סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

[CN]

אפשר הסבר למשפט הזה?
אם הסיפור יצא כספר, יהיה באפשרותך לקנות אותו בדיוק כמו כל אחד אחר, לא?

ב"ה

היא מתכוונת שהם יוכלו להינות מספר מושלם וגמור, ולבלוע אותו בבת אחת,
לא כמונו שנאנקים תחת הפסקות ארוכות ומרפרשים כל שעתיים לבדוק אולי בכל אופן עלה פרק חדש..

 

[פניני ריין]

והשאלה הגדולה מכולם: אם "הם" יודעים שאלישע בעקבותיהם, ומנסה לתפוס אותם, והוא היה בקרבתו כל היום, לבד, לפי דברי ליאוניד ואלירן, אז למה הוא לא הרג אותו בחדר?, מה מנע ממנו, מה היה המניע שלו? ממש מוזר.

זו שאלה שיהיה צורך לספק לה תשובה רצינית.
אם השבלולים או מי שזה לא יהיה, באמת רואים באלישע אויב, אז הם מפשלים נוראות בהריגתו. ומדובר באנשים שחדרו לכל מקום, כולל לתוך תחנת המשטרה, בלי שאף אחד ידע.
וזה נשמע קצת לא אמין. יותר גרוע מבלבול בין PM לAM או מניסיון לדרוס אנשים בבני ברק בלי להצליח.

וכן, גם לי נמאס מאנשים מתים. אבל בגלל שאני לא אוהבת ספרות מתח, בין השאר בגלל הסיבה הזאת, אולי נכון יהיה יותר להתחשב בדעתם של אנשים שכן אוהבים.

חוץ מזה- הפרק גדול, הפתיע אותנו בענק, והדגיש מאד את חוסר האונים של אלישע מול כל ההתרחשויות.
אבל ברחמים, הגיע הזמן להתחיל לתת תשובות. לגבי קלפטון, לגבי ראובן חזן, לגבי אמיר, לגבי הכל.

 

[CN]

ב"ה

בוקר טוב,
וסליחה שאני נודניקית.

אבל קודם כל, על המסך כתוב במכחול באותיות קריליות. אלישע קורא שוטף רוסית? דובר את השפה? זה לא נשמע שזה המוצא שלו, ולא נראה לי שכל השוטרים דוברים רוסית שוטף.
והאם טכנית, כיתוב ארוך כזה -
То, что вы позволили ему наблюдать, вам не имеет никакого отношения к сокровенному
יכול להיכנס בכתיבה עם מכחול על מסך מחשב, (שעומד מאונך, ויש בשביל זה שניות בודדות? הרי גם צריך לטבול את המכחול בצבע, בטח יותר מפעם אחת, כשכותבים כמה עשרות אותיות)?

עכשיו לגבי ציר הזמן של אותו ערב.
(זה פעם שניה שציר הזמן לא מסתדר לי, גם כשתואר תחילת אותו יום עם הנסיעה של אפרים לירושלים - גם שם דברים לא הסתדרו עד ששעת ההגעה של אלישע לתחנה הוקדמה מ10 בבוקר ל8)
אני מנסה לכתוב מה שהבנתי.
אלישע חוזר לתחנה.
יושב לבד בחדר של עמיקם (בינתיים המתנקש יושב בתקרה ולא פוגע בו, גם כשהוא עולה ומוצא את המחשב, וגם כשהוא מזמין עוד אנשים, והולך לספר להם הכל)
מזמין את אלירן ואמיר.
מספר להם הכל.
עולה לגג לבדוק את התיאוריה של אלירן, ומשאיר את אמיר לבדוק את המחשב ואת אלירן לבדוק על הגופה של עמיקם.
הוא פוגש את ליאוניד
מתקשר לאלירן שיזעיק הצלה
במקום הצלה עולה הרוצח
הוא מתקשר לאלירן שיעלה איתו לגג
הם הורגים את הרוצח
הפראמדיקים מגיעים ואלירן יורד למטה (שזה לא היה כתוב, ובראש שלי כקוראת הוא עדיין שם בשטח כשליאוניד מדבר, או שהוא מעסיק בינתיים את הפראמדיקים עד שאלישע יסיים כדי לדבר איתו מיד אחרי זה ולשמוע מה הוא גילה).
כשלוקחים את ליאוניד, אלישע נשאר שם על הגג,
ואלירן לא מתקשר אליו עד שאלישע יוזם שיחה, ורק אז הוא מזמין אותו לרדת
ואלישע מגלה שאמיר נרצח.

מתי אמיר נרצח?
אם יש רק רוצח אחד, אז אמיר נרצח לפני שאלירן עלה לגג בפעם הראשונה.
אם אלירן רק יצא לשירותים וחזר לחדר, אז זה היה הזמן של הרוצח להרוג ולברוח לפני שיתפסו אותו.
ואז כשאלירן חזר, הוא כבר גילה שאמיר נרצח!
בואו רגע, שאלישע מתקשר אליו שיעלה לגג, הוא היה אמור לספר לו שאמיר נרצח. גם אם לא באותו רגע עד שהסתיימה הסצנה מול הרוצח,
אז ברגע שזה נגמר, עוד לפני הטיפול בליאוניד, הייתי חושבת שהאירוע הזה כ"כ דרמטי שהוא יספר מיד.
וגם, ברגע שהוא גילה את זה - מן הסתם כל התחנה היתה אמורה להיות על הרגליים.
אלישע מסובך חוקית, וגם עבר הרבה מידי,
אבל אלירן הוא טיפוס חלק ובלי בעיות, הדבר הראשון לעשות זה להרים את כולם על הרגליים! לתפוס את הרוצח!
ואז כשהוא היה עולה לגג, היה מגיע איתו צוות שלם של שוטרים ולא רק שניהם לבד.

(זו גם נקודת זמן שבה הדברים כבר יוצאים מגדר סוד, רצח שני באותה תחנה זה כבר הופך להיות אירוע שתופס כותרות, ומלא אנשים מתחילים להתערב).

בקיצור משהו לא מסתדר שם, אשמח לשמוע האם היתה לי טעות בהבנה.

 

[כוכב צפון]

גם לי הקטע עם הקירילית היה לא מובן.
אבל מבחינת אלירן וציר הזמן - הוא יצא לשירותים, אמיר נרצח, הרוצח עלה לגג, ואלישע התקשר לאלירן עוד לפני שהוא חזר לחדר.
השאלה היא, למה באמת אלירן לא התקשר לאלישע ישר כשהוא גילה שאמיר נרצח.

 

[CN]

האם החזרה להווה סיפקה את המצופה, האם לדעתכם נכון היה להתעסק בזוטות כמו יכולת החדירה של המתנקש - בפרק מעין זה, מה דעתכם על הרג של דמויות חיוביות אהודות באופן יחסי, והאם יש לכם השגות או הערות נוספות

ב"ה

טוב, אם אין פרק חדש אז אני ימשיך להעמיק בפרק הנוכחי..
שאלה 1 - הפרק יצר תפניות חדשות בעלילה, כשאנחנו עוד שוברים את הראש על הקודמות.. גם אני חושבת שכדאי להתחיל לספק תשובות, לפחות להתחיל.
שאלה 2 - לדעתי לא נכון. הלכתי לספור, 24 פסקאות מוקדשות לדיון הזה! גם אם נקצץ מעט, נגיע ל19 פסקאות שהם נטו ניתוח של מי הרוצח ואיך הוא חדר לתחנה.
זה הרבה יותר מידי. את כל נהלי האבטחה אנחנו מכירים בגדול, כל מי שחי בישראל מאז האינתיפאדה הראשונה. לא היה שם חידוש מסעיר. וגם כל הקטע שהוא עושה את זה על הגג החשוך והמפחיד, לא כ"כ מתקבלת על הדעת.
כשפינו את ליאוניד, הוא נשאר שם לגמרי לבד, אני לא רואה סיבה למה שהוא יישאר שם בקור ובגשם ולא ייכנס, כשהוא כבר סיים את הטיפול בזירה שם.
הייתי מצפה גם, שהוא יילך לשמוע מאלירן תוצאות על חטיפת הגופה של עמיקם, ושישתף אותו בשיחה עם ליאוניד ובדקלה המסתורית.
ההתעמקות בפרט השולי הזה של איך הרוצח נכנס, היא מיותרת לא רק בגלל שהוא יכול לפענח את זה בקלות כשהוא יוודא מי הרוצח,
אלא בגלל שזה פרט בין השוליים ביותר ברגע הנוכחי של העלילה, גם מבחינת אלישע.
מה זה משנה איך הוא נכנס?
ונניח שהוא טיפס בחבל או חדר עם רחפן. מה זה משנה?
מי זו דקלה ואיך היא יכולה לעזור, ומה השאלה שהכי כדאי לשאול אותה - זה הרבה יותר משנה.
וגם מי חטף את הגופה של עמיקם (בהנחה שהוא לא יודע עדיין שאמיר גם נרצח)
ומה קורה עם אמיר והמחשב, האך הוא הצליח לפצח את הכניסה?
זה שאלות הרבה יותר משמעותיות שיכולות לקדם אותו.
זהות הנרצח כן חשובה, אבל הדרך בה נכנס - הרבה פחות.

ועוד משהו קטן,
כשאלישע חושב על 'הרוצח היה לידך כל היום' ואז אומר 'עמיקם' - חשבתי שהצלחתי לפענח את כל התעלומה - עמיקם הוא הרוצח!
לא משנה שזה לא הסתדר עם שום דבר אחר בעלילה, אבל זה היה נשמע כיוון מפתיע וחדשני, אז למה לא?..

3 - לגבי הרג הדמויות. לא אהבתי, אלא אם כן ההרג הזה מקדם משמעותית את העלילה. אם לא, לא רואה סיבה להתאכזר לאלישע, לאמיר ולקוראים גם יחד.

 

[mic003]

בעוד דקות, אני מתכוון להעלות את הפרק הבא.
למעשה, לפי החלוקה שלי לפרקים, מדובר שוב - בחצי פרק. אבל מכיוון שמדובר בכמות עצומה ובלתי קריאה בעליל של חומר, אני נדרש לחלק אותו לשני חלקים. את החלק הראשון אני מפרסם עכשיו, ואת החלק השני - בימים הקרובים.
אם אתם לא רואים את הפרק ממריא ועונה על הציפיות - זה מהסיבה הזו. מדובר בחלק הפחות מסעיר של הפרק המלא. כשיופיע חלקו השני של הפרק, תוכלו לסכם אם שני החלקים יוצרים פרק מספיק חוויתי, או שהוא עדיין חיוור.
כמובן, שאתם יכולים לשמור לעצמכם את הזכות להמתין כמה ימים, ולקרוא את הפרק כולו בפעם אחת.

 

[mic003]

50

מציאות רבודה.
חלק ראשון.
​

בכל יום אחר, בכל רגע אחר, לא היה אלישע מעלה על דעתו אפילו לשבריר שנייה – לדחות את השיחה מלשכת מפקד המחוז.

עד כמה שהיה אלישע קצין בכיר ומוערך, מעטות היו הפעמים בהן הוא קיבל שיחה ישירה מאת לשכת מפקד המחוז. גם כשרצה המפקד להעביר לו מסר, והיו לא מעט פעמים כאלו, הוא העדיף לעשות זאת באופן עקיף – דרך אפרים, מפקד התחנה. שיחה אישית מהלשכה, בדרך כלל – הייתה רק במקרים חריגים במיוחד, בהם היה צורך קריטי בשיחה ישירה ללא תיווך של גורם שלישי.

אם היה זה יום ככל הימים, היה אלישע עושה כל מאמץ, דוחה כל תכנית, משלם כמעט כל מחיר – כדי לפנות לעצמו את הזמן הנדרש לקיום השיחה. אולם ברגעים האלו – הייתה השיחה בתחתית סולם העדיפויות שלו. בלי שום חשש או רגש של החמצה, הוא דחה את השיחה, מחזיר את הטלפון לכיסו.

אלירן ישב לצדו בידיים שלובות. הם שתקו, כל אחד מכונס בהרהוריו. דקות ארוכות חלפו, דקות בהן הייתה תנועה תמידית בחדר. אנשים נכנסו ויצאו ללא הרף. אחדים מהם הביעו את סערת הרגשות שלהם באמצעות קריאות קולניות, אחרים בהו בדמותו של אמיר בדממה נוגה. פרמדיקים במדים מגוהצים השכיבו את אמיר על הרצפה, ערכו לו בדיקות מיותרות שונות, רק כדי לאשר בפרוטוקול את שידעו כולם. לבסוף נלקח משם אמיר, נישא בידי כמה גברים שהופיעו משום מקום, כשהוא מכוסה עד מעל לראשו.

רק אז, שקטה סוף - סוף הזירה. רק אז, הבחין כנראה מישהו בשני הקצינים המכווצים ממול השולחן הכבד, והייתה לו מספיק רגישות – כדי להבין שצריך לאפשר להם פרטיות. הדלת נטרקה מאחורי גבם, משאירה מאחוריה את ההמולה, את המראות הקשים, ואת תחושת האבל. כל אלו נותרו, באופן זמני, מחוץ לדלת, ובאופן מפתיע – הפכה האווירה בחדר נסבלת יותר, כאילו היה לוח העץ מסוגל לחצוץ בין התחושות הקשות, ובין שני היושבים בחדר.

רק אז, מסוגל היה אלישע – לראשונה, להוציא הגה מפיו.

״אני רוצה להבין...״ הוא אמר, קולו מבולבל. ״אני מוכרח להבין... איך זה בדיוק קרה?! מתי? מה קרה לו, לאמיר?!״

אלירן נאנח. ״אני מצטער, אלישע,״ הוא אמר בקול מדוכדך. ״אני לא מסוגל לשחזר אחורה את מה שהיה. לא עכשיו. אני בטוח שעוד יבואו זמנים, יהיו תחקירים. אנחנו נדע הכול. כל דבר. תאמין לי, זה יהיה מאוד לא נעים לכולם, ובמיוחד לשנינו״.

אלישע התקשה לרדת לסוף דעתו של אלירן. ״למה אתה מתכוון?!״ שאל בחשד. ״מה בדיוק עומד להיות לא נעים בשביל שנינו?״

אלירן הסיט את פניו. הוא השתהה כמה רגעים לפני שהגיב, וכשהוא לבסוף דיבר – היה קולו סוער, כאילו עד עתה התאפק מלומר את הדברים, ועתה – הוא אינו יכול לשלוט בעצמו עוד. ״אני מוכרח לשאול אותך,״ הוא אמר. ״למה בחרת לשבת במשרד של עמיקם?! למה היה חשוב לך להיות דווקא שם, בחדר בו הסתתר המתנקש?!״

המשמעות הייתה ברורה לאלישע, ועל פניו עלתה הבעה המומה. ״אתה מאשים אותי?!״ הוא אמר בנימה פגועה. ״אתה חושב שהיה לי קשר לזה?!״

אלירן השתהה רגע לפני שנענע את ראשו, והיה בכך די כדי להבהיר שהוא רחוק מלתת את מלוא האמון באלישע. למרות זאת, הוא ניסה כנראה להקהות את הרושם שנוצר. ״אני מבין שזה נשמע לא טוב,״ אמר. ״אני מצטער. לא התכוונתי להטיל בך חשד. אבל אני חושב על זה, ולא מצליח להבין – למה זה נראה לי נורמלי, ואיך לא דרשתי ממך לשבת במקום אחר. הרי אתה היית הראשון שטען שעמיקם נרצח. מבחינתך, זו הייתה זירת רצח פעילה, שלפי הפרוטוקולים – אמורה להיות סגורה באופן הרמטי. זה שהחוקרים האחרים לא שיתפו פעולה – לא פוטר אותך מאחריות. אתה ידעת שהשטח לא נסרק בצורה מקצועית, כך שהכי הגיוני היה – אם היית דואג שאף אחד לא ייכנס לחדר. במקום זה, אספת את כולנו דווקא שם. אני מוכרח להבין, למה?! מה עבר לך בראש?!״

אלישע התלבט אם להגיב לשאלה, שבעיניו – נדמתה להאשמה חסרת טקט וחצופה במיוחד. לבסוף הוא החליט להגיב, מתוך מחשבה – שאם ישתוק, עלולה שתיקתו להתפרש ככניעה וכסוג של הודאה באשמה. ״תראה,״ הוא אמר, מקפיד לא לפגוש את מבטו של אלירן. ״אני מבין את הרצון שלך למצוא אשמים, אבל אתה צריך להיות מאוד זהיר עם זה. הרמזים שלך הם כאלו שלא הייתי מצפה לשמוע מהאויבים הכי גדולים שלי, בטח לא משותף לחקירה שאני סומך עליו״.

הוא המתין לראות כיצד משפיעות המילים על אלירן. בינתיים, נראה אלירן קשוב, והיה בכך משהו מעודד. ״אתה שואל אם הייתה סיבה לכך שבחרתי לאסוף אתכם בחדר של עמיקם,״ המשיך אלישע, ״וזו באמת שאלה טובה, שאולי היה נכון לשאול אותה – אבל בצורה פחות בוטה מהצורה שבה השתמשת. למרות זאת, אני אענה לך. אבל בשביל שתבין אותי, אתה מוכרח לזכור מה אמרתי לך אז, כשניסיתי לחלוק איתך את התיאוריה שלי לגבי כל האירועים והקשרים ביניהם.

״טענתי אז, שבהרגשה שלי – יש מישהו שיודע כל מה שאני עומד לעשות, בכל רגע נתון. טענתי אז, שההחלטות שאני מקבל צפויות מראש. כאילו יש מי שיודע איך אני מתכוון לפעול. טענתי, שהאדריכל שאחראי על ארגון כל האירועים האלו, מכיר אותי יותר טוב ממה שאני מכיר את עצמי, ויודע איך אני עומד לפעול. מהסיבה הזו, מלכתחילה – החלטתי להמשיך את החקירה עם עוד שותפים. חשבתי, שזו בחירה כל כך לא צפויה, עד שאי אפשר לחזות את זה לגביי, כי כולם יודעים שאני אוהב לעבוד לבד. ויותר מזה, חשבתי – שאפילו אם אני צודק, ויש כאן מישהו שעשה עליי עבודת חיים שמאפשרת לו לדעת מה ההחלטה שאקבל בכל רגע נתון, עדיין – אין סיכוי שהוא עשה את זה על כל שוטר מהתחנה. ברגע שיש רעיונות נוספים, שבאים מאנשים נוספים, כל מערכת קבלת ההחלטות משתנה, כמו שבטח הבנת – אחרי ששיניתי את דעתי בגלל הצורה שבה ניתחת את האירועים. חשבתי לעצמי, שאין שום סיכוי בעולם – שמישהו יצפה את זה, ויוכל לבנות לפי זה תוכנית כלשהי...״

אלירן נראה מרוכך יותר, אבל על פניו עדיין ניכר חוסר האמון. ״איך זה קשור לחדר של עמיקם?״ הוא שאל, מסרב לאפשר לאלישע להסיט את הנושא.

אלישע הרכין את ראשו. ״זו הייתה החלטה רגעית, אוטומטית,״ הוא הודה. ״אתה צריך להבין, שאני כבר יצאתי מהחדר של עמיקם. כשראיתי שהמחשב של עמיקם נעלם, המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה – שזה בוודאות מעיד על כך, שמישהו פלש לחדר כדי להעלים אותו משם. היה לי ברור, שמצלמות האבטחה יאפשרו לי סוף – סוף לקלוט מיהו הפולש, מי העלים את המחשב ומדוע.

״רק כשהייתי בדרך למעלית, קלטתי – שאני מזלזל באינטליגנציה של האנשים מולם אני מתמודד. כשאני מדמיין לעצמי שאצליח לחשוף אותם באמצעות מצלמות אבטחה, כאילו הם אינם יודעים על כך שהתחנה כולה מצולמת ומנוטרת עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, אני מתייחס אליהם כאילו מדובר באנשים חסרי תכנון ויכולת ביצוע. באותו רגע הבנתי, שאני צועד במסלול קבוע מראש, מסלול שמישהו הכין בשבילי, מסלול שעתיד להשאיר אותי עם יותר חידות מאשר לפני כן. חזרתי על עקבותיי, שבתי אל החדר, מצאתי את המחשב, ומכיוון שהיה לי ברור שהצלחתי סוף סוף להקדים אותם, שיערתי לעצמי שאם רק אפקיר את החדר – הם ינצלו את ההזדמנות ויפרצו פנימה, כדי להעלים את המחשב, או כדי לקחת פריטים אחרים שעמיקם אולי השאיר״.

מכשיר הטלפון של אלישע רטט. הוא הוציא את המכשיר, רק כדי לגלות – שגם הפעם, השיחה היא מלשכת מפקד המחוז. הוא התעלם באלגנטיות, מניח את המכשיר על השולחן שלידו. ״אתה מבין?!״ הוא שב ופנה לעבר אלירן. ״במקום להאשים אותי בשיתוף פעולה עם הרוצח, הייתי מציע לך לחשוב קצת על מה שהיה פה היום. אתה בטח לא תתקשה לזכור, שאני הייתי היחיד בתחנה שבאמת עבד על התיק הזה. אני מבין את הצורך שלך למצוא אשמים, אבל לא צריך להמציא בשביל זה תיאוריות קונספירציה מטורפות. אני מצפה להרבה יותר מהתנצלות על האופן שבו האשמת אותי״.

למרות הכעס של אלישע על הדרך בה בחר אלירן לתקוף אותו, ולמרות הסיטואציה הקשה שמסביב, לא יכול היה אלישע שלא להעריך את ההקשבה של אלירן. האופן בו הוא הטה את אזנו לקלוט כל מילה, שידר את התחושה – שכל מילה חשובה בעיניו. שהוא אינו מקובע על ההשערות שעלו במחשבתו.

כשסיים אלישע לדבר, הייתה על פניו של אלירן הבעה מסויגת משהו, כאילו עדיין לא סיפקו אותו תשובותיו של אלישע לגמרי. ״אני לא חושב שאתה מבין את הנקודה שלי,״ הוא מיהר להבהיר את עצמו. ״אני לא חושב שאתה משתף פעולה עם הרוצח. זה מגוחך. אבל מצד שני, אני לא יכול להתעלם מכך שקבלת ההחלטות שלך – שיחקה בסופו של דבר היישר לידיים של האנשים בהם אתה נלחם. גם אם לא היה זה במכוון, בסופו של דבר – הם גרמו לך לקבל החלטה מאוד חריגה, מאוד לא מובנת, שהתוצאה הישירה שלה – היא מוות של שותף שלך״.

אלישע נענע את ראשו בכעס. ״אלו שטויות!״ הוא התיז. ״ההחלטה הזו, הייתה הפעם הראשונה שבה הלכתי נגד התוכניות שלהם. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצלחתי להקדים אותם. בגלל הפעילות הזו שלי, הם נכנסו ללחץ. אתה חושב שהם סתם החליטו לחשוף את אחד הנכסים היקרים שלהם – המתנקש שהסתתר כאן, בתחנת המשטרה?! זה הרי ברור, שהלחץ גרם להם לעשות הכול כדי לעצור אותי מלהמשיך. הם חיסלו את אמיר כי התחלתי לגלות מי הם. זה הרי ברור, שאם הייתי ממשיך בדרך שהם התוו לי – הם לא היו צריכים לחשוף איש שלהם בתחנה״.

אלירן נענע את ראשו במורת רוח. ״זו פרשנות, אלישע,״ הוא אמר. ״זו פרשנות, ואני ממש לא בטוח שהיא נכונה. אני לא חושב שמישהו מאתנו מבין מה באמת הם רוצים. אני לא חושב שאפשר לקבוע האם הם עשו משהו מתוך לחץ, מתוך חשש או מתוך בחירה חופשית...״

היה משהו בנימה המלנכולית שבה השתמש אלירן, שגרם לאלישע להתרתח. ״אתה יודע מה, אתה צודק!״ הוא אמר בקול שופע ציניות. ״יכול להיות באמת, שמלכתחילה – זה היה התכנון של המתנקש. התחשק לו כל כך לחשוף את עצמו, לחטוף צרור יריות ולצנוח צניחה חופשית מהגג – עד שהוא פשוט תכנן הכול בשביל המטרה הזאת. אם אתה חושב שהוא השיג את המטרה שלו, אני מציע לך להעיף מבט דרך החלון של אחד החדרים שממול. אתה בטח עוד תספיק לראות אותו, תאמר לי בעצמך – עד כמה נראה לך שהחוויה הייתה קסומה. אני בטוח שאתה תסכים, שזו לא אטרקציה שכיף לנסות!״

אלירן שילב את ידיו, ההבעה על פניו הוכיחה שהוא אינו מתרשם. ״ניצחת, אלישע,״ הוא הודה בקול קר. ״אתה יותר חד ממני, יותר ציני, יותר מנוסה. להיכנס איתך לוויכוח מילולי – זה לא כוחות. אתה תנצח אותי בכל פעם בנוק אאוט, כי זו העבודה שלך. אתה אלוף בשכנוע, אתה טוב בלגרום לבן אדם להרגיש רע עם עצמו. כמו שאתה רואה אותי, אני לא בחור שאוהב להפסיד, בטח לא להיות מושפל, ולכן – אני מודיע כבר מעכשיו על כניעה. אתה המנצח הגדול של הלילה הזה״.

הוא רכן קדימה, עיניו התלהטו. ״אבל תאמר לי, אלישע,״ הוא המשיך בנימה נוקבת. ״נניח שבאמת הכנעת אותי, אתה חושב שזה יעזור לך אם אני צודק?! אתה חושב שאם תעשה טעות רצינית במיוחד, כזו שתגרום למוות מיותר של עוד אדם קרוב, אתה לא תחשוב על האזהרה שלי, ותשאל את עצמך למה לא הקשבת לי?! הרי את עצמך, אתה לא יכול לדחות כמו שאתה דוחה אותי. לעצמך, לא תוכל לענות בלעג ובבוז, כמו שאתה עונה לי כשאתה רוצה לנער אותי ממך...״

אלישע שילב את ידיו בהפגנתיות. ״בינתיים,״ הוא אמר, ״אני לא שומע ממך דבר מלבד תיאוריות קונספירציה מעליבות. תצטרך הרבה יותר מזה כדי לשכנע אותי״.

אלירן עפעף במהירות בעיניו. ״אתה יודע מה, אלישע,״ הוא הגיב בנימה החלטית. ״בוא נשנה כיוון. בוא ננקה שולחן. ידענו לעבוד יחד מוקדם יותר, אני מאמין שאנחנו מסוגלים לעשות זאת גם בהמשך. אתה דורש שיהיה בינינו שיח ענייני, שיח שמתמקד רק בעובדות, ואני בעד. השאלה היא, אלישע, אם תהיה מסוגל לעשות זאת. אם תהיה מוכן לקבל את מה שיש לי לומר על קבלת ההחלטות שלך...״

אלישע נשאר לשבת בידיים משולבות. ״תהיה משכנע, תדבר בהיגיון, ותקבל את מלוא ההקשבה והגיבוי שלי,״ הפטיר באדישות. ״אבל תעשה את זה מהר, כי מפקד המחוז שוב מתקשר אליי, כך שבמוקדם או במאוחר – יגיע הרגע שלא אוכל עוד לסנן אותו״.

למרות חוסר ההתלהבות של אלישע, דומה היה שעצם ההסכמה לנהל דיון – מעודדת את אלירן, והוא ביטא זאת בהנהון מהיר של תודה. ״אני חושב שהאופן בו שנינו רואים את האירועים, הוא דומה למדי,״ פתח אלירן. ״הוויכוח בינינו הוא רק לגבי נקודה אחת קריטית. ואני מדבר על ההחלטה שקיבלת לשנות את דרך הפעולה שלך, לשתף אותי ואת אמיר, כאשר המניע להחלטה הזו – הוא התחושה שלך, שהאויב מתמרן אותך איכשהו, לעשות מה שהוא רוצה. לדעתך, הייתה זו החלטה מעולה, שאכן פתרה את הבעיה. אולם לדעתי – קבלת ההחלטה הזו היא חלק מהבעיה, לא הפתרון שלה״.

אלישע הנהן בראשו, על פניו הבעה זהירה – כאילו לא רצה להסכים באופן גורף עם דבריו של אלירן, מחשש שבהמשך – ממתינה לו מלכודת כלשהי.

״אני חושב,״ המשיך אלירן, ״שהדרך היחידה להוכיח מי מבין שנינו צודק, היא מבחן התוצאה. אנחנו צריכים לעבור על האירועים האחרונים ולשאול את עצמנו, האם אנחנו עדיין משוטטים בתוך גבולות המסגרת המתוכננת שנבנתה עבורנו, או שבמקרה הטוב יותר – הצלחנו לשבור אותה, הצלחנו להביא את עצמנו למצב בו אנחנו משחקים במערכת חוקים אחרת מזו שהאויבים שלנו תכננו בעבורנו...״

אלישע חייך. ״נו,״ אמר בניצחון. ״זה לא ברור לך?! חשפנו את המתנקש שלהם, מנענו מהם את היכולת להמשיך ולפעול בחשאיות, יצרנו מציאות – שבה כל שוטר בעיר הזו, מודע לאירועים ומחפש מי אחראי להם״.

אלישע רכן קדימה, מניח את כפות ידיו על ברכיו. עיניו בערו באש מסתורית, כזו שהעידה – שהוא משוכנע לגמרי במה שהוא אומר. ״תחשוב על זה, אלירן,״ הוא פנה ישירות לשותפו, ובקולו הייתה נימה מסוימת של תחינה. ״תדמיין לעצמך, מה היה קורה באותה נקודת זמן שבה גיליתי את ההיעלמות של המחשב, אילולי הייתי משנה כיוון. הרי במקרה כזה, הייתי יורד לבדי לקומת המעצר, ומבזבז הרבה מאוד זמן בניסיון לאתר באמצעות מצלמות האבטחה את האיש שהעלים את המחשב. עכשיו, כששנינו מבינים שהמתנקש הסתתר בחדר הזה, קל כל כך להבין – שהייתה זו מלכודת נוספת, שהייתה מסתיימת כמו שהסתיימו קודמותיה״.

עיניו של אלישע נעו כלפי מעלה, אל החלל הפעור בתקרה. ״בחכמה שבדיעבד, קל כל כך להבין את סדר האירועים. המתנקש הסתתר כאן, ככל הנראה, הרבה מאוד זמן. ייתכן שהוא היה כאן מהבוקר, ייתכן שהוא שהה כאן עוד מאתמול. המשמעות היא, שבצהרים – כאשר ישבתי כאן בחדר ושוחחתי עם עמיקם על הפרטים המסתוריים שבחקירה, היה המתנקש נוכח כאן מעלינו ממש – כצופה בלתי קרוא. הוא האזין לכל מילה, הקשיב לכל פרט שעמיקם שיתף אותי בו, וייתכן שכבר באותו הזמן – התקבלה ההחלטה לחסל את עמיקם״.

אלירן מלמל משהו כמו: ׳אני לא מבין איך זה קשור,׳ אבל אלישע לא אפשר לו לדבר. סוף – סוף, הייתה בידיו תשובה לחלק מהשאלות שהעסיקו אותו לאורך היום כולו, והוא לא היה מוכן לקטוע את חוט המחשבה של עצמו, בפרט כאשר לדעתו – העובדות מוכיחות בסופו של דבר את צדקתו.

״אם אני מבין את זה נכון,״ הוא המשיך בלהט, ״המתנקש יכול היה לחסל את עמיקם כבר בבוקר, עוד לפני שנכנסתי לכאן – למשרד הזה, אבל הוא בחר להמתין ולגלות מה בדיוק יודע עמיקם, ולשם כך – הוא השתהה עד לפגישה שלי ושל עמיקם. במהלך השיחה הזו, התקבלה כנראה ההחלטה לחסל את עמיקם בכל מחיר, בין אם הייתה זו החלטה של המתנקש עצמו – ובין אם הייתה לו דרך לתקשר עם המפעילים שלו, והם שהורו לו כיצד לנהוג. בכל מצב, נראה שהמתנקש חשש לחסל את שנינו יחד...״ הוא השתהה רגע, מנסה לחשוב תוך כדי דיבור על הסבר הגיוני לכך. עיניו נעו בתזזיתיות, תוך כדי שמוחו מחבר את פיסות המידע זו לזו, יוצר מהם תמונה אחת ברורה. ״נו, זה ברור,״ הוא השלים בחדוות ניצחון. ״המתנקש, כמו ששנינו ראינו, לא היה מצויד בנשק חם. רק בסכין ארוכה – שגם אם הוא היה מיומן מאוד בשימוש בה - אי אפשר להשוות את האפקטיביות שלה, לזו של נשק חם. המתנקש הבין היטב, שלמרות גורם ההפתעה שבהחלט היה לטובתו - יש לו מעט מאוד סיכוי לגבור על שני שוטרים חמושים וערניים, כשהם בעיצומה של שיחה פעילה״.

אלישע הטה את פניו הצדה, מעיף מבט קצר לעבר הכיסא הריק, זה שעליו ישב עמיקם בצהריים. ״כשיצאתי מהחדר,״ הוא המשיך ללא השתהות, ״הייתה זו הזדמנות של זהב בעבור המתנקש. עמיקם נותר כאן לבדו, ובשלב מסוים – הוא שקע כנראה בתנומה. בנקודת הזמן הזו, יכול היה המתנקש לעולל לו כל דבר, בלא שום התנגדות. אני עדיין לא יודע איך התבצע הרצח, אבל כעת – אחרי שסיפרת לי שהגופה נלקחה מבית החולים, קל הרבה יותר להעריך – שכמו כל רצח, היו לו עקבות מסוימים. עקבות שהיו מתגלים כבר לפני שעות, עם מעט יותר מוטיבציה מצדם של הצוותים הרפואיים״.

אלירן הנהן בראשו בחוסר סבלנות. ״אני חושב שאתה מדייק,״ הוא אמר, ״אבל למה כל זה רלוונטי?!״

אלישע התרומם ממקומו. ״אתה קוטע לי את חוט המחשבה,״ אמר בביקורתיות. ״תהיה סבלני. רק אם נבין את סדר היום של המתנקש, נוכל לקבל תשובות לשאלות ששאלת...״

מאחוריו, רטט שוב מכשיר הטלפון שלו. גם הפעם הוא התעלם, אבל היה בכך כדי להגביר את הלחץ שלו. ״אחרי הרצח של עמיקם,״ הוא המשיך בתיאור, ״עמד לרשותו של המתנקש – כל הזמן שהוא היה זקוק לו. אני מסוגל לדמיין אותו מגיח שוב מהמחבוא שלו, כשהפעם – הוא לוקח אתו את המחשב לתוך המאורה שלו. הסיבה לכך, היא כנראה – החשש שלו מפני מה שנמצא במחשב. עמיקם אמנם נרצח, אבל החומרים שעליהם הוא עבד לפני מותו – עדיין היו שם. ייתכן שהמתנקש תכנן לחבל במחשב באופן חסר תקנה, ייתכן שהייתה לו בכך מטרה אחרת, אבל העובדה היא – שהמחשב היה סמוך אליו. במרחק כמה מטרים מהמסתור שלו...״

אלישע עקף את השולחן, מתייצב בדיוק מתחת ללוח שמאחוריו הוחבא המחשב. ״בשלב הזה,״ הוא המשיך, ״הגעתי אני אל החדר. הוא כנראה צפה עליי מלמעלה, או לפחות האזין לי. הוא ידע שגיליתי שהמחשב נעלם, הוא הבין שיצאתי מהחדר.

״אם הייתי עושה את מה שתכננתי, אם הייתי יורד למטה ובודק את מצלמות האבטחה, הייתי מבזבז שעות בניסיון לגלות מי העלים את המחשב, אבל כמו שאתה מבין – לא הייתי מגלה כלום. המחשב הרי נלקח מתוך החדר, ובחדר – לא פועלות מצלמות. המתנקש הזה, או מי שאחראי עליו, הכיר היטב את דפוס הפעולה שלי. הוא ידע שהעניין לא ייתן לי מנוח. הוא ידע שזה יגרום לי לאבד את העשתונות. הייתי חושב, מן הסתם, שמישהו שיחק עם המצלמות. הייתי הופך את העולם כדי לשלוח את התיעוד ממצלמות האבטחה למומחים שיבדקו אותם, ואין לי מושג איך הייתי מגיב בסוף התהליך – כשהייתי שומע שהצילום אותנטי לגמרי, בלי שום עיבוד או מחיקה. זה היה גורם לי להסתבך עוד יותר עם עצמי, והוא היה מרוויח שעות ארוכות ויפות שבהן הוא מסוגל היה לנצל את היסח הדעת שלי ולהיעלם״.

אלישע היה משוכנע כל כך בצדקתו, עד שהוא לא הבין כיצד מסוגל אלירן להטיל ספק בגרסה שלו. ״מה לא נשמע לך?!״ הוא שאל בתסכול כשהבחין בהבעה שעל פני השותף שלו.

אלירן הביט בו במבט מוטרד. ״כשהיית בחדר, כשגילית שהמחשב נעלם, למה המתנקש לא תקף אותך?!״

״למה אתה מתכוון?!״ התבלבל אלישע לרגע.

״למה הוא נתן לך לצאת?!״ חזר אלירן על שאלתו, מקפיד הפעם על חיתוך ברור של כל מילה. ״הרי הוא ידע שאתה היחיד שישים לב לעובדה שהמחשב נעלם. כל השאר, לא ראו את המחשב בתחילת היום, והסיכוי שהם יבחינו בו – הוא אפסי. גם אם אתה צודק, והיה כאן מהלך מתוכנן שנועד לגרום לך לבזבז זמן, עדיין – זה היה צעד מאוד מיותר ומאוד מסוכן מבחינת המתנקש. הרי אתה היית היחיד שחיפש אחרי מסתנן, כך שאם הוא היה - נניח, גורם לך לאיבוד הכרה, וסוחב גם אותך לתוך המאורה שלו, היו חולפים ימים עד שמישהו היה מגלה שאתה חסר. גם אם אתה צודק, והיה כאן מהלך מתוכנן שנועד לעכב אותך, זה לא מצדיק את ההתנהלות המשונה הזו. המתנקש הרי ידע, שכל זמן שאתה בתחנה – יהיה לו קשה הרבה יותר לצאת החוצה. כל זמן שאתה בתחנה, אתה עלול לחזור בכל רגע נתון. התיאוריה שלך לא מסבירה את ההתנהגות של המתנקש באופן רציונלי, וקשה לי לקבל אותה!״

אלישע היה מוכרח להודות שזו שאלה טובה. ״תראה,״ הוא אמר, וקולו לא היה בטוח כמו לפני כן. ״אני מעריך שבשלב המדובר, המתנקש עוד לא קיבל החלטה לחסל אותי. הוא העדיף להמתין״.

״כן, אבל למה?!״ לא אפשר לו אלירן להתחמק. ״איזו סיבה טובה יכולה להיות לו להימנע מלחסל את האיום היחידי עליו ועל הקבוצה אליה הוא משתייך?! הרי כל אחד היה מבין – שלמעשה, אתה זה שהגעת הכי רחוק מכולם. שאתה הכי קרוב לחשוף את הסודות של האויב. למה, אם כך, הוא לא ניצל את ההזדמנות המושלמת הזו?! למה הוא המתין?!״

אלישע חש תחושה של פעימות קלות בקצה קודקודו. הוא התרעם על ההתעקשות של אלירן למצוא סדקים במסקנות שלו, בתשובות שאותן הוא חיפש כל היום – ומצא רק כעת. ״אתה שואל שאלות רציניות,״ הוא אמר בנימה מאופקת, ״החקירה עוד בעיצומה, ויהיה זמן להשיב תשובות לכל השאלות האלו. כרגע, חשוב להתמקד בעיקר״.

אלירן לא נרמז, או לא רצה להירמז. ״השאלה הגדולה היא, מהו העיקר״. הוא התעקש. ״אני חושב שהתשובה על השאלות האלו, היא כזו שבאופן פוטנציאלי – עשויה לשנות את כל הגישה שלנו, את כל תכנית העבודה שלנו...״

אלישע חש חמימות מתפשטת בפניו. העצבים שלו היו רופפים, ואלירן מתח אותם עד גבול היכולת, אם לא יותר מכך. ״תקשיב,״ הוא אמר, מתיישב על הכיסא – בסמוך לאלירן. ״אני לא יודע מה אתה מנסה להשיג במריחת הזמן הזו, ואני לא מבין את האינטרס שלך. העובדות לצדי, ואתה מתעסק בזוטות. אין לי דרך לדעת מה חשב המתנקש, ולמה הוא לא חיסל אותי. אני מוכן לחשוב על זה, אבל לא היום. לא עכשיו״.

על פניו של אלירן הייתה הבעה שאלישע התקשה לפענח. ״אתה יודע, אלישע״ הוא אמר פתאום, ובעיניו היה משהו מהורהר, כאילו הבין משהו שהיה חסר לו עד לרגע זה. ״אני פתאום קולט,״ הוא המשיך, ועיניו הפכו ערניות. ״אתה באמת מתכוון לזה. אתה באמת חושב, שכל מה שסותר את מה שאתה חושב, הוא שטות. אתה באמת חושב, שרק מה שחשוב לך – הוא החשוב באמת, וכל השאר, אלו עניינים זניחים שאין טעם להקדיש להם מחשבה...״

אלישע עטה על פניו הבעה משועשעת. ״לא!״ הוא תיקן, נימת קולו צינית. ״אני חושב ששטויות הן שטויות, ואני חושב שדברים זניחים – הם אכן זניחים. אני מסרב להתייחס לפרטים שוליים, רק בגלל שאתה מצפה שאראה אותם כמו שאתה רואה...״

בתגובה, מיהר אלירן להסיט את מבטו. הוא שפשף את עיניו, משתהה לאורך רגעים ארוכים מלהגיב. אלישע עקב אחריו במבטו, מנסה להבין – על מה חושב אלירן, ומה הסיבה שהוא אינו מגיב לדבריו.

כמה רגעים אחר כך, הופתע אלישע לחלוטין - כאשר התרומם אלירן בסערה, עיניו אדומות. ״אני הולך מכאן״. הוא אמר בהפגנתיות, ואלישע – שלא ציפה לכך, מצא את עצמו מביט בו בהלם. ״ניסיתי לעזור,״ המשיך אלירן, ובקולו ניכרה פגיעה עמוקה. ״אתה אולי חושב שזה קל בשבילי, וזה רק אומר עד כמה אתה אטום״.

״אמיר היה חבר בשבילי!״ הוא כמעט צעק את המילים הללו. ״אתה אולי לא מכיר ולא יודע מה זה חבר, אולי מבחינתך – המוות שלו הוא רק עוד אירוע ליומן האירועים של היום, אבל מהעיניים שלי – כל מה שאני מעורב בו עכשיו, ואני לא מתכוון רק לוויכוח המטופש והקטנוני - אלא לכל השיחה, מהעיניים שלי - זו בגידה אחת גדולה באמיר! אני לא מפסיק לאכול את עצמי, על זה שאני יושב כאן – ומתעסק באירועים שהיו, כאילו זה עוד יום שגרתי, בזמן שהגופה שלו עוד לא התקררה!״

הוא נח לרגע, מנסה להסדיר את נשימתו. כשהמשיך, קולו היה פחות צווחני, אבל כאוב ועמוק יותר. ״תאמר לי אתה, אלישע. מה אמיר היה חושב עליי, אם הוא היה יודע שכמה דקות אחרי המוות שלו – אני ואתה נשב להתווכח על שטויות, כאילו כלום לא קרה?! אתה חושב שהוא היה מקבל את זה שאני כאן בחדר, ואני לא יושב לידו, חושב עליו, מנסה לעכל את הפרידה ממנו?!״

אלישע ניסה לומר משהו, אבל אלירן עצר אותו. ״אתה צריך להבין, אלישע,״ הוא אמר בנימה עצובה. ״אתה צריך להבין, שמבחינתי – ההפקרה של אמיר, נוגדת את כל מה שאני מאמין בו. איך יכולת לחשוב שאני מתעקש על שטויות, על פרטים שוליים?! תחשוב על ההקרבה שלי, אתה חושב שהייתי בכלל מדבר אתך אם זה לא היה חשוב?! אתה חושב שהייתי מעיף לכיוונך מבט?! אמיר אמנם איננו, אבל אני – אתה חושב שאני מסוגל להיפרד ככה מבן אדם לנצח?! בלי להיות לידו, לפחות עד שהמשפחה שלו תגיע?! אתה חושב שאם לא היה מדובר בשאלות קריטיות, שהמשמעות שלהם היא כאן ועכשיו, הייתי מונע מאמיר את הכבוד האחרון שאני מסוגל לתת לו?!״

לאלישע לא הייתה תשובה. הוא יכול היה רק להלקות את עצמו, על כך שלא קרא נכון את הסיטואציה. על כך שלא הבין את הסיבה להתנהגות הבלתי רגילה של אלירן. מבלי לרצות, הוא השפיל את עיניו. ״אני מתנצל, אלירן, הייתי גס רוח. אני מבין שמה שאמרת היה חשוב, ואני רוצה לשמוע מה רצית״.

אלירן, שכבר היה קרוב לדלת, שב צעד אחד על עקבותיו. ״בגדול,״ הוא אמר, ובקולו היה כובד ראש בלתי אופייני, ״אני חושב שאין טעם לדבר אתך. אתה כל כך בטוח בעצמך, עד שאני כבר לא מאמין ביכולת שלי לגרום לך להשתנות. אבל רק בשביל הסיכוי הקטן שאולי משהו מזה יחדור פנימה, שאולי תסכים סוף סוף לקבל משהו ממי שהוא לא אתה, אני אסכם לך בקצרה את מה שאני חושב על כל האירועים, מההתחלה ועד הסוף״.

הוא ניצב במקביל לאלישע, עיניו כעוסות. ״אתה לא קורא את הסיטואציה נכון,״ הוא אמר, והזעם גרם לו לדבר בקצב מהיר, בנימה משתלחת ובוטה שאלישע לא הורגל לשמוע ממנו. ״אתה בנית לעצמך תיאוריה, שלפיה – המרכז הוא אתה. הכול סובב מסביבך, הכול נועד בשביל לתמרן אותך, להניע אותך, לעכב אותך או לפגוע בך. אתה בנית לעצמך דמות בתיאוריה הזו. דמות של גיבור על, שמסוגל לעשות מה שאיש מלבדו אינו מסוגל לו. אתה כל כך טיפחת את התיאוריה, עד שנדמה לך – שהאויב למד אותך לפרטי פרטים, שיש איזה נבל בצד האפל – שגם הוא גיבור על, כמוך בערך. אתה רואה את הכול כמו איזו מלחמה בינך לבינו, כאילו סימן אותך הנבל האלמוני כמישהו ששווה לו, מישהו שכדאי ללחום בו״.

בעיניו של אלירן היה משהו חומל. ״מבחינתך,״ הוא אמר, ״המוות של עמיקם – הוא בכלל ניסיון להזהיר אותך. ניסיון לאתגר אותך, להלך עליך אימים. אתה לרגע לא מעלה בדעתך את המחשבה, שעמיקם נרצח בגלל שהוא הצליח יותר ממך. בגלל שהוא היה בעיניהם איום אמיתי, איום שיש להסיר, בשונה ממך.

״אתה עד כדי כך מכור להערצה העצמית שלך, עד שהדבר הראשון שעולה לך בראש כשאתה מבין שאמיר נרצח, זו המחשבה – ששוב טומנים לך מלכודת. ששוב זה אתה – אלישע, שמפחיד כל כך את האויבים המסתוריים, עד שאין להם ברירה אלא להשמיד את כל השותפים שלך.

״הבעיה שלך, אלישע, אף פעם לא הייתה בתחום החשיבה. אתה ניתחת את הנתונים בכישרון רב, אתה הצלחת להבין מהר מאוד את דרך הפעולה של המתנקש, והמסקנה שלך – על פיה, המתנקש חשש ממאבק מול שניים, הייתה מעולה. הבעיה שלך, אלישע, היא הנטייה שלך להסביר כל דבר באופן שתומך בתיאוריה שלך. אם היית אובייקטיבי, היית מבין מהר מאוד – שמלכתחילה, כיוון המתנקש לרגע בו הוא יהיה בחדר לבדו עם מי שמסוגל לאיים עליו. זה קרה פעמיים במשך היום, פעם אחת בצהריים, כשהוא נשאר לבדו מול עמיקם, ופעם שנייה עכשיו – כשהוא הצליח לקנות לעצמו כמה רגעים בהם הוא שהה לבדו עם אמיר בחדר. בשני המקרים, הוא כלל לא היסס. האנשים האלו איימו עליו. הוא חשש מהם. הוא חיסל אותם בלי שום נקיפות מצפון. הוא לא ניסה להעמיד מולם אתגרים, הוא לא חשב לשלוח אותם לרדוף אחר הרוח. זו לא דרך הפעולה שלו.

״אם אתה חושב שהמתנקש ההוא ציפה לצאת מהמשימה הזו בחיים, אם אתה מדמיין לעצמך שמדובר באיש ככל האנשים, במי שהחיים שלו חשובים לו יותר מכל – אתה טועה. אני לא מאשים אותך, לא היית כאן ואין לך מושג איך התבצע הרצח של אמיר. הבעיה הגדולה היא, שאתה בכלל לא מברר. אתה סימנת את המסקנות עוד לפני ששאלת את השאלה הראשונה. אתה חי במציאות רבודה, אלישע!״

המילים הסתומות הצליחו לעורר את סקרנותו של אלישע, אבל הוא היה כל כך מופתע מההתקפה של אלירן – עד שהוא לא הצליח לבטא דבר ממחשבותיו. הוא מצא את עצמו בוהה באלירן מבלי מילים, מודע לכך שהוא נראה כמו אידיוט גמור.

​

 

[debugger]

וואו!
פרק מושלם, רק שאלה אחת-

הלוחות שהרכיבו את התקרה היו מסודרים באופן מושלם במקומם. לא ניתן היה לזהות שום הבדל בין הלוח שמעליו לשאר הלוחות. הוא התרומם במאמץ ממקומו, גורר את הכיסא המיושן עליו ישב לאורך הצהרים, מטפס עליו.

הלוח שמעליו חרק בשעה שהגביה אותו, פירורים לבנבנים נפלו, מתערבלים בחלל החדר כמו פתיתי שלג. אלישע הגביה את צווארו, ראשו חודר מבעד למפלס התקרה.

המחשב של עמיקם היה שם. מודבק ברצועות של דבק שחור אל תומכי הבטון של התקרה.

רגעים ספורים לאחר מכן, עמד אלישע על הרצפה המרופדת, על פניו הבעה של ניצחון, ובידיו המחשב שכבר חשב שלא יראה לעולם.

איפה המתנקש בזמן הזה?

 

[mic003]

איפה המתנקש בזמן הזה?

שאלה טובה, שיש עליה תשובה מעולה - בחלק השני של הפרק. השחזור של האירועים הוא כרונולוגי, ועוד לא הגענו לרגע המוזר ההוא ביום.

 

[CN]

ב"ה

יופי יופי יופי! כל הכבוד אלירן!!
אהבתי מאוד מאוד את הפרק הזה
ומחכה מאוד לפרק הבא
כי זו הנקודה שעלתה לנו הקוראים עוד לפני הפרק הזה -
למה אלישע בחר לשבת בחדר של עמיקם
(כבר אז שאלתי על זה, למה הוא לא הולך להיות בין אנשים), אז עכשיו בפרק הנוכחי הוא עונה את התשובה, למרות שאותי כקוראת היא עדיין לא משכנעת.
אבל השאלה הגדולה היא, עכשיו כשאנחנו יודעים שהמתנקש לא הסתתר על הגג והשתלשל בחבל, אלא הסתתר בתקרה -
למה הוא לא חיסל את אלישע מיד כשאלישע היה שם לבד, אפילו עוד לפני שאלישע עלה לחפש את המחשב בתקרה.


דרך אגב, גם עכשיו, במקומם לא הייתי נשארת בחדר הזה
אלא מחפשת מקום אחר
ושעוברים בו עוד אנשים

 

[mic003]

ב"ה

יופי יופי יופי! כל הכבוד אלירן!!
אהבתי מאוד מאוד את הפרק הזה
ומחכה מאוד לפרק הבא
כי זו הנקודה שעלתה לנו הקוראים עוד לפני הפרק הזה -
למה אלישע בחר לשבת בחדר של עמיקם
(כבר אז שאלתי על זה, למה הוא לא הולך להיות בין אנשים), אז עכשיו בפרק הנוכחי הוא עונה את התשובה, למרות שאותי כקוראת היא עדיין לא משכנעת.
אבל השאלה הגדולה היא, עכשיו כשאנחנו יודעים שהמתנקש לא הסתתר על הגג והשתלשל בחבל, אלא הסתתר בתקרה -
למה הוא לא חיסל את אלישע מיד כשאלישע היה שם לבד, אפילו עוד לפני שאלישע עלה לחפש את המחשב בתקרה.

זו שאלת השאלות. היא אמנם הציתה את ניצוץ הוויכוח בין אלישע לאלירן, אבל עוד לא הייתה עליה תשובה.
יש לי הרגשה שאחרי התשובה - אתם לא תשאלו עוד שאלות.

דרך אגב, גם עכשיו, במקומם לא הייתי נשארת בחדר הזה
אלא מחפשת מקום אחר
ושעוברים בו עוד אנשים

ייתכן שגם אני לא הייתי נשאר בחדר, אבל גם אם הייתי נוהג כך - זו הייתה פחדנות לא רציונלית, כי כרגע - החדר בטוח לגמרי.
אני לא כופה את הפחדנות הלא רציונלית שלי, על הדמויות הראשיות שלי. יש בינינו הסכם: הן יהיו רציונליות ואמיצות בשבילי, ואני אשב בבית ואשלח אותן לעוד ועוד פעילויות מסכנות חיים.

 

[CN]

זו שאלת השאלות. היא אמנם הציתה את ניצוץ הוויכוח בין אלישע לאלירן, אבל עוד לא הייתה עליה תשובה.
יש לי הרגשה שאחרי התשובה - אתם לא תשאלו עוד שאלות.

ייתכן שגם אני לא הייתי נשאר בחדר, אבל גם אם הייתי נוהג כך - זו הייתה פחדנות לא רציונלית, כי כרגע - החדר בטוח לגמרי.
אני לא כופה את הפחדנות הלא רציונלית שלי, על הדמויות הראשיות שלי. יש בינינו הסכם: הן יהיו רציונליות ואמיצות בשבילי, ואני אשב בבית ואשלח אותן לעוד ועוד פעילויות מסכנות חיים.

ב"ה

פשוט לא ברור שהפעם החדר כן עבר סריקה יסודית של מקצוענים והוא באמת בטוח.

עריכה:
עוד משהו על הפרק הזה, את המילה 'הפגנתיות' הייתי מחליפה ב'חדות',
כי הפגנה זה קצת ילדותי מצד אלירן
אבל חדות יותר מעבירה את התחושה שהוא נסער וכאוב מאוד.

וגם, נראה לי התגובות הארוכות והמפורטות שלי לפרק הקודם (49) התפספסו, רק מציינת..

 

[mic003]

ב"ה

פשוט לא ברור שהפעם החדר כן עבר סריקה יסודית של מקצוענים והוא באמת בטוח.

וגם, נראה לי התגובות הארוכות והמפורטות שלי לפרק הקודם (49) התפספסו, רק מציינת..

אני קורא את כל התגובות, אבל לא תמיד מגיב מיד. זה כלל, שכמעט אף פעם לא משתנה.
תגובה שלא השבתי עליה - זה בדרך כלל בגלל אחת משלוש סיבות: 1. אני ממתין לזמן מתאים יותר (אם זה משהו שהתשובה עליו ארוכה). 2. אני חושב על הדברים, מפנים אותם, ומשנה את העלילה בהתאם (בדרך כלל, אני נותן לייק כתגובה) 3. זה משהו שעתיד להתברר בהמשך, ואני לא רוצה לרמוז כלום.
במקרה הזה, התשובות הנכונות הן אחת ושלוש, למרות שגם יש קצת שתיים (דוגמא לטעות שגיליתי בעקבות הביקורות: ׳אותיות קיריליות׳ - היה טעות במונח. הנכון הוא כמובן ׳אותיות לטיניות׳, שזה בסה״כ ניסוח שונה לכיתוב באנגלית). לעיתים אני גם מבין שנקודות מסוימות לא הובהרו בגוף העלילה, ולכן - אני כולל את התשובות בתוך הפרקים הסמוכים, בדרך אגב או בהרחבה.

 

[mic003]

עוד מסר לכל הקוראים:
אני יודע שכולם ממתינים לתשובות, ומתקשים להבין איך כל כך הרבה דברים עומדים להיפתר.
אבל העלילה לא תגדל לנצח, ויש לי תוכנית ברורה ומסודרת לסגירה שלה
למעשה, רוב התשובות כבר מופיעות בסיפור. אמנם אל תחפשו אותן, כי הן לא יצוצו, גם לא אם תתאמצו. צריך טיפטיפה יותר מידע, כדי שהחוליות יתחברו זו לזו, ויתאחדו להסבר אחד ברור.
משהו עומד להשתנות בסיפור, בקרוב ממש. בואו נאמר שאם עד עכשיו - מאז פגש אלישע את ליאוניד, הוא החל לקבל מידע בטיפות, בקרוב ממש - עומד להיפתח ברז.
בעזרת ה׳, יהיה סוף לסיפור. אני לא אשאיר אתכם במתח לנצח.
אנחנו בדרך הנכונה כרגע, אבל תזכרו - אצלי, גם תשובות באות בדרך כלל בצורה של שאלה. זה ילווה אותנו ממש עד הסוף, כך שרק בשלושת הפרקים האחרונים יהיו תשובות מוחלטות בלי שום תהייה או שאלה. וגם שם - מסתמא, יהיו כמה זנבות שיישארו להחלטת הקוראים, או שהם יהוו בסיס פוטנציאלי לחלק נוסף.
בקיצור: לא לפחד מזה שהעלילה גדילה. בסוף - אתם מקבלים תשובות תוך כדי, ואני אשתדל שהן יהיו ברורות במאת האחוזים.

 

[debugger]

מחכים לחלק השני בכיליון עיינים...

 

[תמרוז]

בפרק הנוכחי אלישע גיבור הסיפור מתנהל באופן מאוד מרובע, מתסכל, עוד לפני שאלירן התקיף אותו חשתי את הכעס כלפי אלישע, חשבתי שזה אמור להיות שכל הסיפור מזדהים עם הגיבור, והרגשות שלנו תמיד לטובתו, כי אלישע ממש עצבן אותי בהתנהגות שלו החסרת רגישות, האנוכית.
אהבתי איך שאלירן הסביר את זה לאלישע והעמיד אותו במקום.
בקיצור, שאפו לאלירן, הוא מתנהג כמו הילד הגדול בסיפור, ומחכים לפרק הבא.

 

[mic003]

50
מציאות רבודה.

חלק שני.​

השתיקה של אלישע ריככה ככל הנראה את הזעם של אלירן.

הוא עדיין נראה כועס, אבל עמידתו הניצית – הפכה רפויה. בעיניו היה משהו מפוכח, כאילו התעורר מתוך התקף של חוסר שליטה. הוא המשיך להביט לעבר אלישע, אבל כעת היה משהו מהורהר בעיניו – כאילו התלבט בשאלה כבדת משקל.

במשך רגעים ארוכים, עמד אלירן באותה תנוחה. אולם לבסוף – עלתה על פניו הבעה החלטית. ״אני רוצה שתבין משהו, אלישע.״ הוא אמר, נימת קולו הרבה יותר רגועה, כאילו התנקזה ממנו האנרגיה השלילית ופינתה את מקומה לאישיות האמיתית שלו. ״אני רוצה שתבין, שכל רגע בחדר הזה – הוא מבחינתי סבל נורא. אני רוצה לעוף מפה. אני רוצה לראות מה קורה עם אמיר. אני שונא את החדר הזה, את המראה המוזר שלו, את תחושת החנק שהוא גורם לי״.

״תבין אותי, אלישע!״ הוא חזר, נימה של תחינה בקולו. ״תבין עד כמה זה חשוב מבחינתי. תבין עד כמה אני מוכן להקריב, רק כדי שתקשיב לי. תקשיב באמת, בלי ציניות. בלי לדחות אותי בדחיות סרק. אני פשוט לא מבין איך אפשר לחדור דרך כל ההגנות האלו שלך. איך אפשר לגרום לך להקשיב באמת. לי אין את היכולת לעשות את זה, אני מודה! הברירה היחידה שלי, היא לבקש ממך שתאמר לי אתה. שתעזור לי לעשות את מה שכל כך חשוב לי. תן לי את הכלים לשכנע אותך, תסביר לי מה יגרום לך לבחון את הדברים בבחינה אובייקטיבית, בלי לנסות להכשיל, בלי לגרום לי להרגיש טיפש כל הזמן...״

אלישע אף פעם לא אהב מניפולציות, ומבחינתו – הייתה זו מניפולציה אחת גדולה, שתכליתה לסחוט אותו רגשית, לדרוש ממנו להבטיח ויתור מוחלט על חוש הביקורת שלו. מצד אחד, הוא היה מוכרח להביע באופן קר וברור את חוסר שביעות הרצון שלו מעצם הדרישה. חשוב היה לו להבהיר, שהאמת אינה עומדת למשא ומתן מבחינתו, ושהוא לעולם לא יסכים להתחייב מראש לקבל טענות מסוימות – רק בגלל החשש לפגוע בדרך כלשהי במי שאמר אותן.

מצד שני, ברור היה לו – שהוא מוכרח להתנהל ברגישות. השיחה גם כך עמדה לפני פיצוץ, אלירן נראה מעורער – אולי בגלל המוות של אמיר, אולי בגלל השהייה בחדר הדחוס, אולי בגלל המתח והלחץ שהתלוו לחקירה, ואולי מכל הסיבות יחד. ברור היה לאלישע, שהוא מוכרח לשמור על תגובה מאוזנת. תקיפה מצד אחד ורגישה מצד שני.

הוא הרים את עיניו, סוקר בדקדקנות את דמותו של אלירן, תוך כדי שהוא מנסח במחשבתו משפט שיעביר היטב את המסר שלו.

כשתשובתו של אלישע התמהמהה מלבוא, עלתה על פניו של אלירן עלתה הבעה כאובה, כאילו הבין שאלישע אינו מתרשם מהמילים הכנות שלו. אלישע קלט את ההבעה, ולרגע אחד – נקטע חוט המחשבה שלו. ברגע שלאחר מכן, הוא מצא את עצמו מביט באלירן במבט שונה, כאילו הוארה דמותו בתאורה עוצמתית במיוחד, שהאירה בו כל פרט וסילקה כל ספק.

פתאום קלט אלישע, את העמידה המדוכדכת, השפופה, של אלירן. פתאום הוא קלט את הידיים המונחות בכיסי המכנסיים, את ההישענות על זווית השולחן – שהעידה על חולשה פיזית, את הנפיחות שסביב העיניים.

תחושה בלתי רגילה הציפה אותו. תחושה של אמפתיה לאיש שממולו. תחושה של רחמים על הקצין המצטיין – שהתמסר אליו עד כה באופן מושלם. שהציל את חייו כשחיסל את המתנקש שאיים לפגוע בו. שעשה הכול כדי לזכות באמון ובהתחשבות.

פתאום קלט אלישע, שאלירן – בשונה ממנו, אינו מורגל בהתמודדות ובעימות מול נחקרים. בשונה מאלישע, שמורגל בוויכוח ובהתנצחות, אלירן – אינו חש בנוח להתעמת עימות מילולי חריף. האמירות הציניות של אלישע, אינן נתפסות אצלו כעקיצות קלות ובלתי משמעותיות. הן גורמות לו פגיעה ממשית, מפחיתות את הביטחון העצמי שלו, מונעות ממנו את היכולת לסדר את טיעוניו כראוי.

הבקשה שביקש ממנו אלירן, הוא הבין עתה, לא הייתה ניסיון סחיטה רגשי. אלו היו מילים שנאמרו במלא הכנות. מילים של קצין מיואש ומסור, שהיה מוכן להשפיל את עצמו, להתגבר על האגו ועל הכבוד העצמי שלו – רק בשביל לזכות להקשבה מינימלית. רק בשביל לקבל יחס הוגן.

כל כך הרבה מילים צפו במחשבתו של אלישע ברגעים אלו. מילים של חרטה, מילים של הבעת אמון, מילים של תודה ושל הבטחה ליחס אחר, מכבד. כל כך הרבה מילים, שמתוכן – באופן בלתי מוסבר, הצליח אלישע להרכיב רק משפט אחד, שטחי ויבש. ״אני רוצה לשמוע אותך,״ הוא אמר, מתאכזב תוך כדי דיבור מחוסר ההצלחה בניסוח המסר הפנימי שרצה להעביר. ״אתה לא צריך לעשות כלום. רק תאמר את מה שחשוב לך. אני מקשיב״.

אלירן נע בדממה לכיוונו של אלישע, מתיישב על הכיסא שממולו. ״הייתה לאמיר תחושה לא טובה,״ הוא התחיל לספר פתאום, בלי שום הקדמה. ״בהתחלה, הוא היה בבועה שלו, מרוכז במאת האחוזים בעבודה על המחשב. בשלב מסוים, הוא הצליח לעקוף את ההגנות שחסמו את הגישה למידע. הוא כל כך התלהב, כמו ילד שקיבל הפתעה נחשקת במיוחד. לפי הערכה שלו, הוא היה זקוק לעוד דקות בודדות בלבד, כדי לפרוץ לגמרי את המערכת״.

אלירן סובב את פניו לכיוון הכיסא המיותם שמעבר לשולחן, על פניו הבעה עצובה – כאילו נזכר באמיר, ובכך שהוא ישב בדיוק על אותו הכיסא. ״ברגעים ההם, תיארתי לעצמי – שתוך דקה או שתיים, המחשב יהיה פתוח ואתה תשוב אל החדר. הבנתי שאם אני רוצה לצאת להפסקת התרעננות קצרה, זה הזמן. ביקשתי מאמיר שישגיח על הדלת, כדי שאף אחד חוץ משנינו לא ייכנס. הוא חשש קצת, ואני אמרתי לו שאין סיבה לחשוש. שחבל על הזמן שיתבזבז לחינם. הבטחתי לו, שאני קרוב. שאני כבר חוזר״.

אלירן התנשף. ״כשיצאתי מהחדר,״ הוא המשיך, מרכין את ראשו. ״היה ברור לי, שתוך חמש דקות לכל היותר – אני אהיה בחדר בחזרה, ומכיוון שאמיר חשש להיות לבדו – דאגתי שגם הוא יבין את זה. אני זוכר ששאלתי אותו היכן השירותים, כך שהוא בוודאי הבין לאן פניי מועדות, ושאין זו יציאה ממושכת במיוחד. גם במבחן התוצאה, אני חושב שההשערה שלי הוכיחה את עצמה. עברו פחות מחמש דקות מאז יצאתי מהחדר ועד שהייתי במסדרון - בדרכי חזרה, אפילו אחרי שהתעכבתי במטבחון כדי להכין לעצמי כוס קפה. יחד עם זאת, בסופו של דבר – השהייה שלי בחוץ הייתה ארוכה משחשבתי, אבל רק בגלל שינויים בלתי צפויים שלא תכננתי מראש״.

אלירן עצר את שטף הסיפור, מעיף מבט לכיוונו של אלישע – כאילו רצה לוודא שאלישע עוקב אחר שטף דיבורו. כשהבחין בהבעה הקשובה של אלישע, היה בעיניו מבט מרוצה, והוא המשיך מאותה נקודה בה הפסיק.

״כשהייתי במסדרון, בדרכי חזרה אל החדר,״ הוא סיפר, ״חשבתי על הפקודה שנתת לנו, להמשיך את פעולת החקירה, כדי לא לבזבז אפילו רגע. באותם רגעים, כשחשבתי מה הדרך האפקטיבית ביותר להשיג את התוצאה, קפצה לי פתאום לתוך הראש מחשבה – שאולי כדאי להרים טלפון לאחד הרופאים הבכירים בסורוקה, שיש לי אתו קשר די טוב, ולשאול אותו כמה שאלות על עמיקם, ועל הבדיקות שנעשו לאחר קביעת המוות שלו.

״כשהוצאתי את הטלפון שלי, גיליתי להפתעתי – שהקליטה במסדרון חלשה. כל כך חלשה, עד שאי אפשר לנהל שיחה נורמלית. זה היה נראה לי מוזר, כי בכל זאת – אנחנו בתחנת משטרה, ומערכות התקשורת אמורות לפעול כאן ללא דופי, אבל בגלל שאני מכיר קצת את משטרת ישראל ואת המתקנים שלה - זה היה רק מוזר בעיניי, ולא ממש מחשיד. בדיעבד, אני יכול להעריך שהשיבוש של הקליטה בקומה – היה מכוון, אבל אני אומר את זה רק בגלל כל האירועים האחרים שאירעו באותו פרק זמן - כך שאין לי באמת הוכחה שכך היה, ואפילו אין לי השערה מבוססת לגבי מניע שעשוי להיות למי ששיבש את ההקלטה, מלבד כמה רעיונות לא ממש מוצלחים״.

על פניו של אלירן עלתה הבעה עגמומית. ״איכשהו,״ הוא סיפר ביושר, ״שכחתי את ההבטחה שנתתי לאמיר, או נכון יותר – העדפתי שלא לחשוב עליה. מבחינתי, החשש של אמיר היה לא רציונלי, ומכיוון שרציתי מאוד להתקדם בחקירה – דילגתי על הדלת של החדר, וחיפשתי אחרי קליטה, שאותה מצאתי – לצערי, רק במרפסת הפתוחה למסדרון. בשלב ההוא, הצלחתי להשיג את הרופא הבכיר שאני מכיר בסורוקה, והוא שנתן לי את המידע על ההיעלמות של הגופה.

״אתה בטח מבין, איך הרגשתי כששמעתי מפיו של הרופא – על ההיעלמות של הגופה. באותם רגעים – הדבר האחרון שעניין אותי, אלו החששות של אמיר והעובדה שהוא לבדו בחדר. גם אחרי שעדכנתי אותך, המשכתי לעשות מאמצים להשיג את האחראי להיעלמות של הגופה, אבל לא הספקתי הרבה – כי בדיוק אז התקשרת, ודיווחת לי על המתנקש שנמצא בגג. הייתי בלחץ מטורף, ונתתי את הספרינט של חיי, כך שבקושי קלטתי את הצעקות של השוטרים מסביבי. רק אחר כך, כשהמתנקש חוסל והמצב היה קצת יותר רגוע, יכולתי לחזור בנחת לקומה, ולשתף חוויות עם השוטרים שהיו במסדרון ברגעים הקריטיים של הערב. חשוב לציין, שהמתנקש המטורלל חצה את המסדרון בריצה לעיני חצי תחנה, והסיבה היחידה שהוא לא חוסל באמצע הדרך - היא העובדה שהמסדרון כולו היה מלא באנשי מז״פ לא יוצלחים, שהפעם האחרונה בה הם חתרו למגע עם חמוש – הייתה אולי בגיבוש של לפני שנתיים, כשעשינו סימולציה של מתקפת חוצנים על כדור הארץ. בקיצור: אלו לא האנשים שהייתי רוצה שיחפו עליי אם איזה מטורלל שחור משחור ירדוף אחריי. הם אפילו לא העלו על דעתם לעלות אחריי לגג ולגבות אותי כקו אחורי. הם רק דיווחו על האירוע, ונשארו לעקוב מלמטה, כשהם בטוחים ומוגנים״.

אלירן השתתק, מביט באלישע בעיניים חוקרות, כאילו ניסה להבין כיצד הוא מגיב למידע. ״אתה מבין אלישע,״ הוא אמר לאחר כמה רגעים, כשאלישע סירב לשתף פעולה. ״אתה מבין את המשמעות של כל זה?!״

אלישע משך בכתפיו. ״אני לא יכול לומר שזה לא עונה לי על כמה שאלות,״ השיב ביובש, שובר את השתיקה שכפה על עצמו עד כה. ״אבל אני גם לא מוצא בזה יותר מדי משמעות, כך שאם יש לך מה להרחיב – פשוט תאמר״.

אלירן נאנח. דומה היה, שהייתה בליבו תקווה – שאלישע יבין את המסר בכוחות עצמו, מבלי שהוא יידרש לומר את הדברים בפירוש. ״תראה, אלישע,״ הוא אמר, משתדל להסיט את מבטו. ״לפי איך שזה נראה, המתנקש לא חשש כלל להיחשף – אפילו במחיר של סיכון החיים שלו״.

״אתה מוכרח להבין,״ הוא המשיך, קולו נעשה דרמטי מרגע לרגע. ״כשיצאתי מהחדר – לא היה אף אדם שמסוגל היה לחזות שאני עתיד להתעכב דקות ארוכות בחוץ. אני תכננתי יציאה קצרה וחפוזה, אמיר ידע שזה מה שאני מתכנן, ואם המתנקש ישב והאזין לנו כל הזמן – הרי שגם הוא הבין זאת היטב. גם אם המתנקש היה זה שגרם לשיבוש הקליטה בקומה, הוא לא היה מסוגל לחשוב על כך שזה יעכב אותי מלשוב אל החדר. המחשבה להתקשר לרופא הבכיר שאני מכיר, עלתה לי רק כשהייתי בחוץ, כך שלמתנקש לא היה שום מושג ששיבוש הקליטה יעכב אותי. יתירה מכך, המתנקש שמע בבירור את השיחה הקצרה ביני לבין אמיר, שבה שיתף אותי אמיר בחששות שלו, ואני הרגעתי אותו בכך שאמרתי לו שאני עתיד לחזור מהר מאוד. כל הפרטים הללו – מצטרפים יחד לידיעה אחת ברורה: המתנקש לא התכונן לקראת יציאה ממושכת שלי. הוא ידע שאני עומד לחזור תוך דקות ספורות, ולכך הוא התכונן״.

״אם אני יכול להוציא שורה אחת מוכחת מתוך כל הידיעות הללו,״ הוא המשיך, על פניו הבעה של כובד ראש. ״הרי שלדעתי ניתן לקבוע בסבירות גבוהה, שהמתנקש פעל מלכתחילה מתוך הבנה שהזמן העומד לרשותו מצומצם. הוא הבין היטב, שבפרק זמן קצר כמו שעומד לרשותו, אין לו את היכולת להתמקם מחדש במסתור אחר, ובוודאי שאין לו את הזמן הנדרש להסתרת הרצח. הוא הבין שהפעולה עתידה לחשוף אותו, והוא הלך על כל הקופה״.

אלישע הקשיב בריכוז לדבריו של אלירן, נאלץ להודות בינו לבין עצמו – שאין פגם ממשי ניכר במסקנות אליהן הגיע אלירן. המגמה לא הייתה ברורה לו עדיין, אולם דומה היה – לפי האופן בו ניהל אלירן את השיחה, שהמסקנות הללו עתידות לשמש, איכשהו, נגדו או נגד ההתנהלות שלו. הוא מצא את עצמו מוטרד מאוד בשאלה, מה בדיוק מתכנן אלירן להוכיח - ומה תהיה המשמעות, בכל הנוגע להמשך שיתוף הפעולה ביניהם.

״שים לב״. המשיך אלירן, ואלישע האזין לכל מילה שלו בדריכות – כאילו חשש שתיפתח עליו פתאום מתקפה. ״למרות שבסופו של דבר התעכבתי בחוץ הרבה מאוד זמן, התוכניות של המתנקש – לא השתנו ולא התעדכנו. הוא יכול היה לנצל את הזמן הזה כדי לחזור למאורה שלו ולהתמגן, הוא יכול היה להסתיר את אמיר באופן שניתן יהיה לחשוב שהוא יצא מהחדר – וכך היינו מבזבזים זמן יקר בחיפוש אחריו, אבל הוא לא עשה כלום מכל זה. הוא פשוט פרץ החוצה, בלי שום תכנית או אסטרטגיה, בדרכו אל הגג. הוא ביצע פעולת התאבדות, למרות שהוא מסוגל היה לעשות זאת אחרת. המסקנה שלי היא, שהוא פשוט לא ידע. לא היה לו מושג על כך שאני מתעכב בחוץ, והוא בוודאי לא זה שתכנן את העיכוב שלי. הוא שהה בחדר עד שהוא סיים עם הרצח שאותו הוא תכנן מלכתחילה, ואחר כך – הוא פשוט מימש את התוכנית המקורית שלו. הוא יצא מהחדר לבדו, היישר לתוך מסדרון הומה שוטרים. הוא הבין שיש לפניו רק שתי ברירות – מעצר או מוות, והוא בחר באפשרות השנייה״.

אלישע ניער את ראשו. ״אוקיי, אלירן,״ הוא אמר בחדות. ״הבנתי את הנקודה. מה רצית להוכיח, מה אתה מנסה לומר לי?!״

אלירן שילב את ידיו. ״אמור לי, אלישע,״ הוא אמר, קולו רועד מעט. ״איזו סיבה יכולה להיות למתנקש תימהוני מצד אחד, אבל גם מקצוען מצד שני. מתנקש שהוכח לגביו שהוא אינו חושש מחשיפה - והמוות בעבורו הוא רק חלק מתוכנית עבודה מסודרת, לשבת בחיבוק ידיים כאשר אל החדר בו הוא מסתתר - נכנס הקצין הממונה על לכידתו?!״

״אם היית כל כך חשוב לו,״ המשיך אלירן להצליף בקולו, ״הוא בוודאי היה מנצל את ההזדמנות ומחסל אותך. בשביל אמיר, טכנאי מחשבים – שאולי גילה משהו או היה קרוב לגלות, היה מוכן המתנקש לחשוף את עצמו, גם במחיר חייו. אז בשביל הקצין הממונה, האיש שהאויב חושש ממנו יותר מכל, הוא לא יהיה מוכן ליטול את הסיכון?!״

״וחוץ מזה,״ המשיך אלירן, מתרומם באחת ממקומו כשפניו כלפי התקרה. ״אני רוצה שתרים רגע את העיניים, בוסקו! אני רוצה שתסתכל על החור שממנו זחל השרץ ההוא החוצה. אני רוצה שתראה עד כמה קרוב החור ההוא, ללוח האקוסטי שמעל הכיסא של עמיקם, שמאחוריו היה מוחבא המחשב של עמיקם. זה הרי קרוב כל כך! שני מטר, ואני עוד מפרגן!״ הוא עצר לרגע, כדי לתת אפקט דרמטי יותר למידע שבפיו, ומיד לאחר מכן המשיך – קולו מלא התרגשות. ״תקלוט, אלישע, תקלוט כבר!״ הוא קרא. ״הראש שלך היה בפנים, המתנקש היה מאחוריך! יכול להיות שאפילו הסתכלת לרגע או שניים לכיוון שלו, ולא קלטת כלום בגלל החושך והבגדים הכהים. הוא היה כל כך קרוב אליך, שאם הוא היה רק רוצה – כל מה שנדרש ממנו, זו תנועה אחת לכיוונך עם החרב המוזרה שהייתה לו על המותניים. אתה באמת חושב שהוא חשש ממך?! הרי הוא היה יכול לבטל אותך ברגע, ולמשוך אותך פנימה, כך שהיינו צריכים שעות על גבי שעות כדי להבין איפה אתה. מי בכלל חשב שאתה בחדר ההוא?! מי בכלל היה מעלה בדעתו לחפש שם?! מי בכלל ידע שאתה בתחנה?!״

ההבעה על פניו של אלישע הפכה אטומה. ״אני מנסה להבין מה אתה בעצם אומר,״ הוא ניסה לסכם, מנסה לשמור על קור רוח. ״אתה בעצם טוען, שהעובדה שהמתנקש המטורלל לא רצח אותי – מוכיחה שהעבודה שלי היא לא חשובה?!״

הוא ציפה להכחשה נמרצת, אבל למרבה ההפתעה – הנהן אלירן בראשו לחיוב. ״אם אני מצליח להבין את הראש של המתנקש, הסיבה היחידה שבגללה אנחנו עדיין מדברים – היא שמבחינתו, ומבחינת האנשים ששלחו אותו – אתה לא מסוכן, ולא מאיים״.

״אם יורשה לי להסתכן ולהרחיק לכת בהשערה שלי,״ הוא המשיך, מקפיד לא להביט לכיוונו של אלישע. ״הרי שלדעתי – לא רק שאתה לא מאיים על המתנקש ועל האנשים ששלחו אותו, אלא ההיפך הגמור הוא הנכון. אתה נכס מבחינתם, נכס שיש לשמר, נכס שיש להגן עליו״.

אלישע הזדקף בתנועה חדה. ״סליחה?!״ הוא השתומם מהתעוזה לומר דבר מעין זה.

אלירן לא נסוג מעמדתו. ״תחשוב על זה, בוסקו!״ הוא מיהר להסביר את עצמו. ״תחשוב על מספר הפעמים שהיית בסכנה והייתה לאויב יכולת לחסל אותך. כבר בבית של עמיקם, כפי שסיפרת לי, רדפו אחריך לבושי שחורים. הם לא התעניינו בך. חשוב היה להם להצית את הבית ולהסתלק״.

אלישע נופף בידו במחאה. ״הם ניהלו אחריי מרדף!״ הוא נלחם על האמת, כפי שראה אותה במחשבתו. ״הם התנגשו בי, הם יכולים היו לגרום לי פציעה חמורה!״

אלירן נענע את ראשו. ״אין ספק שהיה להם חשוב לאיים עליך, לאורך כל הדרך. אין ספק, שהם עשו הכול כדי לגרום לך להגיע למצב של חרדה ממשית לקראת הבאות. אבל בכל דרך שלא תסתכל על זה – הם היו קרובים אליך כמה פעמים, ובכל הפעמים האלו – קרה משהו שהציל אותך. אם אצל עמיקם ואמיר הם ידעו לעבוד במלוא התכליתיות, אצלך – יש תופעה מוזרה, של ניסים בלתי מוסברים שהשאירו אותך חי. אפילו כשהיית בגג, והמתנקש – שרצח את עמיקם ואמיר בלי שום בעיה, היה במרחק שני מטרים ממך עם סכין – זה נגמר איכשהו בזה שאתה נשארת בחיים והוא חוסל״.

אלישע נענע את ראשו. ״עזוב רגע את ההוכחות,״ הוא אמר בקול מבולבל. ״עוד נתווכח על זה מספיק. אני רוצה רק להבין את התיאוריה שלך עד הסוף. אני מנסה להבין, למה אתה חושב שיש סיכוי שהאנשים האלו – שאותם אני רודף, שהגעתי כל כך קרוב אליהם, יעדיפו אותי חי?! מאיזו סיבה בדיוק?!״

אלירן עטה על פניו הבעה חומלת. ״אני חושב,״ הוא אמר, ״שהם שולטים בך. הם מניעים אותך לעשות כל מה שטוב להם, כל מה שרצוי בשבילם. הם מבינים אותך, אלישע, ואיכשהו – הם יודעים לנתב אותך, כך שאתה בסופו של דבר תשרת אותם בדרכם.

״הם מנצלים את הבלבול, את חוסר היכולת להבין מי הם הכוחות הפועלים, את העובדה שהאינטרסים שלהם אינם ידועים לאיש, והם פשוט מפעילים אותך לפי תכנית מסודרת, כך שכל מה שתעשה – יהיה בסופו של דבר לטובתם.

״הם גרמו לך ללכת ראש בראש נגד הפרקליטות, נגד אגף חקירות מיוחדות, ונגד משרד ראש הממשלה. כשסיפרת לי על הניסיון של הפרקליטות לסלק אותך מהחקירה, הייתי במאה אחוז אתך. אבל עכשיו, אני פתאום קולט - ששנינו לא מבינים כלום. אני פתאום קולט, שיכול מאוד להיות שהפעולות שלך באמת הפריעו לפעילות של גופים גדולים יותר, שהתקדמו הרבה יותר מאתנו בחקירה, ויש להם פרספקטיבה אחרת. לך תדע איזה נזק גרמנו, שנינו, בכך שניהלנו חקירה במקביל. לך תדע, אם לא גרמנו במו ידינו לאירוע לצאת משליטה, בזמן שהגופים האחראיים – מסוגלים היו למנוע חלק מהנזק שנגרם.

״האנשים שעומדים בראש המערכת הזו, הם אנשים שמבינים בדיוק מה אתה מתכוון לעשות בכל צומת דרכים שאליה אתה נקלע. את ההשערה הזו, לא המצאתי בעצמי. הרי אתה היית זה שניסה לשכנע אותי שהיא הגיונית. חשבתי אז שזה ריאלי, ואני עדיין מחזיק באותה דעה. לא ייתכן שהם בעלי כוחות על שמאפשרים להם לחזות את העתיד. גם הסטטיסטיקאי הטוב בעולם, לא יוכל לומר איזו החלטה תקבל בכל רגע נתון.

״האופציה היחידה שנותרה לנו, היא זו שהעליתי. הם אמנם אינם יכולים לדעת - כצופים פסיביים מן הצד, כיצד יתקבלו ההחלטות שלך בכל התלבטות שתתלבט בה, אבל הם מסוגלים בהחלט - לפעול מלכתחילה באופן שידחק אותך, במוקדם או במאוחר, לכיוון שמשרת אותם. הם משתמשים בהיכרות שלהם אתך ועם הצורה בה אתה חושב, כדי לנסות עליך מגוון של מניפולציות – בתקווה שתעשה טעויות, שאותן הם יוכלו לנצל. בתקווה שהבלבול שלך יבוא לידי ביטוי בשגיאות שעשויות ליצור פרצות אבטחה.

״עד לרגע זה, הם הצליחו – כך נראה, הרבה מעל למשוער. הם גרמו לך לצאת למלחמת ראש בראש מול הפרקליטות, הקצונה הגבוהה, ועוד גופים ביטחוניים – שמי יודע מי הם ומה הכוח שלהם, אבל זו רק ההצלחה השולית שלהם. ההצלחה העיקרית, היא בכך שהם יצרו כאוס מוחלט כאן, בתחנה, בבית שלך. העקשנות שלך להילחם מול כל המערכת, הכריחה את האיש הכי חזק בתחנה – אפרים שוקן, להיעלם מכאן, שעות בודדות אחרי שעמיקם – מפקד יחידת המז״פ, מצא את מותו. במצב הזה, אתה יודע בדיוק כמוני, אין שום סיכוי ליחידות שנשארו בתחנה להתמודד בצורה מסודרת עם המבול של האירועים. זה נראה שהיה כאן תכנון מדויק לגמרי, ואתה היית האיש הנכון מבחינתם, במקום הנכון.

״אם זה לא מספיק, תחשוב על כל שאר ההחלטות שקיבלת. הפריצה שלך לבית של עמיקם – הסתיימה עם אפס הישגים. בזבוז המון אנרגיות על כלום ושום דבר, כשבסוף – התוצאה היא, שהאלמנה והיתומים הטריים, נשארו בלי בית, בלי רכוש, בלי מקום לחזור אליו. יכול מאוד להיות שהזיכרונות היחידים שהיו להם מעמיקם – היו בבית הזה.

״וכל זה, עוד בלי לדבר על האירועים כאן בתחנה. על זה שבחרת, מכל סיבה שלא תהיה, לנהל את החקירה מכאן – דווקא מהחדר שבתקרה שלו הסתתר מתנקש חמוש. אילולי היית מבצע את הבחירה הזו, אילולי היית נדחק לחשוב באופן מוזר כל כך – אולי היינו מפסידים כונן מחשב שעדיין לא הביא לנו שום תועלת, אבל אמיר עוד היה בחיים.

״המסקנה שלי, אלישע, היא ברורה. ההחלטות שלך הן אמנם עצמאיות, אבל הן מזוהמות באינטרסים של האויבים הגדולים ביותר שלך. הלחצים הפנימיים שהם גרמו לך להרגיש בכל רגע נתון – מובילים אותך לתוצאה נוראית. אפס הישגים, מול כישלונות שהולכים ונצברים לחובתך.

״אני מעריך אותך מאוד, אלישע, ואתה יודע את זה. אבל במקרה הזה – אני חושב שכל רגע שאתה ממשיך להיות האחראי על ביצוע החקירה, הוא פוטנציאל לסיכון עצום. אתה מוכרח לחשוב בהיגיון, אלישע. אסור לך להמשיך ולשחק לידיים שלהם. אתה מוכרח לצאת החוצה, בשביל למנוע מהם להמשיך ולשלוט בך, להמשיך ולהוביל אותך ואת התחנה כולה לאבדון מוחלט. אתה מוכרח לקבל החלטה קשה, החלטה מנהיגותית. אני לא אומר לך מה לעשות, אלישע, אבל אני חושב שאתה כבר מבין לבד מה נדרש ממך בכזו שעה...״

על פניו של אלישע הייתה הבעה מבולבלת לגמרי. הוא הטה את ראשו, מביט אל מכשיר הטלפון שלו שהתעורר שוב - בתזמון מושלם, רוטט במרץ – מרקד בתנועה מעגלית על טבלת השולחן החלקה.

הזווית בה היה ממוקם המכשיר, גרמה לשמו של איש הקשר להופיע במהופך. למרות זאת, יכול היה אלישע לקרוא ממקומו את השם הקצר, והוא לא הופתע לגלות – ששוב, מקור השיחה הוא מלשכתו של מפקד המחוז.
​

 

[mic003]

סקר דעת קהל. פרק 50 - מציאות רבודה.​

זה היה פרק מוזר, ללא ספק.
כשכתבתי אותו - היו לי שתי מטרות.
הראשונה: לסדר היטב את לוח הזמנים של היממה, ולהסביר מה עשה המתנקש בכל רגע נתון, באופן שהקוראים יוכלו להתרווח ולומר - אה, זה בסדר. זה דווקא מסתדר. זה נורמלי.
השנייה: לשכנע את הקוראים בהתפתחות המוזרה בעלילה, שלמעשה - משנה כאן באופן די דרמטי את היחס בין רעים לטובים, בין הצלחה לכישלון, בין התקדמות לנסיגה. האתגר שלי היה - להצליח לשכנע את הקוראים, בלי להקדיש לזה חמש, עשר או חמש עשרה פרקים. רק כמה פיסקאות, שבהן הכול מתהפך.
חשוב לי מאוד לשמוע את דעתכם. להבין, האם השגתי את המטרות שלי. האם הפרק היה מעניין, מפתיע, חשוב, מעציב, מקשה על החיים, וכן הלאה. חברי קהילת הכתיבה - זה התפקיד שלכם.
בסקר, למרבה הצער, אפשר להציג רק שאלה אחת. ולכן, אני בוחר דווקא בשאלה שנוגעת למטרה השנייה שהעמדתי. באופן חריג, השאלה תהיה ישירות לגבי התוכן, והנה היא לפניכם:
האם לדעתך אלירן צודק בניתוח של האירועים, והאם זה מוצא חן בעיניך:
אם אתה חושב ש...
א. זה נראה הכי הגיוני, ואני אוהב את זה. הצבע ׳שכוייח׳.
ב. זה נראה הכי הגיוני, לצערי הרב. הייתי רוצה תשובה אחרת לשאלות שבסיפור. הצבע ׳עצוב׳.
ג. זה נראה הכי הגיוני, אבל אני מתלבט - כי אלישע לא פראייר. הצבע ׳תודה׳.
ד. התיאוריה של אלירן לא נראית לי נכונה בכלל, וחבל. זה יכול היה להיות מהלך אמיץ. הצבע ׳וואו׳.
ה. התיאוריה של אלירן לא נראית לי נכונה בכלל, וזה מרגיע. הצבע ׳צוחק׳.​

 

[CN]

סקר דעת קהל. פרק 50 - מציאות רבודה.​

זה היה פרק מוזר, ללא ספק.
כשכתבתי אותו - היו לי שתי מטרות.
הראשונה: לסדר היטב את לוח הזמנים של היממה, ולהסביר מה עשה המתנקש בכל רגע נתון, באופן שהקוראים יוכלו להתרווח ולומר - אה, זה בסדר. זה דווקא מסתדר. זה נורמלי.
השנייה: לשכנע את הקוראים בהתפתחות המוזרה בעלילה, שלמעשה - משנה כאן באופן די דרמטי את היחס בין רעים לטובים, בין הצלחה לכישלון, בין התקדמות לנסיגה. האתגר שלי היה - להצליח לשכנע את הקוראים, בלי להקדיש לזה חמש, עשר או חמש עשרה פרקים. רק כמה פיסקאות, שבהן הכול מתהפך.
חשוב לי מאוד לשמוע את דעתכם. להבין, האם השגתי את המטרות שלי. האם הפרק היה מעניין, מפתיע, חשוב, מעציב, מקשה על החיים, וכן הלאה. חברי קהילת הכתיבה - זה התפקיד שלכם.
בסקר, למרבה הצער, אפשר להציג רק שאלה אחת. ולכן, אני בוחר דווקא בשאלה שנוגעת למטרה השנייה שהעמדתי. באופן חריג, השאלה תהיה ישירות לגבי התוכן, והנה היא לפניכם:
האם לדעתך אלירן צודק בניתוח של האירועים, והאם זה מוצא חן בעיניך:
אם אתה חושב ש...
א. זה נראה הכי הגיוני, ואני אוהב את זה. הצבע ׳שכוייח׳.
ב. זה נראה הכי הגיוני, לצערי הרב. הייתי רוצה תשובה אחרת לשאלות שבסיפור. הצבע ׳עצוב׳.
ג. זה נראה הכי הגיוני, אבל אני מתלבט - כי אלישע לא פראייר. הצבע ׳תודה׳.
ד. התיאוריה של אלירן לא נראית לי נכונה בכלל, וחבל. זה יכול היה להיות מהלך אמיץ. הצבע ׳וואו׳.
ה. התיאוריה של אלירן לא נראית לי נכונה בכלל, וזה מרגיע. הצבע ׳צוחק׳.​

ב"ה

התיאוריה של אלירן יכולה להישמע הגיונית,
אבל יש לי בה כמה חורים -

הכי בולט, תוך כדי הקריאה, שאלירן משווה את מה שקרה סביב הבית של עמיקם והנהיגה אז - למה שקרה בגג. בגג היתה לאלישע עליונות על המתנקש, ההוא היה עם נשק קר ואלישע עם נשק חם,
אז זה לא היה כזה 'נס' שאלישע יצא בחיים והמתנקש חוסל. זו היתה הצרימה הראשונה.

החור השני הוא, שליאוניד כן נתן אמון באלישע וגילה לו הכל, למרות שאלירן גם היה על הגג והוא יכל לבחור לשתף את אלירן ולהגיד לאלישע לצאת מהסיפור.

החור השלישי הוא, שזו לא היתה עקשנות עיוורת של אלישע להמשיך נגד כולם, אלא זה היה בגיבוי מלא של אפרים. הוא זה שעירב אותו עד העומק ושלח אותו לעמיקם, והוא זה שגם הגיע אליו הביתה אח"כ ונתן לו את ההזדמנות לעבוד כל הלילה כדי לפצח את התעלומה, ועוד דחה את השחרור ל3 לפנות בוקר כדי שלאלישע יהיו עוד כיווני חקירה.

החור הרביעי, שהוא די מציק, זה הזלזול של אלירן בכל מה שאלישע כן השיג.
אלישע לא השאיר אחריו רק להבות חרוכות,
הוא כן השיג מהבית של עמיקם מידע - שאמיר פיצח במעבדה השכוחה ההיא. אמנם ליאוניד הסביר לו שהמידע הושתל בכוונה, כדי לבלבל מישהו אחר - אבל אלישע כן פעל נכון בכך שניסה להשיג מידע מהמחשב. וגם, בלי החלק הזה הוא גם לא היה חושב להכניס את אמיר לצוות (אמנם הוא חרץ בזה את גורלו של אמיר למוות, אבל בזה באמת לא הייתי מאשימה אותו).
גם מהמחשב של עמיקם במשרד, שכמעט נפרץ לחלוטין בידי אמיר, אלירן מתעלם כאילו זה לא שווה כלום. והרי זה היה שווה מספיק כדי שאמיר נרצח בגלל זה, כלומר היתה למחשב הזה כן חשיבות! לא סתם אלישע חיפש אותו והתעכב על הפרט הזה.
וגם, אלירן גם קצת מחפה על עצמו, על המחדל שהוא עזב את החדר, אחרי שאלישע בחר לעלות לבד על הגג כדי לא לסכן את שניהם, בפרט את אמיר. כלומר אלישע כן חשש, אולי הוא לא ידע שהמתנקש בחדר, אבל הוא כן רצה שאלירן ישמור על אמיר.(למרות שכבר אז חשבתי שהפתרון הכי נכון הוא שאמיר ייצא לשבת במקום אחר בתחנה, מקום הומה אדם, ואלירן יעלה עם אלישע לגג לבדוק איך המתנקש הגיע לחדר)

אם אחשוב עוד, כנראה שיהיו עוד חורים בתיאוריה הזו, למרות שהיא עונה על השאלה העיקרית - למה אלישע טרם חוסל.

המסקנה של אלירן הכי לא נראית לי.
לא הגיוני שאלישע יתנטרל לגמרי, וממש לא ברור שראשי המערכת הבטחונית צודקים - ואיכשהו אחרי ה7.10 רמת האמון שלנו בהם סובבת סביב האפס המוחלט.
מה שהייתי מציעה הוא, שאלירן יוביל את החקירה, ואלישע יהיה איתו בצוות. כך מי שיקבל סופית את ההחלטות יהיה אלירן, אבל אלישע ייתן את הידע שהוא צבר בכל היממה הזו.

הרי אלישע חקר את מלכיאלי, פגש את משפחת חזן, דיבר באריכות עם עמיקם, דיבר גם עם ראובן, וגם עם ליאוניד, כרגע יש לו המון המון ידע - שאולי לא נותן לו את הפתרון המלא, אבל הוא הכרחי כדי למצוא את הפתרון הזה.
לומר לו לעוף מהתיק זה טעות של אלירן, לדעתי.

 

[ר' יעקב ישראל]

ב"ה

התיאוריה של אלירן יכולה להישמע הגיונית,
אבל יש לי בה כמה חורים -

הכי בולט, תוך כדי הקריאה, שאלירן משווה את מה שקרה סביב הבית של עמיקם והנהיגה אז - למה שקרה בגג. בגג היתה לאלישע עליונות על המתנקש, ההוא היה עם נשק קר ואלישע עם נשק חם,
אז זה לא היה כזה 'נס' שאלישע יצא בחיים והמתנקש חוסל. זו היתה הצרימה הראשונה.

החור השני הוא, שליאוניד כן נתן אמון באלישע וגילה לו הכל, למרות שאלירן גם היה על הגג והוא יכל לבחור לשתף את אלירן ולהגיד לאלישע לצאת מהסיפור.

החור השלישי הוא, שזו לא היתה עקשנות עיוורת של אלישע להמשיך נגד כולם, אלא זה היה בגיבוי מלא של אפרים. הוא זה שעירב אותו עד העומק ושלח אותו לעמיקם, והוא זה שגם הגיע אליו הביתה אח"כ ונתן לו את ההזדמנות לעבוד כל הלילה כדי לפצח את התעלומה, ועוד דחה את השחרור ל3 לפנות בוקר כדי שלאלישע יהיו עוד כיווני חקירה.

החור הרביעי, שהוא די מציק, זה הזלזול של אלירן בכל מה שאלישע כן השיג.
אלישע לא השאיר אחריו רק להבות חרוכות,
הוא כן השיג מהבית של עמיקם מידע - שאמיר פיצח במעבדה השכוחה ההיא. אמנם ליאוניד הסביר לו שהמידע הושתל בכוונה, כדי לבלבל מישהו אחר - אבל אלישע כן פעל נכון בכך שניסה להשיג מידע מהמחשב. וגם, בלי החלק הזה הוא גם לא היה חושב להכניס את אמיר לצוות (אמנם הוא חרץ בזה את גורלו של אמיר למוות, אבל בזה באמת לא הייתי מאשימה אותו).
גם מהמחשב של עמיקם במשרד, שכמעט נפרץ לחלוטין בידי אמיר, אלירן מתעלם כאילו זה לא שווה כלום. והרי זה היה שווה מספיק כדי שאמיר נרצח בגלל זה, כלומר היתה למחשב הזה כן חשיבות! לא סתם אלישע חיפש אותו והתעכב על הפרט הזה.
וגם, אלירן גם קצת מחפה על עצמו, על המחדל שהוא עזב את החדר, אחרי שאלישע בחר לעלות לבד על הגג כדי לא לסכן את שניהם, בפרט את אמיר. כלומר אלישע כן חשש, אולי הוא לא ידע שהמתנקש בחדר, אבל הוא כן רצה שאלירן ישמור על אמיר.(למרות שכבר אז חשבתי שהפתרון הכי נכון הוא שאמיר ייצא לשבת במקום אחר בתחנה, מקום הומה אדם, ואלירן יעלה עם אלישע לגג לבדוק איך המתנקש הגיע לחדר)

אם אחשוב עוד, כנראה שיהיו עוד חורים בתיאוריה הזו, למרות שהיא עונה על השאלה העיקרית - למה אלישע טרם חוסל.

המסקנה של אלירן הכי לא נראית לי.
לא הגיוני שאלישע יתנטרל לגמרי, וממש לא ברור שראשי המערכת הבטחונית צודקים - ואיכשהו אחרי ה7.10 רמת האמון שלנו בהם סובבת סביב האפס המוחלט.
מה שהייתי מציעה הוא, שאלירן יוביל את החקירה, ואלישע יהיה איתו בצוות. כך מי שיקבל סופית את ההחלטות יהיה אלירן, אבל אלישע ייתן את הידע שהוא צבר בכל היממה הזו.

הרי אלישע חקר את מלכיאלי, פגש את משפחת חזן, דיבר באריכות עם עמיקם, דיבר גם עם ראובן, וגם עם ליאוניד, כרגע יש לו המון המון ידע - שאולי לא נותן לו את הפתרון המלא, אבל הוא הכרחי כדי למצוא את הפתרון הזה.
לומר לו לעוף מהתיק זה טעות של אלירן, לדעתי.

כל מילה!
הצלחתם לתמלל למילים, את תחושת חוסר הנוחות שהייתה לי, כשקראתי את הפרק.