בעקבות הדיונים שעלו כאן.
אני מתלבט אם זה לא מכאיב מידי, זה בכל אופן נגמר מתסכל. אבל אשמח לתובנותיכם.
אני מתלבט אם זה לא מכאיב מידי, זה בכל אופן נגמר מתסכל. אבל אשמח לתובנותיכם.
האמת כשר' שלוימה חזר מהכוילל כמו בכל יום בשבע עשרים ושמונה בדיוק, הוא הופתע למראה הבלונים והחגיגיות שעטפה את הבית. ניסה להיזכר אם פספס יום נישואין, או יום הולדת, ממש חסר לו. אבל לא. הוא נולד באדר, היא בחשוון. והילדים, שלושתם נולדו באותו חודש, כל שנה הייתה חגיגה משותפת.
שאלוווום, מה נשמעעע, הוא קרא לחלל.
יוסי רץ אליו ראשון. אבא, תראה איזה יופי הכנו לך. עשינו עוגה עם סוכריות. בגללך.
בגללי? מה עשיתי? הוא חייך.
כן. היא הגיחה מהמטבח כולה מלאה סיפוק, מקנחת את ידיה בסינר המוכתם. ומיישרת את המטפחת. כן. בגלל הסיום שעשיתם בכויילל כל כך שמחנו, רצינו להרגיש חלק.
יופי, נהדר שהילדים יחוו את זה, מקסים.
כן, היא אומרת ומביטה בו, העיניים נוצצות הוא מכיר אותם. כל פעם שהיא מלווה אותו לדלת בבוקר עם סנדוויץ שהיא עוטפת עם ניילון נצמד ומדבקות, שיהיה לך כוח ללמוד היא לוחשת.
כשהם היו זוג צעיר ממש היא הייתה מלווה אותו, ומחכה לו בחזור. בהתחלה זה הרגיש לו נעים אחר כך זה נהיה מביך. ושוב זה חזר להיות נעים. היה לו נעים לדעת שיש מי שמחכה לו, אפילו שלפעמים זה העיק, לא היה להם טלפון להגיד לה שהוא מתעכב קצת עם חבר אבל זה היה נעים המחוייבות הזו עטפה אותו.
פעם אחת הוא חיכה לה כשהיא חזרה מהעבודה.
אתה חיכית לי? התפלאה.
כן. יש בעיה?
לא הכל בסדר, אבל אתה יודע אתה לא צריך לחכות לי.
אני יודע. אבל נעים לי לחכות לך.
היא שתקה. הוא לא הבין למה שאלה.
פעם הוא חזר מהכויילל ערב מוקדם והיא לא היתה בבית, הוא דאג לה, ויצא לכניסה לחכות לה, היא הגיעה בחמישה לאחת עשרה, והוא הפתיע אותה בכניסה.
מה קרה, למה חזרת מוקדם?
התגעגעתי. הוא אמר.
על חשבון הלימוד?
התגעגעתי אלייך. מה זה קשור ללימוד?
כי... כי... הלכתי ללוות קישואים ללצ'ו לארוחת ערב.
נו, ו?
וזהו חשבתי שאני מחכה שתחזור מהכולל.
ואני חיכיתי לך. מה הבעיה?
לא, זה בסדר. אבל אני משקיעה בשביל זה.
אה. הוא אמר. ושתק.
הוא חשב להציע לשחק משהו יחד, רמי, דמקה אולי מטקות. חבר סיפר לו שהם משחקים, הוא אהב את הרעיון, אבל הרגע הוא הרגיש שזה לא מתאים, היא תרגיש שהוא מבטל תורה בשביל השטויות האלו.
הוא חיבר לזה את העיניים שלה מיום שישי בבוקר אחד שלא היה לה בית ספר היא ראתה אותו פורס את יתד נאמן על השולחן עם הקפה של הבוקר.
בכל יום שישי בבוקר אתה קורא עיתון? היא שאלה אז. והוא ענה כן. והוסיף מהר, לפני שאני הולך ללמוד.
אבל הוא הרגיש שכשהיא בבית אין לו באמת מקום לשים ת'ראש סתם ככה. צריך סיבה לשים ראש. אולי לא להרגיש טוב. אבל בשביל זה יש מיטה בחדר. לא ספה בסלון. והוא לא אשה שמפטפטת סתם עם חברות, או מעבירה זמן בבית ככה סתם.
העיניים שהיא מביטה בו עכשיו, והטון שהיא מספרת לילדים על הסיום של אבא מזכירת לו את אותם עיניים של יום שישי ההוא, רק מהצד השני, גם אמא שלו היתה מסתכלת עליו ככה. והוא כל כך רצה לעשות לה נחת.
בערב הם ישבו לכמה דקות והוא אמר לה שהוא רוצה להתחיל לחזור מהכולל בחמש, הוא רוצה להיות בבית עם הילדים אחר הצהריים. היא לא ידעה מאיפה זה בא לה.
הוא ניסה להסביר שהוא רוצה להיות יותר בבית עם הילדים, לעזור לה בהשכבה. הוא מרגיש מנותק. בקושי מכיר אותם.
מה רע באיך שאני מטפלת בהם, אני לא מחנכת אותם טוב? הוא הרגיש משחק בטלפון שבור. מתוסכל הוא נכנע. היא לא תבין.
את מטפלת בהם נהדר וגם בבית, אני אלך. ותודה שאת ככה מאפשרת לי ללמוד.
שאלוווום, מה נשמעעע, הוא קרא לחלל.
יוסי רץ אליו ראשון. אבא, תראה איזה יופי הכנו לך. עשינו עוגה עם סוכריות. בגללך.
בגללי? מה עשיתי? הוא חייך.
כן. היא הגיחה מהמטבח כולה מלאה סיפוק, מקנחת את ידיה בסינר המוכתם. ומיישרת את המטפחת. כן. בגלל הסיום שעשיתם בכויילל כל כך שמחנו, רצינו להרגיש חלק.
יופי, נהדר שהילדים יחוו את זה, מקסים.
כן, היא אומרת ומביטה בו, העיניים נוצצות הוא מכיר אותם. כל פעם שהיא מלווה אותו לדלת בבוקר עם סנדוויץ שהיא עוטפת עם ניילון נצמד ומדבקות, שיהיה לך כוח ללמוד היא לוחשת.
כשהם היו זוג צעיר ממש היא הייתה מלווה אותו, ומחכה לו בחזור. בהתחלה זה הרגיש לו נעים אחר כך זה נהיה מביך. ושוב זה חזר להיות נעים. היה לו נעים לדעת שיש מי שמחכה לו, אפילו שלפעמים זה העיק, לא היה להם טלפון להגיד לה שהוא מתעכב קצת עם חבר אבל זה היה נעים המחוייבות הזו עטפה אותו.
פעם אחת הוא חיכה לה כשהיא חזרה מהעבודה.
אתה חיכית לי? התפלאה.
כן. יש בעיה?
לא הכל בסדר, אבל אתה יודע אתה לא צריך לחכות לי.
אני יודע. אבל נעים לי לחכות לך.
היא שתקה. הוא לא הבין למה שאלה.
פעם הוא חזר מהכויילל ערב מוקדם והיא לא היתה בבית, הוא דאג לה, ויצא לכניסה לחכות לה, היא הגיעה בחמישה לאחת עשרה, והוא הפתיע אותה בכניסה.
מה קרה, למה חזרת מוקדם?
התגעגעתי. הוא אמר.
על חשבון הלימוד?
התגעגעתי אלייך. מה זה קשור ללימוד?
כי... כי... הלכתי ללוות קישואים ללצ'ו לארוחת ערב.
נו, ו?
וזהו חשבתי שאני מחכה שתחזור מהכולל.
ואני חיכיתי לך. מה הבעיה?
לא, זה בסדר. אבל אני משקיעה בשביל זה.
אה. הוא אמר. ושתק.
הוא חשב להציע לשחק משהו יחד, רמי, דמקה אולי מטקות. חבר סיפר לו שהם משחקים, הוא אהב את הרעיון, אבל הרגע הוא הרגיש שזה לא מתאים, היא תרגיש שהוא מבטל תורה בשביל השטויות האלו.
הוא חיבר לזה את העיניים שלה מיום שישי בבוקר אחד שלא היה לה בית ספר היא ראתה אותו פורס את יתד נאמן על השולחן עם הקפה של הבוקר.
בכל יום שישי בבוקר אתה קורא עיתון? היא שאלה אז. והוא ענה כן. והוסיף מהר, לפני שאני הולך ללמוד.
אבל הוא הרגיש שכשהיא בבית אין לו באמת מקום לשים ת'ראש סתם ככה. צריך סיבה לשים ראש. אולי לא להרגיש טוב. אבל בשביל זה יש מיטה בחדר. לא ספה בסלון. והוא לא אשה שמפטפטת סתם עם חברות, או מעבירה זמן בבית ככה סתם.
העיניים שהיא מביטה בו עכשיו, והטון שהיא מספרת לילדים על הסיום של אבא מזכירת לו את אותם עיניים של יום שישי ההוא, רק מהצד השני, גם אמא שלו היתה מסתכלת עליו ככה. והוא כל כך רצה לעשות לה נחת.
בערב הם ישבו לכמה דקות והוא אמר לה שהוא רוצה להתחיל לחזור מהכולל בחמש, הוא רוצה להיות בבית עם הילדים אחר הצהריים. היא לא ידעה מאיפה זה בא לה.
הוא ניסה להסביר שהוא רוצה להיות יותר בבית עם הילדים, לעזור לה בהשכבה. הוא מרגיש מנותק. בקושי מכיר אותם.
מה רע באיך שאני מטפלת בהם, אני לא מחנכת אותם טוב? הוא הרגיש משחק בטלפון שבור. מתוסכל הוא נכנע. היא לא תבין.
את מטפלת בהם נהדר וגם בבית, אני אלך. ותודה שאת ככה מאפשרת לי ללמוד.