56
מוסד פסיכיאטרי.
״אלישע!״
הקול חדר אל תוך מחשבותיו, מפר את השלווה הנעימה שאפפה אותו. הוא הצטנף על הכיסא המשרדי ששימש בעבורו בשעה זו כמיטה, מצע רך וכרית בעת ובעונה אחת. באופן אוטומטי, הוא הצמיד את הצד הימני של ראשו אל משענת הכיסא, אזנו שוקעת בריפוד הרך. ידו השמאלית התרוממה מעל לראשו, והשריר העליון – הסמוך לכתף, נצמד ללחיו השמאלית, כשהוא אוטם לגמרי את חלל האוזן. בתנועה מגוחכת זו, כאשר שתי אזניו מכוסות באופן מאולתר ומסורבל, הוא ניסה למנוע מהצלילים להטריד את מנוחתו.
״אלישע!״ קרא שוב הקול, וכפי שניתן היה לשער – הוא הצליח לחדור ולהפסיק את השינה העמוקה שלו, למרות כיסויי האזנים שסידר לעצמו. הוא ניסה לשנות תנוחה, וליצור בכך איטום יעיל יותר מפני הצלילים, אולם התנוחה החדשה – לא הייתה טובה מקודמתה, וייתכן שאף הגנה פחות על אזניו מן הרעשים.
״אלישע בוסקוביץ׳!״ בפעם השלישית, כללה הקריאה גם את שם משפחתו, והפעם – היא הייתה מלווה בנענוע מסיבי של כתפיו. ״זהו מקרה חירום שאינו סובל דיחוי,״ הוסיף הפעם הקול הסבר נוסף לדחיפות שבקריאות, ״אתה צריך לקום עכשיו״.
המילים האחרונות, הפסיקו באחת את השינה העמוקה של אלישע, והוא פקח את עפעפיו – מוצא את עצמו מישיר מבט אל תוך עיניו של גבר בלתי מוכר.
באופן אוטומטי, נסוג אלישע אחורנית, יחד עם כסאו המתגלגל. ״מי אתה?!״ קרא בבהלה רגעית.
הגבר היטיב את חליפתו הכחולה, וחייך חיוך נעים. ״אני חנוך,״ אמר. ״אני מהיחידה״.
האופן בו הציג האיש את עצמו, העיד שהוא מתכוון לשדר רושם חיובי. זה יכול היה להועיל, אילולי העיר האיש את אלישע לפני רגע באופן תוקפני למדי. אלישע לא התאושש עדיין, והדבר ניכר היטב בפניו – שסימנים עמוקים בתבנית משענת הכיסא נחרצו בהן, ובקולו – שהייתה בו צרידות קלה. ״חנוך?!״ הוא שאל בזעף, כאילו לא מצא שמו של האיש חן בעיניו. ״מי אתה?!״ שאל בתרעומת. ״איפה אביגדור?! למה כל פעם מישהו אחר?! אתם מנסים לבלבל אותי בכוונה?!״
על פניו של הגבר שהציג את עצמו בשם חנוך, הייתה הבעה מתנצלת. ״אביגדור נמצא כעת בפעילות שאינה סובלת דיחוי,״ הוא הסביר. ״אני מצטער על כך שהערתי אותך משינה. כפי שאמרתי, התעורר משהו חשוב, בעל דחיפות עליונה, שמחייב פעולה מהירה. כמפקד היחידה, אתה מוכרח להיות נוכח במוקד קבלת ההחלטות. אי אפשר לקיים ישיבה בחדר המצב בלי הנוכחות שלך״.
אלישע הרים את עיניו, תוהה אם מדובר במקרה חד פעמי, או שזהו הנוהל ביחידה החדשה שעליה הוא מופקד. ״מה בדיוק קרה?!״ הוא ניסה לברר. ״על איזה סוג של אירוע חירום מדובר?!״
חנוך עטה על פניו הבעה זהירה. ״אני מצטער,״ אמר, ״אבל אני לא יכול לתת לך כאן עדכון. הפרטים כולם יימסרו לך בדרך אל המטה של היחידה, כך שאני מוכרח לבקש ממך להתלוות אליי, כמה שיותר מהר״.
אלישע צמצם את עיניו. ״המטה של היחידה?!״ שאל. ״על מה אתה בדיוק מדבר?!״
״המטה המרכזי,״ השיב חנוך. ״זה שבירושלים״. הוא קלט מיד את חוסר שביעות הרצון של אלישע, ומיהר להמשיך. ״אני יודע שהובטח לך שהעבודה תימשך מכאן, אבל לעת עתה – אי אפשר לסדר את זה. כפי שאמרתי לך, אביגדור עסוק בעניינים דחופים יותר, כך שבינתיים – אין דרך אחרת. אני יכול להבטיח לך רק, שאתה לא תמתין זמן רב למידע. אתה תפגוש את אביגדור בקרוב, והוא ימסור לך כל מה שאתה צריך לדעת״.
אלישע נאנח. ״אני מבין,״ אמר, ובקלות ניתן היה לראות שהוא איננו מרוצה. ״אני מבין ממך שאין לי ברירה, אני צודק?!״
חנוך הנהן בראשו. ״בדיוק״. אישר. ״קח אתך בגד חם, הולך להיות מזג אוויר סוער״.
המהירות בה נדרש אלישע לעבור ממצב של שינה למצב של פעילות מלאה, הייתה קיצונית מדי. מוחו היה עדיין קפוא כתוצאה מהשינה שנקטעה בפתאומיות, והוא התקשה אפילו בפעולות שגרתיות, כמו איסוף החפצים האישיים שלו לקראת היציאה לדרך. תנועותיו היו עצלות, והנוכחות של חנוך בחדר לא הקלה עליו. הוא מצא את עצמו מוטרד מנוכחותו של האיש הזר לצידו, עד שבנקודת זמן מסוימת – הוא אפילו שקל לדרוש ממנו לעזוב את החדר, למרות חוסר הנעימות שבדבר.
איכשהו, הצליח אלישע בסופו של דבר לארגן את חפציו ולדחוף אותם באופן לא מסודר לכיסי המכנסיים שלו, מבלי שיהיה הדבר כרוך באי נעימות מכל סוג. כשסיים, הוא חש תחושת רווחה, ועל אף שהייתה זו פעילות שגרתית שלא הייתה בה שום גבורה – הוא היה גאה בעצמו כאילו השלים משימה מורכבת וממושכת.
דקות ספורות לאחר מכן, מצא אלישע את עצמו עומד מחוץ לבניין תחנת המשטרה, לבוש במעיל מסורבל, כשלצידו ניצב חנוך בפנים קפואות. הוא לא נדרש להמתין זמן רב, שכן – רגעים ספורים אחר שיצא מבניין התחנה, הופיעה בקצה הכביש מכונית שרד שחורה. אלומת אור מסתובבת בצבעי כחול אדום ליוותה את המכונית בנסיעתה, מעידה שהרכב בשירות כוחות הביטחון.
כשנעצרה המכונית, מיהר חנוך להתקרב ולפתוח את דלת המושב האחורי. המחווה הייתה זרה לאלישע, והוא חש אי נעימות קלה. הוא הודה לחנוך בניע ראש, וכשהיסוס מסוים על פניו – התקרב והציץ לתוך חלל המכונית. כפי שניתן היה לצפות, היה פנים כלי הרכב מרווח ומפואר בהרבה מהסטנדרט אליו התרגל, מה שיצר אצלו – באופן בלתי מובן, תחושה של זרות. הוא העיף מבט בודד לעבר מבנה תחנת המשטרה, כאילו ביקש לשאוב חיזוק מהמראה שסימל עבורו את השגרה ואת החיים המוכרים. לאחר מכן, בצער מסוים, הוא היסב את פניו, משתחל לתוך כלי הרכב, ומתיישב על אחד מהמושבים הנוחים – המרופדים בריפוד עור בהיר.
כשסיים אלישע להתמקם במושב האחרון משורת המושבים שלפניו, פנה חנוך ונכנס, מתיישב לצדו כשהבעה סתמית על פניו. כעת, לא היה איש בשורת המושבים מלבדם, ולמרות שלמכונית היה מוכרח להיות נהג – קיומו לא הורגש, בגלל מחיצה שהפרידה בין שורת המושבים הקדמית לשורה שבה ישב אלישע. כשהביט אלישע לעבר חנוך, הוא ראה אותו טורק את הדלת, ובאותו הרגע התעמעמה התאורה, והפכה לקלושה ורכה. רגע אחר כך, פתח הרכב בנסיעה שקטה.
רק כאשר החלה המכונית את נסיעתה, קלט אלישע – שלמעשה, הוא כלל לא בירר את אמינות המידע שמסר לו חנוך, ואפילו לא ביקש ממנו להציג בפניו תעודה. האירועים היו כל כך מהירים, והבלבול שלו אחרי השינה הקצרה היה כה גדול, עד שהוא פשוט הניח שכל מה שנאמר לו הוא אמת לאמיתה. רק ברגעים אלו, קלט אלישע פתאום – שהוא יושב במכונית זרה, לצד אדם שפגש לראשונה לפני דקות ספורות, כאשר הראיה היחידה לטוהר כוונותיו – היא העובדה שהוא מכיר את שמו של אביגדור, שבעצמו – לא היה מוכר לאלישע עד לפני הלילה הזה.
מבלי להתכוון, הפכה ישיבתו של אלישע למכווצת ונוקשה. ״איפה אביגדור?!״ הוא שאל, והחשש שלו גרם לשאלה לקבל אופי של דרישה נחרצת.
נראה היה שחנוך קלט משהו מחוסר השלווה של אלישע, שכן – הוא עטה על פניו הבעה מרגיעה. ״מיד תוכל לשוחח אתו,״ אמר, ״רק כמה רגעים של סבלנות בבקשה, והכול יסתדר״.
אם ביקש חנוך להרגיע את אלישע, הרי שהוא השיג את ההפך הגמור. הלחץ של אלישע רק התגבר, והוא מצא את עצמו מביט לצדדים וחושב על דרך מילוט אפשרית מתוך כלי הרכב. עיניו נעו באופן אוטומטי אל החלון שלצידו, שהיה כהה למחצה – כך שאלישע היושב בתוך הרכב, יכול היה להביט דרכו אל הנוף שהואר כעת באורן האדמדם של קרני השמש הראשונות. ההתבוננות החוצה גרמה לו להבין, שהמהירות בה הם נוסעים – היא גבוהה מאוד, דבר שכמעט ולא הורגש עד כה בשל העובדה שהשמשה הקדמית לא נראתה כלל מהמקום בו ישב.
למרות החשש של אלישע, הוא עדיין לא היה נואש ברמה שתצדיק ניסיון מילוט מתוך המכונית כשהיא נוסעת במהירות כזו, מה שעלול להיות כרוך בסכנת חיים. כיוון שכך, נותר אלישע במקומו, כאשר מרגע לרגע מתחזקת בתוכו תחושה בלתי נעימה, כאילו נכלא בעל כורחו בחלל הצר והדחוס.
בלית ברירה, הוא החליט לפנות לאיש שלצידו, מתוך מחשבה – שאולי יצליח לדלות מידע דרך שיחה סתמית, כזו שעשויה להיראות תמימה למראית עין. הוא לא היה צריך לאמץ את מוחו במחשבה על משפט פתיחה מתאים, שכן לאורך הקריירה שלו הוא ניהל כל כך הרבה שיחות שתכליתן הייתה לדלות מידע ממי שאינו רוצה למסור אותו - עד שבמחשבתו צצו ברגע אחד אינסוף רעיונות אפשריים לשיחה מעין זו.
״אז תאמר לי בבקשה,״ הוא פתח, מעלה חיוך ידידותי מזויף על פניו. ״מה בדיוק התפקיד שלך ביחידה?!״
חנוך סובב אליו את פניו, הבעה בלתי מרוכזת על פניו. ״אה?!״ הוא הגיב.
אלישע שאל את עצמו אם מדובר בניסיון התחמקות שנועד לקנות לאיש שממולו זמן. ״התפקיד שלך,״ הוא חזר שוב, והפעם הייתה מעט יותר קשיחות בקולו. ״מה בדיוק אתה עושה ביחידה?!״
״שאלה טובה,״ הגיב חנוך, בוחר לא להשיב תשובה ישירה. ״הייתי מעדיף להמתין עם התשובה הזו, לפחות עד שנוכל ליצור בינינו אמון בסיסי״.
החיוך נמחק מעל פניו של אלישע. ״יהיה לי אמון בסיסי בך אם תשיב תשובות על השאלות שלי,״ אמר בתקיפות.
״בסדר, קיבלתי,״ נרתע חנוך. ״פשוט... בתפקידי אני המזכיר האישי שלך״.
אלישע הופתע מהתשובה. על פניו הופיעו קמטים של מחשבה. ״מזכיר...״ הוא חזר. ״למה אני צריך מזכיר?!״
חנוך חייך. ״אני מניח שאתה לא רגיל למעמד החדש שלך,״ ניחש. ״בתפקיד שלך, אתה תידרש לנהל סדר יום אינטנסיבי, כזה שיש בו פגישות עבודה מהבוקר עד אחר הצהריים, תדרוכים, ניהול אירועים, ועוד הרבה מאוד משימות יומיומיות. בשביל שלא תצטרך להתעסק בעצמך עם יומן האירועים, ולא תמצא את עצמך תקוע אחרי שהזמנת את מפקד מחוז מרכז במשטרה לפגישה בזמן שאתה בכלל אמור להיות בפגישת עדכון אצל השר – אתה צריך מזכיר צמוד״.
אלישע כיווץ את גבותיו. ״כמה שנים אתה בתפקיד?!״ שאל שלא מן העניין.
חנוך לא היה זקוק אפילו לשבריר שנייה כדי להשיב. ״שבע שנים ביחידה, ועוד חמש עשרה במשרד הביטחון,״ הגיב מיד. ״הייתי המזכיר הראשי של שני שרי ביטחון, כך שאתה יכול לסמוך עליי. אני מכיר את העבודה שלי, ויודע איך לעשות אותה״.
משהו הטריד את אלישע בדבריו של חנוך, והוא לא ידע להסביר מה. ״אני בטוח שאתה מקצועי,״ הוא החמיא באופן כמעט אוטומטי, הבעה מהורהרת על פניו. ״רק תגיד לי,״ המשיך אחרי שני רגעים של מחשבה. ״תמיד היית מזכיר של מפקדי היחידה?!״
חנוך נראה כמו מי שאינו נלהב להשיב תשובה לשאלה הזו. רק כאשר חלפו הרגעים והוא הבין שאלישע אינו מתכוון לאפשר לו להתחמק, הוא הסכים להשיב. ״בחמשת השנים האחרונות, כן״. הוא אמר בחצי פה, מביט באלישע בחשש. ״אבל אני מבטיח לך,״ קולו הפך באחת מלא ערנות, ״שזה לא יפגע בשום דרך בעבודה שלי איתך. לאורך השנים עבדתי עם מנהלים שונים, והנאמנות שלי היא תמיד למי שתחתיו אני עובד״.
אלישע הניע את ראשו, מופתע מהאופן בו הבין חנוך את החשש שלו. ״ברור, שטויות,״ הוא מחה את חששותיו של חנוך במחי יד. ״אני לא חושש. פשוט...״ הוא השתתק לרגע, קולט סוף סוף מה הפריע לו. ״זו הפעם הראשונה שאני חושב באמת על כך שליחידה הזו היו מפקדים נוספים. איך זה ייתכן שפתאום התפנה מקום בראש היחידה?! מה קרה לזה שהיה המפקד האחרון?!״
על פניו של חנוך הופיעה פתאום עננה של עצבות. ״עזוב, מה זה משנה,״ הוא ניסה להסיט את השיחה. ״הוא כבר לא ביחידה, אז אין לך מה לחשוש שמישהו ינסה לחתור תחתיך. בכלל, האווירה ביחידה די טובה, כל אחד אוהב את העבודה שלו...״
אלישע עצר אותו בתנועת יד. ״אתה כנראה מחליף אותי עם מישהו אחר,״ אמר בנימה קרה. ״אני מבין שאתה רגיל לסגנון אחר של מפקדים, שהדבר היחיד שמעניין אותם זה הכיסא שלהם. מבחינתי, יש רק דבר אחד שמעניין – ואלו התוצאות. אני לא מאוים ולא כלום, וחשוב לי לשמוע תשובה לשאלה ששאלתי. איפה נמצא המפקד הקודם?!״
חנוך גירד בראשו במבוכה. ״התשובה לא כל כך נעימה,״ הודה. ״אבל אם אתה מתעקש – אז הנה לך. המפקד האחרון של היחידה נמצא כרגע במוסד פסיכיאטרי, אחרי שהוא נחשף למשהו שהוא לא היה צריך להיחשף אליו...״
אלישע פקח את עיניו בתדהמה. ״מה זאת אומרת?!״ שאל בחשד. ״למה אתה בדיוק מתכוון?!״
חנוך נאנח. ״זה מורכב מכדי להסביר את זה על רגל אחת,״ אמר בנימה קדורנית. ״אני יכול רק לומר לך, שלא מדובר במפקד היחידה הראשון שהקריירה שלו מסתיימת באופן הטרגי הזה. אני לא יודע כמה אתה מכיר את היחידה, אבל גם אם אמרו לך משהו לפני שמינו אותך – אני לא מאמין שאתה באמת יכול להבין את המורכבות של העבודה ביחידה. זה מסוג הדברים שצריך לחוות בפועל כדי להבין. לפעמים זה נראה כאילו אנחנו חיים ביקום אחר לגמרי. מחוץ ליחידה, אנשים חיים את החיים שלהם, מנהלים סדר יום מטופש שכולו מסתובב סביב אגירת רכוש או הצלחה אישית כזו או אחרת, בזמן שאנחנו מתמודדים התמודדות יומיומית מול מערבולת שמאיימת לבלוע את כולנו...״
אלישע אמנם השתוקק לכל פיסה של מידע על יחידתו החדשה, אולם התובנות של חנוך לא הוסיפו לו דבר, כך שמבחינתו – המשפטים האחרונים לא היו אלא מטרד. למרות קוצר הרוח שלו, הוא התאמץ להציג מצג שווא של התעניינות. ראשו נע באופן רנדומלי בהסכמה אחת לכמה רגעים, אולם מוחו היה עסוק בתכנון המשך השיחה, שבינתיים – לא הניבה תוצאות איכותיות, למרות הפוטנציאל שבהחלט היה קיים.
לאורך השיחה הקצרה ביניהם, השיב חנוך תשובה לכל שאלה שהופנתה אליו, ולמרות זאת - לא ניתן היה להתעלם מהנטייה שלו להתחמק או לקמץ במידע בכל נושא שיש בו חשיבות אמיתית. על פי האופן הזהיר בו התנסח חנוך בכל פעם שהופנתה אליו שאלה רגישה, יכול היה אלישע לשער שהוא יודע הרבה יותר ממה שהוא מוכן לספר, והיה בכך גירוי עבור אלישע – ששאף לדלות ממנו את המידע בכל דרך שהיא.
על לשונו של אלישע כבר עמדה השאלה הבאה, והפעם – היא הייתה מנוסחת כך שקשה יהיה הרבה יותר להתחמק ממנה או להשיב עליה תשובה קצרה ובלתי ממצה. הוא המתין בקוצר רוח לרגע בו יסיים חנוך לחלוק עמו סופית את תובנותיו לגבי העבודה ביחידה, אולם דווקא כשנראה היה שחנוך עומד לפני סיום – השתנתה פתאום תנועת כלי הרכב, והוא סטה לימין באופן חד כל כך – עד שאלישע מצא את עצמו מושלך הצידה בפראות, גופו נבלם רק באמצעות חגורת הבטיחות, שנמתחה עד קצה גבול יכולת הגמישות שלה.
מתוך סוג של רפלקס בלתי רצוני - נע מבטו של אלישע אל החלון שלצידו, והוא הבין תוך שבריר שנייה – שבסך הכול, הייתה זו סטייה אל שולי הכביש הימניים. מסיבה מסוימת, האט נהג המכונית את המהירות, ואלישע הספיק לקלוט גוף גדול כלשהו ניצב בשוליים הקיצוניים מימין. הוא לא הצליח להבין מה בדיוק הוא רואה, משום שהחלון שלו – הפונה לצד שמאל של הכביש, סיפק לו יכולת ראייה מצומצמת בלבד, שנסגרה רגע לאחר מכן – כשהתקרבה המכונית אל המקום.
״מה בדיוק קורה?!״ שאל אלישע בדאגה, שאלה שלא זכתה לתגובה משום סוג. חנוך היה מרותק אל החלון שלצידו, ממנו ניתן היה לראות את שולי הכביש. לתחושתו של אלישע, מהירות הנסיעה פחתה מרגע לרגע, והוא התקשה להבין מה הסיבה לכך. ״הכול בסדר?!״ חזר אלישע ושאל, כאשר הפעם – קולו גבוה יותר.
תשומת ליבו של חנוך הייתה נתונה באופן מוחלט למה שמבעד לחלון, כך שבתשובה לשאלתו של אלישע – הוא רק מלמל מילה או שתיים שאלישע לא הצליח להבין. אלישע שחרר את חגורת הבטיחות שלו, גורר את עצמו בישיבה לעבר החלק הימני של שורת המושבים, מתוך רצון להבין מה קורה בחוץ. ״אתה בטוח שהכול בסדר?!״ הוא שאל בחשד.
המכונית עצרה את נסיעתה, וחנוך התנתק סוף – סוף מהחלון, מסתובב לעבר אלישע. ״כן... כן...״ הוא אמר בפיזור דעת, ״אל תחשוש הכול כמתוכנן״. הוא השתהה רגע, ואז הסתובב שוב לעבר החלון. ״רק... אם אפשר... רגע אחד,״ הוא המשיך באופן בלתי ברור, ופתאום – בלי שום התראה מראש, נפתחה דלת המכונית וחנוך התחמק החוצה, נעלם מאחורי הדופן האטומה הסמוכה לפתח.
רוח קרה חדרה מבעד לפתח הפתוח, ואלישע חש את ליבו הולם. מבלי לשים לב, נשלחה ידו אל חגורתו, כאילו חשש שיידרש להשתמש בכלי הנשק שלו. אזניו קלטו את קולו של חנוך משוחח עם מישהו, ולמרות שהיה זה במרחק של כמה מטרים בודדים – התקשה אלישע להבין משהו, משום שהרוח בלבלה את קולות הדיבור. הוא שמע מישהו אומר: ״אבל תשתמש בקסדה,״ ואז את קולו של חנוך משיב: ״תחליף אותי״. עוד כמה רגעים של דריכות חלפו, עד שלתוך החלל המצומצם של פנים המכונית התגלגל מישהו מכווץ ומכודרר, שנוכחותו הפיצה תוך רגע בחלל כלי הרכב ניחוח של עשן. ״אתה לא תסגור לי בפנים, שמעת?!״ נהם האיש בתוקפנות, גורם לאלישע לסגת בהתגוננות אל קצה שורת המושבים.
״מה אתה רוצה?!״ הספיק אלישע למלמל בקול מבוהל, רגע לפני שקלט שהאיש כלל אינו מדבר אליו. נראה שהאיש לא הבחין כלל בנוכחותו של אלישע, שכן – הוא התעלם ממנו לגמרי, ממשיך לדבר באותה נימה תוקפנית. ״אתה שומע אותי?!״ הוא קרא, וקריאתו כנראה לא זכתה לתגובה – שכן, קולו נעשה גבוה ותוקפני יותר. ״הלו?! הלו?! אתה שם?!״ הוא צעק, ולא ניתן היה לטעות בנימת הכעס שבקולו.
נראה היה ששוב לא זכתה הקריאה למענה, משום שהוא השתתק, משפיל את מבטו אל כפות ידיו, מתוכן בקע אור של מכשיר דיגיטלי כלשהו. ״ניתק!״ הוא אמר בנימה של הלם מוחלט. ״החוצפן ניתק לי בפרצוף!״ חזר ואמר, ונראה היה שהוא מתקשה להשלים עם העובדה הזו.
למרות שהכעס לא היה מופנה אליו, העדיף אלישע להמשיך ולשמור על מרחק בטוח, ולכן – הוא נותר לשבת מכווץ בקצה שורת המושבים, עיניו בוחנות בסקרנות את הדמות – שנראתה תימהונית למדי, בעיקר בגלל הבחירה שלה להתעטף במעיל דקיק בצבע חום כהה, שהזכיר במראהו כיסוי גשם מהסוג המשמש לכיסוי רהיטי גינה או כלי רכב. המעיל, כמו רוב הבגדים שלבשה הדמות, היה קרוע בכמה מקומות, ומוכתם בבוץ ופיח.
רק משחלפו כמה רגעים, במהלכם התרשם אלישע שהאיש שלצידו עסוק בניסיונות להירגע, הרשה אלישע לעצמו לפעול. ״אתה בסדר?!״ פנה אלישע בעדינות אל האיש, חושש להתקרב יותר מדי. ״אתה צריך עזרה?!״
דומה היה, כאילו רק ברגע זה – הפנים האיש את העובדה שהוא אינו לבדו במכונית. הוא הניע את ראשו, מישיר מבט לתוך עיניו של אלישע. ״הכול בשליטה,״ מלמל. ״אני מצטער על זה, המפקד״.
הקול היה מוכר, ואלישע מצא את עצמו בוהה בהפתעה בדמות שממולו, מנסה להתאים את הצליל אל התמונה הצרובה בזיכרונו.
קשה היה לזהות בדמות הכנועה את הסוכן בעל ההופעה המוקפדת אותו פגש אלישע מוקדם יותר. הפנים היו חבולות, השיער המפואר מלא קשרים ומלוכלך בדם קרוש, והבגדים האלגנטיים והיקרים – היו מוכתמים וקרועים. לא רק המראה החיצוני היה שונה, אלא גם ההבעה - שהייתה לפני כן מלאה ביטחון ואפילו מעט יהירה, הפכה כעת כנועה ומובסת.
עד כדי כך היה גדול הפער, עד שלרגע תהה אלישע אם ייתכן שהוא טועה בזיהוי. הוא כבר תכנן לשאול שאלה בלתי מנומסת, אלא שאז – הרים האיש את עיניו, וכשהביט אלישע לתוכן – הוא לא יכול היה שלא לזהות את האיש, למרות הזיק הרדוף שהיה בהן.
״אביגדור!״ הוא קרא בחרדה. ״מה קרה לך?!״
הנושאים החמים
Reactions: רחל רבין, מחוברת לעצמי, ללי99 ועוד 16 משתמשים19 //