סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

לא מכיר כלל כזה, ולא ראיתי אף אחד שעושה כך.
מעניין.
נתקלתי בכלל הזה.
המרכאות ה'מיותרות' הן כנראה, כדי להראות שזה עדיין ציטוט. רגע, עוד לא סיימנו.
 
עכשיו נזכרתי...
קראתי על הכלל הזה בספר 'תכתבו' של משה גוטמן ולירון פיין.
לאחר מכן עברתי על כמה ספרים של סופרים מוכרים, ונוכחתי לדעת שהכלל הזה מיושם.
מעניין, אני שמתי לב לזה כמעט בכל ספר מחדש.
 
מטורף!
הפריע לי רק שאתה לא סוגר את רוב הפסקאות שבהם ראובן מדבר עם מרכאות.
זה מכוון. אני נוהג כך בכל ציטוט שכולל יותר מפסקה אחת.
לגבי השאלה אם זה נכון מבחינה תחבירית, עדיין לא ראיתי כלל רשמי בעניין. באופן יבש, אין אפשרות של מרכאות בפתיחת פיסקה בלבד. עם זאת, בהרבה מאוד ספרים ועיתונים שקראתי, מקובלת הצורה הזו.
אני אוהב את הצורה הזו, משום שבפרקים מהסוג הזה - יש הרבה מאוד פיסקאות בציטוט אחד, ולכן - מרכאות בתחילה ובסוף בלבד, אינן מספקות. גם מרכאות בתחילת וסוף כל פסקה אינן טובות, משום שעלול להתקבל הרושם שמדובר בדו-שיח, בזמן שמדובר במונולוג. האופציה הזו, מצד אחד משמרת את התחושה שמדובר בציטוט, ומצד שני - מונעת טעות.
תוכלו לראות דיון בנושא כאן:
מהתבוננות ראשונית נראה, שדווקא אלו האמונים על שימוש תקני בסימני פיסוק, מתנגדים לצורה הזו, בפרט כשאין נימוק שמסביר אותה. במקרה הזה, אני חושב שהנימוק מספיק כדי להמשיך ולהשתמש בצורה כזו, בפרט כאשר אין הנחיה רשמית נגד זה, והנוהג - כאמור, בספרים ובעיתונות, הוא כפי שנהגתי עד כה.
באופן כללי, השקפת העולם שלי היא, שחשוב מאוד לשמור על תחביר תקין ועל חיסרון בשגיאות כתיב. לעומת זאת, בכל הנוגע לסימני פיסוק - אני מעדיף את החוויה של הקורא על פני הדיוק המושלם בתחביר. לעיתים זה סותר, ולכן אתם עשויים למצוא אצלי חריגות, כמו: וי״ו החיבור אחרי פסיק, הופעת סימני פיסוק באופן אחיד - תמיד אחרי מרכאות (אף פעם לא לפניהן), וגולת הכותרת - השימוש הבלתי פרופורציונלי שלי בקו מפריד, שלדעתי - הוא אחד המאפיינים הבולטים של הכתיבה שלי (אני חושב שיש אצלי יותר קווים מפרידים מנקודות, כמעט כמו כמות הפסיקים). אני מקווה שלא תתחילו לשים לב עכשיו לכל החריגות הללו, אבל אני ריאלי ואני יודע שבוודאי תשימו לב - אז אני מקווה שזה לפחות יעבור לכם מהר. בקיצור: המסר שלי הוא, שאני מכיר את הכללים - אבל מעדיף לפעמים להתעלם מהם.
מה שכן: אם יש למישהו המלצה איך להרוויח את שני הדברים, כלומר: גם לפסק בצורה תקינה וגם לשמור על חווית הקורא, אני תמיד אשמח לשמוע.
 
הופעת סימני פיסוק באופן אחיד - תמיד אחרי מרכאות (אף פעם לא לפניהן)
זו שיטה לגיטימית בהחלט. עיין כאן (יש שם 2 שיטות).
(אם כי יתכן, שאתה מרחיב את השיטה השניה קצת יותר מידיי...).

קראתי כלל יפה ב'תכתבו' של גוטמן ופיין:
המירכאות הם הכרזה על פתיחת הקלטה, ובסיום הם ההכרזה על סיומם.
כל מה שמהווה חלק מההקלטה של הדובר, נכנס בתוך המירכאות.
 
זו שיטה לגיטימית בהחלט. עיין כאן (יש שם 2 שיטות).
כן. נכון. אתה צודק.
אני באמת נוהג כמתואר שם, חוץ מסימן שאלה שאני מוציא החוצה (סימן קריאה אני תמיד שם בפנים).
חשוב לי לומר, שהדקדוק והתחביר שלי - הם רק תוצאה של התנסות, ולא של לימוד. אני מתבסס בעיקר על הרבה ספרים שקראתי בעבר, ומעט כללים ששמעתי או שקראתי במקרה במקורות שונים. בספרים, ראיתי שלפעמים סימני פיסוק מופיעים לפני מרכאות ולפעמים אחרי. באופן כללי, בעניין הזה - אני כותב בדרך שנראית לי הכי נוחה לקריאה. אבל אם סימני השאלה הוא הבעיה היחידה כאן - אני כנראה אשנה את זה, כדי להתיישר עם הכלל הרשמי.
בכל אופן, בינתיים, לא קיבלתי הרבה הערות על כתיב ודקדוק. היו אמנם מעט שגיאות כתיב לא מכוונות, שתוקנו מיד. אבל מבחינתי - המשמעות היא שלפחות בנושא הזה, הכתיבה שלי עומדת ברף המקצועי הנדרש, גם אם היא לא מדויקת לגמרי. אם יש למישהו הערות בכל זאת - אני תמיד אשמח לשמוע.
 
כן. נכון. אתה צודק.
אני באמת נוהג כמתואר שם, חוץ מסימן שאלה שאני מוציא החוצה (סימן קריאה אני תמיד שם בפנים).
חשוב לי לומר, שהדקדוק והתחביר שלי - הם רק תוצאה של התנסות, ולא של לימוד. אני מתבסס בעיקר על הרבה ספרים שקראתי בעבר, ומעט כללים ששמעתי או שקראתי במקרה במקורות שונים. בספרים, ראיתי שלפעמים סימני פיסוק מופיעים לפני מרכאות ולפעמים אחרי. באופן כללי, בעניין הזה - אני כותב בדרך שנראית לי הכי נוחה לקריאה. אבל אם סימני השאלה הוא הבעיה היחידה כאן - אני כנראה אשנה את זה, כדי להתיישר עם הכלל הרשמי.
בכל אופן, בינתיים, לא קיבלתי הרבה הערות על כתיב ודקדוק. היו אמנם מעט שגיאות כתיב לא מכוונות, שתוקנו מיד. אבל מבחינתי - המשמעות היא שלפחות בנושא הזה, הכתיבה שלי עומדת ברף המקצועי הנדרש, גם אם היא לא מדויקת לגמרי. אם יש למישהו הערות בכל זאת - אני תמיד אשמח לשמוע.
בשביל זה הוספתי את הכלל בסיום, זהו כלל שעוזר מאוד להבין, מה נכון להכניס בין המירכאות, ומה לא.
קראתי כלל יפה ב'תכתבו' של גוטמן ופיין:
המירכאות הם הכרזה על פתיחת הקלטה, ובסיום הם ההכרזה על סיומם.
כל מה שמהווה חלק מההקלטה של הדובר, נכנס בתוך המירכאות.
ובנימה אישית: גם אני לא למדתי כללי תחביר ודקדוק (הידע נרכש מקריאה מרובה ואינטואיציה), ופעמים רבות אני עומד בדילמה הזאת, בעיקר בייחס לפיסוק וגרורותיו.

לגבי שאלתך: אני לא נתקלתי במשהו צורם, מבחינה תחבירית.
ובהתחשב בכך שהסופרים הכי מוכשרים בפורום עוקבים אחרי הסיפור בלהיטות, אפשר להניח שהכתיבה מקצועית בהחלט!
 
מבחינתי - המשמעות היא שלפחות בנושא הזה, הכתיבה שלי עומדת ברף המקצועי הנדרש, גם אם היא לא מדויקת לגמרי. אם יש למישהו הערות בכל זאת - אני תמיד אשמח לשמוע.
אין ספק שהכתיבה והתחביר שלך הם ברמה מקצועית גבוהה מאד.
רק היה לי מוזר ששמת מרכאות רק בתחילת הפיסקה, ומששמעתי שזה כלל מקובל ואתה עושה כן במכוון נחה דעתי.
 
אשמח מאד אם תביא לי ציטוט משם.
בבקשה, העתקתי לך מילה במילה.
ויש גם טוויסט, הוא ממליץ לנסות לשבור את הרצף, כדי להימנע מהפיסוק המוזר הזה.

הנה הציטוט ממדריך הכתיבה המצוין 'תכתבו' של פיין וגוטמן (דרך אגב: מדובר בספר מדהים ומומלץ!):

ומה קורה כשההיגד עצמו מחולק לפיסקאות? למשל, בעת מונולוגים ארוכים או נאומים? כדי להמחיש את הפתרון שחור על גבי לבן כיבדנו את פיין לענות בקול רם על השאלה הזו.​
"זאת בעיה", ענה פיין בהתרגשות, "שעדיף לברוח ממנה מאשר להתחפר בה ולפתור אותה. מבחינה טכנית, במקרה כזה לא מציבים את מירכאות הסיום בסופי הפיסקאות, אלא רק את מירכאות הפתיחה. ממש כפי שקורה בנאום זה, בפיסקה זו ממש.
"את הפיסקה הבאה פותחים שוב במירכאות. זה נראה מוזנח, נכון, אז כדאי לברוח מהבעיה. איך? משלבים בתוך הנאום מרכיבים חדשים בטקסט. מרכיבים כמו פעולות, תיאורים או מחשבות, שמאפשרים להפסיק את ההיגד במירכאות, ממש כמו בפיסקה הבאה".
פיין הביט סביב, מנסה להבין מה ממה שהוא אמר חדר את קליפת מוחם של הסובבים אותו. היה קשה לדעת, כי מנקודת מבטו כולם נחזו כקוראים ספר (אותו עמוד כספר!) וקימטו מצח או את קצה העמוד כספר. מה שכן, הוא ידע שבעצם החדרת מרכיבים חדשים לטקסט הוא הפעיל אזורים חדשים במוחם של הקוראים.
הוא נאנח, זז בכיסאו, והמשיך.
"לסיכום, כדאי לא לכתוב נאומים. זאת אומרת דיאלוגים ארוכים- ארוכים. ואם אין ברירה, שלבו בתוכם פעולות, כמו אנחות, תזוזות בתוך כיסאות, והתזת ראשים של דמויות בשם זלמן תפוחסקי".
 
בבקשה, העתקתי לך מילה במילה.
ויש גם טוויסט, הוא ממליץ לנסות לשבור את הרצף, כדי להימנע מהפיסוק המוזר הזה.

הנה הציטוט ממדריך הכתיבה המצוין 'תכתבו' של פיין וגוטמן (דרך אגב: מדובר בספר מדהים ומומלץ!):

ומה קורה כשההיגד עצמו מחולק לפיסקאות? למשל, בעת מונולוגים ארוכים או נאומים? כדי להמחיש את הפתרון שחור על גבי לבן כיבדנו את פיין לענות בקול רם על השאלה הזו.​
"זאת בעיה", ענה פיין בהתרגשות, "שעדיף לברוח ממנה מאשר להתחפר בה ולפתור אותה. מבחינה טכנית, במקרה כזה לא מציבים את מירכאות הסיום בסופי הפיסקאות, אלא רק את מירכאות הפתיחה. ממש כפי שקורה בנאום זה, בפיסקה זו ממש.
"את הפיסקה הבאה פותחים שוב במירכאות. זה נראה מוזנח, נכון, אז כדאי לברוח מהבעיה. איך? משלבים בתוך הנאום מרכיבים חדשים בטקסט. מרכיבים כמו פעולות, תיאורים או מחשבות, שמאפשרים להפסיק את ההיגד במירכאות, ממש כמו בפיסקה הבאה".
פיין הביט סביב, מנסה להבין מה ממה שהוא אמר חדר את קליפת מוחם של הסובבים אותו. היה קשה לדעת, כי מנקודת מבטו כולם נחזו כקוראים ספר (אותו עמוד כספר!) וקימטו מצח או את קצה העמוד כספר. מה שכן, הוא ידע שבעצם החדרת מרכיבים חדשים לטקסט הוא הפעיל אזורים חדשים במוחם של הקוראים.
הוא נאנח, זז בכיסאו, והמשיך.
"לסיכום, כדאי לא לכתוב נאומים. זאת אומרת דיאלוגים ארוכים- ארוכים. ואם אין ברירה, שלבו בתוכם פעולות, כמו אנחות, תזוזות בתוך כיסאות, והתזת ראשים של דמויות בשם זלמן תפוחסקי".
אוקיי.
הם גם לא תומכים בצורה הזאת, ואומרים שעדיף לברוח מזה.
כי כמו שכתבתי בהתחלה, זה ממש צרם לי בעיינים.
 
אוקיי.
הם גם לא תומכים בצורה הזאת, ואומרים שעדיף לברוח מזה.
כי כמו שכתבתי בהתחלה, זה ממש צרם לי בעיינים.
נכון.
רק שחשוב להדגיש שני דברים:
1. זו הצורה הנכונה דקדוקית/תחבירית לעשות זאת.
2. הצורה הזאת מקובלת ומיושמת בספרים רבים מאוד.
 
הודעה על פרק חדש.
העליתי פרק חדש בנספח.
להלן קישור לפרק (מקווה, אם לא - תעבירו לדף הרצוי):
אני רק מבהיר, שהפרקים בנספח קצרים באופן ניכר מהפרקים באשכול העיקרי, במכוון. אני פשוט לא רוצה להעמיס יותר מדי, ובעיקרון - זה אמור לבוא בין פרקים די מותחים, כך שהניסיון הוא - להקל את החוויה, עד שנגיע לרגעים המותחים באמת (העלילה שם מתפתחת נורא מהר. הרבה יותר מאשר כאן. כמה פרקים בודדים, ואנחנו מסתנכרנים).
תגיבו, תעבירו ביקורת, תעודדו, תשאלו, תענו. רק אל תהיו אדישים.
 
49

מפקד המחוז.

הכול קרה מהר מדי.

רק לפני כמה רגעים – הייתה רחבת הגג מלאה חיים. ליאוניד עוד היה פעיל, ואלישע היה ממוקד במאמץ לקלוט כל מילה שיוצאת מפיו. רק לפני רגעים, היו כל מחשבותיו של אלישע נתונות לעורך הדין השרוע על האספלט, ולגילויים שהוא חשף בקצב מסחרר.

ופתאום, בלי שום הכנה מראש, הופסקה השיחה. ליאוניד נלקח באלונקה, אנשי הצוות הרפואי נעלמו מהשטח עד האחרון שבהם, ודממה מוחלטת השתררה.

תחושה מוזרה של ריקנות הזדחלה לליבו של אלישע. כאילו התרגל לקצב אינטנסיבי של התרחשויות, עד שהוא לא היה מסוגל להכיל היעדר תנועה, אפילו לרגעים בודדים. הוא לא הכין את עצמו מראש לאפשרות שהאירוע יתפזר בלי שום התראה, וכעת – בהיעדר תכנית פעולה, הוא מצא את עצמו עומד ובוהה בעצמים הכהים שהזדקרו ממולו, מנסה לעכל את השינויים החדים שערערו לגמרי את כל מה שחשב עד כה, להבין – מה המשמעות האמיתית שלהם, וכיצד עתיד הידע החדש שצבר להשפיע על פעולותיו.

מוחו היה מוצף בכמות גדולה מדי של מידע. הוא פתאום הבין, שכל מה שחשב שהוא יודע על אירועי היממה האחרונה – אינו אלא פיסה קטנטנה מתוך יריעה אינסופית. שבריר של ידע, מתוך מאגר עצום – כזה שהשכל האנושי אינו יכול לקלוט ולהכיל את ממדיו.

אם עד עכשיו היה בטוח אלישע, שהאירועים אותם הוא חוקר – תוכננו ובוצעו בימים האחרונים, הרי שכעת התברר לו – עד כמה הוא שגה, ועד כמה היה רחוק מלהבין את המשמעות האמיתית שלהם. יריית הפתיחה לאירועי היממה האחרונה, לפחות על פי מה שסיפר עורך הדין, נורתה לפני עשורים, כאשר אלישע עוד היה שוטר זוטר בתחילת הקריירה שלו.

במשך השנים, הרהר אלישע, היה הוא עצמו - עסוק בבניית הקריירה שלו. אולם עורך הדין – כך מתברר, היה ממוקד בניסיון לאסוף כל פרט על אותם אירועים מסתוריים, אם משום שהיה תמיד חלק בלתי נפרד מהארגון של נמרוד, ואם משום שתמיד רצה – במקום פנימי כלשהו, לשוב לזרועות החוק והיושר. שנים ארוכות, כך נראה, הקדיש ליאוניד למשימה, ועדיין – חסרים לו פרטים מהותיים. עדיין, רב הנסתר על הגלוי.

האם יש בכלל סיכוי?! האם יוכל הוא, אלישע, להשלים בימים בודדים את מה שלא השלים עורך הדין לאורך עשרות שנים?! האם יש לו בכלל את הזמן להדריך את אלו שראה כממשיכים שלו, אלירן ואמיר, להעביר אליהם את כל הידיעות שניתנו לו על ידי עורך הדין, או שמא – מיד עם צאתו מכאן, עתיד הוא להילקח לחקירה, באשמת ביצוע פעילות אסורה, בניגוד להוראה ישירה של הפרקליטות ושל הפיקוד הגבוה?! והאם הם יוכלו לבצע את העבודה שהוטלה עליהם כראוי, בלי לחשוש שאותם גופים עלומים שדאגו להדיח את אלישע יגרמו גם להם לעזוב את החקירה, ברצונם או בעל כרחם?!

השאלות היו קשות, והן ערערו לחלוטין את כל מה שאלישע חשב עד לפני שעה קלה על עצמו, ועל הגופים שהוא משרת. המאמץ האדיר של השעות האחרונות הביא את איבריו לסף שבירה, והוא כרע על ברכיו, מתיישב בהיסח הדעת על הרצפה הרטובה.

רק כאשר החלו המים להיספג במכנסיו המגוהצות, ועורו החל לחוש בקרירות כתוצאה מהמגע במים, הוא קלט את הטעות שעשה, ומיהר להתרומם על ברכיו. הרטיבות הייתה בלתי נעימה, במיוחד במזג אוויר קר כל כך, אולם התחושה הפנימית – הייתה קשה הרבה יותר. הוא חש שהוא מאבד שליטה. בליבו הוא החל לתהות, האם קורה לו משהו?! האם הוא מאבד את צלילות דעתו?!

מבטו נע אל מכשיר הטלפון שבכף ידו. המכשיר שהעניק לו ליאוניד רגעים לפני שנלקח, יחד עם הוראה מעורפלת, שאלישע התקשה לפענח. מבלי לחשוב, פתח אלישע את המכשיר המיושן, אצבעותיו מקישות על המקשים הבולטים. הוא פתח את תיקיית אנשי הקשר, הייתה שם רק שורה אחת.

דקלה.

שוב דקלה.

עוד חידה בלתי פתורה, עוד קצה חוט בלתי מפוענח.

דחף פנימי בתוכו דרש ממנו לחייג אל איש הקשר, לנסות ולדלות מידע בדרך הזו. אולם היה משהו במילים שאמר ליאוניד, שמנע ממנו לעשות זאת. אם הוא ירד לסוף דעתו של עורך הדין, הרי שאותה דקלה אלמונית – תהיה מוכנה לענות רק פעם אחת לשיחה ממספר הטלפון שהוא מחזיק כעת. בהנחה ואכן הבין אלישע נכון את הדברים, ובהנחה ועורך הדין דייק לגביהם, הרי שמוטב יהיה לשמור את השיחה הבודדת לזמן חשוב יותר, בו הוא יוכל לפחות להבין איזו עזרה תציע לו דקלה האלמונית, אם זה אכן שמה. בשלב הזה, השאלה היחידה שהוא מסוגל לשאול – היא בקשר לזהותה של אותה דקלה, ומשום מה – הייתה לאלישע תחושה שדווקא על השאלה הזו, הוא אינו צפוי לקבל תשובה מספקת.

מחשבותיו של אלישע נדדו אל המילים האחרונות שאותן הספיק עורך הדין לומר לו. ״הוא היה פה. הרוצח. לידך. כל היום״.

אלו היו מילים מצמררות, ואלישע התקשה להבין את פשרן. מיהו הרוצח המדובר?! האם הכוונה למתנקש, שמצא את מותו כבר מזמן?! אם כן, מדוע כינה אותו ליאוניד ׳רוצח׳?! למיטב ידיעתו של אלישע, האיש לא הצליח למלא את משימתו. הוא אולי ניסה לרצוח, אבל הוא לא ממש רוצח...

האם היה זה חוסר דיוק מצדו של עורך הדין, או שיש כאן חוסר הבנה מצדו של אלישע?! האם ייתכן שעורך הדין התכוון בכלל לאדם אחר, או שהוא – אלישע, מפספס כאן משהו?!

שני רגעים של מחשבה חלפו, לאחריהן – הכתה ההבנה באלישע, מהירה כברק.

״עמיקם!״ הוא ביטא את המילה בלחש, רק משום שהייתה זו הבנה מפתיעה כל כך – עד שהוא לא מסוגל היה לשמור אותה בתוך מחשבותיו בלבד.

קרעי המידע נעו בתוך מחשבותיו, מתקבצים, יוצרים יחד תמונה אחת ברורה, תמונה מצמררת – שגרמה לגופו לרעוד, ולא רק בגלל הקור העז.

הוא פתאום הבין, שהמתנקש לא נשלח לכאן כדי לעצור את ליאוניד. הוא גם לא נשלח לכאן כדי לפגוע באלישע עצמו. כל אלו, היו מטרות משניות.

המתנקש היה כאן בשביל עמיקם. הוא הבין שעמיקם אסף חומר רגיש, והוא היה נחוש למנוע ממנו לשתף עם חבריו את החומר. המתנקש המתין, מי יודע כמה זמן, במקום מוסתר בתחנה. הוא המתין עד שעמיקם יהיה לבדו בחדרו, ניצל את שעת הכושר, וביצע את זממו.

ליאוניד לא טעה במונח בו השתמש. לבוש השחורים הוא אכן רוצח. רוצח מתוחכם, שהצליח לבצע משימה בלתי אפשרית. הוא הצליח לרצוח קצין משטרה, כשהאחרון יושב בחדרו, לאור היום, כאשר יש מאות שוטרים בתחנה ובסביבתה.

והוא עשה זאת מבלי להתגלות.

ההבנה הייתה מעוררת אימה, ואלישע מצא את עצמו נע אל מעקה הבטון שתחם את הגג, כאילו רצה לוודא שהמתנקש אכן נהרג, ושהוא אינו עומד לצוץ פתאום מאחוריו, או במקרה הגרוע יותר – ממולו.

מבט אחד אל הרחוב שמתחת לבניין תחנת המשטרה, הספיק לאלישע כדי להרגיע את החשש המסוים הזה. הרחוב, שבימים כתיקונם – היה אחד המבודדים והשוממים בסביבה, ואולי אפילו בעיר כולה, היה שוקק חיים כאילו הייתה זו שעת צהרים. במבט חטוף, הספיק אלישע לקלוט שתי ניידות אמבולנס שחנו בצדי הכביש, בסמוך לנקודה אליה נפל המתנקש. ניידת נוספת, ארוכה יותר, חנתה לרוחב הכביש כשדלתותיה האחוריות פתוחות, ובשונה מחברותיה – היא הייתה צבועה בצבע כהה, ועל דפנותיה הופיעו סמלי ארגון המתנדבים זק״א. טנדר גדול ללא סימני זיהוי חנה גם הוא בסמוך לזירה, ואופנוענים זריזים ניווטו בין כלי הרכב.

הזירה, שבמרכזה עוד הייתה שרועה הדמות הכהה של המתנקש, הייתה מוקפת משלושה צדדים בסרט ניילון זרחני, אבל קהל הסקרנים שהתגודדו סביבה – היה מורכב בעיקר משוטרים לבושי מדים, שהרשו לעצמם לנוע בחופשיות לתוך הזירה והחוצה ממנה, כך שגידור הזירה היה חסר כל אפקטיביות. הייתה אווירה של אנדרלמוסיה מוחלטת, ואלישע הבין מיד את הסיבה לכך. האירוע התרחש סמוך מדי לתחנת המשטרה, ומשכך -היו בשטח הרבה מאוד גורמים שראו את עצמם כאחראים.

אלישע התנתק מהמעקה, מתרחק אחורנית אל הגג השקט. התחושה הכללית שלו הייתה מעט יותר בטוחה, אולם הוא עדיין לא היה רגוע, ובתוכו התנהל מאבק אדירים, בין שני כוחות מנוגדים. האחד, דחק בו לעזוב את הגג, למצוא מקום בטוח יותר, מקום הומה אדם. האחר – קולו של ההיגיון, הזכיר לו שאלו כנראה הרגעים האחרונים הלילה, בהם הוא יהיה חופשי לתכנן את צעדיו. השעות הבאות, מן הסתם, ידרשו ממנו לשתף פעולה עם התחקיר הראשוני של אירועי הלילה, מה שאומר – שהוא עתיד לבלות את שארית הלילה מול טפסים אפרוריים במקרה הטוב, או מול חוקרים צעירים מלאי מוטיבציה ואנרגיה – במקרה הפחות טוב.

אלישע לא מסוגל היה להישאר על הגג. החשש היה עמוק מדי, תחושת הבדידות לא נתנה לו מנוח, ומעל הכול – העובדה שהוא כלל אינו מעודכן בהתרחשויות האחרונות, הביאה אותו אל סף טירוף הדעת. בכל מקרה, לא תהיה לו האפשרות להישאר על הגג לנצח. זה יקרה עכשיו, או בעוד דקות. בשלב כלשהו, הוא ייאלץ לחשוף את עצמו, להתמודד מול הפחדים שלו.

בליבו גמלה ההחלטה לעזוב את הגג, בכל מחיר. אולם קודם לכן, חשוב היה לו לנצל את ההזדמנות. הוא חש שעם עוד קצת מחשבה, עם עוד קצת מאמץ, הוא יוכל להבין את המילים האחרונות של עורך הדין, וכמו שזה נראה עכשיו – לפתרון יש משמעות דרמטית, כזו שתאפשר לו לקבל את התשובות להרבה שאלות שנותרו בלתי פתורות עד לרגע זה.

הוא התיישב על מנוע מזגן שהזדקר מולו, משלב את ידיו. שוב חזרו מחשבותיו לאותה נקודה. הוא ניסה להבין, האם ייתכן שהמתנקש היה כאן, בתחנת המשטרה, כבר משעות הצהריים?! האם ייתכן שהוא זה שרצח את עמיקם?! האם הוא הסתתר היכן שהוא במשך השעות הארוכות הללו, מתוך רצון להמתין לרגיעה ואז להימלט?!

אם היה נשאל אלישע רק לפני כמה שעות, עד כמה ריאלי בעיניו תרחיש מעין זה – הוא היה שולל אותו, מן הסתם, באופן מוחלט. המחשבה על כך שעמיקם נרצח בידי מתנקש שחדר לתחנה באופן פיזי, הייתה עד לפני זמן קצר – מופרכת לחלוטין, חסרת כל היתכנות.

מערכת האבטחה שהגנה על תחנת המשטרה - הייתה אמנם מסורבלת ומיושנת, בוודאי ביחס למערכות אבטחה שבהן השתמשו גופים ביטחוניים גדולים, אולם הנחיתות שלה – התבטאה בעיקר בחיסרון של כלי אבטחה דיגיטליים מודרניים, כך שההשפעה הייתה בעיקר בתחום המחשוב וביטחון המידע. במקרה הזה, פרצת האבטחה הייתה דווקא בתחום ההגנה הפיזית על מבנה התחנה, ודווקא בתחום הזה – היה יתרון משמעותי לאופן הניהול של האבטחה המשטרתית, שהתבססה על כוח אדם ועל נהלים קשוחים וקפדניים במיוחד.

בנקודת הזמן הזו, השאלה – האם ניתן לחדור את מערכת האבטחה, כבר לא הייתה רלוונטית. לא היו הרבה דברים בהם היה אלישע משוכנע באופן מוחלט כעת, אולם הוא עדיין לא היה מעורער עד כדי שיטיל ספק במה שראו עיניו. מכיוון שהוא עצמו ראה את המתנקש, נע ופועל על גג הבניין, ומכיוון שלא היה ספק בכך שהוא הגיע מתוך התחנה, הרי שהשאלה היחידה שנותרה פתוחה – היא כיצד הצליח המתנקש לעשות זאת. לתחושתו של אלישע, התשובה על השאלה הזו – היא חשובה ביותר. דומה היה בעיניו, שאם רק יצליח לפענח את נסיבות המוות של עמיקם באופן מדויק, תהיה זו התקדמות משמעותית, כזו שעדיין לא הייתה לו.

מכיוון שאלישע הכיר היטב את מערכת האבטחה של התחנה, הוא יכול היה לתאר לעצמו מיד – מול אילו אתגרים נדרש המתנקש להתמודד. כדי להבין כיצד הוא הצליח לעקוף את כל המערכת, ניסה אלישע לדמיין את עצמו, כאילו הוא המתנקש המסתורי. כאילו הוא זה שנדרש לחדור אל התחנה. הייתה בכך הפרזה מסוימת ביכולותיו של המתנקש, משום שלאלישע בוודאי היה יתרון עצום ביחס אליו, בהתחשב בהיכרות של אלישע עם המבנה ומחלקותיו, היכרות שנצברה במשך שנים של עבודה יומיומית. למרות זאת, חשב אלישע שיהיה נכון לפעול כך, ולו בכדי לקבל תשובה חלקית על התהיות המטרידות שלו.

אלישע עצם את עיניו, משחזר בדמיונו את מראה הרחוב שמחוץ בניין התחנה. הכניסה הפעילה היחידה אל המבנה היא מצד חזית הבניין, כך שהמתנקש היה מוכרח לעבור שם בנקודת זמן מסוימת. מכיוון שהמתנקש בוודאי לא לבש את בגדיו הכהים ולא חבש את הברדס על פניו, הוא היה מוכרח להחזיק אותם בתיק או בשקית. אם היה אלישע במקומו – הוא היה בוחר בתיק גב, מהסוג שאינו בולט במיוחד.

האתגר הראשון עמו נאלץ המתנקש להתמודד, הוא עמדת השמירה שבכניסה. העמדה מאוישת באופן קבוע בשני שוטרים ערניים, שתפקידם לשאול כל אדם שמבקש להיכנס מה מטרת הכניסה שלו. את הבעיה הספציפית הזו, ניתן היה לפתור בקלות. הוא יכול היה לומר שהוא מבקש למסור תלונה, או שהוא מעוניין להתנדב – והוא מבקש לדבר עם גורם אחראי. מטרות לגיטימיות מעין אלו, היו מאפשרות לו את הכניסה, אבל רק בכפוף לבידוק – מה שבהחלט היה מכשול מאיים.

הבידוק בכניסה, נעשה בשני שלבים. בראשון – הוא בוודאי נדרש למסור את התיק שלו, אם אכן היה לו אחד כזה, לידי המאבטחים. במידה והוא נשא אתו את הציוד שלו, הוא היה אמור להילכד מיד. הבגדים הכהים אולי היו עוברים בשלום, אבל הסכין – הייתה סיבה מספקת בשביל להשיג עבורו כמה יממות טובות בחדרי המעצר. גם אפשרות של הסתרת כלי הנשק על גופו לא הייתה רלוונטית, משום שבשלב השני - הוא נדרש לעבור בעצמו דרך מגנומטר – גלאי מתכות, שלא היה מאפשר לו את הכניסה כשעל גופו סכין בעלת להב מתכת.

מצחו של אלישע התקמט במחשבה. ברור היה לו, שהדרך בה הוא חושב – עתידה להוביל אותו למבוי סתום. הוא לא העלה בדעתו שום דרך שבה יוכל המתנקש לחדור את מנגנון האבטחה, כך שכנראה – אחת מהנחות היסוד שלו שגויה, אולם הוא התקשה להבין היכן הטעות. האם טעה בכך שהעריך שהמתנקש נשא עמו את הבגדים וכלי הנשק?! האם הייתה זו ההנחה הבסיסית, על פיה – נכנס המתנקש דרך פתח הכניסה הראשי, היחיד, אל התחנה?! האם הייתה פרצת אבטחה שגרמה לכשל במנגנון הבידוק בכניסה לבניין?!

הוא ניסה לחשוב על פתרון יצירתי, אולם דומה היה – שהנחות היסוד שלו מגובות ומוכחות, כך שקשה מאוד לסתור אחת מהן. התסכול הציף אותו, והוא התרומם ממקומו בחוסר שקט. ברור היה לו שהוא מפספס משהו, אבל הוא לא הצליח להבין היכן הטעות.

הוא עצם שוב את עיניו, מנסה לחשוב על סדר הפעולות אליהן כבר התרגל לאורך שנות השירות שלו בתחנה. הוא ניסה לנתח את הפעולות הפשוטות, היומיומיות, להבין – אולי חמק ממנו פרט, אולי ההרגל גרם לו לדלג על חוליה חשובה בתהליך.

מוזר היה לגלות, שדווקא את התהליך עליו הוא חזר מאות פעמים, הוא מתקשה לזכור לפרטי פרטים. ייתכן שהיה זה ההרגל, שגרם לו לעשות את הפעולות באופן אוטומטי. בהיסח הדעת. המאמץ לשחזר כל פרט היה גדול, אבל בסופו של דבר – הוא השתלם. רק כאשר שחזר אלישע את האופן בו הוא רגיל להיכנס, הוא הבין מה הייתה הטעות שלו. והיא הייתה כזו, שהוא יכול היה רק להלקות את עצמו על כך שלא הבחין בה מהרגע הראשון.

עד עתה, הוא התייחס אל המתנקש כדמות מסתורית, אדם אלמוני – שמי יודע מי הוא ומהיכן הוא בא. הלבוש החריג, השתיקה, השימוש בכלי נשק בלתי מקובל, כל אלו יצרו הילה של מסתורין סביב האיש, ולכן – לא העלה אלישע בדעתו לחשוב בכיוון הזה.

אולם עתה, כשחשב אלישע על מנגנון הביטחון שבכניסה למבנה, הוא פתאום קלט – שהיא נועדה דווקא לאורחים מבחוץ. שוטרי התחנה, לפחות אלו שהיו מוכרים למאבטחים, רשאים להיכנס כשהם חמושים, והתיקים שהם נושאים – אינם נבדקים אף פעם.

האם ייתכן שזו הסיבה שהמתנקש כיסה את פניו?! האם ייתכן שמדובר באחד משוטרי התחנה, אדם ששהה לצידו של אלישע בעבר, ורק כעת הוא חשף מי הוא באמת?!

באופן אוטומטי, עלתה במוחו של אלישע תמונתו של יקיר רוזנר, השוטר השתול של נמרוד גואטה בתחנה. נמרוד הוכיח שכשהוא רוצה – הוא מסוגל לשתול אנשים משלו בתוך התחנה. האם ייתכן שבדיוק כמו רוזנר, גם המתנקש הוא שליח של גואטה, או של הארגון שמשתף עמו פעולה?!

זה אמנם היה התרחיש ההגיוני ביותר, אבל גם הוא – לא סיפק תשובה מלאה לתהיותיו של אלישע. התקדים של השוטר רוזנר – אמנם הפך את ההשערה לכזו שאלישע מסוגל היה לקבל, אבל בכל זאת – קשה היה להשוות בין האירועים.

השוטר רוזנר, היה שוטר זוטר, שעבד בתחנה חודשים בודדים. שוטר בתפקיד מעין זה, לא יכול לשוטט בבניין כרצונו, ובוודאי שלא באגף הזיהוי הפלילי, שהשוטרים המשרתים בו – מכירים זה את זה, כך שאדם זר – אף פעם לא יוכל להתערב ביניהם. קשה היה לאלישע לדמיין שוטר מסוגו של רוזנר, שמסוגל לבצע פעולה שכוללת - כניסה לאגף הזיהוי הפלילי, חדירה אל חדרו של מפקד האגף, רצח מהיר ושקט – באמצעי בלתי ידוע, והסתננות מהירה החוצה כאילו לא אירע דבר. גם אם לתרחיש מעין זה יש סבירות מסוימת, הוא קרוב יותר לכישלון מאשר להצלחה, ומההיכרות הקצרה של אלישע עם היכולות של הגוף אליו השתייך המתנקש – הוא היה בטוח, שהם דאגו להבטיח את הצלחת המשימה.

הדרך היחידה בה יכול היה אלישע לברר את זהותו של המתנקש, ואת השאלה – האם הוא משתייך לצוות התחנה, היא רק על ידי יציאה מהמקום המוגן שלו, אל זירת הנפילה של המתנקש. כל מה שאלישע היה צריך, זו רק הצצה חטופה, של כמה רגעים. פעולה כה פשוטה, שכעת – עלולה לעלות לו במחיר יקר, של היחשפות, ובזבוז של שעות יקרות.

הוא שלף מכיסו את מכשיר הטלפון המונח שם, הציץ בו – ונבהל לרגע כשהבחין שאין זה הטלפון שלו. נדרשו עבורו שני רגעים – על מנת להבין שמדובר במכשיר האישי של ליאוניד, זה שניתן לו בתחילת השיחה. בתנועה עייפה, הוא השיב את המכשיר לכיסו, מוציא משם את המכשיר השני – שהפעם היה זה שחיפש. הוא חייג בזריזות, ממתין.

״אלישע!״ ענה לו קולו של אלירן, והיה בו מתח מסוים. ״סיימת שם?!״

״לא ממש,״ העדיף אלישע לשמור על ערפל מסוים, מחשש שאלירן ידחוק בו לעזוב את הגג. ״עורך הדין, כלומר – החשוד, כבר לא פה. אני רק סוגר כמה קצוות. מה קורה איתך?! איפה אתה?!״

זו הייתה רק שאלה מנומסת, שאלישע שאל כהקדמה לדרישה שהתכוון להטיל על אלירן – חשיפת זהותו של המתנקש. אולם מתברר, שלאלירן היו מחשבות אחרות. ״תקשיב, בוסקוביץ׳,״ הוא אמר בקול רציני מאוד, שהבהיר לאלישע שמשהו אירע, משהו שאלישע עדיין אינו יודע. ״לא רציתי להטריד אותך, אבל אני קולט פתאום שאתה מנותק לגמרי. אתה חייב לבוא לכאן עכשיו. המתנקש, אנחנו יודעים איפה הוא הסתתר, ויש כאן אירוע לא קטן, שאני לא מסוגל להסביר אותו במילים״.

אלישע כיווץ את מצחו. ״למה אתה מתכוון?!״ שאל בחשד.

״אלישע,״ חזר אלירן על שמו. ״אתה לא מבין?! בוא עכשיו. הרגע. השנייה. אוקי?!״

הדחיפות בקולו, הצליחה להשיג את האפקט המצופה. אלישע המהם משהו בתגובה, מנתק את השיחה. הוא נע אל פתח הגג, נעצר מול ריבוע האור. אזניו קלטו רחש של המולה, והוא הבין שמשהו קרה. הוא מיהר לרדת בסולם המתכת, נעמד בראש המסדרון הארוך, עיניו בולשות – מחפשות אחר מקור הרעש.

הדבר הראשון שזיהו עיניו – היה הסרט האדום, מתוח בנקודה מרוחקת כלשהי בקצה המסדרון.

הדבר השני שקלט מבטו, הוא התגודדות של שוטרים רבים בנקודה כלשהי.

הוא החל לצעוד במהירות, גופו צובר תאוצה מרגע לרגע. ככל שהתקרב, הוא הלך ונעשה בטוח בכך, שהדלת ממולה התגודדו השוטרים – היא דלת החדר שבו הוא שהה עד לפני זמן לא רב בכלל. החדר שבו אירעו כמה מהאירועים היותר מסתוריים היום.

דלת חדרו של עמיקם.

כשהיה קרוב, הוא מסוגל היה לשמוע את קולו של אלירן. ״זוזו! זוזו!״ הוא צעק על השוטרים המתגודדים. ״תנו לו לעבור. פנו דרך!״

מסיבה לא ברורה, נענו השוטרים לקריאותיו של אלירן, יוצרים שביל פנוי – בו הוא עבר במהירות, מדלג מעל הסרט האדום, עוקף את הדלת הפתוחה, מתייצב מול הפתח – כשמבטו מופנה פנימה, אל תוך המשרד.

ממולו, בקו ישר ממש, ישב אמיר על כסאו של עמיקם, פניו מעוקמות בתנוחה מוזרה – כשהבעה של תדהמה מוחלטת עדיין נשקפת מהן.

המראה המבהיל והתנוחה הבלתי אנושית, יחד עם העובדה שבחדר נעו פרמדיקים - ואף אחד מהם לא ניגש להושיט עזרה לאיש השרוע על הכיסא, כל אלו העידו בבירור - על המשמעות הנוראה של האירוע.

אמיר איננו.

הוא איבד את חייו, בדיוק באותו מקום בו נרצח עמיקם, באותו חדר, על אותו כיסא.

וכנראה גם באותה הדרך.

בצעדים כושלים, פסע אלישע לתוך החדר, מתקרב כדי להביט במראה – שאפילו מרחוק, ניתן היה לזהות בו משהו חריג.

כשהיה במרחק של כמה מטרים בודדים, והבין מה הוא בדיוק רואה, תקפה אותו צמרמורת עזה, והוא חש צורך עז להתיישב.

עיניו של אמיר היו עצומות, אבל על אחד מעפעפיו – צייר מישהו ציור פשוט במכחול.

ציור של עין תכולה.

אלישע התקרב, ממוקד במראה – על פניו הבעה מכושפת. אלירן ניסה לומר לו משהו, אבל הוא לא שמע כלום. כל יכולות הריכוז שלו הופעלו, כדי לוודא שהוא אכן רואה טוב.

מסך המחשב, שלפני כן היה מכוון מול מבטו של אמיר, היה מופנה כעת לכיוון ההפוך – כך שאלישע מסוגל היה לראות אותו. הצג האיר, אבל הוא היה מוכתם בשורה ארוכה – שנכתבה גם היא במכחול. האותיות היו קיריליות, הן נכתבו בכתב יד יפהפה.

״במה שהורשית התבונן״, קרא אלישע במאמץ ניכר. ״אין לך עסק בנסתרות״.

טפיחה על שכמו, הכריחה אותו לסובב את ראשו אחורה. ״מה?!״ הוא נבח על אלירן.

אלירן לא השיב. כף ידו נותרה יציבה על כתפו של אלישע, באצבע ידו השנייה – הוא סימן כלפי מעלה.

אלישע הרים את ראשו אל התקרה, מבין מיד מה רצה אלירן לסמן לו.

אחד מלוחות התקרה האקוסטית התנדנד במאונך, מאחוריו היה פעור פתח כהה, רחוק כמה מטרים בודדים מהנקודה אליה חדר אלישע כשחיפש את המחשב של עמיקם.

״הוא היה שם...״ אמר לו אלירן בקול מהוסה, כאילו לא רצה שאחרים יאזינו להם. ״המתנקש. הוא היה כאן כנראה במשך שעות...״

עיניו של אלישע נפערו בחרדה. ״לא!״ הוא הוא אמר באימה.

אלירן הנהן בראשו בעצב. ״הוא ניצל את זה שיצאתי לכמה רגעים לשירותים, לפני שעליתי אליך. אמיר לא רצה להישאר כאן לבד, חשבתי שהוא פחדן – אבל הוא כנראה הרגיש משהו שאני לא הבנתי. אני שכנעתי אותו, אלישע. אני!״

עיניו היו לחות, מבריקות. ברור היה שהוא אכול נקיפות מצפון. ״אתה מבין, אלישע,״ הוא אמר בקול שבור. ״השארתי אותו לבד! רק הוא, מול המתנקש. לא היה לו שום סיכוי!״

אלישע קרס על הכיסא שלצד השולחן. לא הייתה לו מילה של נחמה עבור אלירן. הוא חש מרוקן, מרוסק, חלש.

הטלפון צלצל מכיס מכנסיו. הוא שלח את ידו אל הכיס, רק כדי שיהיה לו תירוץ להסיט את מבטו מעיניו המאוכזבות של אלירן.

הוא התחרט על כך רגע אחד מאוחר יותר, כשקרא את שמו של המתקשר.

׳ניסים, מפקד מחוז נגב׳.​
 
נערך לאחרונה ב:
ב"ה

אוי ויי.
אמאל'ה.


שני דברים שצפו לי:
הבעת פנים המומה של אמיר לא כ"כ מסתדר עם העיניים העצומות שמצוייר עליהן עין.
וגם, החדר לא יכול להיות ענק מידי,
וזה דבר שאלישע היה אמור לראות מיד כשהוא מסתכל על אמיר שיושב שם.

הדבר השני קשור לאלירן. משום מה בראש שלי היה כשהפראמדיקים עלו לטפל בליאוניד, גם אלירן היה שם, לא?
הוא הרי טפח על הכתף של אלישע והזמין אותו לדבר עם ליאוניד לפני שהוא מת לו בידיים.
מתי אלירן ירד מהגג?
וחוץ מזה, שאז אמיר נרצח כשאלירן עלה למעלה כבר כשהם ניסו להרוג את הרוצח הראשון, ולא כשהוא הלך לשירותים.

ועוד משהו אחרון, איך אלירן לא התקשר מיד לאלישע כשאמיר נרצח לו מול העיניים?
או לפחות עולה אליו לגג לדבר איתו מיד כשהוא מגלה את זה?

ומה שקורה שם בתחנה זה הזוי לזה שאמיר יושב שם מת.
התחנה היתה אמורה להיות בסגר מוחלט, שוטרים מקיפים מכל הכיוונים, פאניקה, מצור אין יוצא ואין בא, חיפושים במצלמות אבטחה...
אבל כשאלישע עומד על הגג הוא לא רואה שום דבר מכל זה, רק את הזירה סביב ההרוג ההוא.
 
נערך לאחרונה ב:
ב"ה

אוי ויי.
אמאל'ה.


שני דברים שצפו לי:
הבעת פנים המומה של אמיר לא כ"כ מסתדר עם העיניים העצומות שמצוייר עליהן עין.
הבעת פנים נדהמת, לא מתבטאת דווקא בעיניים פקוחות.
וגם, החדר לא יכול להיות ענק מידי,
וזה דבר שאלישע היה אמור לראות מיד כשהוא מסתכל על אמיר שיושב שם.
החדר עמוס. מואר בתאורה צהובה. יש בו שטיחים, וילונות, מוצגים מוזיאוניים, קשה לקלוט גם ממרחק של כמה מטרים בודדים את התופעה המוזרה על העין, ומה מצוייר שם.
הדבר השני קשור לאלירן. משום מה בראש שלי היה כשהפראמדיקים עלו לטפל בליאוניד, גם אלירן היה שם, לא?
הוא הרי טפח על הכתף של אלישע והזמין אותו לדבר עם ליאוניד לפני שהוא מת לו בידיים.
מתי אלירן ירד מהגג?
בפרק שבו ליאוניד דיבר עם אלישע, היו שוטרים שעלו לגג, בגלל האירוע עם המתנקש. מסופר שם שאלירן השתיק אותם. הם עזבו יחד את הגג.
וחוץ מזה, שאז אמיר נרצח כשאלירן עלה למעלה כבר כשהם ניסו להרוג את הרוצח הראשון, ולא כשהוא הלך לשירותים.
אין שני רוצחים. כשאלישע התקשר לאלירן וביקש ממנו לעלות לגג כדי לעזור לו עם ליאוניד שהתעלף, אלירן היה כבר מחוץ לחדר. המתנקש שאלישע ראה, הספיק לפגוע באמיר עוד לפני שאלירן היה על הגג. זה טיפטיפונת מורכב, אבל כמו בכל פעם שאני מעמיס פרטים - אני אדאג שבאחד הפרקים הבאים יהיה סדר ברור של האירועים.
ועוד משהו אחרון, איך אלירן לא התקשר מיד לאלישע כשאמיר נרצח לו מול העיניים?
או לפחות עולה אליו לגג לדבר איתו מיד כשהוא מגלה את זה?
זו שאלה טובה. אבל גם היא תקבל תשובה בפרקים הבאים, כשנבין - מה בדיוק קרה עם אלירן בזמן שאלישע היה עסוק בשיחה עם ליאוניד.
ומה שקורה שם בתחנה זה הזוי לזה שאמיר יושב שם מת.
התחנה היתה אמורה להיות בסגר מוחלט, שוטרים מקיפים מכל הכיוונים, פאניקה, מצור אין יוצא ואין בא, חיפושים במצלמות אבטחה...
אבל כשאלישע עומד על הגג הוא לא רואה שום דבר מכל זה, רק את הזירה סביב ההרוג ההוא.
אלישע ראה את הצד האחורי של תחנת המשטרה.
הוא מנותק, לחלוטין מנותק, מכל שאר האירועים האחרים.
לא היה לו מושג מה קורה.
ועכשיו גם יש לנו תשובה לשאלה שהטרידה מאוד את הקוראים: איך ייתכן שעבר כל כך הרבה זמן מאז הוזעקו כוחות ההצלה ועד לרגע שהם הגיעו לפנות את ליאוניד.
התשובה היא, שהם הגיעו הרבה יותר מוקדם. הם רק היו עסוקים בניסיון לתת מענה לשתי זירות שעליהם כבר קראנו, והיו להם עוד עיסוקים מסתוריים - שעל חלקם תקראו בהמשך, וחלקם - לא ייקראו לעולם.
 
פרק 49 - מפקד המחוז / סקר.
בפרק הזה, חזרנו סוף - סוף להווה. לשלושת הדמויות שהניעו את העלילה בפרקים האחרונים שעסקו בהווה: אלישע, אלירן, ואמיר - שביחס אליו, היה זה פרק פרידה.
יש כל כך הרבה דברים שחשוב לי לשמוע מכם, הקוראים, כמו: האם החזרה להווה סיפקה את המצופה, האם לדעתכם נכון היה להתעסק בזוטות כמו יכולת החדירה של המתנקש - בפרק מעין זה, מה דעתכם על הרג של דמויות חיוביות אהודות באופן יחסי, והאם יש לכם השגות או הערות נוספות.
על כל השאלות הללו, יוכלו להשיב חברי קהילת הכתיבה, ואני אכן מצפה לכך, ומלבד זאת - כמפורסם, אני מוכן לשמוע כל טענה, ואפילו לדון ברצינות על: ׳מרכאות, כן לא ומתי׳, כמו לאחר פרסום הפרק האחרון.
אולם, הסקר המסורתי יכול להכיל רק שאלה אחת. ואני רוצה להתמקד בנקודה שיש לי איתה בעיה, כי אני לא יודע איך היא מתקבלת אצל הקוראים. הדרך היחידה שבה אני יכול לקבל תשובה לשאלה הזו - היא באמצעותכם, אז תהיו ממוקדים ותענו מה שאתם חושבים.
כבר הבעתי כמה פעמים את דעתי והצהרתי - שסיפור מדע בדיוני, או סיפור שהוא ספק מד״ב (כמו העלילה הנוכחית) - מוכרח להיות מדויק מאוד, עד לפרטי הפרטים. מהסיבה הזו, אני משתדל נורא, לפעמים על חשבון העצבים המרוטים שלכם, לעשות את הכול הגיוני, אמין, ברור ופשוט. אני מאריך המון לעיתים, במטרה לגרום למוח שלכם, הקוראים, להשלים עם הזיות פרועות - כאלו שקשה לקרוא אותן מבלי לחוש תחושה של ניתוק מהסיפור וממה שהוא מייצג. בינתיים זה עובד לי, ומכיוון שהקוראים כאן עושים רושם של קהל אינטיליגנטי, מה שבהחלט מתבטא בקיתונות הקלון והחרפה שאני סופג כל פעם שאני טועה אפילו בדקויות (אני לא באמת רואה את זה כדבר שלילי. זו הדרך שלי ליצור עניין, אז תתעלמו) - המשמעות היא, שכנראה אני מצליח לעשות את זה בצורה טובה (כמובן, אם יש מי שחולק ולדעתו הסיפור סובל מחוסר איזון מוחלט, ומאמינות אפסית - רשאי לשתף איתי את עמדתו, ואני אפילו אשמח בכך, אבל בתנאי שזה יהיה מנומק. אני אמנם מנסה לשפר את עצמי, אבל אני לא מזוכיסט).
הבעיה הגדולה היא, שלפעמים - כמו בפרק הזה, יש יותר מדי פרטים שנדרשים כדי לספק אמינות, וכתיבה של כולם בפרק אחד - תיצור עומס וחוסר מוטיבציה מוחלט. במקרים כאלו, אני יכול לבחור בין שתי אופציות: א. לתת לסיפור לזרום, גם אם עכשיו זה ייראה כמו משהו לא מאוד מוסבר, ורחוק מהאמינות. ב. לחלק לכמה פרקים, לכתוב כל פרט, ולהביא את הקוראים למצב חמור של תסכול.
בסוף הפרק הזה, בחרתי באפשרות הראשונה. עדיין הכול נראה כמו משהו לא מאוד מובן, ועם זאת - בפרקים הבאים אנחנו לאט - לאט נמצא את הסדר ואת הבהירות באירועים.
השאלה הפעם היא, אם כן:

האם לתחושתך, היה משהו צורם בזמן שבו קראת את הפרק בקריאה ראשונה, והאם זה מפריע לחוויה הכללית.
אם אתה מזדהה עם:
א. הרגשתי שיש כאן כמה נקודות חסרות. היה נדמה לי שזה לא מסתדר עם מה שכתוב בפרקים הקודמים, ולמרות זאת - לא הייתה לי בעיה עם זה תוך כדי הקריאה, כי הרגשתי ביטחון שזה יהיה מדויק בהמשך - הצבע ׳שכוייח׳.
ב.
הרגשתי שיש כאן כמה נקודות חסרות, היה לי קצת צורם, אבל אם בהמשך הכול יסתדר, ואני אקבל תשובות לכל השאלות, זה יהפוך את הסיפור ליותר אמין ויעצים את החוויה - הצבע ׳וואו׳.
ג.
איזה חוסר אמינות?! איזו צרימה?! היה מעולה וחוויתי - הצבע ׳צוחק׳.
ד.
היה לי צורם, וממש הפריע. גם אם בהמשך יהיה הכול ברור - החוויה קצת נהרסה לעת עתה, ולא בטוח שזה שווה את זה - הצבע ׳תודה׳.
ה.
קשה לי עם זה. נהרסה לי ההנאה, ואין לזה תקנה - הצבע ׳עצוב׳ או ׳דמעות׳ בהתאם לקושי החוויה.
ו.
היה כל כך נורא, אז הפסקתי לקרוא וקיבלתי על עצמי לא להיכנס יותר לאשכול של הסיפור - זה בוודאי לא רלוונטי עבורך, כי אתה לא יכול לקרוא את זה.
-
פרומו:
אני לא אוהב מסרים עקיפים, אז בואו נעשה את זה ישיר:
אני מעוניין לעורר עניין וסקרנות, ולכן אני מכין אתכם מעכשיו. אני עומד עוד מעט להכריז על ׳אתגר חופשת פסח׳. אני בכוונה לא מוסר יותר פרטים, כדי שתסתקרנו, ובאחת ההודעות שאפרסם בהמשך - אני מתכוון לעשות מסביב לזה טררם גדול.
בסוף, אין אמנם פרסים שווים כמו חופשה בגיאורגיה או בייביסיטר חינם מתחילת חופשת הפסח ועד למימונה (תרגום המילה האחרונה לאשכנזים שבינינו: ליל מוצאי הפסח, או לחילופין - ליל החזרת כלי הפסח לארונות, הלילה שבו עומדים על דלי הפוך ופותחים בהתרגשות שקית במבה שהשכן המצהלל
(משורש: צהלול, או בלע״ז: קולולו) אכל עד היום בצהריים).
הפרסים שבכל זאת יהיו בעסקה, הם כמה פרקים במרווחים קצרים. אבל בשביל זה תצטרכו לעבוד קשה, אז תתכוננו.
בינתיים, הצביעו והשפיעו.

 
איזה כייף היה לגלות עוד פרק בתוך עשר ימים
ועוד איזה פרק,
לדעתי החזרה להווה זה בול בזמן, וזה היה פרק מצוין, לא משעמם, ואפילו מעניין, הוא נגמר במתח כרגיל,
באיזשהו מקום, לא היה לי כח לקרא עוד פרק של מסתורין, בא לי כבר תשובות, אבל אני חושבת שבספר זה ילך מצוין, כי יהיה רצף בלי הפסקה של זמן.
ובעוד איזשהו מקום, נמאס כבר מאנשים שמתים, על לא עוול בכפם, אני מרגישה דריכות כזאת בשביל אלישע, שימצא מהר את התשובות, לפני שעוד אנשים ימותו. כי זה עצוב...
והשאלה הגדולה מכולם: אם "הם" יודעים שאלישע בעקבותיהם, ומנסה לתפוס אותם, והוא היה בקרבתו כל היום, לבד, לפי דברי ליאוניד ואלירן, אז למה הוא לא הרג אותו בחדר?, מה מנע ממנו, מה היה המניע שלו? ממש מוזר.
ומתי כבר יהיה תשובות על באמת? כלומר, בערך עוד כמה פרקים נשאר לסיפור, אנחנו כבר יותר משנה וחצי במתח...
הסיפור הזה הוא עצום, אני מקנאה במי שיקנה אותו...
 
הסיפור הזה הוא עצום, אני מקנאה במי שיקנה אותו...
אפשר הסבר למשפט הזה?
אם הסיפור יצא כספר, יהיה באפשרותך לקנות אותו בדיוק כמו כל אחד אחר, לא?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

העבירו לי עכשיו-לתשומת לב!


*שיטת הונאה חדשה!*
*30 דקות יכולות להרוס לכם את החיים.*
זו לא הונאת טלפון רגילה — היא מסוכנת הרבה יותר.
הם לא צריכים את הכסף שלכם, לא את הסיסמה שלכם ולא את האמון שלכם.
הם צריכים רק את הטוב לב שלכם.

לאחרונה הופיעה במרכזי קניות, בתחנות מטרו, בשווקים ובמקומות ציבוריים “הונאת בקשת עזרה” חדשה.
המבצעים הם בדרך כלל אנשים לבושים היטב, בגיל בינוני או מבוגר.
הם עשויים לומר שאינם יודעים להשתמש בטלפון, שהם צריכים לבדוק את גובה הפנסיה או הסבסוד, או שהם נכנסו בטעות לעמוד הלא נכון — ולבקש מכם לעזור להם עם הטלפון.

*החלק המסוכן:*
כאשר אתם לוקחים את הטלפון ליד, לעיתים קרובות כבר פועל בו שיחת וידאו, הקלטת מסך או זיהוי פנים.
מישהו בצד השני צופה בכם. אתם חושבים שאתם עוזרים — אבל למעשה אוספים את הנתונים הביומטריים שלכם.

זו לא הונאה רגילה.
זו הונאה ביומטרית המבוססת על בינה מלאכותית.
הם לא רוצים את הכסף שלכם — הם רוצים אתכם.

אם תיגעו בטלפון (טביעת אצבע), תקראו מספרים או קודים (קול), או תביטו במסך בזמן השיחה (פנים), שלושת המזהים הביומטריים העיקריים שלכם — טביעת אצבע, קול ופנים — עלולים להיגנב.

בינה מלאכותית מודרנית יכולה ליצור “שיבוט דיגיטלי” שלכם — כמעט מושלם.

*ומה שקורה אחר כך מפחיד:*
הם יכולים להשתמש בשיבוט הדיגיטלי שלכם כדי לקחת הלוואות אונליין, מימון צרכני, משיכת כספים, ואימות אוטומטי באמצעות פנים וקול.
תוך 30 דקות כל מסגרת האשראי שלכם עלולה להיגמר.
כשתקבלו הודעות מהבנק, תגלו שהכסף שלכם לא נעלם — אלא להפך, אתם שקועים בחובות של אלפים או אפילו מיליונים.

---

### *זכרו את 3 הכללים:*

1. *לעולם אל תעזרו לאנשים זרים עם הטלפון שלהם.*
אל תיגעו, אל תלחצו, אל תצפו ואל תקראו שום דבר בקול — גם אם יגידו “רק לחיצה אחת”.

2. *שיחות וידאו לא מוכרות:*
נתקו מיד.
לעולם אל תיענו לבקשה “להסתכל למצלמה” או “לדבר רגע”.

3. *שתפו את ההודעה הזו עם מבוגרים, ילדים וחברים טובי לב.*
המתחזים מכוונים עכשיו לאנשים טובים.

---

### *תזכורת אחרונה:*
לעולם אל תחשבו: “לי זה לא יקרה” או “אני מספיק חכם כדי לא ליפול”.
בדיוק על הביטחון הזה ועל טוב הלב הזה הם בונים.

*אנא שתפו. כל שיתוף נוסף עשוי להציל קורבן אחד פחות.*
שלום וברכה,
ברצוני לברר בשביל מכרים-

אנו מנסים לאתר אנשים שרכשו דירה בפרויקט מגורים בעיר נתניה לפני כשנתיים במסגרת מודל התשלום ‎7/93.

מדובר בדירות חדשות שנרכשו “על הנייר”, כאשר בשלב הרכישה שולמה מקדמה של כ-7% ממחיר הדירה, והיתרה אמורה להיות משולמת לקראת מסירת הדירה (כ-93% מהסכום).

הרכישה בוצעה דרך מתווך שליווה את העסקה, ובמסגרת השיווק הוצג לרוכשים כי הרכישה היא על מנת למכור את הזכויות בדירה לפני המסירה.

המתווך גבה על השרות הזה כ-100K תוך התחייבות (לצערנו ללא כל תיעוד/ חוזה) שהוא ימצא קונה לדירה לכשתהיה מוכנה, והרוכשים יגזרו קופון של כמה מאות אלפים (ההפרש בין הדירה על הנייר לדירה המוכנה)

והנה- מתקרב זמן התשלום הסופי- והמתווך מודיע שהוא עשה כל מאמץ אך לא הצליח למכור את הדירה, מה שמשאיר את הרוכשים להתמודד לבד עם הצורך לשלם/למצוא קונה, בתוספת ההפסד העצום של הכסף שהוא גבה מהם ללא כל תמורה.

הבנו שישנם עוד קונים רבים שנפלו בפח...

המטרה שלנו היא ליצור קשר עם רוכשים נוספים כדי:
• להבין האם קיימים מקרים נוספים עם מאפיינים דומים
• להחליף מידע בין הרוכשים
• ולבחון אפשרות להתייעצות משפטית משותפת במידת הצורך

אם אתם:
• רכשתם דירה בפרויקט מגורים בנתניה לפני כשנתיים במסגרת עסקת ‎7/93
• נכנסתם לעסקה דרך מתווך שהציע ליווי או סיוע במכירת הדירה לפני המסירה
• או שאתם מכירים מישהו שנמצא במצב דומה

נשמח מאוד שתכתבו כאן, או שתשלחו מייל לכתובת: shenbituach ואז שטרודל ג'ימייל וכו'

בשורות טובות

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

את הסיפור הבא כתבתי יחד עם אחותי ( הניק
@לאי הארט ) לכן את הפרק הראשון אני אעלה ואת שאר הפרקים נעלה בתורנות. נשתדל להעלות פרק בשבוע.
חשוב לציין שהסיפור לא עבר הגהה ממשית, לכן נשמח לקבל הערות והארות.


פרק 1

שווייץ 1957


האדים שיצאו מקטר הרכבת התפוגגו לאיטם באוויר הצלול. יהודה, נער בן שבע עשרה בעל עיניים חומות חודרות ושיער כהה, ירד מהקרון יחד עם פרץ אביו. לנגנאו, עיירה שוויצרית קטנה וציורית, נפרשה בפניהם במלוא הדרה: שורות של בתים צבעוניים עם גגות רעפים אדומים, נהר שוצף שחוצה את העיירה, ופסגות מושלגות מתנשאות ברקע.

פרץ, סוחר יהלומים מנוסה וקשוח, צעד בשקט לצד בנו יהודה. עיניו החדות של פרץ סקרו את תחנת הרכבת הקטנה ואת הרחובות הסמוכים."יהודה, תישאר קרוב אליי," אמר פרץ, קולו נמוך ורציני כהרגלו. יהודה הנהן בהבנה. הוא ידע שאביו לא אוהב עיכובים, הפרעות או סיכונים מיותרים.

הם התמקמו במלון קטן במרכז העיירה. החדרים היו מעוטרים ברהיטים עתיקים ובשטיחים יקרים, ומהחלונות נשקף נוף עוצר נשימה. פרץ יצא מיד לפגישה, ויהודה יצא לטייל באוויר הצח. הוא הסתובב בין הסמטאות הצרות והמפותלות, התרשם מחלונות הראווה המקושטים של החנויות הקטנות, והאזין לצלילי הכינורות שהגיעו מאי שם. "סליחה", הוא שמע קול קורא מאחוריו. "אתה יהודי"?

הוא הסתובב וראה נער יהודי צעיר, גבוה ובעל שיער חום בהיר, עומד מאחוריו. היו לו עיניים כחולות בהירות וחיוך ידידותי.

"כן, מי אתה?"

"נעים מאוד, אני בנציון", אמר הנער, "אני גר כאן", בנציון הושיט את ידו ללחיצה.

"אה, נעים מאוד," נענה יהודה ליד המושטת, " יהודה".

"אתה לא מפה, נכון?", שאל בנציון בחיבה יהודית.

יהודה הניע בראשו לשלילה.

"מה מביא אותך ללנגנאו?"

"אבי הוא סוחר גדול, הוא הגיע לכאן לצורך עסקה גדולה".

"איזו עסקה?"

"עסקה עם סוחר יהודי כאן בעיירה, יהודי בשם שמעון".

"שמעון? סוחר בדים?", בנציון הביט בו בהפתעה.

"כן".

"איזה צירוף מקרים מדהים, זה אבא שלי".

"אבא שלך"? פליאה בעיניו של יהודה, "לא יאמן איך מכל האנשים דווקא אותך פגשתי כאן".

"אתה רוצה שאכיר לך את העיירה?"

יהודה הסכים, והשניים החלו לטייל יחד. בנציון הראה ליהודה את הנהר, את הגשר העתיק, ואת הכיכר המרכזית, שם עמד מגדל שעון מרשים. הוא סיפר לו על ההיסטוריה של העיירה, על האגדות המקומיות ועל המקומות המיוחדים שאפשר לבקר בהם. יהודה התרשם מהידע של בנציון ומהאהבה שלו לעיירה.

"לנגנאו זה מקום מיוחד," אמר בנציון. "יש כאן אווירה שקטה ורגועה, אבל תמיד יש משהו מעניין שקורה."

יהודה הנהן, אך תחושה מוזרה תקפה אותו, כאילו מישהו מסתכל עליהם. הוא הבחין בדמויות חולפות וחש שמשהו מתרחש.

"אתה מרגיש את זה?" שאל יהודה את בנציון, קולו נמוך וחשדני.

"מרגיש מה?" שאל בנציון, מרים גבה.

"כאילו מישהו עוקב אחרינו."

בנציון צחק קלות. "אתה מדמיין. אין כאן אף אחד."

אבל יהודה לא היה רגוע. הוא המשיך להסתכל סביבו, מחפש סימנים. דמות לבושה במעיל כהה ארוך עומדת בפינת רחוב צדדי צדה את עיניו. הדמות הסתתרה בצללים של בניין גבוה, אבל יהודה ראה בבירור עיניים צופות בהם, חודרות ומאיימות.

"בנציון, תראה שם," אמר יהודה, מצביע על הדמות.

בנציון הסתכל לכיוון שאליו הצביע יהודה, אך הדמות כבר לא הייתה שם.

"אני לא רואה כלום," אמר בנציון, קולו מבולבל. "בוא נלך, אולי אתה סתם עייף מהנסיעה."


במרתף תחת אחד מרחובות לנגנאו

הקור המקפיא של המרתף חדר לעצמותיהם, האוויר היה דחוס וטחוב, ריח של עובש וברזל חלוד עמד בו. נר בודד דלק בעששית קטנה, מטיל אור עמום וצללים ארוכים ומוזרים על קירות האבן המחוספסים. במרכז החדר עמד שולחן עץ כבד, עליו מפה מפורטת של העיירה לנגנאו. קווים ועיגולים אדומים סימנו נקודות ציון, ופתקים קטנים עם כתב יד צפוף היו פזורים סביבם.

האיש המבוגר, בעל פנים שנראו כאילו נחצבו בסלע, הניח את אצבעו המקומטת על נקודה במפה. "הם כאן," אמר בקול נמוך. "המטרה הגיעה, וזה אומר שהגיע הזמן לפעול. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עיכובים או טעויות. כל שנייה קריטית."

הגבר הצעיר, בעל פנים חלקות ועיניים קרות וחדות, הנהן באישור. "אני מבין," אמר בקול שקט, "אני כבר הכנתי את כל מה שצריך. הכל מוכן לפעולה. הציוד, התוכניות, הנתיבים – הכל מוכן."

האיש המבוגר הסיט את מבטו מהמפה אל הצעיר, עיניו החדות בוחנות את פניו. "טוב מאוד," אמר, אבל קולו שידר חוסר שקט. "אני עדיין מודאג. יש יותר מדי דברים שיכולים להשתבש. אמנם זו עיירה קטנה ושקטה, אבל יש בה עיניים בכל מקום. אנחנו צריכים להיות זהירים, מאוד זהירים."

הצעיר חייך חיוך קל, חיוך שלא הגיע לעיניים. "אל תדאג," אמר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אני דאגתי לכל פרט. אף אחד לא יפריע לנו. יש לי אנשים במקומות הנכונים, ואני יודע איך להעלים עקבות."

המבוגר הניח את ידיו על השולחן, אצבעותיו מתופפות בעצבנות. "אני מקווה שאתה צודק," אמר, עיניו בוחנות את פניו של הצעיר, כאילו מנסות לקרוא את מחשבותיו. "הדבר הזה חייב להתבצע בצורה חלקה, בלי שום בעיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו תקלות. אם נטעה, זה לא יהיה טוב."

"אני מבטיח לך," אמר הצעיר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אתה יכול לסמוך עליי. אני יודע מה אני עושה. הכל יהיה בסדר."

המבוגר הנהן באישור, אבל עיניו נשארו חשדניות. הוא ידע שהצעיר הוא אדם מוכשר, קר רוח, אך הוא גם ידע שהוא שאפתן וחסר מעצורים. הוא קיווה שהוא לא יתחרט על הבחירה שלו, על האמון שנתן בו.

"טוב," אמר המבוגר, קם מכיסאו, תנועותיו איטיות ומדודות. "בוא נלך. יש לנו הרבה עבודה לעשות."

הם יצאו מהמרתף, דלת ברזל כבדה נסגרה מאחוריהם בטריקה חזקה, האור העמום של הנר נשאר דולק, מטיל צללים על הקירות, שומר על סודותיו האפלים של המרתף.​
שלום וברכה אני באמצע לכתוב ספר מתח ואני מאוד מעוניין בביקורת.

פרולוג

טיסה 1142, ישראל – דובאי.


זאת לא הייתה הפעם הראשונה שניר הטיס מטוס בנתיב הזה, מעל כל המדינות הערביות, אך הפעם תחושה עמומה בליבו לא נתנה לו מנוח.

עיניו שטו מעצמן בין כל הנורות, רובם דלוקות בירוק, מצביעות על כך שהכל כשורה. כרגע.

הוא הביט בטייס המשנה שבדק את מכשירי הניווט, ושם לב למבט מהורהר על פניו.

"שגיב" ניר פנה אליו, "הכל בסדר?"

"הכל מצוין, רק שצפויים מספר משקעים בהמשך הנתיב שעלולים להגביל את הראייה שלנו, לפי דעתי כדאי להסיט קצת את מסלול המטוס".

חוסר ראות בטיסה הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר, אשר בגללו מבטלים טיסות בקלות, וודאי שמשנים עבורו מסלול.

"דווח למגדל" אמר ניר, מתחיל לראות מרחוק את המשקעים, מרגיש בליבו שוב את התחושה העמומה.

שגיב הרים את מכשיר הקשר, ודיבר לפומית.

"אל-על 1142 למגדל פיקוח, צפויים משקעים מולנו בנתיב".

"מגדל פיקוח ל1142, יש אפשרות לחצות?".

"עדיף שלא, מבקש אישור לנטות צפונה".

"קיבלנו, מבצעים בדיקה, המתן לאישור".

שגיב המשיך לתפוס את הפומית, ממתין.

"מגדל פיקוח ל1142 יש אישור לשינוי נתיב צפונה במשך כחמישה קילומטרים".

"קיבלנו".

שגיב התיישב ליד ניר, מתעסק עם המכשירים, וביטל את פעולת הטייס האוטומטי.

שני הטייסים הסיטו את המטוס מאזור המשקעים. הכל נראה תחת שליטה.

"קחח... קחח..." קרקושים משונים נשמעו בקשר, קול מתכתי מקוטע.

"שגיב, תבדוק את הקשר. אני בינתיים מפעיל מחדש טייס אוטומטי".

שגיב הושיט את היד... ובאותו רגע חושך מוחלט. כל האורות כבו.

ניר זינק במהירות, תופס חזרה את ההגאים שעזב עם הפעלת הטייס האוטומטי. בלי חשמל הטייס האוטומטי לא עובד.

"מה קורה שם?" הוא הביט בתמיהה על המסכים הנורות והמכשירים. כולם שבקו חיים ללא התראה.

"לא יודע, שום דבר לא מגיב" פאניקה נשמעה בקולו של שגיב, מנסה להפעיל מספר מכשירים.

"שגיב, תתעשת עכשיו!!! תפעיל את מערכת הגיבוי!" קולו של ניר היה לחוץ, דחוף. התחושה העמומה מזכירה את קיומה.

שגיב משך בכמה ידיות יודע שבמעשיו הוא שולף טורבינה שניזונות מהדלק ואמורה לספק חשמל חלופי.

דבר לא קרה.

הוא משך שוב ושוב, בפראות, ללא הועיל.

"הטורבינה נשלפה?" עכשיו גם ניר הגיב בלחץ.

"אין לי שום יכולת לדעת", שגיב נשמע אבוד. "כל המכשירים לא עובדים!".

"אם הטורבינה לא עובדת, אז אנחנו בבעיה קשה, כי זה אומר שיכול להיות שיש שיבושים גם במנועים. וזו בעיה קצת יותר גדולה מהפסקת חשמל" שגם זו לא בעיה קטנה בכלל. הרהר ניר.

דפיקות נשמעו על דלת תא הטייס.

הנעילה של הדלת, שפועלת על חשמל לא עבדה, והדלת נפתחה בעוצמה, הדייל הראשי עמד בפתח.

"מה קורה?" שאל בקול מבוהל, "הנוסעים מתחילים להיכנס לפאניקה". קולו מוכיח בבירור שהנוסעים הם לא היחידים שנמצאים בפאניקה. "למה החשמל כבה? הכל בסדר בטיסה? למה לא מודיעים לנו כלום?"

"אין לי מושג", ניר אפילו לא הסתובב, שקוע ראשו ורובו בתוך המכשירים, "תגיד שזו תקלה זמנית, ושבינתיים יחבשו את מסיכות החמצן" הגיב בתמצות, טרוד מכדי להסביר יותר מזה.

הדייל סב לאחוריו. מבין את הסיטואציה.

"יש קשר עם המגדל?" ניר שאל בתקווה.

"אין", שגיב הגיב בקצרה "כל דבר שפועל על חשמל לא עובד", הוא לקח נשימה עמוקה, והמשיך. "בלי קשר ובלי ניווט יש סכנה גדולה שנתנגש במטוסים אחרים". אמר את מה ששניהם ידעו. היסטריה מדברת מגרונו.

"נכון, אתה צודק, אז תנסה להירגע ולבוא לעזור לי", ניר ניסה להגיב בקול רגוע, אך הלחץ נשמע היטב. "אנחנו נעלה את המטוס לגובה חמישים וחמש אלף רגל, גובה שמטוסים בדרך כלל לא טסים בו" הוא ניסה להרגיע את שגיב. לא רק שהוא מתמודד עם תקלה במטוס, הוא גם צריך להתמודד עם טייס משנה היסטרי. הרהר בתסכול.

שגיב התיישב ידיו רועדות, אבל בכל אופן עזר לניר בהעלאת המטוס.

"נראה שהמנועים מגיבים בסדר" אמר ניר בהקלה.

אך שגיב לא התייחס לדבריו, שרוי בהיסטריה. "בגובה כזה החמצן מתדלדל, ואין חשמל שיזרים אותו בצורה נכונה" הוא התנשף, "ובכלל איך אתה רוצה שננחת בלי קשר עם המגדל?"

"בדיוק לכן אמרתי לכולם ללבוש מסיכות חמצן" ניר לא נתן ללחץ ולבלבול להשפיע על פעולותיו. "ולגבי הנחיתה, כשנגיע לגשר, נעבור אותו".

שגיב בלע את רוקו, "לא נשרוד הרבה זמן בלי קשר ובלי ניווט, וגם החמצן לא יספיק ליותר מדי".

"אנחנו לא צריכים הרבה זמן, רק עד שהחושך יחליט שנמאס לו". הגיב ניר בציניות, "וכשהחמצן יגמר נרד שוב, בינתיים אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים".

הבזק של אור, ניר מצמץ, שומע עשרות צפצופי אזהרה מתנגנים באזניו כמו ציפורי שיר. איך זה קרה? חלפה מחשבה בראשו.

הוא הביט בכל המכשירים, שחזרו לפתע לפעול, מציגים התראות בקולות צפצוף חזקים.

"מגדל פיקוח ל1142 הכל בסדר? איבדנו איתכם קשר".

שגיב קרס על הכיסא, "הייתה לנו הפסקת חשמל כללית, עכשיו הכל נראה בסדר". נשף בהקלה.

ניר חייך חצי חיוך. "אמרתי לך, תמיד יש סוף טוב, רק צריך לדאוג שנשאר בחיים עד שהוא יגיע".

אבל הפעם החיוך של ניר היה חיצוני בלבד, התחושה הפנימית המשיכה להעיק עליו.

זאת לא הייתה תקלה רגילה.

בכלל לא.

...

הבזק של אור לא צפוי סימא את עיני כולם. הנוסעים המבוהלים מצמצו בבלבול, תוהים לעצמם מה קרה עכשיו.

האמיצים שבהם הורידו את מסיכות החמצן מפניהם, מנסים להרגיע את ליבם שפעם בעוצמה ובמהירות. לאט לאט כל הנוסעים הורידו את מסיכות החמצן באישור הדיילים, מבינים שהזמן שבו שהו בחשש על חייהם נגמר, משאיר אותם במערבולת רגשות.

החוויה שחוו עכשיו היא לא חוויה שתשכח מהרה. הם לעולם יזכרו את ריח המוות הנישא באוויר ואת הפחד המוחשי כל כך שבעוד רגעים ספורים הם יצטרפו לחלקי מטוס בוערים בדרכם למטה.

לחשושים נשמעו בכל רחבי המטוס והם רק התגברו והלכו, אנשים המנסים לפרוק את עוצמת הרגשות שחוו עכשיו, ברגעים המבעיתים ביותר בחייהם.

אבל המהומה הגדולה ביותר התרחשה בקצה המטוס, דייל רחב ממדים דהר לכיוון מסוים כאשר בידו דפיברילטור גדול, בכיוון שאליו דהר היה דייל אחר שרכן מעל נוסע מבוגר וביצע פעולות החייאה בצורה מקצועית.

"לזוז! מה זוזו כולם!" הדייל הרחב חיבר במהירות את המכשיר לגופו של הנוסע שהתמוטט במהלך התקלה, והפעיל אותו.

גופו של המבוגר נרעד בעווית פתאומית, אך שום דבר לא יותר מזה.

הוא הפעיל שוב, שולח פולס חשמל גבוה יותר, אך ללא הועיל.

הדייל השני רכן שוב וביצע הנשמה במהירות, אבל שניהם ידעו, שלנוסע המסכן אין יותר מדי סיכויים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  10  פעמים
למעלה