לא עצרתי לראות כמה זה עולה לי

מירה דביר

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
מחבקת כוס תה רותחת, בחוץ שמיים בוכים, נוקשים על חלון המשרד. ואין מי יענה. אפילו שרה ורעות לקחו חופשת מחלה.
"מה הפשט מציק?", נחרד בנצי אתמול כשניסיתי לפרק את האבן שלחצה לי על הריאות . "מה, מה למשל ספרי."
אבל איך צובעים מצוקה? ואיזה גוון יש לשחור עמוק, מנוקד בנתזים אפורים, עם ניצוצות של לבן מלוכלך בצדדים?"
"חוץ ממה שהוא אמר על הכולל שלי, היה עוד משהו?"
וסיפרתי עוד משהו ועוד. הגשתי לבנצי בועות סבון. חלולות. שהתנפצו בהבל פיו.
לא הצלחתי ליצוק לתוכן את הנוזל המבעבע ששרף לי את הלב ללא רחמים.
"את ביקשת לעבור והוא לא נתן לך?"
"לא. אם הייתי אומרת הוא היה נותן בשנייה. זה היה בצחוק."
"לא יודע מה להגיד לך. הוא לא נשמע עדין במיוחד. אישיות לא מפותחת. את רוצה שאני אבוא איתך פעם אחת לעבודה? אני אגיד לו שיפסיק?"
"מה פתאום!", הנהר העכור שטייל ללא רחם בין וורידיי קפא לפתע. זה מה שחסר לי. לתת להערבליך עוד תבלין לשעות הפנאי.
"את רוצה לעזוב?, ננסה להסתדר בנתיים?"
לא. לא. לא. אלף פעמים לא. לפני שאני עוזבת אני חייבת לאסוף את החלקים שלי שאבדו, מפוזרים על פני החלל, למצוא אותם. אותי.
להבין את טיבו של ההוריקן שהיכה בי ולמה הייתי כל כך פגיעה מולו. קטנה.
"לא יודע מה להגיד לך", סיכם האיש שלי.
וגם אני לא ידעתי.
ועם החלל הזה הלכתי לעבודה, אפילו שידעתי שלא טוב לצעוד על בטן ריקה.
"אפשר לקחת כוס?", קול נמוך ומהוסה קוטע את מחשבותיי.
אני חושבת שהוא מהמשרד הסמוך. אם אני לא טועה הוא אפילו הצטרף פעם למנחה במשרד.
"כן בטח", אני מתנערת. "שם, במטבח"
"כל הכבוד על הכוס ועל הערבליך", הוא אומר כשהוא חוזר.
אני זורקת מבט תוהה ולא מבין.
"הערבליך אדם מיוחד", הוא לוחש. " בשביל לשרוד אותו צריך להיות אדם מיוחד."
הסתובב ונעלם לו.
שליש חיוך מופיע בלחי ימין שלי.
ואז כשאני מבינה את המשפט עוד שני שלישים.
סוף סוף מישהו מבין שאי אפשר להבין.
שהמציאות מורכבת יותר מכן פגע בי/ לא טוב לי בעבודה.
זה עמוק הרבה יותר.
ומורכב.
יללות חתול בחוץ מזכירות לי סיפור שסבתא סיפרה לי פעם.
על גור חתולים שיילל לעזרה, צעק מול כלב אימתני, שחשף מולו שיניים אכזריות.
ואז הגיע האריה, עם רעמה מרשימה ומראה מלכותי והבריח את היצור הנובח.
אבל החתול שכח שמלך החיות מפחיד יותר מסתם כלב.
 

ביזנסטורי - אילה

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
עריכה והפקת סרטים
וואו.
מה,
אז את מתכננת לנו סיפור ארוך - ארוך?
אני בעד.
 

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
אמאלה, איזו צומת בלתי אפשרית. היא לכודה מכל הצדדים.
 

בונבוניירה פיקנטית

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
המון פעמים אני קוראת ספרים ואומרת לעצמי 'אם רק הייתי יכולה הייתי משנה/מחדדת/מאירה, וואו כמה שהסופרת הייתה מודה לי...'.
וכאן יש לי הזדמנות להסב תשומת לב.
הסיפור מדהים.
בלי לפגום בו לטעמי את לא יכולה לבחור גם התעמרות וגם בעיות השקפה. הקוקטייל הזה יוצר הרבה פחות חדות של הנושאים ומערבב את התסמינים בלי לצאת עם מסקנה ברורה אחת.
לדעתי את צריכה להחליט שזה או 'זה' או 'זה' ולהתמקד ב'זה' הזה שבחרת בלי לסטות לעוד שמות של תסמונות ובעיות. לזה את יכולה ]שוט להקדיש שני סיפורים (הלוואי!).
 

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
אני חושבת שזה נכון לסיפור הקצר והבינוני. לסיפור ארוך אפשר לפתוח יותר מזירה אחת, אבל לכל זירה צריך לחדד היטב את המאפיינים.
 

ביזנסטורי - אילה

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
עריכה והפקת סרטים
סיפור קצר,
סיפור ארוך,
או התחלה לא סוף?
העם נגד מתיחה לא הוגנת!
מירה,
מה קורה איתך שם?
מחכים להמשך, לאיזשהו מהלך, לאיזשהו פיתרון...
 

מירה דביר

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
סיפור קצר,
סיפור ארוך,
או התחלה לא סוף?
העם נגד מתיחה לא הוגנת!
מירה,
מה קורה איתך שם?
מחכים להמשך, לאיזשהו מהלך, לאיזשהו פיתרון...
רק אל תגידי לא הוגנת....:(
העולם הזה נורא מורכב לפעמים.
אני בעד להתאזר מעט בסבלנות.
ויהיה טוב
עוד יהיה טוב
כן.
וגם המשך בלי נדר.
 

nechama ro

משתמש מקצוען
לא הבנתי את המשפט הזה
תחילתו של אתגר חדש - אם הערבליך הוא ה"שוטר הרע" של הנסיון - הברוטלי והישיר, אז ההוא בעל הטון הנמוך נראה בתפקיד "השוטר הטוב", מתגנב מהדלת האחורית.
ולהבנתי כוונת המשפט עצמו היא שהערבליך הוא מהאגוזים הקשים לפיצוח - שהמיוחדות שלהם מסתתרת מאחורי כמה שכבות, ובשביל לדעת לקלף אותן ולהגיע לפרי - צריך להיות מיוחד.
 

stars

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
תחילתו של אתגר חדש - אם הערבליך הוא ה"שוטר הרע" של הנסיון - הברוטלי והישיר, אז ההוא בעל הטון הנמוך נראה בתפקיד "השוטר הטוב", מתגנב מהדלת האחורית.
אוי! חששתי שזו הכוונה...
זה כבר שלב שאני צריך להזכיר לעצמי שזה בסה"כ סיפור לא אמיתי...
 

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
מקפיצה.
מחכה להמשך!
 

מירה דביר

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
עולם מוכה שיגעון. אימה מרקדת ברחובות. מעשה שטן.
הכאוס מרגיע אותי. הלא נודע משמש כעוגן ביטחון, אי של שלווה במיים סוערים.
רק מילה אחת מתגלגלת על שפתי האנשים כולם, נושא אחד מסתער על סדר היום ועל המדפים בסופר.
הצונמי מדלג עליי, בונה לי חומת קרח מול העולם שבחוץ, הטירוף, התבהלה.
"חל"ת", אני אומרת לבנצי תוך כדי שהוא לועס בשקדנות את הפסטה ברוטב עגבניות שהכנתי לארוחת הערב.
"מה נעשה עם כל הפסטה הזאת עד פסח?", הוא תוהה, לא שם לב לסימני הקריאה שבעיניי.
"חל"ת", אני אומרת לו שוב. "הוציאו אותנו לחל"ת. זה היה ברור שזה יקרה."
"יש פיצויים?", הפסטה המסולסלת נתקעת לו בגרון. והמשכנתא והגז והחשמל.
"נחתום אבטלה, יהיה בסדר". אני מחייכת אל האיש שלי.
אל החלום ההוא. הבראשיתי.
בית. ואשי קטן. ופסטה ברוטב עגבניות.
"מה אבטלה?, עד שזה ייגמר כן?".
"עד שזה ייגמר יכולים הרבה דברים חדשים לקרות."
"כמו?"
"מקום חדש. דרך חדשה."
אולי אפילו דברים שאני לא יודעת איך הם נראים. מה הריח שלהם. הצבע.
"מה נשתנה?", בנצי זוכר שקטעתי כל ניסיון עזרה שלו באיבו. שתמיד התחבאתי מאחורי השיח. מתפללת שהוא רחב מדיי כדי להסתיר אותי. אבל הוא לא. ותמיד נשארתי פצועה מענפים שהסתבכו, דקרו בצלעותיי.

ואולי זה סתם מטופש להרגיש גיבורה גדולה אחרי שאת בטוחה שהמשיח בפתח ואין לך שום בררה אלא לשנות.
ואולי זאת לא חכמה גדולה לחכות שהמציאות תאחוז בשרשי שערותייך, תמשוך אותך החוצה, תכריח אותך לעשות חשבון נפש.

ואולי אין בזה הירואיות גדולה לעצור ולראות כמה זה עלה לך, אחרי שכל כך הרבה חללים נפלו.
אחרי ששילמת מחיר. צרבת אותו לנצח בבשרך. שיעור חרוט על הלוחות.

ואולי היה כדאי להיות חזקים גדולים ולהצליח לברור רע מטוב. לעצור את ההתפשטות בכוחות עצמנו.

בסיפורים. יש מושג ספרותי ששנוא על סופרות רבות. דאוס אקס מכינה קוראים לו. כח עליון שמגיח משומקום ומחלץ את הגיבור מצרתו.

הסופרות לא אוהבות את הביטוי הזה, כי הוא עושה הנחת סלב לגיבורי הסיפור.
נותן להם אפשרות להינצל מבלי לעבור תהליך פנימי עמוק ומשמעותי. הם לא עוברים דרך ששינתה אותם.
אבל בחיים לפחות, אצל חלק מהאנשים, זה לא עובד ככה.
הם עוברים דרך.
עוברים מסלול מפרך, רצוף מקומות עוינים, פחד מחלחל ותובנות חיים.
אבל אז, הרבה פעמים, אחרי מסלול הליכה מפרך, מגיע מחסום. קיר ברזל. ואימה. ואי אפשר לעבור.
וכל מה שידענו כל הדרך, נשכח לפתע מול החומות והמציאות שמכה, טופחת על הפנים בגסות.

אז טוב שיש לפעמים דאוס אקס מכינה. שמכריח להיכנס לבידוד. לחשבון נפש. התכנסות פנימית. זמן חופשי, פנוי מעבדות. נקי משיעבוד.
כוח עליון שמתערב. לוקח לך את היד, שתמיד רצתה לצאת, אבל רעדה כל כך על הידית, ובעדינות עדינות, אומר לך:
"בואי ילדה. מסוכן בחוץ. מחכים לך בבית."
 

RACHELIZ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עולם מוכה שיגעון. אימה מרקדת ברחובות. מעשה שטן.
הכאוס מרגיע אותי. הלא נודע משמש כעוגן ביטחון, אי של שלווה במיים סוערים.
רק מילה אחת מתגלגלת על שפתי האנשים כולם, נושא אחד מסתער על סדר היום ועל המדפים בסופר.
הצונמי מדלג עליי, בונה לי חומת קרח מול העולם שבחוץ, הטירוף, התבהלה.
"חל"ת", אני אומרת לבנצי תוך כדי שהוא לועס בשקדנות את הפסטה ברוטב עגבניות שהכנתי לארוחת הערב.
"מה נעשה עם כל הפסטה הזאת עד פסח?", הוא תוהה, לא שם לב לסימני הקריאה שבעיניי.
"חל"ת", אני אומרת לו שוב. "הוציאו אותנו לחל"ת. זה היה ברור שזה יקרה."
"יש פיצויים?", הפסטה המסולסלת נתקעת לו בגרון. והמשכנתא והגז והחשמל.
"נחתום אבטלה, יהיה בסדר". אני מחייכת אל האיש שלי.
אל החלום ההוא. הבראשיתי.
בית. ואשי קטן. ופסטה ברוטב עגבניות.
"מה אבטלה?, עד שזה ייגמר כן?".
"עד שזה ייגמר יכולים הרבה דברים חדשים לקרות."
"כמו?"
"מקום חדש. דרך חדשה."
אולי אפילו דברים שאני לא יודעת איך הם נראים. מה הריח שלהם. הצבע.
"מה נשתנה?", בנצי זוכר שקטעתי כל ניסיון עזרה שלו באיבו. שתמיד התחבאתי מאחורי השיח. מתפללת שהוא רחב מדיי כדי להסתיר אותי. אבל הוא לא. ותמיד נשארתי פצועה מענפים שהסתבכו, דקרו בצלעותיי.

ואולי זה סתם מטופש להרגיש גיבורה גדולה אחרי שאת בטוחה שהמשיח בפתח ואין לך שום בררה אלא לשנות.
ואולי זאת לא חכמה גדולה לחכות שהמציאות תאחוז בשרשי שערותייך, תמשוך אותך החוצה, תכריח אותך לעשות חשבון נפש.

ואולי אין בזה הירואיות גדולה לעצור ולראות כמה זה עלה לך, אחרי שכל כך הרבה חללים נפלו.
אחרי ששילמת מחיר. צרבת אותו לנצח בבשרך. שיעור חרוט על הלוחות.

ואולי היה כדאי להיות חזקים גדולים ולהצליח לברור רע מטוב. לעצור את ההתפשטות בכוחות עצמנו.

בסיפורים. יש מושג ספרותי ששנוא על סופרות רבות. דאוס אקס מכינה קוראים לו. כח עליון שמגיח משומקום ומחלץ את הגיבור מצרתו.

הסופרות לא אוהבות את הביטוי הזה, כי הוא עושה הנחת סלב לגיבורי הסיפור.
נותן להם אפשרות להינצל מבלי לעבור תהליך פנימי עמוק ומשמעותי. הם לא עוברים דרך ששינתה אותם.
אבל בחיים לפחות, אצל חלק מהאנשים, זה לא עובד ככה.
הם עוברים דרך.
עוברים מסלול מפרך, רצוף מקומות עוינים, פחד מחלחל ותובנות חיים.
אבל אז, הרבה פעמים, אחרי מסלול הליכה מפרך, מגיע מחסום. קיר ברזל. ואימה. ואי אפשר לעבור.
וכל מה שידענו כל הדרך, נשכח לפתע מול החומות והמציאות שמכה, טופחת על הפנים בגסות.

אז טוב שיש לפעמים דאוס אקס מכינה. שמכריח להיכנס לבידוד. לחשבון נפש. התכנסות פנימית. זמן חופשי, פנוי מעבדות. נקי משיעבוד.
כוח עליון שמתערב. לוקח לך את היד, שתמיד רצתה לצאת, אבל רעדה כל כך על הידית, ובעדינות עדינות, אומר לך:
"בואי ילדה. מסוכן בחוץ. מחכים לך בבית."
וואו איזה פרק! הצלחת לקחת את המצב המבלבל הזה ולהכניס אותו לתוך איזושהי מסגרת. מצדיעה לך שהצלחת לכתוב עכשיו...
 

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
וואוווווווווווו...
קראתי הכל ברצף, לא הספקתי אפילו ללייק.
יש לי גוש ענק בגרון. וזה אומר שהסיפור מדהים!
עצוב כל כך שהוא אמיתי.
אתפס לזוית פחות מדוברת באשכול. פחות 'מעניינת', אבל ספרותית - היא מדהימה! (שוב אותו תיאור. אבל זה נכון)
- התגובה של בעלה.
כגבר, נשוי, כמה שנים - זו צורת התגובה הקלאסית והדפוקה של הגברים (לפחות אצלנו החרדים, שאין לנו באמת סיכוי להפנים את ההדרכה) בתחילת חיי הנישואין. אפס הבנה של השפה הנשית.
אני מתלבט האם זה כתוב ומתואר מתוך הסיפור האמיתי, או שאת סופרת ברמה גבוהה מאד מאד, הרבה מעבר ל'כתיבה יפה מרתקת ומעניינת'.
הפרק האחרון - הישועה ה'על טבעית'.
בשונה מהדאוס אקס העלוב, כאן זה אמיתי לגמרי.
כמעט כל אחד מאתנו יכול להיזכר בנסיון שהתנסה בו, צלח וכשל, כשל וכשל, כשל וצלח ושוב כשל וכשל וכשל, עד שיום אחד זה נגמר.
בראיה האמונית - ה'השקפה', אין הקב"ה מנסה אדם בנסיון שלא יוכל לעמוד בו. ומבואר בספרים, שלפעמים, ה'לעמוד בו' הוא לאו דווקא לנצח בנוק אאוט. יש הרבה דרכים לעמוד בו, כל אחד לפי מדרגתו, לפי המסלול והשביל שבו הוא צועד - השביל שבו הקב"ה מצעיד אותו.
בין היתר - לאכול את עצמו שוב ושוב, ולהתפרק מאושר כשהנסיון נגמר.
אחחח... כמה היא קרובה עכשיו להקב"ה, כמה טהורה.
נ.ב.
תחושת 'מפתח המעבר' בקרבי (ב' דגושה וחרוקה, ק' בשוא, ר' קמוצה, ב' רפויה וצרויה) עדיין קיימת...
 

סיפורים

משתמש מקצוען
הנדסת תוכנה
הפקות ואירועים
עולם מוכה שיגעון. אימה מרקדת ברחובות. מעשה שטן.
הכאוס מרגיע אותי. הלא נודע משמש כעוגן ביטחון, אי של שלווה במיים סוערים.
רק מילה אחת מתגלגלת על שפתי האנשים כולם, נושא אחד מסתער על סדר היום ועל המדפים בסופר.
הצונמי מדלג עליי, בונה לי חומת קרח מול העולם שבחוץ, הטירוף, התבהלה.
"חל"ת", אני אומרת לבנצי תוך כדי שהוא לועס בשקדנות את הפסטה ברוטב עגבניות שהכנתי לארוחת הערב.
"מה נעשה עם כל הפסטה הזאת עד פסח?", הוא תוהה, לא שם לב לסימני הקריאה שבעיניי.
"חל"ת", אני אומרת לו שוב. "הוציאו אותנו לחל"ת. זה היה ברור שזה יקרה."
"יש פיצויים?", הפסטה המסולסלת נתקעת לו בגרון. והמשכנתא והגז והחשמל.
"נחתום אבטלה, יהיה בסדר". אני מחייכת אל האיש שלי.
אל החלום ההוא. הבראשיתי.
בית. ואשי קטן. ופסטה ברוטב עגבניות.
"מה אבטלה?, עד שזה ייגמר כן?".
"עד שזה ייגמר יכולים הרבה דברים חדשים לקרות."
"כמו?"
"מקום חדש. דרך חדשה."
אולי אפילו דברים שאני לא יודעת איך הם נראים. מה הריח שלהם. הצבע.
"מה נשתנה?", בנצי זוכר שקטעתי כל ניסיון עזרה שלו באיבו. שתמיד התחבאתי מאחורי השיח. מתפללת שהוא רחב מדיי כדי להסתיר אותי. אבל הוא לא. ותמיד נשארתי פצועה מענפים שהסתבכו, דקרו בצלעותיי.

ואולי זה סתם מטופש להרגיש גיבורה גדולה אחרי שאת בטוחה שהמשיח בפתח ואין לך שום בררה אלא לשנות.
ואולי זאת לא חכמה גדולה לחכות שהמציאות תאחוז בשרשי שערותייך, תמשוך אותך החוצה, תכריח אותך לעשות חשבון נפש.

ואולי אין בזה הירואיות גדולה לעצור ולראות כמה זה עלה לך, אחרי שכל כך הרבה חללים נפלו.
אחרי ששילמת מחיר. צרבת אותו לנצח בבשרך. שיעור חרוט על הלוחות.

ואולי היה כדאי להיות חזקים גדולים ולהצליח לברור רע מטוב. לעצור את ההתפשטות בכוחות עצמנו.

בסיפורים. יש מושג ספרותי ששנוא על סופרות רבות. דאוס אקס מכינה קוראים לו. כח עליון שמגיח משומקום ומחלץ את הגיבור מצרתו.

הסופרות לא אוהבות את הביטוי הזה, כי הוא עושה הנחת סלב לגיבורי הסיפור.
נותן להם אפשרות להינצל מבלי לעבור תהליך פנימי עמוק ומשמעותי. הם לא עוברים דרך ששינתה אותם.
אבל בחיים לפחות, אצל חלק מהאנשים, זה לא עובד ככה.
הם עוברים דרך.
עוברים מסלול מפרך, רצוף מקומות עוינים, פחד מחלחל ותובנות חיים.
אבל אז, הרבה פעמים, אחרי מסלול הליכה מפרך, מגיע מחסום. קיר ברזל. ואימה. ואי אפשר לעבור.
וכל מה שידענו כל הדרך, נשכח לפתע מול החומות והמציאות שמכה, טופחת על הפנים בגסות.

אז טוב שיש לפעמים דאוס אקס מכינה. שמכריח להיכנס לבידוד. לחשבון נפש. התכנסות פנימית. זמן חופשי, פנוי מעבדות. נקי משיעבוד.
כוח עליון שמתערב. לוקח לך את היד, שתמיד רצתה לצאת, אבל רעדה כל כך על הידית, ובעדינות עדינות, אומר לך:
"בואי ילדה. מסוכן בחוץ. מחכים לך בבית."
מצחיק רק לתת לייק לכזה קטע מושלם.
ועוד לחשוב שאמרו תודה...
 

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עולם מוכה שיגעון. אימה מרקדת ברחובות. מעשה שטן.
הכאוס מרגיע אותי. הלא נודע משמש כעוגן ביטחון, אי של שלווה במיים סוערים.
רק מילה אחת מתגלגלת על שפתי האנשים כולם, נושא אחד מסתער על סדר היום ועל המדפים בסופר.
הצונמי מדלג עליי, בונה לי חומת קרח מול העולם שבחוץ, הטירוף, התבהלה.
"חל"ת", אני אומרת לבנצי תוך כדי שהוא לועס בשקדנות את הפסטה ברוטב עגבניות שהכנתי לארוחת הערב.
"מה נעשה עם כל הפסטה הזאת עד פסח?", הוא תוהה, לא שם לב לסימני הקריאה שבעיניי.
"חל"ת", אני אומרת לו שוב. "הוציאו אותנו לחל"ת. זה היה ברור שזה יקרה."
"יש פיצויים?", הפסטה המסולסלת נתקעת לו בגרון. והמשכנתא והגז והחשמל.
"נחתום אבטלה, יהיה בסדר". אני מחייכת אל האיש שלי.
אל החלום ההוא. הבראשיתי.
בית. ואשי קטן. ופסטה ברוטב עגבניות.
"מה אבטלה?, עד שזה ייגמר כן?".
"עד שזה ייגמר יכולים הרבה דברים חדשים לקרות."
"כמו?"
"מקום חדש. דרך חדשה."
אולי אפילו דברים שאני לא יודעת איך הם נראים. מה הריח שלהם. הצבע.
"מה נשתנה?", בנצי זוכר שקטעתי כל ניסיון עזרה שלו באיבו. שתמיד התחבאתי מאחורי השיח. מתפללת שהוא רחב מדיי כדי להסתיר אותי. אבל הוא לא. ותמיד נשארתי פצועה מענפים שהסתבכו, דקרו בצלעותיי.

ואולי זה סתם מטופש להרגיש גיבורה גדולה אחרי שאת בטוחה שהמשיח בפתח ואין לך שום בררה אלא לשנות.
ואולי זאת לא חכמה גדולה לחכות שהמציאות תאחוז בשרשי שערותייך, תמשוך אותך החוצה, תכריח אותך לעשות חשבון נפש.

ואולי אין בזה הירואיות גדולה לעצור ולראות כמה זה עלה לך, אחרי שכל כך הרבה חללים נפלו.
אחרי ששילמת מחיר. צרבת אותו לנצח בבשרך. שיעור חרוט על הלוחות.

ואולי היה כדאי להיות חזקים גדולים ולהצליח לברור רע מטוב. לעצור את ההתפשטות בכוחות עצמנו.

בסיפורים. יש מושג ספרותי ששנוא על סופרות רבות. דאוס אקס מכינה קוראים לו. כח עליון שמגיח משומקום ומחלץ את הגיבור מצרתו.

הסופרות לא אוהבות את הביטוי הזה, כי הוא עושה הנחת סלב לגיבורי הסיפור.
נותן להם אפשרות להינצל מבלי לעבור תהליך פנימי עמוק ומשמעותי. הם לא עוברים דרך ששינתה אותם.
אבל בחיים לפחות, אצל חלק מהאנשים, זה לא עובד ככה.
הם עוברים דרך.
עוברים מסלול מפרך, רצוף מקומות עוינים, פחד מחלחל ותובנות חיים.
אבל אז, הרבה פעמים, אחרי מסלול הליכה מפרך, מגיע מחסום. קיר ברזל. ואימה. ואי אפשר לעבור.
וכל מה שידענו כל הדרך, נשכח לפתע מול החומות והמציאות שמכה, טופחת על הפנים בגסות.

אז טוב שיש לפעמים דאוס אקס מכינה. שמכריח להיכנס לבידוד. לחשבון נפש. התכנסות פנימית. זמן חופשי, פנוי מעבדות. נקי משיעבוד.
כוח עליון שמתערב. לוקח לך את היד, שתמיד רצתה לצאת, אבל רעדה כל כך על הידית, ובעדינות עדינות, אומר לך:
"בואי ילדה. מסוכן בחוץ. מחכים לך בבית."
מדהים.
הסיפור כולו מדהים, הן בכתיבתו והן בנושאו (המטופל ברגישות נהדרת), והפרק הזה עולה על כולנה. חוץ מהעובדה שהשתמשת במציאות הנוכחית והכנסת אותה בסיפור שלך, הצלחת לתת לו אקורד סיום מטלטל. ודווקא זה ששיתפת את הקוראים בהתלבטות האם להשתמש בדאוס אקס מכינה - מכניס לאותנטיות ולנכונות של השימוש בו כאן.
 

בונבוניירה פיקנטית

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
הסיפור הזה הוא כמו משל.
בנאלי, לעוס, חוזר על עצמו ואינו מחדש מאומה, אבל קיים.
לא משנה איזה תוכן ניצוק בו - התבנית קיימת, כל אחת תוכל למצוא את זה בתוכה, בעברה. ואם היא עוד לא מצאה - העתיד יזמן לה.
אנחנו רוצים לשנות/להתקדם/להיות אחרים/להתגבר. רושמים לעצמנו באלף תזכורות זוהרות, עושים לעצמנו מליון מבצעים חשאיים.
אבל עד שלא יבוא ה"בום" לא יהיה חודו של השינוי.
אפשר לקרוא לזה הקש ששבר את גב הגמל, אפשר לקרוא לזה הבלוק ששבר כי זה לא קש פצפון, זה הרבה יותר מזה.
אבל זה תהליכים בלתי נמנעים בחיים. כאלה שדוחקים אותנו לפינה ומאלצים אותנו לגדול.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  5  פעמים

לוח מודעות

למעלה