סתם סיפור אישי:
בעבר, עוד בטרם היה לבעלי רכב, גרנו במקום שהתחבורה בו היתה ממש לעיתים רחוקות, כך שתופעת עצירת הטרמפים היתה די רווחת.
באחת הפעמים בעלי עמד, לידו עמד מישהו נוסף, ושניהם סימנו לעבר הרכבים.
והנה עצר לידם רכב. הידד! איזו הקלה.
הגבר השני נכנס, ובעלי, לתומו נכנס בעקבותיו. (לא היה כיוון נוסף, כך שהטרמפ התאים לכולם).
הוא מחייך לנהג בתודה. והנהג מביט עליו באלכסון: כן?? אפשר לעזור???
עצרת, לא? אני צריך עד סוף העליה.
תשמעו טוב את תשובתו של הנהג: עצרתי לו, לא לך... בעלי פשוט, לא להאמין, נאלץ לצאת...
את תחושת ההשפלה הצורבת, נראה לי שנושא בעלי עד עצם היום הזה. ואחת התוצאות הישירות לכך, זה חיפוש טרמפיסטים בכל עת מצוא.