לובשת עננים וקרח בעיניים ויוצאת לעבודה. בנצי ייקח את אשי למטפלת בדרך לכולל. הוא מרגיש טוב יותר. ברוך ה'. רציתי לשתף אותו בהוריקן שהכה בי יומיים קודם לכן, אבל הייתי חייבת לשגר את עצמי בטיסה לעבודה.
במחשבה שנייה, לא בטוחה שגם אם השמש הייתה עומדת דום עבורי, עוצרת מלכת במזרח, הייתי מוצאת את המילים. את העוז, לפתוח את זה. ככה. על השולחן. זה עלול להישמע מוזר. מרחוק, דברים תמיד נראים מפחידים יותר. מאיימים. בשביל מה אני צריכה לפתוח תיבת פנדורה? ייתכן ומדובר בכלל בבלון סבון מתעתע. דמיוני. שכל משב רוח מפוגג את קיומו. אם. אם יהיה משהו משמעותי באמת. כזה עם בשר. כזה שלא יוציא אותי פרנואידית וסתם יעיב באבק עכור על השיחות שלנו- אולי אז אספר. בינתיים, נדמה לי שקראתי יותר מדיי חדשות בהפסקות. עוד מנהג מגונה שאני צריכה להיפטר ממנו.
חוץ מזה, בשביל דברים כבדים כאלה, צריך מקום. וזמן. הרבה זמן איכות.
לא רואה כזה באופק במשך השבוע. נפגשים בחטף בצהריים, כשהוא בדיוק יוצא ללמוד, וכשסוף סוף אשי ישן- בנצי יוצא לכולל ערב.
הבטחתי לו שאחרי שנה הוא משוחרר ללכת לאשר אהבה נפשו.
מה זה הבטחתי? רציתי. הייתי גאה. זה היה החלום. והוא התגשם.
וכשהוא חוזר, בערך באחת עשרה בלילה, לאף אחד מאתנו אין מספיק כושר ריכוז לשרוד שיחות רציניות כאלה.
אולי בשבת. בשבת זה רעיון!
מצד שני, אולי זה דיבורי חול. צריך לברר. לראות.
מהדקת את הפרצוף המעונן, מוודאת שהקרח בעיניים לא הפשיר, נכנסת. חתומה. חומה מימיני ומשמאלי. ומלפניי ומצדדי.
פעם הערבליך אמר על עצמו שאם הוא לא היה מנהל משרד, הוא היה קוסם.
זה החלום. חלום ילדות שלו.
ובתור קוסם, הוא אלוף בלמצוא דרכים עוקפות.
למצוא פרצות נסתרות בברזל ואבן.