47
הילה.
חלק שני.
ראובן נשם נשימה ארוכה, ממלא את חזהו באוויר, גופו הזדקף ונמתח למלוא ארכו. במשך כמה רגעים הוא שתק, מאפשר לאוויר לשהות בתוכו, עיניו נעו באיטיות – סורקות היטב את קהל המאזינים שלו. לבסוף, הוא נשף נשיפה קולנית, פולט החוצה את האוויר. ״אני לא יודע אם שמתם לב,״ הוא המשיך, קולו יציב, ״אבל ההתנהגות של השורד היחיד מהאירוע במגדל, הייתה מוזרה לחלוטין. הוא הרי הצליח להימלט באופן בלתי מוסבר מהאסון שהשמיד את מקום עבודתו, וגרם למותם של עמיתיו למקצוע. המצב שלו לא יכול היה להיות רע מאוד, שכן – הוא הצליח לנהוג במשך למעלה מעשרים דקות, ואפילו לעמוד על רגליו ביציאה מהמכונית. למעשה, הבחירה שלו להתרחק מזירת האירוע – היא תמוהה מאוד. מצופה היה ממנו ליצור קשר עם כוחות הביטחון, או לפחות – להישאר קרוב כדי לוודא מה עלה בגורל חבריו.
״ההסבר היחיד שמתקבל על הדעת להתנהגותו של פיט אנדרסון, הוא שאנדרסון ידע משהו. אילולי היה אנדרסון נהרג בהתנקשות פחות משעה אחרי האירוע במגדל, הרי שהוא היה הופך לחשוד האוטומטי במעשה החבלה במערכת הגז. אולם אחרי שהוא עצמו הפך לקרבן, האפשרות המסתברת יותר היא – שהוא הבין את החשיבות של המידע שנמצא בידיו, ומסיבה זו – הוא הבין שנשקפת לו סכנה, וקיבל את ההחלטה להימלט מהאזור – החלטה שהתבררה כטעות מוחלטת שהביאה למותו״.
ראובן שילב את ידיו, על פניו עלתה הבעה קודרת. ״ההתנקשות המוצלחת באנדרסון,״ הוא המשיך, ״השיגה למעשה את התוצאה אליה כיוון האחראי על ההתנקשויות. העיתונאים הבודדים שידעו משהו – איבדו את חייהם, והסודות המסקרנים – נלקחו עמם לקבר. אם אני מצליח לזהות נכון את התחושות שלכם, הרי שאתם בוודאי תוהים, מה הסיבה שאנחנו בכל זאת נמצאים כאן, ודנים ברצינות באירועי העבר, כאשר המציאות המאכזבת היא – שהסודות העלומים של קלפטון, אבדו בלי שום סיכוי לחשוף אותם עוד.
״אם אני אכן קולע למטרה, ואם אכן העליתם את התהיות האלו, הרי שטעיתם באותה טעות שבה טעה האחראי על אירוע ההתנקשות. האיש שארגן את החיסול של צוות העיתונאים, היה אמנם מקצועי בתחומו, אבל לא היה לו מושג בנוגע לתכונות הבסיסיות ביותר של כל עיתונאי באשר הוא, והוא לא העלה בדעתו כנראה את המחשבה על כך, שישנם עיתונאים שבעבורם – שווה לסכן את החיים בשביל פרסום של סיפור טוב.
״מסתבר, שברגעים בהם נמלט אנדרסון מפני האיום על חייו, פעל אצלו האינסטינקט העיתונאי שלו, ולמרות הסכנה החמורה בה הוא היה נתון – היה לו חשוב להעביר לפחות חלק מן המידע שגרם בסופו של דבר למותו, לידי גורם שאינו בטווח הסיכון של פגיעה מידי המתנקשים. מכיוון שלא ברור עד כמה היה המידע שברשותו של אנדרסון מקיף, קשה להעריך אם הוא התכוון לשלוח רק חלק קטן ממנו, או שהוא פשוט בחר את המידע החשוב ביותר. כך או כך, על העובדות אין להתווכח. תוך כדי שהוא נוסע ברחובות קליפורניה, הספיק אנדרסון להתחבר דרך מכשיר הטלפון הפרימיטיבי שלו לרשת האינטרנט, ומכיוון שהוא היה חבר ברשימת תפוצה רשמית של עדכונים רשמיים מאת משרד מושל המדינה – הרי שההודעה שנשלחה על ידו, הופצה תוך רגע למאות עיתונאים, ברדיוס של מאות קילומטרים. יותר טוב מזה, לא יכול היה אנדרסון להשיג, ואני מרשה לעצמי להמר – שברגעים האחרונים שלו, עלה על פניו חיוך טוב של נקמה״.
ראובן השתתק לרגע, מפנה את פניו לעבר המרקע. הוא הקיש על השלט שבכף ידו, ועל הצג נראה תצלום של מסמך מודפס בשחור לבן, שהמלל תפס מעט מאוד משטחו, פחות מרבע – לפי השערה מהירה של ליאוניד. ״המסמך הזה,״ הסביר ראובן, ״הוא הדפס של נוסח הודעת המייל שנשלחה מאת אנדרסון לחבריו העיתונאים. אם תתבוננו היטב תוכלו לראות, שהודעת המייל לא נוסחה בעבור העיתונאים שעתידים היו לקבל אותה. נראה שלאנדרסון לא היו יותר מכמה רגעים, ולכן – במקום לבזבז את הזמן על ניסוח הודעה שתבהיר את כוונתו, הוא העדיף לסמוך על יכולת הסקת המסקנות שלהם ולשלוח להם תיעוד של שיחה שהתקיימה יום או יומיים קודם לכן, בינו לבין מנהל התוכנית. היה כמובן סיכון בכך שהם יתייחסו אל ההודעה ככזאת שנמסרה בטעות, אבל אנדרסון העריך מן הסתם – שאם אכן יקרה לו משהו, הרי שאוטומטית – תקבל ההודעה חשיבות מספיק גדולה כדי שיתייחסו אליה ברצינות, ומלבד זאת – לא נראה שהייתה לו ממש ברירה אחרת. אני מעריך שאתם קוראים אנגלית, ובכל זאת – אני אקריא את נוסח ההודעה״.
מבטו של ראובן פנה אל הקהל שלו, הוא לא ראה צורך לסובב את ראשו כדי לקרוא את הטקסט מן הכתוב. ברור היה, שהוא עבר על המילים כל כך הרבה פעמים, עד שהן נחרטו במוחו – כך שהוא מסוגל לחזור עליהן בעל פה, מילה במילה, מבלי לחשוש לטעות.
״הרווארד היקר,״ ציטט ראובן בהטעמה. ״אני מצטער על הפנייה החוזרת באותו נושא. רציתי לומר שקיבלתי החלטה, ואני מניח שהיא תהיה למורת רוחך. חשוב לי לומר, שאני מבין את החשש שלך מפני פרסום התוכנית של קלפטון, ואני מבין מדוע אתה חושב שיש מי שעשוי ללכת צעד אחד יותר מדי ולנסות ליישם אותה בפועל, ועם זאת – קשה לי לשמוע טיעונים על ׳אחריות ציבורית׳, ממי שמכנה את עצמו עיתונאי. אני מזכיר לך שהמידע כולו הועבר לרשויות החוק, כך שאת חובת האחריות הציבורית שלי מילאתי, וכעת – אני רואה את עצמי מחויב לערכים אחרים חשובים עליהם חונכתי, כמו – ׳זכות הציבור לדעת׳.
מכיוון שהחומר נמצא רק בידיכם, אבקש לקבל לידיי עותק דיגיטלי של הריאיון, אותו אני מתכוון להעלות לרשת ללא מטרות רווח. אני מאמין שהעבודה המשותפת לאורך למעלה מעשר שנים, והידידות האמיצה שרקמנו, יספיקו כדי להתגבר על חילוקי הדעות הנקודתיים בינינו, אבל יחד עם זאת – לא הייתי רוצה שתראה את דבריי כבקשה שניתן לסרב לה. אני דורש את החומרים, ואני מתכוון לפעול במלא הנחישות על מנת להשיג אותם״. ראובן השתהה רגע לפני שציטט את שורת הסיום: ״שלך בכבוד, פיט״.
למשך כמה רגעים שררה שתיקה, דומה היה שהנוכחים מנסים לעכל את המשמעות.
ראובן לא נראה כמו מי שמתכוון להעביר את הזמן בהמתנה. ״ההודעה שציטטתי כרגע,״ הוא סיכם, ״כתובה באופן שמכביד על היכולת לקלוט את המשמעות הברורה שלה. העובדות הבודדות שעליהן ניתן להצביע אינן רבות, אולם ניתן ללמוד מנוסח ההודעה שהעיתונאי היה מעוניין בפרסום הריאיון, ומי שבלם אותו – הוא מנהל התוכנית. הסיבה לכך, כפי שמרומז בהודעה, היא הטענה של המנהל עליה התרעם העיתונאי, טענה על פיה – לא יהיה פרסום הריאיון מעשה אחראי. הניסוח המדובר, יוצר אינסוף השערות, משום שלא ברור ממה בדיוק חשש מנהל התוכנית, ומדוע הוא פעל באופן חריג כל כך נגד האינסטינקט הטבעי של כל איש תקשורת. אם נרצה לסכם במשפט אחד את המשמעות של ההודעה, הרי שהיא אינה חושפת יותר פרטים ממה שידוע לנו, אבל היא מעניקה לנו הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים.
״אני מניח שכולנו נסכים על כך, שהתוכן שהכילה ההודעה המדוברת – הוא אולי מעניין, וייתכן שאף תימצא בו תועלת מסוימת עבור חובבי תקשורת, אולם יחד עם זאת - מדובר במידע שאינו מצדיק את כל הדרמה שהתנהלה סביבו, ובוודאי שאינו מספיק חשוב כדי שאדם יהיה מוכן לסכן בעבור פרסומו את חייו. מכיוון שבסך הכול נשלחו על ידי אנדרסון שני פריטים בלבד, הרי שהמסקנה המתבקשת היא – שהפריט השני שנשלח אל העיתונאים, הוא שיצר את החשיבות הקריטית שבשליחת ההודעה.
״העניין הוא, שהפריט השני שנשלח אל העיתונאים – אינו מכיל פיסת מידע שהקשר בינה לבין הנושא ברור. הפריט השני, אינו אלא היפר-קישור, כלומר: הפניה לכתובת אינטרנט חיצונית. דף האינטרנט אליו הוביל הקישור – התברר למרבה הפליאה, כמשתייך לאתר אינטרנט שבבעלות חברת הענק ׳נשיונל ג׳אוגרפיק׳, שמתמחה בהפקת סרטי טבע. ידיעה זו מעוררת תמיהה. משום שאם אכן מדובר במידע רגיש – הרי שמצופה היה ממי שמחזיק בו, לשמור אותו במקום מאובטח. קשה להבין כיצד מופיע סרטון מעין זה באתר רשמי, שכל אחד יכול להשיג אליו גישה תמורת תשלום של כמה דולרים בודדים.
״התהייה מתחזקת, לאור העובדה – שהסרטון המדובר, פורסם שבועות קודם לכן, ובאותה נקודת זמן – צפו בו כבר עשרות אלפי אנשים. אתם בוודאי חושבים שמדובר בהגזמה, אבל לא. מדובר בסרט תיעודי פופולרי במיוחד, שבו מוסרטת תעלומה מדעית שהציתה את דמיונם של צופים רבים. אני לא אחשוף פרטים, משום שאני מעדיף שתצפו בזה בעצמכם, אבל בכל מצב - גם אם אכן היה קשר כלשהו בין התעלומה המדעית המוסרטת לבין מה שהסתירו חברי צוות ההפקה של התוכנית, קשה להבין מדוע ירצה מישהו לחסל כמה אנשים בודדים, בגלל מידע שכבר פורסם לכל כך הרבה בני אדם ברחבי העולם.
״התשובות לשאלות הללו, כמו גם לשאלות אחרות שלדעתי מיותר לעסוק בהן כרגע, עדיין אינן ברורות. אולם אני חושב, שבמקום להמשיך ולעסוק בחומר המוצג בסרטון באופן תיאורטי, עדיף יהיה אם נצפה כולנו בכמה קטעים מתוך סרט הוידאו, קטעים שנבחרו בקפידה – ככאלו שמסכמים למעשה את התוכן העיקרי שבסרטון״.
ראובן נע הצדה, התצוגה על המרקע התחלפה. כעת הופיעה שם תמונה איכותית, שצולמה מגובה רב – והציגה נוף מרהיב של מרחבים הרריים, מרופדים בצמרות עצים. לא הייתה אפילו קרחת אחת במרבד הירוק שנמתח עד לגבולות התמונה, ולא ניתן היה לדעת בשום דרך מה מסתירות צמרות העצים. המראה היה מדהים, עוצר נשימה, אבל הנוכחים היו חסרי סבלנות, ונראה שהמראה אינו מעורר אצלם אפילו מעט התפעלות.
ראובן לחץ על השלט שבכף ידו, והתמונה החלה לנוע. הרמקולים שבצדי המקרן התעוררו לחיים, משמיעים צלילים שקטים ורכים, שנועדו כנראה ליצור אפקט של רוגע. התמונה נעה בקצב קבוע, וכעת – ברור היה שהיא צולמה מתוך כלי טיס, כדוגמת מטוס קל או מסוק.
למשך רגעים ארוכים, לא אירעה שום התרחשות על פני המסך. התנועה אמנם המשיכה כל הזמן, כך שמדי רגע התגלו שטחים חדשים, אולם מבחינת החוויה כצופה – חש ליאוניד כאילו הוא צופה באותם הקטעים שוב ושוב. המרבד הירוק עדיין היה צפוף ובלתי חדיר, ובהיעדר סימני היכר – הרי שמבחינתו, לא היה שום הבדל בין השטחים אותם ראה לפני עשר או עשרים שניות, לבין אלו שהוא רואה עתה. מלבד זאת, החלו הצבעים המגוונים להעמיס על חושיו, והמוזיקה שברקע – הטילה עליו עייפות בלתי מוסברת.
הפתיח היה אמנם ארוך יחסית, אבל הוא הסתיים לבסוף. המוזיקה נחלשה פתאום, ומן הרמקולים – בקע קול בס גברי, איטי ומחושב. ״יער הגשם של האמזונאס״, פתח הקריין באנגלית, וליאוניד הבחין מיד במבטא הבריטי המודגש שלו. ״הוא אחד מהאזורים המסקרנים על פני כדור הארץ. זהו אמנם יער, אבל הוא ארץ שלמה. ארץ גדולה במיוחד, גדולה כמעט כמו ברזיל, או כמו ארצות הברית של אמריקה. זוהי ארץ של צומח וחי, ארץ שבה לכל עץ יש אזרחות ולכל בעל חיים יש מגורים וחברה. זוהי ארץ נסתרת, חבויה מאחורי חומות של ענפים ועלים. הסודות שבה מגרים את הדמיון, מלהיבים כל חובב מדע״.
הסרט נחתך פתאום, כאילו החליט העורך לעבור בפתאומיות לנקודה תכליתית יותר. ניכר היה שהושקעה מחשבה בבחירת הנקודה המדויקת בה ייחתך הסרט, ויחד עם זאת – היה החיתוך בלתי טבעי, בעיקר משום שהתמונה הייתה כעת שונה לגמרי, והציגה פנים ורדרדות מנומשות, לחיים מלאות, וסנטר עצום ממדים, על רקע של צמחייה עמוסת פרטים. ״היי!״ קרא האיש המצולם אל תוך המצלמה, והיה משהו צווחני בקולו. ״שלום לכולם, אני בובי! זהו יומן מסע, וזה היום החמישי שלי כאן, באזור הכי מטורף בג׳ונגל. הלילה כמעט לא ישנתי, בגלל עקיצות של מפלצות מוות, שהקולונל מתעקש לקרוא להן יתושים. אני כולי מנופח...״ לרגע נעצר הלהג, ועל פניו של האיש חלפה הבעה מוטרדת. ״מנופח...״ הוא חזר שוב על המילה האחרונה, כאילו הבין שהיא עשויה להתפרש באופן שונה לגמרי ממה שהתכוון. ״אוי, טפשים שכמותכם! על מה אתם חושבים!״ הוא נזף בקהל הדמיוני שלו, תוך כדי שהוא פורץ בצחוק אדיר. ״כן, אני מנופח, וגם עקצו אותי יתושים!״ הוא שאג מבין פרצי הצחוק. ״שמעת, קולונל?!״ הוא נטש פתאום את קהל הצופים שלו, ועבר לדבר עם מישהו בלתי נראה. ״שוב אתה עושה את הפרצוף הזה, כאילו נפל עליך עץ בננות. מותר לך לצחוק, אנחנו בג׳ונגל, תתפרע קצת...״
המצלמה הסתובבה, מתמקדת בדמות מרוחקת של גבר מוצק, שעמד מול עץ בתנוחה קרבית. המצלמה התקרבה, וכעת – ניתן היה להבחין בפרטים, כמו תרמיל ענק שנשא הגבר על כתפיו, סכין ארוכה וחדה שאחזו אצבעות ידו הימנית, ומגבעת בעלת שוליים רחבים שהוא חבש על ראשו. הוא כנראה שמע את הקריאה שהופנתה אליו, שכן הוא הסתובב לכיוון המצלמה, ופניו – קשות ומצולקות, התעוותו בחיוך רחב שהיה מנוגד לכל מה ששידרה דמותו הכללית. ״בוקר טוב בובי,״ הוא אמר בנחמדות מסוימת. ״אני מצטער, אבל מישהו צריך לדאוג לארוחה הבאה שלנו״.
המצלמה שבה והתמקדה בצעיר המדושן, שכעת העווה את פניו בחיקוי עלוב של שותפו למסע. ״מדובר בפוץ,״ הוא אמר, ובידו צץ משום מקום שורש דמוי סלרי. ״שלשום הוא ניסה לשכנע אותי לאכול את זה,״ המשיך הצעיר, מקפיד ללחוש את המילים – כאילו הוא חושש ששותפו יפגע אם ישמע אותן. ״אני מקווה שהוא ימצא משהו נורמלי, כי הפה שלי עדיין יבש מהגבעול הנורא הזה...״
הסרט נעצר, כנראה במכוון, וראובן – שכנראה היה אחראי על הקטיעה, חיבר את ידיו במחווה מתנצלת. ״סליחה על העצירה הפתאומית,״ הוא אמר. ״אני רואה שאתם לא ממש מבינים מה קורה כאן, אז לפני הכול – הקדמה קצרצרה, על האנשים שראינו עכשיו, שעתידים להופיע לאורך הסרט כולו.
״האיש שדיבר רוב הזמן, הוא בובי. חוקר ומדריך טבע. השני, הגבוה והקשוח, הוא ׳הקולונל׳ - איש צבא בעבר, גיבור מלחמת ווייטנאם. שני הגברים האלו, עלולים להטעות במראה שלהם, ובאופן בו הם מדברים, אבל אתם מוכרחים להבין שההתנהגות שלהם היא לא יותר מהצגת תיאטרון. השניים הם חוקרי טבע, יש להם המון ידע מקצועי, אבל איש לא היה מתעניין במה שהם מוכרים – אילולי היו השניים מספיק פיקחים, כדי למתג את עצמם על פי העבר שלהם ועל פי התכונות האישיות הייחודיות שלהם.
״מכיוון שהשניים הבינו משהו בתקשורת, הם ידעו לבנות לעצמם דמויות מעניינות, כאלו שהצופים מסוגלים היו להתחבר אליהן מיד. באופן הזה, הם הפיקו עשרות תוכניות, כאשר בכולן – הם מגלמים צמד מטיילים, שאינם חוששים לבקר באזורים מסתוריים במיוחד, כאלו שבקושי נחשפו עד היום. התוכנית זכתה אז לפופולריות עצומה, וההצלחה יצרה תשוקה ציבורית לעוד ועוד פרקים נוספים. בפרק שאתם רואים כרגע, החליטו שני המטיילים לחדור אל אזור מסתורי ביערות הגשם של האמזונאס, אזור שבו כמעט ולא הייתה פעילות של בני אדם, לפחות לא כאלו שבאו מן הישוב. הקטע שראיתם כרגע, נועד להציג רק את הדמויות של השניים, כיוון שבקטעים הבאים – בחרתי להביא בפניכם רק את מה שרלוונטי בעבור הנושא שלנו״.
הסרט הופעל שוב, הסצנה הקודמת ממשיכה לעוד כמה רגעים, עד שגם היא – כמו קודמתה, נחתכה בחדות. הקטע הבא, גם הוא היה על רקע היער, אלא שכעת – נעו שני הגברים בתוך צמחייה גבוהה, תוך כדי שהם נאבקים ברוח חזקה במיוחד, שטלטלה את צמרות העצים שמעליהם והשירה עלים וענפים דקיקים. ״קולונל!״ צעק הצעיר המכונה ׳בובי׳, מנסה לגבור בקולו על שאון הרוח. ״הרוח חזקה, ונראה לי שעומד לרדת גשם. בוא נחנה פה״.
הגבר המוצק והגבוה סובב את פניו, לופת בכוח באגרופו את שולי המגבעת הגבוהה שלו, שאיימה להתעופף. ״אין כאן איפה לחנות,״ הוא צעק בחזרה. ״צפוף כאן מדי. אנחנו מוכרחים להתקדם. תמהר, כי גשם עומד להתחיל לרדת״.
המצלמה נעה, מצלמת בהגדלה את פרצופו של הצעיר, שהיה תשוש לגמרי. ״הוא רוצה להרוג את שנינו,״ הסביר בובי את הסיטואציה, וניכר היה שלמרות הקושי – הוא אינו מוכן לוותר על הנטייה ההומוריסטית שלו. ״אין לי מושג מה הוא רוצה להשיג, ונראה לי שגם הוא לא ממש יודע״.
הרוחות התחזקו מרגע לרגע, וכעת התלוו אליהן גם טיפות של גשם, שהחלו לנקד את עדשת המצלמה, גורמות לקושי מסוים בראות. ״קולונל!״ קרא בובי, והיה חשש מסוים בקולו. ״יורד גשם. אנחנו לא נוכל להמשיך עוד הרבה. אנחנו מוכרחים לעצור!״
הגבר הגבוה, המכונה ׳קולונל׳, הסתובב ונתן בשותפו מבט אחד קצר. ״אי אפשר״. הוא קבע בקול יבש, ״תסתכל סביבך. האזור נמוך מדי, והאדמה רכה. היא תהפוך לביצה טובענית, ואנחנו לא נוכל להתקדם במשך שעות, וייתכן שאפילו במשך ימים. השמש כבר בחצי השמים, מה שאומר – שהלילה קרב, ואנחנו לא נשרוד אותו אם לא נמצא מחסה״.
למרות שמדובר היה בתחזית מאיימת במיוחד, הצליחו השניים לשמור על ענייניות, כאילו היה זה דיון על מציאת מקום ישיבה עבור קיום ארוחת ערב בטבע. נראה שהחוויות המשותפות שעברו על השניים, יצרו אצלם אדישות מסוימת, גם מול סכנה מוחשית.
״מה אתה מציע?!״ שאל הקולונל, לאחר כמה רגעים של המתנה.
בובי נאנח. ״אני חושב שכדאי לפנות למזרח,״ הוא אמר. ״יש שם רכס גבוה, אדמה סלעית. נוכל להתמקם שם, ולחזור כשמזג האוויר יירגע״.
על פניו של הקולונל הייתה הבעה מתלבטת. ״זה רעיון טוב,״ הוא אמר בנימה מסתייגת. ״אבל אנחנו נצטרך לחזור את כל זה. העיכוב יהיה די רציני״.
בובי חייך. ״אתה מעדיף מפגש עם היפופוטם רעב?!״ שאל כשעל פניו הבעה משועשעת.
הקולונל כיווץ את גבותיו. ״היפופוטמים אינם טורפים״, קבע בביטחון.
בובי העווה את פניו מול המצלמה, כאילו רצה לחלוק עם הצופים את דעתו על שותפו למסע. ״אם כך,״ אמר בנימה אדישה, ״בוא נישאר כאן. הייתי רוצה לראות אותך מתמודד מול עדר של היפופוטמים. תנסה לשכנע אותם שהם אינם טורפים. הצופים בוודאי ישמחו לראות את זה, אם אני אצליח להגיע מתישהו לאזור מבטחים...״
הקולונל הבין את הרמז, משום שהוא הטה את פניו, מעיף מבט אלכסוני לעבר שותפו למסע. ״בסדר. אתה צודק״. הוא אמר בנימה של השלמה. ״אבל בוא נהיה מהירים, כי הדרך לא פשוטה״.
הסרט נחתך שוב. כעת, הופיעה על המרקע תמונה, שהצבעים השולטים בה – היו שחור ואפור. השינוי בגוונים היה כה גדול, עד שברגעים הראשונים – התקשה ליאוניד לקלוט את התמונה המלאה, כאילו סירב מוחו למצוא שמות לעצמים המופשטים והכהים שממולו.
נדרשו לליאוניד כמה רגעים של הסתגלות, כדי להבין – שהוא צופה באזור אחר לגמרי, אזור שחווה כנראה אסון קשה. העצים היו מפוחמים, האדמה הייתה בזלתית, לא היה שמץ של חיים במישור בו פסעו שתי הדמויות המוכרות.
״מה קרה פה?!״ שאל בובי, ופניו היו מדוכאות.
״שרפה״. השיב הקולונל בנימה אדישה. ״זה די נפוץ כאן, עם מזג האוויר הקיצוני. אבל אל תדאג. זהו חלק ממחזור החיים של היערות הללו. הם יגדלו מחדש, טובים יותר ממה שהיו לפני כן״.
בובי לא קיבל את דבריו של הקולונל. ״אתה באמת יכול לעמוד כאן ולדבר כאילו אתה קורא אנציקלופדיה?!״ הוא קרא בסערה. ״אין לך לב?!״
הקולונל לא התרשם במיוחד. הוא משך בכתפו, והסרט נקטע שוב.
הקטע הבא, צולם גם הוא על רקע דומה של עצים מפויחים. נראה שבובי הצליח להתגבר על סערת הרגשות שלו, וכעת הוא נראה מרוצה למדי. ״זה המקום הכי יפה בעולם...״ הוא אמר כשעל פניו הבעה שלווה. ״הקולונל הלך להשיג ארוחה, אין לו טיפת אהבה לטבע. אבל אתם, החברים האמיתיים שלי, תראו את זה...״
המצלמה הסתובבה, כך שהפנים הענקיות לא חסמו אותה, והעדשה הייתה חופשית לצלם את הרקע כולו. מבלי לרצות, נפלטה מפיו של ליאוניד קריאה של התפעלות. דומה היה, שהאסון שאירע במקום – הצליח לפתוח פתח בחומות האטומות של היער. המיקום של המצלמה היה מושלם, גבוה מספיק כדי לקלוט רדיוס של קילומטרים. השריפה כילתה את צמרות העצים, והגזעים הגבוהים לא הצליחו לחסום את הראות.
מנקודה זו, ניתן היה לראות את השטח המוכה, שצורתו הייתה סימטרית – כאילו עמל מישהו לשרטט עיגול מושלם, ולמנוע מהלהבות לחרוג ממנו. מסביב למעגל המפויח התרוממה צמחייה, שבתחילה נראתה כמו עוד סבך אטום, אולם כאשר נעה המצלמה – ניתן היה להבחין בבירור בתוואי של שביל שעובר בתוכה, דבר שהייתה לו משמעות מצמררת – בהתחשב בסיטואציה כולה.
״אני יודע מה עובר לכם בראש,״ קרא בובי את מחשבותיו. ״אבל זה לא מה שנראה לכם. זהו אפיק של נחל שהתייבש לא מזמן, ואולי עוד יחזור לפעילות ביממה הקרובה, עם הסופה שמתקרבת כרגע. ייתכן, כמובן, שאני טועה, ומדובר בדרך שנחצבה על ידי אינדיאנים אוכלי אדם, אם זה אכן כך – אני משער שמצפה לכם קטע צפייה מותח ומהנה במיוחד...״
קשה היה להבין אם יש חשש כלשהו בדבריו, או שהוא בטוח לגמרי במערכת הידיעות שלו, ומשום כך – הוא מרשה לעצמו להתבדח באופן משוחרר כל כך. לליאוניד לא היה זמן לבחון את ההבעות והמילים של הצעיר, משום ששוב נקטע הסרט, וכעת – לא נראה כלום מלבד רקע שחור.
״בובי!״ בקע קול מהרמקולים, קול לחישה – שללא ספק היה שייך לקולונל. ״בובי! אתה חייב לראות את זה. תביא את המצלמה ותצא. אתה שומע אותי, בובי?!״
תאורה קלושה הבליחה במרכז המסך השחור. לאורה, ניתן היה לזהות את עיניו של בובי, תשושות לגמרי, ואת שפתיו – שבקושי נעו. ״מממ...״ הוא הגיב בקול מנומנם, והעובדה שהמצלמה כבר צילמה – הוכיחה עד כמה הצילום הוא חלק מהשגרה שלו, שכן – הפעלת המצלמה קדמה אפילו להתעוררותו המלאה.
היו כמה תנועות לא ברורות בחלל, וליאוניד התקשה להבין האם הן נעשות בתוך אוהל, או שמדובר בשק שינה מרווח. בכל אופן, כמה רגעים לאחר מכן – נפתח פתח מסוים בחלל השחור, ועדשת המצלמה יצאה אל המרחב הפתוח, שהיה מואר למדי – למרות היעדרה של תאורה מלאכותית, רק בזכות אור הירח, ואינספור כוכבים שניקדו את הרקיע.
״חסר לך שהערת אותי לחינם...״ אמר בובי, וקולו היה מצונן מעט. ״אני ממש מקווה שיש סיבה טובה לזה שאני מצלם כאן בקור, במקום להתכרבל מתחת לשמיכה״.
בתגובה, הצביע הקולונל אל נקודה רנדומלית במרחב החשוך שממולם. ״תסתכל לשם,״ הוא לחש. ״בהתחלה חשבתי שאני מדמיין, אבל אני לא. שים לב, זה מגיע אחת לכמה דקות. זה מתחיל עם רעש, ומסתיים עם מזרקה של אורות. תסתכל לשם, זה מדהים!״
בובי נעץ בשותפו עיניים מופתעות. ״אתה בטוח שהכול בסדר, קולונל?!״ הוא שאל בחשד. ״על מה אתה מדבר?!״
הקולונל הצמיד את אצבעו לשפתו. ״תהיה בשקט, בובי,״ הוא לחש בקול מסתורי. ״זה מתחיל. תיכף גם אתה תתחיל לשמוע את זה...״
בובי השתתק. הוא עמד כך, בשטח הפתוח, מבע משועמם על פניו. הקולונל הביט בו בהבעה של ציפייה, כאילו המתין לראות את התגובה על פניו ברגע שיישמעו הקולות המדוברים.
״הקולונל נדפק!״ הכריז בובי אל תוך המצלמה, אולם אז נעה המצלמה בחדות, ופניו של הקולונל נראו – קרובות מדי אל העדשה. ״זה לא הזמן לזה...״ לחש הקולונל. ״תקשיב, תתרכז...״
היו כמה רגעים של דממה, ואז – נשמעה צעקה מפוחדת, מהדהדת במרחב. ״קולונל!״ צעק בובי בחרדה. ״מה זה?!״
האופק שממולם הואר פתאום. מעין זוהר ירקרק, שהתנשא ממעמקי העלטה, מתוך יערות העד שנמתחו עד קצה גבול הראייה. ״יואו!״ צעק בובי, ספק בהתרגשות, ספק בפחד. ״יואווו!״ הוא צעק שוב, כשההילה התרוממה והתלהטה. בשלב מסוים, לא הצליחה עדשת המצלמה לקלוט את הצבע המדויק של האור, והאופק כולו נראה כעת כמו קו אחד של אור לבן. ״זה מתקרב!״ צעק בובי בחרדה.
המצלמה נפלה. העדשה מכוונת אל הרקיע.
גלים ירקרקים נעו. לרגע נדמה שחוקי הטבע אינם תקפים עוד. השמיים נראו כמו ים, הירח והכוכבים התעוותו כשהגלים חלפו תחתיהם.
״תפסיקו – את – זה!״ שאג בובי ברקע.
המצלמה כבתה.
הנושאים החמים
Reactions: רחל רבין, מחוברת לעצמי, ללי99 ועוד 16 משתמשים19 //