הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
בס"ד
יום אחד המלמד התקשר.
האשה אמרה: שניה אחת, והניחה את הטלפון על השולחן. קח, תתמודד. אני ממש ממהרת, יש מכירה של וואזות טורקיות, ממש בזול.
מי,מה, איפה, למה, כמה. הכל תירוצים. אני אלוף בלזהות התחמקויות ושקרים.
שמעתי רשרושים מעבר לקו, ועניתי בקול המכובד המזוייף שלי:
שלום וברכה, מדבר געציל. במה אוכל לעזור.
מעבר לקו הדובר לקח אוויר, נאזר בגבורה, ואמר בבת אחת:
מדבר יוסף סנדרוביץ, המלמד של מוישל'ה שלכם.
אוי ואבוי, הרגע הבנתי למה האשה התחמקה מהשיחה הזו.
היתממתי:
שלום וברכה, אני שמח שאתם מתקשרים. מה שלומו באמת? לאחרונה הוא מתלונן שאתם לא כ"כ מקדישים לו תשומת לב, ושחלק מהכיתה שלו פוגעים בו.
יוסף שתק, ותקפתי חזיתית, בנסיון נואש לקטוע את השיחה כבר בתחילתה:
האמת שהופתענו מאוד. דיברנו על כך בבבית. בסך הכל מוישל'ה ילד ממש טוב, נפלא, בעל מידות טובות, שקט, רגוע (האשה חזרה לבית לקחת משהו ששכחה, והביטה בי בפה פעור, בתדהמה, למשמע השטויות שהשמעתי על מוישל'ה). לאחרונה הוא קצת לא רגוע, בצורה לא בולטת, (האשה כמעט נחנקה מצחוק) ורק מי שמכיר אותו היטב יודע, שם לב:
הילד השתנה.
אמרו לי אתם, ר' יוסף:
אולי מישהו פגע בו?
אולי אחת המלמדים, לא אתם, חס וחלילה, חס וחלילה, פגע בו?
שתקתי שתיקה מעיקה, והאברכון הצעיר מעבר לקו רצה לתלות את עצמו.
כמעט סימנתי לעצמי 'וי', אבל האברכון התגלה כאיש אמיץ. לפתע, הוא אמר, בצורה ברורה.
את אשר יגורנו, בא:
כבר תקופה ארוכה שאני עוקב אחרי בנכם שיחי', הוא פשוט לא מצליח לשבת רגע אחד בשיעורים. הוא מפריע, קופץ, זז, מדבר ללא הפסקה גם בשיעור, מתחצף, משתולל.
שתקתי בהלם, אבוי. התארגנתי לקראת מתקפה נגדית, בינתיים הסדיסט שם המשיך לדבר בקול חלש:
יש לנו בחיידר לא מעט ילדים כאלו. היום ממש קל לאבחן אותם. היפראקטיביים. פעם חשבו שהם מפגרים, היום אנחנו יודעים שהם פשוט סובלים.
הוא גמע אוויר, וזרק את הפצצה, את הפצצה ממנה חששתי:
כבר כיום שליש מילדי הכיתה לוקחים ריטאלין. הכל בסודיות. ההורים בטוחים שהבן שלהם היחיד.
אני מציע-
אולי כדאי-
שננסה-
ביחד-
בשיתוף פעולה-
לתת למוישל'ה היקר ריטאלין, נראה מה קורה.
ואז הוא שתק.
גם אני שתקתי. האשה נעלמה. ליבי פעם בעוז. זיעה צצה על מצחי. אוזני קמרו, שערי רעש, שפתיי רעדו.
מוישל'ה שלנו, המוכשר, החמוד- כדורים?
מה, הוא חולה נפש?
איך הוא יתחתן?
מי תקח אותו בכלל?
אף שדכן שמכבד את עצמו לא יסתכל עלינו בכלל!
ליבי כאב, הזעתי נוראות.
יוסף המשיך לקשקש את השטויות הפדגוגיות שלו מעבר לקו, התעלמתי לגמרי.
המועקה בליבי גברה, העולם התערפל סביבי.
מוישל'ה שלי, ניסתי לצעוק, אתה לעולם לא תיקח ריטאלין שריטאלין. אבא ישמור עליך.
המועקה בליבי גברה, העולם התערפל סביבי, ליבי בער בכאב.
צנחתי על הרצפה.
בום, טראח,
זבנג.
התעלפתי.
**
התעוררתי בבית החולים סורוקה. מחובר לאינפוזיה, רעב, רועד, קר לי.
הרופא הסביר לי בכובד ראש:
געציל, כמעט מתת מהתרגשות.
מהיום, כדי שתמשיך לחיות עוד שנים רבות-
תקפיד לקחת, כל יום, בוקר ערב, כדור אחד קטן.
כדור שישמור לך על הלחץ דם.
בלעתי רוק, והסברתי לרופא:
בוודאי, אין שום בעיה. אקח מה שתגיד, רופא. כל כדור שיוכל לעזור לי להיות אבא אוהב, ומחנך למופת.
התריתי באצבע זקורה:
כמובן, אך ורק כדורים רפואיים, לא נפשיים!
הרופא אמר: כן, בוודאי. כדור שגרתי, סטנדרטי. רגיל.
הכל היה טוב, חשבתי לצאת כבר מבית החולים, האשה כבר קנתה את הכדורים בבית המרקחת, אבל אז הרוסי האנטישמי הרס הכל.
הוא טפח לי שכמי, ואמר בחיוך כבד:
הכדור ממש לא מזיק. תסתכל על זה כמו ריטאלין. כדור אחד קטן, כל יום. רק עוזר.
התעלפתי שנית.
****
מוקדש בחום לכל ההורים והמוישל'אך שלוקחים בשקט ריטאלין, ומתביישים מהשכנים, שלוקחים גם, אבל מתביישים מהדודים, שלוקחים גם.
תפסיקו להתבייש, פחדנים.
טיפים קודמים:
https://docs.google.com/spreadsheet...ualIsfA57Y1DtahtSFk52HBC-vFU/edit?usp=sharing
יום אחד המלמד התקשר.
האשה אמרה: שניה אחת, והניחה את הטלפון על השולחן. קח, תתמודד. אני ממש ממהרת, יש מכירה של וואזות טורקיות, ממש בזול.
מי,מה, איפה, למה, כמה. הכל תירוצים. אני אלוף בלזהות התחמקויות ושקרים.
שמעתי רשרושים מעבר לקו, ועניתי בקול המכובד המזוייף שלי:
שלום וברכה, מדבר געציל. במה אוכל לעזור.
מעבר לקו הדובר לקח אוויר, נאזר בגבורה, ואמר בבת אחת:
מדבר יוסף סנדרוביץ, המלמד של מוישל'ה שלכם.
אוי ואבוי, הרגע הבנתי למה האשה התחמקה מהשיחה הזו.
היתממתי:
שלום וברכה, אני שמח שאתם מתקשרים. מה שלומו באמת? לאחרונה הוא מתלונן שאתם לא כ"כ מקדישים לו תשומת לב, ושחלק מהכיתה שלו פוגעים בו.
יוסף שתק, ותקפתי חזיתית, בנסיון נואש לקטוע את השיחה כבר בתחילתה:
האמת שהופתענו מאוד. דיברנו על כך בבבית. בסך הכל מוישל'ה ילד ממש טוב, נפלא, בעל מידות טובות, שקט, רגוע (האשה חזרה לבית לקחת משהו ששכחה, והביטה בי בפה פעור, בתדהמה, למשמע השטויות שהשמעתי על מוישל'ה). לאחרונה הוא קצת לא רגוע, בצורה לא בולטת, (האשה כמעט נחנקה מצחוק) ורק מי שמכיר אותו היטב יודע, שם לב:
הילד השתנה.
אמרו לי אתם, ר' יוסף:
אולי מישהו פגע בו?
אולי אחת המלמדים, לא אתם, חס וחלילה, חס וחלילה, פגע בו?
שתקתי שתיקה מעיקה, והאברכון הצעיר מעבר לקו רצה לתלות את עצמו.
כמעט סימנתי לעצמי 'וי', אבל האברכון התגלה כאיש אמיץ. לפתע, הוא אמר, בצורה ברורה.
את אשר יגורנו, בא:
כבר תקופה ארוכה שאני עוקב אחרי בנכם שיחי', הוא פשוט לא מצליח לשבת רגע אחד בשיעורים. הוא מפריע, קופץ, זז, מדבר ללא הפסקה גם בשיעור, מתחצף, משתולל.
שתקתי בהלם, אבוי. התארגנתי לקראת מתקפה נגדית, בינתיים הסדיסט שם המשיך לדבר בקול חלש:
יש לנו בחיידר לא מעט ילדים כאלו. היום ממש קל לאבחן אותם. היפראקטיביים. פעם חשבו שהם מפגרים, היום אנחנו יודעים שהם פשוט סובלים.
הוא גמע אוויר, וזרק את הפצצה, את הפצצה ממנה חששתי:
כבר כיום שליש מילדי הכיתה לוקחים ריטאלין. הכל בסודיות. ההורים בטוחים שהבן שלהם היחיד.
אני מציע-
אולי כדאי-
שננסה-
ביחד-
בשיתוף פעולה-
לתת למוישל'ה היקר ריטאלין, נראה מה קורה.
ואז הוא שתק.
גם אני שתקתי. האשה נעלמה. ליבי פעם בעוז. זיעה צצה על מצחי. אוזני קמרו, שערי רעש, שפתיי רעדו.
מוישל'ה שלנו, המוכשר, החמוד- כדורים?
מה, הוא חולה נפש?
איך הוא יתחתן?
מי תקח אותו בכלל?
אף שדכן שמכבד את עצמו לא יסתכל עלינו בכלל!
ליבי כאב, הזעתי נוראות.
יוסף המשיך לקשקש את השטויות הפדגוגיות שלו מעבר לקו, התעלמתי לגמרי.
המועקה בליבי גברה, העולם התערפל סביבי.
מוישל'ה שלי, ניסתי לצעוק, אתה לעולם לא תיקח ריטאלין שריטאלין. אבא ישמור עליך.
המועקה בליבי גברה, העולם התערפל סביבי, ליבי בער בכאב.
צנחתי על הרצפה.
בום, טראח,
זבנג.
התעלפתי.
**
התעוררתי בבית החולים סורוקה. מחובר לאינפוזיה, רעב, רועד, קר לי.
הרופא הסביר לי בכובד ראש:
געציל, כמעט מתת מהתרגשות.
מהיום, כדי שתמשיך לחיות עוד שנים רבות-
תקפיד לקחת, כל יום, בוקר ערב, כדור אחד קטן.
כדור שישמור לך על הלחץ דם.
בלעתי רוק, והסברתי לרופא:
בוודאי, אין שום בעיה. אקח מה שתגיד, רופא. כל כדור שיוכל לעזור לי להיות אבא אוהב, ומחנך למופת.
התריתי באצבע זקורה:
כמובן, אך ורק כדורים רפואיים, לא נפשיים!
הרופא אמר: כן, בוודאי. כדור שגרתי, סטנדרטי. רגיל.
הכל היה טוב, חשבתי לצאת כבר מבית החולים, האשה כבר קנתה את הכדורים בבית המרקחת, אבל אז הרוסי האנטישמי הרס הכל.
הוא טפח לי שכמי, ואמר בחיוך כבד:
הכדור ממש לא מזיק. תסתכל על זה כמו ריטאלין. כדור אחד קטן, כל יום. רק עוזר.
התעלפתי שנית.
****
מוקדש בחום לכל ההורים והמוישל'אך שלוקחים בשקט ריטאלין, ומתביישים מהשכנים, שלוקחים גם, אבל מתביישים מהדודים, שלוקחים גם.
תפסיקו להתבייש, פחדנים.
טיפים קודמים:
https://docs.google.com/spreadsheet...ualIsfA57Y1DtahtSFk52HBC-vFU/edit?usp=sharing
