49
מפקד המחוז.
הכול קרה מהר מדי.
רק לפני כמה רגעים – הייתה רחבת הגג מלאה חיים. ליאוניד עוד היה פעיל, ואלישע היה ממוקד במאמץ לקלוט כל מילה שיוצאת מפיו. רק לפני רגעים, היו כל מחשבותיו של אלישע נתונות לעורך הדין השרוע על האספלט, ולגילויים שהוא חשף בקצב מסחרר.
ופתאום, בלי שום הכנה מראש, הופסקה השיחה. ליאוניד נלקח באלונקה, אנשי הצוות הרפואי נעלמו מהשטח עד האחרון שבהם, ודממה מוחלטת השתררה.
תחושה מוזרה של ריקנות הזדחלה לליבו של אלישע. כאילו התרגל לקצב אינטנסיבי של התרחשויות, עד שהוא לא היה מסוגל להכיל היעדר תנועה, אפילו לרגעים בודדים. הוא לא הכין את עצמו מראש לאפשרות שהאירוע יתפזר בלי שום התראה, וכעת – בהיעדר תכנית פעולה, הוא מצא את עצמו עומד ובוהה בעצמים הכהים שהזדקרו ממולו, מנסה לעכל את השינויים החדים שערערו לגמרי את כל מה שחשב עד כה, להבין – מה המשמעות האמיתית שלהם, וכיצד עתיד הידע החדש שצבר להשפיע על פעולותיו.
מוחו היה מוצף בכמות גדולה מדי של מידע. הוא פתאום הבין, שכל מה שחשב שהוא יודע על אירועי היממה האחרונה – אינו אלא פיסה קטנטנה מתוך יריעה אינסופית. שבריר של ידע, מתוך מאגר עצום – כזה שהשכל האנושי אינו יכול לקלוט ולהכיל את ממדיו.
אם עד עכשיו היה בטוח אלישע, שהאירועים אותם הוא חוקר – תוכננו ובוצעו בימים האחרונים, הרי שכעת התברר לו – עד כמה הוא שגה, ועד כמה היה רחוק מלהבין את המשמעות האמיתית שלהם. יריית הפתיחה לאירועי היממה האחרונה, לפחות על פי מה שסיפר עורך הדין, נורתה לפני עשורים, כאשר אלישע עוד היה שוטר זוטר בתחילת הקריירה שלו.
במשך השנים, הרהר אלישע, היה הוא עצמו - עסוק בבניית הקריירה שלו. אולם עורך הדין – כך מתברר, היה ממוקד בניסיון לאסוף כל פרט על אותם אירועים מסתוריים, אם משום שהיה תמיד חלק בלתי נפרד מהארגון של נמרוד, ואם משום שתמיד רצה – במקום פנימי כלשהו, לשוב לזרועות החוק והיושר. שנים ארוכות, כך נראה, הקדיש ליאוניד למשימה, ועדיין – חסרים לו פרטים מהותיים. עדיין, רב הנסתר על הגלוי.
האם יש בכלל סיכוי?! האם יוכל הוא, אלישע, להשלים בימים בודדים את מה שלא השלים עורך הדין לאורך עשרות שנים?! האם יש לו בכלל את הזמן להדריך את אלו שראה כממשיכים שלו, אלירן ואמיר, להעביר אליהם את כל הידיעות שניתנו לו על ידי עורך הדין, או שמא – מיד עם צאתו מכאן, עתיד הוא להילקח לחקירה, באשמת ביצוע פעילות אסורה, בניגוד להוראה ישירה של הפרקליטות ושל הפיקוד הגבוה?! והאם הם יוכלו לבצע את העבודה שהוטלה עליהם כראוי, בלי לחשוש שאותם גופים עלומים שדאגו להדיח את אלישע יגרמו גם להם לעזוב את החקירה, ברצונם או בעל כרחם?!
השאלות היו קשות, והן ערערו לחלוטין את כל מה שאלישע חשב עד לפני שעה קלה על עצמו, ועל הגופים שהוא משרת. המאמץ האדיר של השעות האחרונות הביא את איבריו לסף שבירה, והוא כרע על ברכיו, מתיישב בהיסח הדעת על הרצפה הרטובה.
רק כאשר החלו המים להיספג במכנסיו המגוהצות, ועורו החל לחוש בקרירות כתוצאה מהמגע במים, הוא קלט את הטעות שעשה, ומיהר להתרומם על ברכיו. הרטיבות הייתה בלתי נעימה, במיוחד במזג אוויר קר כל כך, אולם התחושה הפנימית – הייתה קשה הרבה יותר. הוא חש שהוא מאבד שליטה. בליבו הוא החל לתהות, האם קורה לו משהו?! האם הוא מאבד את צלילות דעתו?!
מבטו נע אל מכשיר הטלפון שבכף ידו. המכשיר שהעניק לו ליאוניד רגעים לפני שנלקח, יחד עם הוראה מעורפלת, שאלישע התקשה לפענח. מבלי לחשוב, פתח אלישע את המכשיר המיושן, אצבעותיו מקישות על המקשים הבולטים. הוא פתח את תיקיית אנשי הקשר, הייתה שם רק שורה אחת.
דקלה.
שוב דקלה.
עוד חידה בלתי פתורה, עוד קצה חוט בלתי מפוענח.
דחף פנימי בתוכו דרש ממנו לחייג אל איש הקשר, לנסות ולדלות מידע בדרך הזו. אולם היה משהו במילים שאמר ליאוניד, שמנע ממנו לעשות זאת. אם הוא ירד לסוף דעתו של עורך הדין, הרי שאותה דקלה אלמונית – תהיה מוכנה לענות רק פעם אחת לשיחה ממספר הטלפון שהוא מחזיק כעת. בהנחה ואכן הבין אלישע נכון את הדברים, ובהנחה ועורך הדין דייק לגביהם, הרי שמוטב יהיה לשמור את השיחה הבודדת לזמן חשוב יותר, בו הוא יוכל לפחות להבין איזו עזרה תציע לו דקלה האלמונית, אם זה אכן שמה. בשלב הזה, השאלה היחידה שהוא מסוגל לשאול – היא בקשר לזהותה של אותה דקלה, ומשום מה – הייתה לאלישע תחושה שדווקא על השאלה הזו, הוא אינו צפוי לקבל תשובה מספקת.
מחשבותיו של אלישע נדדו אל המילים האחרונות שאותן הספיק עורך הדין לומר לו. ״הוא היה פה. הרוצח. לידך. כל היום״.
אלו היו מילים מצמררות, ואלישע התקשה להבין את פשרן. מיהו הרוצח המדובר?! האם הכוונה למתנקש, שמצא את מותו כבר מזמן?! אם כן, מדוע כינה אותו ליאוניד ׳רוצח׳?! למיטב ידיעתו של אלישע, האיש לא הצליח למלא את משימתו. הוא אולי ניסה לרצוח, אבל הוא לא ממש רוצח...
האם היה זה חוסר דיוק מצדו של עורך הדין, או שיש כאן חוסר הבנה מצדו של אלישע?! האם ייתכן שעורך הדין התכוון בכלל לאדם אחר, או שהוא – אלישע, מפספס כאן משהו?!
שני רגעים של מחשבה חלפו, לאחריהן – הכתה ההבנה באלישע, מהירה כברק.
״עמיקם!״ הוא ביטא את המילה בלחש, רק משום שהייתה זו הבנה מפתיעה כל כך – עד שהוא לא מסוגל היה לשמור אותה בתוך מחשבותיו בלבד.
קרעי המידע נעו בתוך מחשבותיו, מתקבצים, יוצרים יחד תמונה אחת ברורה, תמונה מצמררת – שגרמה לגופו לרעוד, ולא רק בגלל הקור העז.
הוא פתאום הבין, שהמתנקש לא נשלח לכאן כדי לעצור את ליאוניד. הוא גם לא נשלח לכאן כדי לפגוע באלישע עצמו. כל אלו, היו מטרות משניות.
המתנקש היה כאן בשביל עמיקם. הוא הבין שעמיקם אסף חומר רגיש, והוא היה נחוש למנוע ממנו לשתף עם חבריו את החומר. המתנקש המתין, מי יודע כמה זמן, במקום מוסתר בתחנה. הוא המתין עד שעמיקם יהיה לבדו בחדרו, ניצל את שעת הכושר, וביצע את זממו.
ליאוניד לא טעה במונח בו השתמש. לבוש השחורים הוא אכן רוצח. רוצח מתוחכם, שהצליח לבצע משימה בלתי אפשרית. הוא הצליח לרצוח קצין משטרה, כשהאחרון יושב בחדרו, לאור היום, כאשר יש מאות שוטרים בתחנה ובסביבתה.
והוא עשה זאת מבלי להתגלות.
ההבנה הייתה מעוררת אימה, ואלישע מצא את עצמו נע אל מעקה הבטון שתחם את הגג, כאילו רצה לוודא שהמתנקש אכן נהרג, ושהוא אינו עומד לצוץ פתאום מאחוריו, או במקרה הגרוע יותר – ממולו.
מבט אחד אל הרחוב שמתחת לבניין תחנת המשטרה, הספיק לאלישע כדי להרגיע את החשש המסוים הזה. הרחוב, שבימים כתיקונם – היה אחד המבודדים והשוממים בסביבה, ואולי אפילו בעיר כולה, היה שוקק חיים כאילו הייתה זו שעת צהרים. במבט חטוף, הספיק אלישע לקלוט שתי ניידות אמבולנס שחנו בצדי הכביש, בסמוך לנקודה אליה נפל המתנקש. ניידת נוספת, ארוכה יותר, חנתה לרוחב הכביש כשדלתותיה האחוריות פתוחות, ובשונה מחברותיה – היא הייתה צבועה בצבע כהה, ועל דפנותיה הופיעו סמלי ארגון המתנדבים זק״א. טנדר גדול ללא סימני זיהוי חנה גם הוא בסמוך לזירה, ואופנוענים זריזים ניווטו בין כלי הרכב.
הזירה, שבמרכזה עוד הייתה שרועה הדמות הכהה של המתנקש, הייתה מוקפת משלושה צדדים בסרט ניילון זרחני, אבל קהל הסקרנים שהתגודדו סביבה – היה מורכב בעיקר משוטרים לבושי מדים, שהרשו לעצמם לנוע בחופשיות לתוך הזירה והחוצה ממנה, כך שגידור הזירה היה חסר כל אפקטיביות. הייתה אווירה של אנדרלמוסיה מוחלטת, ואלישע הבין מיד את הסיבה לכך. האירוע התרחש סמוך מדי לתחנת המשטרה, ומשכך -היו בשטח הרבה מאוד גורמים שראו את עצמם כאחראים.
אלישע התנתק מהמעקה, מתרחק אחורנית אל הגג השקט. התחושה הכללית שלו הייתה מעט יותר בטוחה, אולם הוא עדיין לא היה רגוע, ובתוכו התנהל מאבק אדירים, בין שני כוחות מנוגדים. האחד, דחק בו לעזוב את הגג, למצוא מקום בטוח יותר, מקום הומה אדם. האחר – קולו של ההיגיון, הזכיר לו שאלו כנראה הרגעים האחרונים הלילה, בהם הוא יהיה חופשי לתכנן את צעדיו. השעות הבאות, מן הסתם, ידרשו ממנו לשתף פעולה עם התחקיר הראשוני של אירועי הלילה, מה שאומר – שהוא עתיד לבלות את שארית הלילה מול טפסים אפרוריים במקרה הטוב, או מול חוקרים צעירים מלאי מוטיבציה ואנרגיה – במקרה הפחות טוב.
אלישע לא מסוגל היה להישאר על הגג. החשש היה עמוק מדי, תחושת הבדידות לא נתנה לו מנוח, ומעל הכול – העובדה שהוא כלל אינו מעודכן בהתרחשויות האחרונות, הביאה אותו אל סף טירוף הדעת. בכל מקרה, לא תהיה לו האפשרות להישאר על הגג לנצח. זה יקרה עכשיו, או בעוד דקות. בשלב כלשהו, הוא ייאלץ לחשוף את עצמו, להתמודד מול הפחדים שלו.
בליבו גמלה ההחלטה לעזוב את הגג, בכל מחיר. אולם קודם לכן, חשוב היה לו לנצל את ההזדמנות. הוא חש שעם עוד קצת מחשבה, עם עוד קצת מאמץ, הוא יוכל להבין את המילים האחרונות של עורך הדין, וכמו שזה נראה עכשיו – לפתרון יש משמעות דרמטית, כזו שתאפשר לו לקבל את התשובות להרבה שאלות שנותרו בלתי פתורות עד לרגע זה.
הוא התיישב על מנוע מזגן שהזדקר מולו, משלב את ידיו. שוב חזרו מחשבותיו לאותה נקודה. הוא ניסה להבין, האם ייתכן שהמתנקש היה כאן, בתחנת המשטרה, כבר משעות הצהריים?! האם ייתכן שהוא זה שרצח את עמיקם?! האם הוא הסתתר היכן שהוא במשך השעות הארוכות הללו, מתוך רצון להמתין לרגיעה ואז להימלט?!
אם היה נשאל אלישע רק לפני כמה שעות, עד כמה ריאלי בעיניו תרחיש מעין זה – הוא היה שולל אותו, מן הסתם, באופן מוחלט. המחשבה על כך שעמיקם נרצח בידי מתנקש שחדר לתחנה באופן פיזי, הייתה עד לפני זמן קצר – מופרכת לחלוטין, חסרת כל היתכנות.
מערכת האבטחה שהגנה על תחנת המשטרה - הייתה אמנם מסורבלת ומיושנת, בוודאי ביחס למערכות אבטחה שבהן השתמשו גופים ביטחוניים גדולים, אולם הנחיתות שלה – התבטאה בעיקר בחיסרון של כלי אבטחה דיגיטליים מודרניים, כך שההשפעה הייתה בעיקר בתחום המחשוב וביטחון המידע. במקרה הזה, פרצת האבטחה הייתה דווקא בתחום ההגנה הפיזית על מבנה התחנה, ודווקא בתחום הזה – היה יתרון משמעותי לאופן הניהול של האבטחה המשטרתית, שהתבססה על כוח אדם ועל נהלים קשוחים וקפדניים במיוחד.
בנקודת הזמן הזו, השאלה – האם ניתן לחדור את מערכת האבטחה, כבר לא הייתה רלוונטית. לא היו הרבה דברים בהם היה אלישע משוכנע באופן מוחלט כעת, אולם הוא עדיין לא היה מעורער עד כדי שיטיל ספק במה שראו עיניו. מכיוון שהוא עצמו ראה את המתנקש, נע ופועל על גג הבניין, ומכיוון שלא היה ספק בכך שהוא הגיע מתוך התחנה, הרי שהשאלה היחידה שנותרה פתוחה – היא כיצד הצליח המתנקש לעשות זאת. לתחושתו של אלישע, התשובה על השאלה הזו – היא חשובה ביותר. דומה היה בעיניו, שאם רק יצליח לפענח את נסיבות המוות של עמיקם באופן מדויק, תהיה זו התקדמות משמעותית, כזו שעדיין לא הייתה לו.
מכיוון שאלישע הכיר היטב את מערכת האבטחה של התחנה, הוא יכול היה לתאר לעצמו מיד – מול אילו אתגרים נדרש המתנקש להתמודד. כדי להבין כיצד הוא הצליח לעקוף את כל המערכת, ניסה אלישע לדמיין את עצמו, כאילו הוא המתנקש המסתורי. כאילו הוא זה שנדרש לחדור אל התחנה. הייתה בכך הפרזה מסוימת ביכולותיו של המתנקש, משום שלאלישע בוודאי היה יתרון עצום ביחס אליו, בהתחשב בהיכרות של אלישע עם המבנה ומחלקותיו, היכרות שנצברה במשך שנים של עבודה יומיומית. למרות זאת, חשב אלישע שיהיה נכון לפעול כך, ולו בכדי לקבל תשובה חלקית על התהיות המטרידות שלו.
אלישע עצם את עיניו, משחזר בדמיונו את מראה הרחוב שמחוץ בניין התחנה. הכניסה הפעילה היחידה אל המבנה היא מצד חזית הבניין, כך שהמתנקש היה מוכרח לעבור שם בנקודת זמן מסוימת. מכיוון שהמתנקש בוודאי לא לבש את בגדיו הכהים ולא חבש את הברדס על פניו, הוא היה מוכרח להחזיק אותם בתיק או בשקית. אם היה אלישע במקומו – הוא היה בוחר בתיק גב, מהסוג שאינו בולט במיוחד.
האתגר הראשון עמו נאלץ המתנקש להתמודד, הוא עמדת השמירה שבכניסה. העמדה מאוישת באופן קבוע בשני שוטרים ערניים, שתפקידם לשאול כל אדם שמבקש להיכנס מה מטרת הכניסה שלו. את הבעיה הספציפית הזו, ניתן היה לפתור בקלות. הוא יכול היה לומר שהוא מבקש למסור תלונה, או שהוא מעוניין להתנדב – והוא מבקש לדבר עם גורם אחראי. מטרות לגיטימיות מעין אלו, היו מאפשרות לו את הכניסה, אבל רק בכפוף לבידוק – מה שבהחלט היה מכשול מאיים.
הבידוק בכניסה, נעשה בשני שלבים. בראשון – הוא בוודאי נדרש למסור את התיק שלו, אם אכן היה לו אחד כזה, לידי המאבטחים. במידה והוא נשא אתו את הציוד שלו, הוא היה אמור להילכד מיד. הבגדים הכהים אולי היו עוברים בשלום, אבל הסכין – הייתה סיבה מספקת בשביל להשיג עבורו כמה יממות טובות בחדרי המעצר. גם אפשרות של הסתרת כלי הנשק על גופו לא הייתה רלוונטית, משום שבשלב השני - הוא נדרש לעבור בעצמו דרך מגנומטר – גלאי מתכות, שלא היה מאפשר לו את הכניסה כשעל גופו סכין בעלת להב מתכת.
מצחו של אלישע התקמט במחשבה. ברור היה לו, שהדרך בה הוא חושב – עתידה להוביל אותו למבוי סתום. הוא לא העלה בדעתו שום דרך שבה יוכל המתנקש לחדור את מנגנון האבטחה, כך שכנראה – אחת מהנחות היסוד שלו שגויה, אולם הוא התקשה להבין היכן הטעות. האם טעה בכך שהעריך שהמתנקש נשא עמו את הבגדים וכלי הנשק?! האם הייתה זו ההנחה הבסיסית, על פיה – נכנס המתנקש דרך פתח הכניסה הראשי, היחיד, אל התחנה?! האם הייתה פרצת אבטחה שגרמה לכשל במנגנון הבידוק בכניסה לבניין?!
הוא ניסה לחשוב על פתרון יצירתי, אולם דומה היה – שהנחות היסוד שלו מגובות ומוכחות, כך שקשה מאוד לסתור אחת מהן. התסכול הציף אותו, והוא התרומם ממקומו בחוסר שקט. ברור היה לו שהוא מפספס משהו, אבל הוא לא הצליח להבין היכן הטעות.
הוא עצם שוב את עיניו, מנסה לחשוב על סדר הפעולות אליהן כבר התרגל לאורך שנות השירות שלו בתחנה. הוא ניסה לנתח את הפעולות הפשוטות, היומיומיות, להבין – אולי חמק ממנו פרט, אולי ההרגל גרם לו לדלג על חוליה חשובה בתהליך.
מוזר היה לגלות, שדווקא את התהליך עליו הוא חזר מאות פעמים, הוא מתקשה לזכור לפרטי פרטים. ייתכן שהיה זה ההרגל, שגרם לו לעשות את הפעולות באופן אוטומטי. בהיסח הדעת. המאמץ לשחזר כל פרט היה גדול, אבל בסופו של דבר – הוא השתלם. רק כאשר שחזר אלישע את האופן בו הוא רגיל להיכנס, הוא הבין מה הייתה הטעות שלו. והיא הייתה כזו, שהוא יכול היה רק להלקות את עצמו על כך שלא הבחין בה מהרגע הראשון.
עד עתה, הוא התייחס אל המתנקש כדמות מסתורית, אדם אלמוני – שמי יודע מי הוא ומהיכן הוא בא. הלבוש החריג, השתיקה, השימוש בכלי נשק בלתי מקובל, כל אלו יצרו הילה של מסתורין סביב האיש, ולכן – לא העלה אלישע בדעתו לחשוב בכיוון הזה.
אולם עתה, כשחשב אלישע על מנגנון הביטחון שבכניסה למבנה, הוא פתאום קלט – שהיא נועדה דווקא לאורחים מבחוץ. שוטרי התחנה, לפחות אלו שהיו מוכרים למאבטחים, רשאים להיכנס כשהם חמושים, והתיקים שהם נושאים – אינם נבדקים אף פעם.
האם ייתכן שזו הסיבה שהמתנקש כיסה את פניו?! האם ייתכן שמדובר באחד משוטרי התחנה, אדם ששהה לצידו של אלישע בעבר, ורק כעת הוא חשף מי הוא באמת?!
באופן אוטומטי, עלתה במוחו של אלישע תמונתו של יקיר רוזנר, השוטר השתול של נמרוד גואטה בתחנה. נמרוד הוכיח שכשהוא רוצה – הוא מסוגל לשתול אנשים משלו בתוך התחנה. האם ייתכן שבדיוק כמו רוזנר, גם המתנקש הוא שליח של גואטה, או של הארגון שמשתף עמו פעולה?!
זה אמנם היה התרחיש ההגיוני ביותר, אבל גם הוא – לא סיפק תשובה מלאה לתהיותיו של אלישע. התקדים של השוטר רוזנר – אמנם הפך את ההשערה לכזו שאלישע מסוגל היה לקבל, אבל בכל זאת – קשה היה להשוות בין האירועים.
השוטר רוזנר, היה שוטר זוטר, שעבד בתחנה חודשים בודדים. שוטר בתפקיד מעין זה, לא יכול לשוטט בבניין כרצונו, ובוודאי שלא באגף הזיהוי הפלילי, שהשוטרים המשרתים בו – מכירים זה את זה, כך שאדם זר – אף פעם לא יוכל להתערב ביניהם. קשה היה לאלישע לדמיין שוטר מסוגו של רוזנר, שמסוגל לבצע פעולה שכוללת - כניסה לאגף הזיהוי הפלילי, חדירה אל חדרו של מפקד האגף, רצח מהיר ושקט – באמצעי בלתי ידוע, והסתננות מהירה החוצה כאילו לא אירע דבר. גם אם לתרחיש מעין זה יש סבירות מסוימת, הוא קרוב יותר לכישלון מאשר להצלחה, ומההיכרות הקצרה של אלישע עם היכולות של הגוף אליו השתייך המתנקש – הוא היה בטוח, שהם דאגו להבטיח את הצלחת המשימה.
הדרך היחידה בה יכול היה אלישע לברר את זהותו של המתנקש, ואת השאלה – האם הוא משתייך לצוות התחנה, היא רק על ידי יציאה מהמקום המוגן שלו, אל זירת הנפילה של המתנקש. כל מה שאלישע היה צריך, זו רק הצצה חטופה, של כמה רגעים. פעולה כה פשוטה, שכעת – עלולה לעלות לו במחיר יקר, של היחשפות, ובזבוז של שעות יקרות.
הוא שלף מכיסו את מכשיר הטלפון המונח שם, הציץ בו – ונבהל לרגע כשהבחין שאין זה הטלפון שלו. נדרשו עבורו שני רגעים – על מנת להבין שמדובר במכשיר האישי של ליאוניד, זה שניתן לו בתחילת השיחה. בתנועה עייפה, הוא השיב את המכשיר לכיסו, מוציא משם את המכשיר השני – שהפעם היה זה שחיפש. הוא חייג בזריזות, ממתין.
״אלישע!״ ענה לו קולו של אלירן, והיה בו מתח מסוים. ״סיימת שם?!״
״לא ממש,״ העדיף אלישע לשמור על ערפל מסוים, מחשש שאלירן ידחוק בו לעזוב את הגג. ״עורך הדין, כלומר – החשוד, כבר לא פה. אני רק סוגר כמה קצוות. מה קורה איתך?! איפה אתה?!״
זו הייתה רק שאלה מנומסת, שאלישע שאל כהקדמה לדרישה שהתכוון להטיל על אלירן – חשיפת זהותו של המתנקש. אולם מתברר, שלאלירן היו מחשבות אחרות. ״תקשיב, בוסקוביץ׳,״ הוא אמר בקול רציני מאוד, שהבהיר לאלישע שמשהו אירע, משהו שאלישע עדיין אינו יודע. ״לא רציתי להטריד אותך, אבל אני קולט פתאום שאתה מנותק לגמרי. אתה חייב לבוא לכאן עכשיו. המתנקש, אנחנו יודעים איפה הוא הסתתר, ויש כאן אירוע לא קטן, שאני לא מסוגל להסביר אותו במילים״.
אלישע כיווץ את מצחו. ״למה אתה מתכוון?!״ שאל בחשד.
״אלישע,״ חזר אלירן על שמו. ״אתה לא מבין?! בוא עכשיו. הרגע. השנייה. אוקי?!״
הדחיפות בקולו, הצליחה להשיג את האפקט המצופה. אלישע המהם משהו בתגובה, מנתק את השיחה. הוא נע אל פתח הגג, נעצר מול ריבוע האור. אזניו קלטו רחש של המולה, והוא הבין שמשהו קרה. הוא מיהר לרדת בסולם המתכת, נעמד בראש המסדרון הארוך, עיניו בולשות – מחפשות אחר מקור הרעש.
הדבר הראשון שזיהו עיניו – היה הסרט האדום, מתוח בנקודה מרוחקת כלשהי בקצה המסדרון.
הדבר השני שקלט מבטו, הוא התגודדות של שוטרים רבים בנקודה כלשהי.
הוא החל לצעוד במהירות, גופו צובר תאוצה מרגע לרגע. ככל שהתקרב, הוא הלך ונעשה בטוח בכך, שהדלת ממולה התגודדו השוטרים – היא דלת החדר שבו הוא שהה עד לפני זמן לא רב בכלל. החדר שבו אירעו כמה מהאירועים היותר מסתוריים היום.
דלת חדרו של עמיקם.
כשהיה קרוב, הוא מסוגל היה לשמוע את קולו של אלירן. ״זוזו! זוזו!״ הוא צעק על השוטרים המתגודדים. ״תנו לו לעבור. פנו דרך!״
מסיבה לא ברורה, נענו השוטרים לקריאותיו של אלירן, יוצרים שביל פנוי – בו הוא עבר במהירות, מדלג מעל הסרט האדום, עוקף את הדלת הפתוחה, מתייצב מול הפתח – כשמבטו מופנה פנימה, אל תוך המשרד.
ממולו, בקו ישר ממש, ישב אמיר על כסאו של עמיקם, פניו מעוקמות בתנוחה מוזרה – כשהבעה של תדהמה מוחלטת עדיין נשקפת מהן.
המראה המבהיל והתנוחה הבלתי אנושית, יחד עם העובדה שבחדר נעו פרמדיקים - ואף אחד מהם לא ניגש להושיט עזרה לאיש השרוע על הכיסא, כל אלו העידו בבירור - על המשמעות הנוראה של האירוע.
אמיר איננו.
הוא איבד את חייו, בדיוק באותו מקום בו נרצח עמיקם, באותו חדר, על אותו כיסא.
וכנראה גם באותה הדרך.
בצעדים כושלים, פסע אלישע לתוך החדר, מתקרב כדי להביט במראה – שאפילו מרחוק, ניתן היה לזהות בו משהו חריג.
כשהיה במרחק של כמה מטרים בודדים, והבין מה הוא בדיוק רואה, תקפה אותו צמרמורת עזה, והוא חש צורך עז להתיישב.
עיניו של אמיר היו עצומות, אבל על אחד מעפעפיו – צייר מישהו ציור פשוט במכחול.
ציור של עין תכולה.
אלישע התקרב, ממוקד במראה – על פניו הבעה מכושפת. אלירן ניסה לומר לו משהו, אבל הוא לא שמע כלום. כל יכולות הריכוז שלו הופעלו, כדי לוודא שהוא אכן רואה טוב.
מסך המחשב, שלפני כן היה מכוון מול מבטו של אמיר, היה מופנה כעת לכיוון ההפוך – כך שאלישע מסוגל היה לראות אותו. הצג האיר, אבל הוא היה מוכתם בשורה ארוכה – שנכתבה גם היא במכחול. האותיות היו קיריליות, הן נכתבו בכתב יד יפהפה.
״במה שהורשית התבונן״, קרא אלישע במאמץ ניכר. ״אין לך עסק בנסתרות״.
טפיחה על שכמו, הכריחה אותו לסובב את ראשו אחורה. ״מה?!״ הוא נבח על אלירן.
אלירן לא השיב. כף ידו נותרה יציבה על כתפו של אלישע, באצבע ידו השנייה – הוא סימן כלפי מעלה.
אלישע הרים את ראשו אל התקרה, מבין מיד מה רצה אלירן לסמן לו.
אחד מלוחות התקרה האקוסטית התנדנד במאונך, מאחוריו היה פעור פתח כהה, רחוק כמה מטרים בודדים מהנקודה אליה חדר אלישע כשחיפש את המחשב של עמיקם.
״הוא היה שם...״ אמר לו אלירן בקול מהוסה, כאילו לא רצה שאחרים יאזינו להם. ״המתנקש. הוא היה כאן כנראה במשך שעות...״
עיניו של אלישע נפערו בחרדה. ״לא!״ הוא הוא אמר באימה.
אלירן הנהן בראשו בעצב. ״הוא ניצל את זה שיצאתי לכמה רגעים לשירותים, לפני שעליתי אליך. אמיר לא רצה להישאר כאן לבד, חשבתי שהוא פחדן – אבל הוא כנראה הרגיש משהו שאני לא הבנתי. אני שכנעתי אותו, אלישע. אני!״
עיניו היו לחות, מבריקות. ברור היה שהוא אכול נקיפות מצפון. ״אתה מבין, אלישע,״ הוא אמר בקול שבור. ״השארתי אותו לבד! רק הוא, מול המתנקש. לא היה לו שום סיכוי!״
אלישע קרס על הכיסא שלצד השולחן. לא הייתה לו מילה של נחמה עבור אלירן. הוא חש מרוקן, מרוסק, חלש.
הטלפון צלצל מכיס מכנסיו. הוא שלח את ידו אל הכיס, רק כדי שיהיה לו תירוץ להסיט את מבטו מעיניו המאוכזבות של אלירן.
הוא התחרט על כך רגע אחד מאוחר יותר, כשקרא את שמו של המתקשר.
׳ניסים, מפקד מחוז נגב׳.
סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.
www.prog.co.il
hebrew-academy.org.il
Reactions: רחל רבין, מחוברת לעצמי, ללי99 ועוד 16 משתמשים19 //