והבנאלית. כמובן שפשוט תלכו כל הזמן קדימה עם הדרך, ותמשיכו לנוע במעגל. אתם צריכים לרענן את התפיסה שלכם ולחשוב על כל הכיוונים הנוספים שבהם אתם יכולים להתקדם".

"אנחנו לא יכולים לעוף באוויר", רטן אבנר.

"קודם כל", אמר בוס, ועיניו נצצו בברק מוזר, "אף פעם אל תאמר 'אנחנו לא יכולים' כשמדובר בסיפור. אבל אני מדבר בעצם על הרעיון ההפוך".

הוא הוביל אותם קדימה, בכיוון ממנו הגיעו בפעם הראשונה. אצבעו חתכה באויר: "שם, בהמשך, הדרך מסתיימת בתהום פעורה, אינסופית".

מטרים של אימה, ושלט ברזל שהבטיח קליימקס. נראה כאילו עבר נצח מאז.

בוס שילב את ידיו. "היציאה היחידה שלכם היא פשוט לקפוץ לשם".

"אתה משוגע. לגמרי".

בוס משך בכתפיו. "ידעתי שלא תעזו".

הם התקשו לדבר.

הוא הסתובב והתחיל לחזור לעבר דירתו. "זה בסדר גמור", ניחם, "אתם לא קורצתם מחומר של פורצי דרך".

חיים התבונן סביבו. אבנר ולוי היו מיואשים לחלוטין, טרפון על סף דמעות.

הוא מילא את ריאותיו אוויר:

"אני אעשה את זה".

בוס עצר.

הוא הסתובב אליהם, וחיים אמר: "אני אקפוץ ראשון".


בפעם הבאה פרק הסיום בע"ה

 

[AtArA R]

בפעם הבאה פרק הסיום בע"ה

לאאאאא!!

 

[בובה בובה]

וואו, וואו, וואו.
אתה מתכוון להוציא את זה?
בגרסה דיגיטלית - אני קונה.

 

[נ. גל]

מטורף. אין מילים מול הגאונות.

"אבל כל מה שאמרת נכון גם על החיים, לוי יקירי. החיים חוזרים על עצמם כמו שגעון, עד שאנשים חייבים לרוץ לספרים כדי למצוא הרפתקאות חדשות. יש כל כך הרבה דברים בחיים שאי אפשר להסביר, זו עובדה ברורה. מה עוד היה לנו, דמות משנה? נו, מי לא דמות משנה בחיים של עצמו, מסתובב כמו ירח סהרורי מסביב לגיבורי העלילה. יקירי, אני ניצב כאן בכובעי כפסיכולוג וכמומחה לספרות, ומצהיר שאין לי מושג לאן אתה מנסה לברוח".

כל מילה בסלע. בעצם בשניים, כדי שחלילה השתיקה לא תהיה אופציה רווחית.

דמגוג מוכשר ונכלולי

נהדר וממצה.

"בני האהוב, ממתי דברים כאלו מפריעים בסיפורים?"

גדול!!

בגרסה דיגיטלית - אני קונה.

מצטרפת.
בכל גרסה, נראה לי. זה פשוט דבר שחייב להיות בכל בית שיש בו כותבים (או קוראים. או בני אדם).

 

[R.E.Y]

היי,
קראתי עכשיו הכל מהתחלה פעם ראשונה.
סיפור הזוי. מדהים. חכם נורא. אהבתי כל מילה וכל רעיון. חייב לצאת לאור כדי שאני אקרא שוב ושוב. אפשר לקרוא אלף פעמים וכל פעם להבין יותר. גאונות גאונות.
כתוב בווול בטעם שלי. מושלם!!!!!

 

[סמדר אלחנתי]

שלמות!

 

[Talya kadosh]

לא. לא. לא.
למה חיכיתי כל כך הרבה זמן בלי לקרוא? רציתי לסיים את כל הסיפור בבת אחת, לא הגיוני שדווקא פרק הסיום לא עלה.
אני מבקשת שתהיה פה טובה לכלל האנושות, לפנים משורת הדין ושהפרק הזה כבר יעלה. אני במתח פיזי.