הנושאים החמים
הנושאים החמים
האמת? לא כל כך רלוונטי לבקש ביקורת, כתבתי את הסיפור הזה למגזין כלשהו אבל לא היה לי זמן לשפץ ופספסתי תדד ליין
אבל בשביל השפשוף- תנו ביקורת
וגם: איך מדלגים ככה בין זמנים (כי אני לא רוצה להלאות את הקורא בקטעים מיותרים) בצורה עדינה ולא "מתנגשת"?
תודה לכולכם מראש!!
"ילדה בעלת אומץ מיוחד" התנסחה הגננת בזהירות.
"יש לה עזות ופקחות לא תואמות גיל" העזה המורה להתמקד יותר.
"חסרת גבולות" סיננה הסגנית למנהלת, חושבת שאני לא שומעת.
מאז גיל הקומיקסים, גבולות בשבילי היו תמיד משהו שצריך להבריח אותו, ומה יותר מהר. מין מחסום כזה שמונע ממני להגיע למטרה הנחשקת.
"קושי לקבל מרות, זו כל הבעיה שלך" הרצתה בפניי המחנכת שוורץ, "לא חבל? יכולת להיות אחת התלמידות המצטיינות בסמינר, אם רק היית יודעת להוריד קצת את הראש".
משכתי בכתף. היא לא מבינה שלקבל מרות בשבילי זה עינוי. זה לקחת ציפור יפהפייה ולנעול אותה בכלוב. אז כל עוד הסורגים לא כל כך צפופים ויש לי מרחב נשימה זה עוד נסבל, לא יותר מזה.
"ביי, נעמה" נופפתי לה לשלום "היה כיף. לילה טוב!"
היא שלחה לי נשיקה באוויר כתגובה. חייכתי, נכנסת לבניין ומדלגת במדרגות בקלילות.
פתחתי את הדלת בשקט. הלוואי שכולם ישנים. אבל לא. אוף.
"איפה היית?" אבא התרומם מהספה, דאגה וכעס מתערבבים בעיניו, לא החליטו עדיין מי ינצח.
"הייתי... יצאתי להליכה, עם חברה" ורק אל תשאל איזו. בבקשה.
"הליכה?? עד עכשיו???" נראה שהכעס מתחיל לתפוס עמדה טובה.
"לא שמתי לב שהזמן עובר..." התירוץ הזה, כמה שהוא שחוק, לא נפסיק להשתמש בו?
"תקשיבי תמר" הוא מסתכל עליי במבט שאני לא מבינה מהו "הדלת של הבית הזה, מהיום, ננעלת סופית בשעה שתים עשרה, מובן?"
קלאק. סורגים של ברזל סוגרים על ציפור. כמה נוצות נושרות ביניהם, מרוטות. אני מהנהנת. מובן.
"אני אעשה לך מחיר" קורצת לי מינה, השכנה "אין שם הרבה ריהוט, אבל את צריכה את המקום בשביל עבודה, כן? זה אמור להספיק לך"
"כן, כן, לעבודה" זאת באמת עבודה קשה בשבילי להרדם לאחרונה. אני מעבירה לה תשלום על חודש שכירות, והיא נותנת לי את המפתח.
אני נכנסת למחסן. חביב, מה יש לומר. אבל אני אסתדר. חסרת גבולות? זה עד הסוף.
אני שוב הולכת לדבר איתה. וכמו תמיד, היא שם.
"נו, מה את אומרת עכשיו? זהו? כבר טוב לך?"
היא מחזירה לי מבט אטום.
"זה מה שרצית? זה מה שחשבת? ככה דמיינת ש..." אני מעפעפת. מה פתאום, אני לא בוכה.
היא ממצמצת בתגובה, מבע מתריס משהו מרצד בעיניה.
"תגידי משהו" אני מתחננת.
היא מסתכלת לי בעיניים, ואני מצליחה לזהות בהן חוסר אונים, וכאב.
ושוב אין לה מה לענות לי.
אני מסתובבת, משאירה את המראה מבוישת באמבטיה.
מה השעה כבר? אני פוקחת את העיניים בעצלות. כמה שעות אני ישנה ככה, בבגדים? מבט בשעון מבהיר לי שהשעה אחת אחר חצות. ריק לי בפנים עד מחנק. לצאת לסיבוב לילי כמו תמיד? זה רעיון. לוקחת את הפלאפון כדי להתקשר לעדי, "ההומלסית הבלתי מוכתרת" כמו שהיא אוהבת לכנות את עצמה, וגם לנעמה. מתחרטת שניה לפני הסנד. אין לי עצבים אליהן כרגע, ואת הכרת הטוב על זה שהן צרפו אותי לכל השיטוטים הליליים שלהן אשמור לפעם אחרת.
בכי של תינוק. ממיס. אני הולכת אחריו, מוצאת אישה מצונפת בתחנת אוטובוס, מנסה להרגיע את הבייבי ללא הצלחה מרובה.
"צריכה עזרה?"
היא מרימה עיניים בבהלה, שמתחלפת מהר מאד להפתעה. "לא, זה בסדר"
"מה... מה את עושה פה?"
"מחכה לבעלי. פספסתי את האוטובוס האחרון ואין עליי כסף למונית" היא נאנחת, "אבל הוא מחוץ לעיר. יקח לו זמן להגיע"
"ואת לא צריכה נגיד.. מים חמים כדי להכין לו מטרנה, או..?"
היא סוקרת אותי בחשדנות. "זה יכול להיות מעולה אבל..."
"אז בואי".
"את נראית בחורה טובה. מה חיפשת בחוץ בכאלה שעות?" ומה פתאום את גרה במחסן? את זה כנראה היא לא העזה לשאול. המחסן חמים ונעים, התינוק אכל ונרגע וגם היא נינוחה קצת יותר.
"חופש" אני מסתכלת עליה לשניה, ואז מסיטה את המבט. "מרחב".
צלצול עולה מהפלאפון שלה. "זה בעלי. ממש תודה לך על הכל... קחי את המספר והכתובת שלי, אולי עוד נפגש".
אני מרגישה שהיא צודקת.
"יהודית? זאת תמר. אפשר לקפוץ אליך? אני ממש באזור..." ומאז השיחה האחרונה שלנו אני מבולבלת, אבל לגמרי.
"מה השאלה? מחכה לך!" כמה זמן עבר סך הכל מאז הלילה ההוא? לא הרבה. מעניין מה יש באישה הזו שגורם לי ככה להיקשר אליה.
אחרי כמה דקות אני כבר בסלון שלה, מחזיקה את שימי המתוק.
"רוצה לצאת למרפסת?" היא מחייכת, ויש משהו מסתורי בחיוך שלה. אני מתקרבת, מציצה החוצה. "בחיים לא. לכבוד מה זה?"
"שיפוצים קצרים. מה הבעיה? לא נתקרב" היא מחווה בידה על גבולות המרפסת, נטולי המעקה.
"את..." לפני שאני מצליחה להתנסח אני קולטת את הניצוץ בעיניים שלה. היא חותרת למשהו. "אף בנאדם נורמלי לא יצא למרפסת בלי מעקה, בגובה כזה".
"אבל למה? מה ההבדל? הוא נמצא על אותו שטח, לא?"
"זה... לא אותו דבר" אני לא מצליחה להסביר.
"הבנתי. בעצם, אנחנו מוגבלים יותר כשאין מעקה מאשר כשהוא נמצא". היא מסתכלת לי עמוק בעיניים, וסוף סוף אני מבינה.
ילדה של חופש מוגבלת, שעוד תסלול לה דרך להיות ילדה של גבולות חופשייה.
אבל בשביל השפשוף- תנו ביקורת
וגם: איך מדלגים ככה בין זמנים (כי אני לא רוצה להלאות את הקורא בקטעים מיותרים) בצורה עדינה ולא "מתנגשת"?
תודה לכולכם מראש!!
"ילדה בעלת אומץ מיוחד" התנסחה הגננת בזהירות.
"יש לה עזות ופקחות לא תואמות גיל" העזה המורה להתמקד יותר.
"חסרת גבולות" סיננה הסגנית למנהלת, חושבת שאני לא שומעת.
מאז גיל הקומיקסים, גבולות בשבילי היו תמיד משהו שצריך להבריח אותו, ומה יותר מהר. מין מחסום כזה שמונע ממני להגיע למטרה הנחשקת.
"קושי לקבל מרות, זו כל הבעיה שלך" הרצתה בפניי המחנכת שוורץ, "לא חבל? יכולת להיות אחת התלמידות המצטיינות בסמינר, אם רק היית יודעת להוריד קצת את הראש".
משכתי בכתף. היא לא מבינה שלקבל מרות בשבילי זה עינוי. זה לקחת ציפור יפהפייה ולנעול אותה בכלוב. אז כל עוד הסורגים לא כל כך צפופים ויש לי מרחב נשימה זה עוד נסבל, לא יותר מזה.
"ביי, נעמה" נופפתי לה לשלום "היה כיף. לילה טוב!"
היא שלחה לי נשיקה באוויר כתגובה. חייכתי, נכנסת לבניין ומדלגת במדרגות בקלילות.
פתחתי את הדלת בשקט. הלוואי שכולם ישנים. אבל לא. אוף.
"איפה היית?" אבא התרומם מהספה, דאגה וכעס מתערבבים בעיניו, לא החליטו עדיין מי ינצח.
"הייתי... יצאתי להליכה, עם חברה" ורק אל תשאל איזו. בבקשה.
"הליכה?? עד עכשיו???" נראה שהכעס מתחיל לתפוס עמדה טובה.
"לא שמתי לב שהזמן עובר..." התירוץ הזה, כמה שהוא שחוק, לא נפסיק להשתמש בו?
"תקשיבי תמר" הוא מסתכל עליי במבט שאני לא מבינה מהו "הדלת של הבית הזה, מהיום, ננעלת סופית בשעה שתים עשרה, מובן?"
קלאק. סורגים של ברזל סוגרים על ציפור. כמה נוצות נושרות ביניהם, מרוטות. אני מהנהנת. מובן.
"אני אעשה לך מחיר" קורצת לי מינה, השכנה "אין שם הרבה ריהוט, אבל את צריכה את המקום בשביל עבודה, כן? זה אמור להספיק לך"
"כן, כן, לעבודה" זאת באמת עבודה קשה בשבילי להרדם לאחרונה. אני מעבירה לה תשלום על חודש שכירות, והיא נותנת לי את המפתח.
אני נכנסת למחסן. חביב, מה יש לומר. אבל אני אסתדר. חסרת גבולות? זה עד הסוף.
אני שוב הולכת לדבר איתה. וכמו תמיד, היא שם.
"נו, מה את אומרת עכשיו? זהו? כבר טוב לך?"
היא מחזירה לי מבט אטום.
"זה מה שרצית? זה מה שחשבת? ככה דמיינת ש..." אני מעפעפת. מה פתאום, אני לא בוכה.
היא ממצמצת בתגובה, מבע מתריס משהו מרצד בעיניה.
"תגידי משהו" אני מתחננת.
היא מסתכלת לי בעיניים, ואני מצליחה לזהות בהן חוסר אונים, וכאב.
ושוב אין לה מה לענות לי.
אני מסתובבת, משאירה את המראה מבוישת באמבטיה.
מה השעה כבר? אני פוקחת את העיניים בעצלות. כמה שעות אני ישנה ככה, בבגדים? מבט בשעון מבהיר לי שהשעה אחת אחר חצות. ריק לי בפנים עד מחנק. לצאת לסיבוב לילי כמו תמיד? זה רעיון. לוקחת את הפלאפון כדי להתקשר לעדי, "ההומלסית הבלתי מוכתרת" כמו שהיא אוהבת לכנות את עצמה, וגם לנעמה. מתחרטת שניה לפני הסנד. אין לי עצבים אליהן כרגע, ואת הכרת הטוב על זה שהן צרפו אותי לכל השיטוטים הליליים שלהן אשמור לפעם אחרת.
בכי של תינוק. ממיס. אני הולכת אחריו, מוצאת אישה מצונפת בתחנת אוטובוס, מנסה להרגיע את הבייבי ללא הצלחה מרובה.
"צריכה עזרה?"
היא מרימה עיניים בבהלה, שמתחלפת מהר מאד להפתעה. "לא, זה בסדר"
"מה... מה את עושה פה?"
"מחכה לבעלי. פספסתי את האוטובוס האחרון ואין עליי כסף למונית" היא נאנחת, "אבל הוא מחוץ לעיר. יקח לו זמן להגיע"
"ואת לא צריכה נגיד.. מים חמים כדי להכין לו מטרנה, או..?"
היא סוקרת אותי בחשדנות. "זה יכול להיות מעולה אבל..."
"אז בואי".
"את נראית בחורה טובה. מה חיפשת בחוץ בכאלה שעות?" ומה פתאום את גרה במחסן? את זה כנראה היא לא העזה לשאול. המחסן חמים ונעים, התינוק אכל ונרגע וגם היא נינוחה קצת יותר.
"חופש" אני מסתכלת עליה לשניה, ואז מסיטה את המבט. "מרחב".
צלצול עולה מהפלאפון שלה. "זה בעלי. ממש תודה לך על הכל... קחי את המספר והכתובת שלי, אולי עוד נפגש".
אני מרגישה שהיא צודקת.
"יהודית? זאת תמר. אפשר לקפוץ אליך? אני ממש באזור..." ומאז השיחה האחרונה שלנו אני מבולבלת, אבל לגמרי.
"מה השאלה? מחכה לך!" כמה זמן עבר סך הכל מאז הלילה ההוא? לא הרבה. מעניין מה יש באישה הזו שגורם לי ככה להיקשר אליה.
אחרי כמה דקות אני כבר בסלון שלה, מחזיקה את שימי המתוק.
"רוצה לצאת למרפסת?" היא מחייכת, ויש משהו מסתורי בחיוך שלה. אני מתקרבת, מציצה החוצה. "בחיים לא. לכבוד מה זה?"
"שיפוצים קצרים. מה הבעיה? לא נתקרב" היא מחווה בידה על גבולות המרפסת, נטולי המעקה.
"את..." לפני שאני מצליחה להתנסח אני קולטת את הניצוץ בעיניים שלה. היא חותרת למשהו. "אף בנאדם נורמלי לא יצא למרפסת בלי מעקה, בגובה כזה".
"אבל למה? מה ההבדל? הוא נמצא על אותו שטח, לא?"
"זה... לא אותו דבר" אני לא מצליחה להסביר.
"הבנתי. בעצם, אנחנו מוגבלים יותר כשאין מעקה מאשר כשהוא נמצא". היא מסתכלת לי עמוק בעיניים, וסוף סוף אני מבינה.
ילדה של חופש מוגבלת, שעוד תסלול לה דרך להיות ילדה של גבולות חופשייה.
