הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #401
45
חיידק טורף.
חיידק טורף.
שש עשרה שנים לפני.
הים התיכון. 8.6 מיילים ימיים מנמל תל אביב.
-
המראה שנשקף מהסיפון העליון של ספינת הפאר, היה מרהיב. מעורר השראה.
קרני השמש צבעו את גלי הים בצבעי אדום וזהב, צבעים של שעת בין ערביים. תנועת הגלים הייתה רכה, והצפייה בה עוררה אוטומטית תחושה נעימה של שלווה.
בפינת הישיבה שהייתה ממוקמת בסיפון העליון – כמה מטרים מעל לפני המים, היה מזג האוויר נוח במיוחד. השעה הייתה מאוחרת יחסית, כך שחום השמש כבר נשבר. רוח קלילה נשבה, מרפרפת על פניו של ליאוניד, מבדרת את רעמת השיער הכהה שלו, שיער שבשלב הזה – עוד היה במלא יופיו, למרות שניתן היה לזהות בו אזורים דלילים יחסית, כאלו שהעידו על ההתקרחות הקרבה.
הרקע היה מושלם, הנוף הפתוח עורר תחושה של רעננות קלילה, האווירה הזמינה שיחה ידידותית ומועילה. קשה היה למצוא מיקום נוח יותר לקיום פגישת עסקים, ודווקא משום כך – היה משהו מאוד בלתי נעים באוויר, תחושה של מתח בלתי מוסבר – שהודגשה והועצמה דווקא בגלל הניגוד בין הציפיות הגבוהות, לבין המציאות המאכזבת.
קשה היה לליאוניד להבין את התנהגותם של שלושת הגברים האחרים שנכחו בפגישה. קשה היה לו לפענח את טיב הקשר ביניהם, ואת הסיבה שבגללה הם משדרים עוינות כה גדולה זה כלפי זה. דומה היה שלנוכחים האחרים בפגישה יש עבר משותף, ואם לשפוט על פי הנראה לעין – הרי שההיסטוריה הבלתי ידועה של השלושה – רחוקה הייתה מלהיות ידידותית. לאור כך – קשה היה יותר מכל, לנסות ולנחש מה הביא את השלושה להיפגש סביב שולחן אחד, ומה התכלית הרצויה לשמה הסכימו השלושה להיפגש – כאשר כבר ברגעים אלו, עוד לפני שנאמרה מילה אחת משמעותית, דומה היה כאילו האירוע עומד על סף פיצוץ.
אם ציפה ליאוניד לקבל במהרה תשובות על שאלותיו, הרי שהוא התבדה. הנוכחים האחרים בפגישה לא מיהרו לשום מקום, כך שבינתיים – מלבד מילות הפתיחה שכללו ברכת שלום הדדית רפה, לא נאמרה עדיין ולו מילה אחת נוספת על ידי מי מבין הצדדים. ברגעים אלו, היה כל אחד מכונס בעולמו שלו, עד שלרגעים דומה היה כאילו נכפה עליהם המפגש. כאילו היה כל אחד מהם מעדיף להיות בכל מקום אחר, ולא כאן – לצד הנוכחים האחרים.
דומה היה שהשלושה מסוגלים היו לשבת כך, בדממה מוחלטת, כאשר כל אחד מהם מנותק לחלוטין מן המתרחש בסביבתו, ללא כל הגבלת זמן - אילולי הופיע על סיפון הספינה מלצר לבוש חליפת מלח מגוחכת, שהחזיק בזהירות בשתי ידיו מגש עמוס פירות חתוכים בשלל צבעים. איכשהו, דומה שהופעתו של המלח גרמה לשלושת הגברים להתנתק ממחשבותיהם, שכן כולם הביטו בו בהבעה מתרעמת, כאילו כעסו על כך שהסיח את דעתם מהמתרחש בדמיונותיהם. המלצר נראה מבוהל, דומה היה שהוא מתקשה להתרכז ולפסוע פסיעות יציבות על הסיפון המתנדנד, כאשר המבטים כולם מופנים רק אליו. בניסיון לשפר את הרגשתו של המלצר, שלח אליו ליאוניד חיוך מעודד, אולם המלצר הסיט מיד את מבטו – כאילו היו חיוכים מעין אלו למורת רוחו.
איכשהו, הסתיימה לבסוף הסיטואציה המביכה. המגש ניצב על השולחן, ובדרך פלא – היו הפירות עדיין מסודרים עליו, ולא מפוזרים על רצפת הסיפון. ברגע בו נעלם המלצר מן השטח, נדמה היה שניתן האות, ולראשונה מאז החלה הספינה לנוע – הבינו המשתתפים כולם שאם הם מעוניינים להשיג משהו מהפגישה - עליהם לתקשר זה עם זה.
הראשון שפתח את פיו כדי לדבר היה נמרוד. ״אתה יכול לאכול,״ הוא אמר, ומבטו התמקד בכיפה הקטנה שעל ראשו של קצין המשטרה, עמיקם. ״זה כשר״.
קצין המשטרה השיב לו מבט קר כקרח. ״אני יודע״. הוא אמר, ונימת קולו הייתה אירונית משהו, כאילו הוא סבור שהייתה שגיאה בהבהרת המידע, משום שהוא מובן מאליו – או משום שמדובר באמירה שאינה ראויה להיאמר בפורום מעין זה, מסיבות של צנעת הפרט. ״לצערי,״ הוא המשיך, מדגיש את המילה האחרונה, ״התיאבון שלי ממני והלאה. אני מודה לך, אבל אני כנראה אסרב״.
היה משהו דרמטי מדי באמירה, כאילו הייתה חשיבות גדולה במיוחד לסירוב של קצין המשטרה לטעום מהכיבוד. גם תגובתו של נמרוד, הייתה נראית לליאוניד מופרזת, לא ברור אם משום שבאמת נפגע מהסירוב, או שהייתה זו הגישה של קצין המשטרה – שגרמה גם לנמרוד לראות את הדברים בפרופורציות גדולות ממה שהם באמת. כך או כך, בעיניו של נמרוד היה זיק של כעס. הוא נטל באצבעותיו קצה של פיסת סברס. ״כרצונך,״ אמר. ״אני רואה שהרבה דברים השתנו מאז נפגשנו לאחרונה״.
קצין המשטרה הנהן בראשו בהסכמה. ״אכן,״ הוא הגיב מיד, ״הרבה דברים השתנו, דברים מהותיים יותר מחיבה לפירות, או מסגנון לבוש. אתה בטח מבין את זה, נמרוד. הרי גם אתה השתנית, לא פחות ממני – ואולי אפילו יותר״.
מאחר וליאוניד ראה את עצמו כמי שבקי בשפה העברית, ומאחר ועל פי יכולת השיפוט שלו – לא כללו המילים שהשמיע קצין המשטרה שום מילת התגרות או קנטור, קשה היה לו לפענח את התגובה של נמרוד, שניסה אמנם לשמור על קור רוח – אבל לא ניתן היה לפספס את העווית שחלפה על פניו. עווית זועמת, אולי פגועה, עווית שהיה בה משהו מעורר דאגה, כאילו חשף נמרוד כלפי חוץ רצון אכזרי במיוחד שהיה מוסתר בתוכו.
רגע אחד בלבד החזיקה ההבעה המרתיעה מעמד על פניו של נמרוד. במשנהו, התגלתה יכולת האיפוק של האיש במיטבה. תוך רגעים ספורים שבו תווי פניו של נמרוד לצורתם הטבעית, ולמרות שהם עדיין הביעו קשיחות מסוימת – קשה היה למצוא בהם סימן לעוצמת הרגש שעוררו בו מילותיו של קצין המשטרה.
רק כאשר הצליח נמרוד להשתלט על עצמו באופן מוחלט, לפחות במה שנוגע לביטוי החיצוני של המתחולל בתוכו, הוא הרשה לעצמו להגיב. ״אתה חושב שאתה טוב ממני?!״ הוא שאל בנימה ארסית, וקולו הביע – יותר מכל רגש אחר, בוז תהומי. ״אתה חושב שהמדים הנלעגים שאתה לובש, יחד עם הסמלים המטופשים שאתה ויתר חבריך מאמינים בהם, ישכנעו אותי? אותי?!״ את המילה האחרונה הוא סינן בתיעוב, עד שהצליל שלה היה קרוב יותר ליריקה מאשר לדיבור.
למרות המילים הקשות, דומה שקצין המשטרה נותר שלו לגמרי. ״אני לא יודע,״ הוא השיב ברוגע לשאלתו של נמרוד, כאילו הייתה זו שאלה לגיטימית שנשאלה מתוך רצון לקבל תשובה כנה. ״אתה שואל אם זה עושה אותי טוב יותר?! לי עצמי אין תשובה. אני רוצה להאמין שכן. מה שברור זה, שאתה – ללא כל ספק, סבור שהתשובה היא חיובית. אחרת, אני לא מוצא שום סיבה שתגרום לך להגיב כמו שהגבת״.
לרגע אחד, דומה היה שהפגישה עומדת על סף פיצוץ. שני הגברים הביטו זה בזה, ונראה היה – שאם הייתה להם היכולת להשמיד זה את זה רק באמצעות מבטים חודרים, הרי שכל אחד מהם היה עושה זאת ללא כל ספק. היכולת של ליאוניד להגיב במצב הנוכחי, הייתה מוגבלת עד בלתי קיימת. הוא היה בפניקה אמיתית, ומחשבותיו עסקו רק בשאלה – כיצד הוא יוכל להימלט מסיפון הספינה, במידה והעימות בין השניים יתפתח לדו קרב של ממש, כזה שאינו מתבטא רק במבטים ובמילים קשות.
למזלו של ליאוניד, הוא לא היה הצופה היחיד מן הצד. ממולו, נע המשתתף הרביעי בפגישה, זה שעד כה הייתה נוכחותו בלתי מורגשת, והתרומם ממקומו. מבלי להתבלבל, הוא מחא כף אל כף בחזקה, גורם לשני היריבים – שלא היו מוכנים לקראת הצליל הפתאומי, לסובב את פניהם בהפתעה.
על פניו של הצעיר הייתה הבעה מותשת שלא הלמה את גילו, הבעה שהעלתה אצל ליאוניד דימוי של אב שנאלץ להפריד בין שני אחים סוררים. לרגע אחד קפא הכול, וליאוניד היה בטוח ששני היריבים עומדים להפנות את מלא עוצמת הזעם שלהם – כלפי הצעיר, שהתנהגותו העידה על ביטחון עצמי בלתי מוגבל מצד אחד, אבל גם על עזות מצח לא שגרתית.
היה רק רגע אחד שבו סבור היה ליאוניד שהצעיר עומד לשלם ביוקר על ההתנהגות שלו, שכן ברגע הבא – פתח הצעיר את פיו. ״נמרוד, עמיקם,״ הוא פתח בנימה סמכותית. ״קצת פוקוס, חברים!״
הדממה עדיין נשמרה, כך שלצעיר הייתה הזדמנות להמשיך וליהנות ממלא תשומת הלב. ״בואו נסכם״. הוא מיהר לומר, נימת קולו נינוחה יותר. ״נמרוד, עמיקם, אני מבין שזאת פגישה ראשונה אחרי הרבה שנים, ויש הרבה פערים לסגור. אני לגמרי מקבל את זה, אבל אתם מכרסמים בזמן של הפגישה, וזה לא מקובל עליי.
״אם תרשו לי להציע הצעת פשרה, אני מציע לכם ערב על חשבוני בכל מסעדה שתבחרו, ערב שבו תוכלו להמשיך בלי שום הגבלת זמן את כל היופי הזה. אפשר אפילו למתג את האירוע: בשרים, יינות וזיכרונות. אתם תוכלו לשבת שעות כמה שתרצו, לגשר על הפערים ביניכם, לדבר על אירועי עבר, או אפילו להתקוטט זה עם זה, בצורה מסודרת ותרבותית כמובן. את הפגישה הזו, אני עדיין רוצה לשמור בעבור הנושא העיקרי שלשמו התכנסנו. אני מזכיר שהיה צורך בהרבה מאוד מאמץ כדי שזה יקרה בצורה חוקית ומאושרת כמו שעמיקם דרש, ואם לא תהיה כאן פריצת דרך – אני לא רואה עוד פגישה כזו בעתיד הקרוב. בקיצור: אין לנו הרבה זמן פה, אז איך אומרים בספרדית... בומבה לה ויסטה״.
לרגע אחד הייתה שתיקה, ואז עלה מבט מבוהל על פניו של הצעיר, והוא מיהר להסב את מבטו אל עמיקם – שנראה כמו מי שמתכוון לומר משהו. ״אני יודע שאין כזו מילה בספרדית, או שיש אבל זה לא קשור לסיטואציה,״ מיהר להבהיר, מקדים את עמיקם בשבריר שניה. ״אתה אולי לא מכיר אותי, אבל אני חייב להזהיר אותך עוד לפני הכול, שאני כולי סלנג אחד גדול. או אם תרצה את זה מתורגם לשפה שאתה אוהב – אני עגה גדולה, חתיכת עגה ענקית שהתחביב שלה הוא לספר גוזמות בשפה עילגת. בקיצור,״ הוא שב לדבר בנימה טבעית, ״תתייחס לתוכן, לא למילים, כי אנחנו לא נגמור פה הלילה״.
היה משהו בשטף המילים של הצעיר - אולי המהירות בה הן נאמרו, אולי עומס החומר שהצטמצם למשפטים קצרים כל כך, אולי המעברים החדים בין רצינות להומור, בין חדות לילדותיות, בין טיעונים הגיוניים ללהג חסר משמעות – משהו מכל אלו, ואולי כל התכונות יחדיו, הפכו את המשפטים הבודדים לכאלו שלא ניתן להגיב להם מידית. כאילו נדרש המוח לעבד תחילה את המידע, לברור מתוכו את שורות המידע הרלוונטיות, ורק אז – להכין עבורן תשובה הולמת. מדהים היה לגלות, עד כמה היה בכוח המילים כדי להשפיע על שני הגברים שרק לפני כמה רגעים נראים היו כמי שעומדים לפתוח בתגרה אלימה. ממקומו מסוגל היה ליאוניד לראות את קצין המשטרה, שעל פניו לא הייתה כעת שום עוינות, אלא רק השתוממות. ״מי זה הבחור הזה?!״ הוא שאל את נמרוד, והיה משהו מאשים בקולו – כאילו חשד שהייתה מזימה אפלה כלשהי מאחורי דבריו של הצעיר. ״מאיפה הוא מכיר אותי, ומאיפה הוא יודע איך אני מדבר, אם אני בחיים לא ראיתי אותו?!״ הוא הביע פליאה מוחלטת.
על פניו של נמרוד הייתה הבעה יהירה, ניתן היה לזהות בה משהו גאה, כאילו הייתה לנמרוד בעלות מסוימת על הכישרון הייחודי של הצעיר. ״זה ראובן,״ הוא מיהר להציג את הצעיר. ״כרגע הוא מנהל את הסניף שלי בנתניה, אבל אני צופה לו עתיד קצת יותר מפואר. ראובן הוא הנציג שלי, הוא זה שקיים את המגעים, והוא זה שעתיד לבצע אותם – בתקווה שנגיע להסדר מסוים במהירות האפשרית״.
אלו היו מילים סתומות, כאלו שלא ניתן היה להבין את המשמעות שלהן מבלי להקדים אליהן אי אילו ידיעות נחוצות. ליאוניד רצה להבין יותר, לקבל מידע מקיף על נושא הפגישה, אבל נדמה היה – שאף אחד מן המשתתפים האחרים אינו מתעניין בו יתר על המידה.
למרבה הפתעתו של ליאוניד, התברר לו מהר מאוד – שדווקא יש מי שהבחין בחוסר ההתמצאות שלו בפרטים, וככל הנראה – לא מצאו הדברים חן בעיניו. ״תעצרו רגע,״ קרא ראובן, עיניו מביטות היישר אל העמדה בה ניצב ליאוניד. ״אתם רצים מהר מדי. עורך הדין לא בקי בפרטים, ולדעתי – אם אתם מעוניינים בייעוץ משפטי נכון, אתם תהיו מוכרחים להתחיל מהתחלה. להסביר את הכול״.
המבטים הופנו באחת לעבר ליאוניד, ותחושה נעימה של חמימות התפשטה בתוכו, תחושה של הכרת תודה כלפי הצעיר – שלא רק דאג לו, אלא גם עשה זאת באופן הנכון ביותר, כזה שממתג אותו כאיש מקצוע, ולא כטרדן שיש צורך לספק את סקרנותו על חשבון הזמן המתקצר של הפגישה. ״אהמ...״ הוא מצא את עצמו מכחכח במבוכה. ״נכון... כלומר, מה שאמרת...״ הוא מצא את עצמו מתגמגם. ארכו לו כמה רגעים עד שהצליח להשתלט על עצמו. ״כמו שהבחור כאן אמר,״ הוא פתח בנימה של חשיבות, ״כדי לספק לכם את ייעוץ משפטי הולם, אני מוכרח להיות בקי בפרטים. אני יודע שהזמן שלכם יקר, ובכל אופן אני אעשה כל מה שביכולתי כדי למלא את תפקידי על הצד הטוב ביותר, אבל חשוב שתדעו – שכמה רגעים עכשיו, עשויים לספק לכם הרבה מאוד שקט בעתיד״.
ממולו, הביט בו נמרוד בעיניים חודרות, ידיו שלובות ברישול, הבעת פניו מהורהרת. במשך כמה רגעים נראה נמרוד כמי שמתלבט כיצד לפעול, קשה היה להבין מה צדדי ההתלבטות שלו - אולם לבסוף, עלה מבע החלטי על פניו. ״בסדר״. הוא אמר קצרות. ״אני אדבר, אבל זאת לא תהיה ישיבה של פטפוטים והעלאת זיכרונות. אני מתכוון לומר מה שחשוב, את כל השאר אתם מוזמנים להשלים אחר כך, על חשבון הזמן הפנוי שלכם.
משמאלו שמע ליאוניד את קצין המשטרה אומר: ״זה בדיוק מזכיר לי...״ נמרוד הסיט את עיניו, נועץ מבט חודר בקצין המשטרה. ״דיברתי אליך״. הוא אמר בחדות. ״זה לא משחק אסוציאציות. אם אני טועה – תתקן. אם לא – תשמור על דממה״.
הייתה שתיקה בלתי נעימה. שוב שתיקה. ליאוניד התאמץ להישאר מרוכז.
״לפני הרבה מאוד שנים,״ פתח נמרוד בלי שום הקדמה. ״כאשר הייתי עוד עולה חדש בארץ, החליטו הוריי – שמאוד לא היו מרוצים מהחינוך כאן בארץ שלא תאם את הסטנדרטים האירופאים שלהם, לשלוח אותי ללמוד בחו״ל.
״מכיוון שהם היו אמידים, והיו להם קשרים טובים במקומות הנכונים, הם הצליחו איכשהו לדחוף אותי לאחת האוניברסיטאות הטובות בעולם – אוניברסיטת ניו יורק, שם התחלתי ללמוד מנהל עסקים, תחום שאף פעם לא באמת משך אותי, אבל ההורים הרגישו שאני לא אוכל להתקיים בלעדיו.
״הזיכרונות שלי מהימים ההם – רחוקים מלהיות מאושרים. שנאתי את התחום, העיסוק במאזנים ובמספרים – גרם לי תסכול תמידי. אהבתי את האמנות, את החשיבה העמוקה, את היכולת להשפיע. הייתי מוכן לתת הכול כדי לשנות את התחום שאותו בחרו בעבורי. קינאתי קנאת מוות בסטודנטים שלמדו פילוסופיה, פסיכולוגיה, פיזיקה, או כל תחום אחר שיש בו מחקר. העבודה הטכנית שיעממה אותי, עד שהרגשתי כל בוקר כאילו מדכאים את הרצון שלי לחיים, לחירות.
״בשלב מסוים, התחלתי לחשוב על רעיונות שבאמצעותם – אוכל לממש את השאיפות שלי, מבלי שהלימודים האינטנסיביים יפריעו לי. אספתי סביבי כמה סטודנטים, שזיהיתי ככאלו שניתן יהיה לתמרן בקלות. תמיד היה לי את הכישרון לזהות את החלשים, שמעוניינים במעמד חברתי גבוה יותר. קלטתי אותם מהר מאוד. את אלו שהתקשו להתגבר על מחסום השפה או על הקושי הלימודי. את אלו שסובלים מנחיתות, מחוסר ביטחון. אספתי אותם סביבי, נתתי להם להרגיש שאני חבר, שאני אדם שמעריך אותם, והם גמלו לי בכפל כפליים. בתקופות המדוברות, לא ביצעתי אפילו מטלה אחת מהמטלות הלימודיות שהייתי מחויב לבצע. הרגשתי כמו מלך, יכולתי לפנות זמן לפעילות שאהבתי – אמנות ופילוסופיה״.
היה משהו מטריד בנימה האדישה בה בחר נמרוד להעיד על ההתנהגות שלו כסטודנט. האופן בו הוא תיאר את הסטודנטים שאסף סביבו – הוכיח שהוא מעולם לא ראה בהם חברים, אלא רק אובייקטים שאותם ניתן לנצל. מצופה היה ממנו להסתייג מההתנהגות שלו באותו הזמן, או לפחות לתאר את הדברים באופן שיתקבל טוב יותר באזני השומעים, אולם דומה היה – שנמרוד אינו רואה כלל סיבה להתנצל על האופן בו הוא התנהל. על פי תנועותיהם של הנוכחים האחרים בפגישה, במיוחד קצין המשטרה, דומה היה שגם הם לא חשו בנוח עם הדברים, אולם אף אחד מהם לא אמר דבר, וליאוניד בוודאי לא ראה את עצמו בעמדה שמאפשרת לו להעיר לבוס הישיר שלו.
״בצורה הזו,״ המשיך נמרוד, ״התנהלו הדברים די הרבה זמן. למעלה משנה וחצי. החריקות התחילו בסוף השנה השלישית ללימודים. העובדה שאני איני מתפקד כראוי, בזמן שהציונים שלי הם מהגבוהים בשכבה – העלה חשד אצל הצוות הבכיר, ואלו החלו לעקוב אחריי באופן שחייב אותי להתאים את עצמי למסגרת. למרות שניסיתי לעשות רושם טוב יותר מבעבר, כנראה היה זה מאוחר מדי. הפעילות האמיתית שלי דלפה לאחראים, ולמרות שלא היו בידם הוכחות אמיתיות – הם החליטו לערוך בירור. זומנתי לשימוע מול וועדת המשמעת של האוניברסיטה, כאשר המשמעות הייתה – שאני עתיד להיות מורחק מהמסגרת האקדמית, לכל הפחות הרחקה זמנית. מכיוון שבאותה שעה לא היה לי הרבה מה להפסיד, פניתי לאספסוף שקיבצתי במהלך השנים, והבהרתי להם שאני עתיד להיות מורחק. ציפיתי לכך שהם יפעלו כדי למנוע את המהלך, ומאחר שהם היו מהמצטיינים בשכבה – חשבתי שאם הם יפעילו לחץ, המערכת תיכנע. לצערי, אמנם צפיתי את התגובה שלהם, אבל לא ידעתי כמה היא תהיה קיצונית. האווילים המוחלטים האלו, ארגנו אירוע מחאה אמיתי, שבמהלכו – בוצעו עבירות קשות של השחתת רכוש. הם השמידו יצירות אמנות נדירות שנשמרו במשך שנים באולמות התצוגה שבבניין, והפרסום שהפעולות הללו גררו – גרם לי להיחשף בעל כרחי, למרות ההכחשות שלי, שאף אחד לא רצה להאמין להן״.
התחושה הקשה שקיננה בליאוניד, הלכה והתגברה מרגע לרגע. למרות שהייתה זו עדות על מעשים קיצוניים, פליליים, שנמרוד היה אחראי להם, היה קולו משועמם, כאילו סיפר על אדם זר שביצע את הפעולות הללו. באופן מפתיע, הרגעים היחידים שבהם היה רגש מסוים בקולו – היו אלו שבהם הוא תיאר את הפעילות של השליחים שלו, אלו שעל פי עדותו – פעלו עבורו, וביצעו בנאמנות את המוטל עליהם. אם ניתן היה לחשוב שיש בנמרוד שמץ של חרטה על הנזק שנגרם על ידו בעקיפין, או אפילו על גורלם של השליחים התמימים שהוא ניצל לשם מילוי שאיפותיו, הרי שנימת קולו העידה – שלא רק שהוא אינו חש כלפיהם שום רגש של אשמה, אלא ההיפך – הוא בז להם, כאילו לא הייתה לו מעורבות באירוע כלל.
״כמו שאתה בטח מבין,״ המשיך נמרוד, לא מאפשר לליאוניד להביע את תחושותיו, ״ההנהלה לא הייתה יכולה לעבור על אירועים מעין אלו לסדר היום. הייתי על סף הדחה מהמוסד, אלא שאז – קיבלתי הצעה מפתיעה, כזו שסקרנה אותי – עד שלא הייתי מסוגל לסרב לה. דווקא בזמן שנדמה היה שאפסו כל התקוות, פנה אליי סטודנט – שמעולם לא הכרתי, והציע לי להצטרף למה שהוא כינה ׳תכנית שיקום׳, בעידוד ההנהלה, ובליווי אחד מהמרצים הבכירים בסגל האקדמי.
״הלכתי לפגישה הראשונה של התוכנית, רק משום שלא הייתה לי שום תוכנית אחרת. הפגישה התקיימה באולם הספרייה שבקמפוס בו התגוררתי. להפתעתי, היו שם עוד למעלה מעשרה סטודנטים, שלאחר מעשה התברר – שכולם היו שותפים בעבר במידה כזו או אחרת באירועים משמעתיים קשים, על סף פליליים. ההפתעה הגדולה ביותר שלי – הייתה זהות המרצה שנבחר לעמוד בראש התוכנית. היה זה אחד האנשים שהערצתי הרבה לפני כן. אסטרופיזיקאי בעל שם עולמי, בשם פרופסור קלפטון״.
נמרוד השתתק לרגע, מבטו נע אל קצין המשטרה. דומה היה שהזכרת שמו של הפרופסור הציתה אצל שניהם זיכרון משותף, שכן הם הביטו זה בעיניו של זה, כאילו התפתחה ביניהם תקשורת בלתי מילולית, שהתבססה רק על הזכרת שמו של האיש. למשך רגעים ספורים, כאילו נשכחה העוינות בין שניהם, והם הביטו בריכוז זה אל תוך עיניו של זה. לאחר מכן, הסב נמרוד את מבטו, וחזר לדבר.
״כשהתוודעתי לכך שפרופסור קלפטון הוא זה שעתיד להוביל את היחידה שלנו, הופתעתי מאוד. קלפטון מעולם לא נחשב לאיש חינוך, ופעילותו הייתה בעיקר בתחומים מדעיים שאין להם כל קשר לתחום של שיקום עבריינים. למרות זאת, ואולי דווקא בשל העובדה הזו, הסכמתי להישאר בקבוצה, ואני חושב שעשיתי את הצעד הנכון.
״קלפטון היה גאון. גאון בכל תחום שתרצה. הייתה לו יכולת ניתוח בלתי אנושית, יכולת ניתוח של מחשב. כבר ביום הראשון שלי בקבוצה, הוא הצליח לשכנע אותי שטעיתי. הוא הצביע על הנקודות המדויקות שבהן שגיתי, והבהיר לי מה היה נכון לעשות. ישבתי אתו במשך שעות, הרבה אחרי השעות הרשמיות שנקצבו לנו יחד במסגרת הקבוצתית. האזנתי לכל מילה שלו, והשתכנעתי. לא הייתי חושב לעולם שמישהו ישכנע אותי שאני טועה, אבל בשבילו – הסכמתי להודות שטעיתי. מאותו היום ברור היה לי, שהמדריך שלי לחיים – הוא פרופסור קלפטון״.
מן הצד השני של השולחן נשמע כחכוח, ועל פניו של נמרוד עלה חיוך לעגני. ״אם אני לא טועה,״ הוא אמר, ״ידידי הבוגדני מעוניין לתקן כמה מהתיאורים שלי על אודות קלפטון. במוקדם או במאוחר אתה תיחשף ממילא לדיבורי ההבל האלו, דיבורים שנועדו להכשיר את הבוגדנות, את החולשה, את הפחד מפני האמת – שקלפטון היה המייצג הנאמן שלה. את השקרים הללו אתה תשמע עוד, אז כדאי שתיחשף לזה כבר עכשיו. קדימה, עמיקם, ספר לבחורצ׳יק שלנו על קלפטון, מנקודת מבט של בוגד עלוב, כפוי טובה וחסר חוט שדרה״.
אם נפגע קצין המשטרה ממילותיו הבוטות של נמרוד, ומן הדרך בה בחר נמרוד להציג אותו, הרי שהדבר לא ניכר עליו בשום דרך. הוא נראה בטוח בעצמו, מבטו היה ממוקד בעורך הדין, ובמפתיע – הוא לא הביט אפילו לשבריר שנייה אל האיש שהפנה לעברו את הביטויים הקשים. ״לפני הכול,״ פתח קצין המשטרה, ״אני אציג את עצמי. אני פקד עמיקם טהרני, בתפקידי – אני אחראי על מחלק הזיהוי הפלילי בתחנת המשטרה באשקלון. הסיבה שאני כאן, היא הוראה ישירה שקיבלתי מהממונים עליי. לטענתם, אחד הפושעים המפורסמים במדינה, היעד המרכזי של כמה תחנות משטרה באזור המרכז, פנה אליהם והבהיר להם שהוא מתכוון לחזור למוטב. הפושע המדובר הציע להם מידע בעל ערך בלתי נתפס, כאשר בתמורה הוא דורש חסינות מהעמדה לדין.
״דעתי הייתה, שאין להסכים בשום פנים ואופן לפגישה עם שרץ מהסוג הזה. אולם אף אחד לא שאל לדעתי, והחלטות מעין אלו מעולם לא היו בהגדרת תפקידי. עם זאת, העניינים התפתחו, כאשר השרץ המדובר – נמרוד גואטה שמו, הודיע דרך המתווכים, שהוא אינו מעוניין להיפגש עם אף אדם ממשטרת ישראל, חוץ ממני״.
תוך כדי שעיניו של ליאוניד נפערות בהפתעה, הסב עמיקם את פניו לעבר נמרוד, בעיניו היה כאב אמיתי. ״חשבת בוודאי שאני אתחשב בידידות שהייתה בינינו בעבר, בעובדה ששנינו חלקנו את אותו חדר מצחין ואת אותן דעות מטופשות, בשביל שאחלץ אותך מעונש על המעשים הנוראיים שעשית. חשבת בוודאי, שאם תשתמש בקסם שלך, ותזכיר לי את הרגעים ההם – אני אשנה את דעתי עליך, ואני אפעל לטובתך. אם חשבת ככה – אתה טועה טעות חמורה. הכרתי אותך כבר אז, נמרוד. ידעתי מה אתה. ידעתי איך הצלחת לתמרן את כולם עבור התכלית הראויה בעיניך, עבור מילוי תאוות השליטה המטורפת שלך״.
עמיקם רצה להמשיך, אבל נמרוד לא אפשר לו. ״אתה בוודאי שואל את עצמך,״ הוא פנה ישירות אל ליאוניד, כאילו עמיקם אינו ראוי להתייחסותו הישירה. ״אתה בוודאי שואל מה רוצה הקצין הזה, ועל מה הוא מדבר, אז כדאי שנבהיר כאן נקודה אחת – כדי שעמיקם לא יבסס כאן את הנרטיב שלו, כדי שהוא לא יצליח לשכנע אותך – במה שהוא עצמו אינו משוכנע בו.
״חשוב שתדע, לפני כל דבר אחר, שבקבוצה של קלפטון היו שבע עשרה סטודנטים מלבדי. לכולם היו תכונות אופי משותפות, תכונות שפרופסור קלפטון וידא באופן מוחלט לפני שהוא הסכים לקבל עוד מצטרפים לקבוצה. כולם היו שאפתנים, כולם היו בעלי אישיות בלתי יציבה, וכולם היו אחראים – במידה כזו או אחרת, לפשעים שהתבצעו על ידם.
״מתוך הקבוצה, היו כאלו שביצעו פשעים קלים, כמו אלו שאני ביצעתי, והיו כאלו שהיו אחראים לפשעים הרבה יותר חמורים, אלא שמסיבות מסוימות – קשה היה להפליל אותם. כולנו היינו באותה סירה, כך שאיכשהו – סבלנו אחד את השני, למרות החסרונות. אולם היה בינינו אחד שכולנו התקשינו לראות בו אדם מן השורה, אחרי ששמענו מה היה הפשע שבגללו הוא נשלח אל הקבוצה של קלפטון. אני זוכר איך רעדתי כשהבנתי עם מי אני מסתובב במסדרונות החשוכים של הפנימייה, אני זוכר שלא הייתי מסוגל לישון מפני החשש ממה שהבחור ההוא מסוגל היה לעולל לי.
״בזמן ההוא, עוד האמנתי בשיקום. עזרתי לסטודנט הצעיר להשתלב בקבוצה, אפילו המצאתי בעבורו את הכינוי הקבוע שלו – כינוי שהיה מעין מסורת שהנהיג קלפטון. היינו קוראים לו ׳החיידק הטורף׳, כי הוא למד במגמת ביולוגיה. אבל הוא בוודאי כבר אינו זוכר את הכינוי הזה, כי מהר מאוד הוא ביקש שנקרא לו בשם האמיתי שלו.
״השם שלו, מאז ועד היום, הוא עמיקם טהרני״.
