סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

חייבת לעצור כאן ולציין הערת אגב; הדמויות מאופיינות אצלך מצויין. הלואי בכל הסיפורים הדמויות יהיו מאופיינות בצורה כל כך יסודית ומדוייקת.
 
43

וידוי.

קשה היה לזהות בדמות השרועה על הקרקע, את עורך הדין החיוני והתוסס שאלישע למד להכיר.

פניו של ליאוניד היו חיוורות כסיד, עיניו הביטו בעגמומיות אל השמים זרועי הכוכבים, חזהו עלה וירד בתנועות קלות, כמעט בלתי מורגשות, עובדה שבישרה על כך שהוא עדיין בחיים. ככל שמסוגל היה אלישע לראות, הרווחים בין התנועות היו ממושכים ובלתי סדירים, ולמרות שהידע הרפואי של אלישע היה מוגבל למדי – הוא מסוגל היה להבין שלעובדה זו יש משמעויות מאוד לא חיוביות.

אלישע התקרב בזהירות, שואל את עצמו האם ראוי להפריע לאיש ברגעים האלו – שייתכן מאוד והם רגעיו האחרונים. ככל והתקרב אלישע אל הדמות השרועה על הקרקע, התחזקה בתוכו תחושה מאוד לא נעימה, כאילו הוא חודר למתחם שהגישה אליו אסורה, כאילו הוא נוכח במעמד שהוא לא הוזמן אליו.

עם כל התיעוב שהיה בו כלפי האיש, ברור היה לאלישע – שמגיע לעורך הדין לעזוב את העולם כשלצידו עומדים קרובי משפחתו, או לכל הפחות – חברים שאוהבים אותו ומרגישים אליו קרבה. מגיע לו לחלוק את מילותיו האחרונות עם אלו שאיכפת להם ממנו, עם אלו שמעריכים אותו. אף אדם אינו צריך לראות לצדו ברגעיו האחרונים עלי אדמות את היריב שלו, את האיש שמאז ומעולם שנא את כל מה שהוא מייצג.

על אף התחושות הקשות, לא היה אלישע מסוגל לסגת. הוא הזכיר לעצמו שליאוניד הוא שיזם את המפגש – בלי שום כפייה ומתוך בחירתו החופשית, כך שלא ייתכן לטעון שהפעולות שעושה אלישע הן בניגוד לרצונו. אילולי היה ליאוניד מבקש לראות את אלישע, לעולם לא היה אלישע מעז להפריע לו ברגעיו האחרונים. מנקודת מבטו של אלישע - המסקנה המתבקשת היא, שהפעולות אותן הוא מבצע כעת – הן ראויות, ויש להן את מלוא ההצדקה המוסרית.

ההיגיון של אלישע אמר את דברו, ועם זאת – לא היה די במחשבות השכנוע, כדי לגרום לו להרגיש טוב יותר. עד כמה שניסה אלישע לשכנע את עצמו שהמניע שלו טהור, ושהוא בסך הכול פועל לקיים את בקשתו האחרונה של איש גוסס, הרי שהיה בו משהו פנימי שסירב להתכחש לאמת. מעין נורת אזהרה מוסרית מטרידה, שאותתה לו כל העת שהוא משקר לעצמו. לא הרצון לעשות חסד עם אדם גוסס מניע אותו, אלא רצון הרבה פחות נעלה – רצון שתבע ממנו להשׂביע את הסקרנות הטבעית שלו, סקרנות שכרסמה בו כל העת, ושהוא לא מצא בעצמו את היכולת להתגבר עליה.

למרות התחושה הרעה, לרגע לא שקל אלישע לסגת. מרגע שקיבל אלישע את ההחלטה לקיים את בקשתו של עורך הדין, ברור היה לו שהוא עתיד להשלים את המשימה. הוא לא מסוגל היה להניח לדמות השרועה מולו לסיים את חייה מבלי לפגוש אותו, לא אחר שהוזמן במפורש לשמוע ממנה מידע – שעשוי להיות יקר ערך בעבור שותפיו לחקירה.

רק כשהיה אלישע קרוב מאוד, קרוב עד למרחק הושטת יד - הבחין ליאוניד בנוכחותו. באותו הרגע הסתלקו כל הספקות של אלישע, שכן לא ניתן היה לפספס את האור שהבליח בעיניים התשושות, ואת ההבעה הרגועה שהתפשטה על הפנים המיוסרות. ״בוסקוביץ׳,״ פלט עורך הדין בקול מרוסק, ולמרות המצב הפיזי הקשה שלו – נע צווארו קדימה, כאילו ניסה להתרומם ממקומו. אלישע נחרד מהמחשבה על ההשלכות של תנועה כזו עבור אדם שמצבו חמור כל כך. ״אל תתאמץ, אל תתאמץ!״ הורה בנימה מבוהלת, תוך כדי שהוא רוכן ומתיישב על עקביו. ״אני פה, לצידך,״ הוא המשיך והרגיע את האיש המיוסר. ״אני שומע אותך. אתה לא צריך לעשות שום תנועה״.

עורך הדין הביט אל תוך עיניו של אלישע, סוקר אותן בהתעניינות – כאילו רצה לעשות זאת במשך זמן רב, ורק עתה ניתנה לו ההזדמנות לכך. הוא לא אמר מילה, ואלישע שאל את עצמו עד כמה הוא צלול, והאם הוא בכלל מסוגל למסור מידע שיש לו ערך. ״אתה איתי?!״ בירר אלישע בעדינות, נימת קולו רכה.

עורך הדין ביצע תנועה קלה. ״אני לגמרי איתך,״ הוא השיב, קולו חלש – אבל יציב וערני. ״אני מצטער,״ הוא המשיך, ״הכאבים משגעים אותי. קשה לי לדבר. אני צריך שתביא לי תרופה מהחליפה שלי, היא כאן לידך״.

אלישע סובב את מבטו, מזהה את החליפה הכהה שהוא עצמו הסיר מגופו של ליאוניד לא מזמן. הוא נטל את החליפה המקופלת לידיו, מנער אותה בתנועה אחת, תוחב את כף ידו לתוכה. אצבעותיו חשו מגע של גליל פלסטיק, והוא שלף אותו החוצה. הגליל היה שקוף, והוא היה מלא עד לסוף השליש התחתון שלו בקפסולות שקופות שהכילו נוזל צהוב זרחני.

על פניו של אלישע עלתה הבעה חושדת. משהו בתוכו הזהיר אותו מפני ציות עיוור לבקשותיו של עורך הדין. ״יש לך מרשם רופא?!״ הוא שאל מבלי לחשוב, שאלה שנפלטה מתוך אינסטינקט של זהירות – כאילו חשש אלישע שהתנהגותו של עורך הדין היא עדיין חלק מהצגה גדולה שנועדה ללכוד אותו ולהפליל אותו בשימוש לא הוגן בתרופות מוגבלות. מיד לאחר שהשמיע אלישע את השאלה, הוא התחרט עליה. זו הייתה שאלה שלא תאמה את הסיטואציה, ועלולה הייתה ליצור רושם של חוסר אכפתיות כלפי האיש הסובל.

עורך הדין הבין כנראה את חששו של אלישע, שכן הוא שלח את זרועו ותפס ברפיון את המיכל. ״המיכל אצלי,״ הוא הרגיע את אלישע, ״אני לוקח אותו בכוחות עצמי. לא תואשם בדבר״.

אלישע הרפה את אחיזתו, ועורך הדין שחרר את המיכל מתוך כף ידו, הבעה של הקלה על פניו. הוא פתח במאמץ ניכר את הפקק, שופך אל תוך כף ידו מחצית מתכולת הקופסה. תוך כמה רגעים, החליקו שתי קפסולות אל פיו, והוא התרומם מעט תוך כדי שהוא משמיע אנחת כאב. הקפסולות הצליחו כנראה לחדור אל גרונו, שכן הוא שב וצנח אחורנית באפיסת כוחות. ״הכדורים האלו מצילים אותי,״ הסביר את החשיבות שבמעשיו. ״אני תפקדתי כל היום בהשפעתם. תיכף תראה עד כמה הם עובדים״.

אלישע הביט בפניו של עורך הדין, שנראה מאושש יותר – למרות שברור היה שמשככי הכאבים עדיין לא החלו לפעול. נראה שדי היה בתקווה שהם סיפקו, כדי להפיח מעט חיים בגופו של עורך הדין. ״איך זה קרה לך?!״ חקר אלישע בהתעניינות. ״איך נכווית ככה?!״

ליאוניד הסיט את ראשו לעבר אלישע. ״זה היה נמרוד,״ הוא השיב מיד, להפתעתו של אלישע – שלא ציפה להיחשף בקלות כזו לידיעה דרמטית כל כך. על פניו של עורך הדין חלפה עווית של כאב, כאילו נזכר שוב ברגעים בהם הוא נכווה, אולם אז הוא טלטל את ראשו – כאילו הבין שהזמן פועל לרעתו. ״עזוב את נמרוד ואת השיגעונות שלו,״ הוא מיהר להעביר נושא. ״יש דברים חשובים יותר כרגע...״

אלישע מאוד לא רצה להחליף נושא, אולם משהו מהדחיפות שבקולו של עורך הדין חדר להבנתו, והוא הצליח למנוע את הדחף הפנימי שדחק בו להמשיך ולדוש בנושא. ״קדימה,״ הוא עודד את עורך הדין, על פניו הבעה קשובה.

ההבעה של עורך הדין הפכה תכליתית. ״לפני הכול,״ הוא פתח. ״אני צריך שתבטיח לי משהו. אני צריך שתמשיך מה שהתחלתי. אני צריך שתספק הגנה לשמשון מלכיאלי״. עיניו הביטו אל תוך עיניו של אלישע, כאילו רצה לוודא שאלישע אינו מתכוון להבטיח לו הבטחות שווא. ״מלכיאלי עומד להשתחרר בשעה הקרובה,״ הוא המשיך, מרחיב את דבריו. ״אסור שזה יקרה. הוא חלש מדי. הוא לא ישרוד בחוץ. אתה מוכרח לפעול להאריך את המעצר שלו. אתה מוכרח להגן עליו״.

הבקשה של עורך הדין הפתיעה לחלוטין את אלישע, ובלבלה אותו. עד לרגע זה לא היה לו ספק, שההגנה המשפטית שסיפק עורך הדין למלכיאלי – היא אינטרס של הלקוח העיקרי של עורך הדין – נמרוד גואטה. הדאגה המסתורית של עורך הדין למלכיאלי, לא התאימה לליאוניד, והעלתה אצל אלישע תהיות בנוגע למניעים האמיתיים שלו.

הזמן הקצר לא אפשר לאלישע לברר את כל מה שהוא היה רוצה לברר, ועל אף שלאלישע היו שאלות רבות – לא היו אלו השאלות הגדולות שעליהן הוא ציפה לקבל תשובה. הוא רצה לנצל את הזמן הקצר שיש לו, להמשיך את השיחה, אולם לרוע מזלו – ההבטחה שדרש ממנו ליאוניד להבטיח, הייתה בלתי ניתנת ליישום. עם כל הצער על כל רגע שחולף, לא מסוגל היה אלישע להרשות לעצמו לשקר. ליאוניד צריך לדעת את האמת, על כל מורכבותה.

״אני מצטער,״ הגיב אלישע, ונימת קולו העידה שהוא מתכוון לכך באמת. ״אני לא יכול לעשות את זה. ההבטחה שאתה דורש ממני – היא מעבר לסמכות שלי״.

על פניו של עורך הדין עלתה הבעה כאובה. ״בוודאי שכן!״ הוא אמר, ״אתה הקצין הממונה. אתה יכול להחליט להאריך את המעצר עד הבוקר״.

אלישע נענע את ראשו. ״אני מצטער,״ הוא חזר. ״אני כבר לא אחראי על כלום. צר לי לאכזב אותך, אבל כל הסמכויות שלי עומדות להיות מבוטלות תוך זמן קצר. המערכת המשפטית קיבלה החלטה להוציא אותי לחופשה, ועם מה שקרה – אני כנראה עומד להיות מודח עד הבוקר״.

עורך הדין נענע את ראשו בהתנגדות. ״לא!״ הוא אמר. ״אתה טועה. ביטלתי את זה״.

אלישע הרים גבה אחת בהפתעה. ״סליחה?!״ הוא הגיב בתמיהה.

ליאוניד נאנח. ״תסתכל לצד ימין שלי. הטלפון שלי שם. אני סיימתי לפני כמה דקות שיחה עם גורם מהפרקליטות. המצב יסתדר, אני מבטיח״.

אלישע הנהן בראשו בספקנות. הוא התקשה להאמין שהגורמים העברייניים עמם נמצא ליאוניד בקשר, אכן מסוגלים להזיז משהו, ועם זאת – לא היה בו רצון להתווכח עם עורך הדין, לא כשהוא במצב כל כך שברירי. ״הלוואי שאתה יודע על מה אתה מדבר,״ הוא אמר באופטימיות מזויפת. הוא הסיט את ראשו הצידה, מזהה מכשיר טלפון פרימיטיבי שהיה מושלך על הקרקע הרטובה. ״איפה החבאת את המכשיר הזה?!״ התעניין, תוך כדי שהוא שולח יד אל המכשיר.

ליאוניד עקב בעיניו אחר תנועותיו של אלישע. ״שמתי אותו בגרב,״ השיב מיד. ״בכל אופן, אין לך מה לחפש במכשיר הזה. אתה לא תמצא בו כלום. זה מכשיר חד פעמי לשעת חירום, וכבר עשיתי בו שימוש״.

למרות מילותיו של ליאוניד, ואולי דווקא בגללן, מצא אלישע את עצמו מפעיל את המכשיר. בתיקיית השיחות האחרונות הופיעה רק שיחה יוצאת אחת, שהתבצעה לפני ארבע דקות. שם איש הקשר היה ׳דקלה׳.

אלישע חזר אל מסך הפתיחה, פותח את תיקיית אנשי הקשר. להפתעתו, גם ברשימה הזו – הופיע שמו של איש קשר אחד בלבד, ׳דקלה׳.

בהיסח הדעת, הקיש אלישע על מקש החיוג, כאילו רצה לוודא שליאוניד אינו מנצל את מצבו כדי להלעיט אותו בשקרים. השיחה נדחתה מיד, ואלישע – שמלכתחילה העריך בסבירות גבוהה שזו תהיה התוצאה – הבטיח לעצמו שזוהי הפעם האחרונה בה הוא מבזבז את זמנו על מבחני אמינות מכל סוג שהוא. מבטו של אלישע חזר אל עורך הדין. ״מי זאת דקלה?!״ הוא שאל.

על פניו של ליאוניד הופיע צל של חיוך חיוור. ״אחותי...״ הוא השיב.

אלישע הבין את הרמז. הוא כיווץ את אצבעות כף ידו – ומכשיר הטלפון נטרק בנקישה. ״מצטער על זה שעצרתי אותך,״ הוא מיהר להתנצל. ״בוא נחזור לעניינים״.

עורך הדין נענה לבקשה. ״כן... לעניינים...״ הוא התגמגם לרגע, עיניו מהורהרות, כאילו התלבט במה לפתוח. לאחר כמה רגעים של מחשבה הוא טלטל את ראשו. ״כן. סליחה״. הוא חזר לעצמו, נימת קולו שבה ונעשתה ממוקדת. ״יש יותר מדי דברים לדבר עליהם,״ הוא הסביר את הניתוק הרגעי שלו. ״אני מקווה שתקבל את התשובות שיקדמו אותך הלאה. אני מקווה שתצליח לפגוע בהם, עד שהם יצטערו על ההחלטה לנסות לחסל אותי...״

עורך הדין נשמע כמו מי שיודע על מה הוא מדבר, ואלישע רכן קדימה – מביט בו בעניין. ״מי זה הם?!״ בירר בציפייה. ״מי ניסה לחסל אותך?!״

ליאוניד השתהה כמה רגעים מלהשיב. ״אני לא כל כך בטוח,״ הוא אמר לבסוף בהססנות. ״אני חושד שההוראה לחסל אותי באה מנמרוד, אבל המתנקש שנשלח לבצע את המשימה – הוא לא מהאנשים של נמרוד. הוא מתנקש מקצועי, והנאמנות שלו נתונה למישהו אחר. אני לא יודע בדיוק מי, ואני לא חושב שאפילו נמרוד יודע״.

על פניו של אלישע התפשטה הבעה מבולבלת. ״אני לא מצליח להבין,״ הוא אמר. ״אם המתנקש הוא לא מהאנשים של גואטה, למה שהוא יקבל הוראות מגואטה?!״

עורך הדין נאנח. ״זה מורכב,״ הוא אמר. ״אתה צריך להבין, שאמנם יש לי הרבה מידע, אבל לפרקים נדמה לי שאני לא יודע כלום. כל העניין של האחריות על אירועים מסוימים, הוא מאוד מעורפל. נמרוד לא דיבר על זה הרבה לידי, למרות שאני נחשב לאחד האנשים הקרובים אליו. הוא הקפיד על מידור של כל בעלי האחריות בארגון שלו – כך שכל אחד מלבד גואטה בעצמו, מחזיק רק בחלק מהמידע. יחד עם זאת, היו קטעים של שיחות ששמעתי, שמהם הבנתי די בוודאות – שנמרוד בעצמו, לא בטוח מול מי הוא מנהל את העסקים שלו. הוא נגרר אחרי משהו יותר גדול ממנו, ובמקום לשלוט כמו שהוא אוהב, הוא מצא את עצמו נשלט״.

למרות שמילותיו של עורך הדין היו ברורות, התקשה אלישע להרכיב מהן תמונה מלאה. ״אני מנסה להבין,״ הוא התעקש. ״למה אתה חושב שגואטה הוא שנתן את ההוראה לחסל אותך, ולמה אתה חושב שהמתנקש אינו נאמן לו?!״

עורך הדין נראה מעט קצר רוח, ולמרות זאת – הוא השיב לשאלה. ״אני חושב שנמרוד הוא שנתן את ההוראה, משום שהוא איים עליי בצורה מפורשת, שאינה משתמעת לשתי פנים. זה מורכב ומסובך, אבל חשוב שתדע – שלאורך היום הייתה התנגשות די רצינית ביני לבין נמרוד. אני פעלתי מאחורי הגב שלו, והוא גילה את זה. הברירות שהוא הציב בפניי, הן די אכזריות. למעשה, הוא אילץ אותי לבחור בין ביצוע מעשה רצח, שהיה שולח אותי לכלא להרבה מאוד זמן, לבין מוות״.

״ובחרת באופציה השנייה...״ הבין אלישע.

עורך הדין הנהן בראשו. ״נמרוד לא יודע את זה, אבל ממילא – הסיכוי שלי לשרוד לא גבוה. אם הייתי נשאר היכן שאמור הייתי להישאר, תחת מעקב רפואי, הייתי יוצא מזה. אבל לקחתי את הסיכון, ניצלתי את ההזדמנות, וכנראה שנכשלתי. אני לא מצטער, כי גיליתי דברים חשובים שהייתי צריך לגלות. אבל לא הייתי מוכן להפוך לרוצח בשביל כמה שעות בכלא״.

למרות שעורך הדין התבטא במילים ברורות ובשפה קולחת, דומה היה בעיני אלישע – שכל משפט שהוא אומר, מסתיר מאחוריו אינסוף שאלות. ״אני לא מבין...״ הוא הביע בקול את המחשבה שמשום מה הציקה לו יותר מכל. ״אתה רוצה לומר לי שלאורך היום אתה הסתובבת עם הכוויה הזו על הגב, בזמן שהיית יכול לגשת ולקבל טיפול רפואי?!״

ליאוניד הנהן בראשו, מבע עגום על פניו. ״זה אולי יישמע לך מוזר, בוסקוביץ׳,״ הוא אמר, עוטה על פניו הבעה של גיבור מיוסר. ״זה אולי יישמע לך מוזר, אבל אם היית שואל אותי – הייתי חוזר שוב על הבחירה שעשיתי היום. אתה צריך להבין שמלכתחילה – הכוויה נועדה להגביל אותי, למנוע ממני את חופש הפעולה. הייתי מוכרח לפעול כמו שפעלתי. לא יכולתי לתת לנמרוד את הניצחון על מגש של כסף״.

המידע ששפע מפיו של עורך הדין, אמנם ריתק את אלישע – אולם דומה היה, שלא רק שהוא אינו מיישב את התמיהות הגדולות שאלישע ציפה לקבל עבורן תשובה ברורה, אלא להיפך. על כל תשובה שקיבל אלישע, עלו במחשבתו כמה תמיהות חדשות, והמציאות הזו – תסכלה אותו, וגרמה לקולו להיות מריר. ״תסביר לי מהתחלה,״ הוא ביקש, למרות ששנא להיות בתפקיד קשה ההבנה שמבזבז את הזמן לחינם. ״אני לא מצליח לקלוט מה בדיוק אתה מתכוון לומר, ותאמין לי – לא חסרות לי שאלות״.

אל הדממה חדרו הדים רחוקים של צלילי דיבור, שהסיחו את דעתו של אלישע. הוא הסיט את ראשו, אזניו קלטו קול גבוה ששאל: ״מה זה פה,״ ומיד לאחר מכן – הוא שמע את קולו של אלירן משיב: ״אין מה לחפש כאן. בוא נשוחח למטה״. המשמעות של השיחה הקצרה הייתה ברורה לאלישע. הבדיקה של אירוע הירי כבר החלה, מה שאומר – שהזמן הקצר הצטמצם עוד יותר.

״מהר,״ זירז אלישע את עורך הדין. ״בלי הקדמות והוספות. שפוך מידע. אין לנו זמן״.

עורך הדין הבין כנראה את הדחיפות. ״אני אתמקד בנקודות החשובות,״ הוא אמר מיד. ״אלו שנוגעות לטעויות שאתה וצוות החקירה שלך עשיתם, בלי לשים לב. חלק ממה שאני אומר יגרום לך לסערת רגשות, אז תהיה מוכן. אתה צריך לדעת איפה נכשלת, כי זה יכול לסכן את החיים שלך...״

אלישע העיף מבטים חרדים לאחוריו. ״בלי הקדמות!״ הוא חזר, הלחץ ניכר על פניו. ״שפוך מה שיש לך בבטן״.

עורך הדין נשך את שפתו התחתונה. ניכר היה שהוא מתקשה לחשוף את המידע, שכנראה נשמר אצלו עד עתה בסודיות מוחלטת. המלחמה הפנימית שלו ארכה כמה רגעים, לאחריהן – עלה על פניו מבע החלטי. ״המחשב...״ הוא אמר. ״המחשב שלקחת מהבית של עמיקם, אתה מוכרח להיפטר ממנו. זאת מלכודת, ורק אתה היית תמים מספיק כדי ליפול בה. אסור לך להשתמש במידע שקיבלת ממנו. הוא לא נועד בעבורך...״

עיניו של אלישע התעגלו בהפתעה. עורך הדין מיהר להמשיך, כאילו חשש מפני שאלותיו של אלישע. ״אני יודע שיש לך שאלות,״ הוא הבהיר. ״אז תן לי להסביר לך. המחשב הזה, בעיקרון, נועד לשמש כמלכודת, אבל לאף אחד לא הייתה ציפייה שאתה זה שתניח עליו את הידיים שלך. המלכודת הונחה שם במטרה להפיל מישהו אחר לגמרי, מישהו שבאמת מסוגל לגרום נזק. אתה – בלי להעליב, לא ממש הצלחת לאיים על המערכת. ואם נהיה כנים, אף אחד לא האמין שתגיע כזה רחוק״.

מוחו של אלישע עבד בקדחתנות. הוא ניסה לחבר את פיסות המידע, ליצור מהן רצף אחד אחיד. בינתיים, הוא היה עדיין רחוק מהמטרה שלו. עם זאת, הוא חשב שלא יהיה זה חכם להפריע לליאוניד במונולוג שלו. הוא המתין להסבר מפורט יותר, ועורך הדין – למזלו, לא אכזב.

״כמו שאמרתי לך,״ המשיך ליאוניד. ״נמרוד הוא לא האחראי על הכול. הוא איבד שליטה, אבל הוא לא רואה את זה. הוא חי באשליה. הוא באופוריה. כשדיברתי אתו לאחרונה, היום בבוקר, הייתי המום מהצורה בה הוא תופס את הדברים. הוא מאמין בכל ליבו, שהאירועים האחרונים הם התחלה של מהלך – שלדעתו, עתיד להסתיים בפירוק של כלל מערכות אכיפת החוק. הוא בטוח שהמציאות החדשה תהיה כזו, שבה כולם יחשבו כמוהו.

״הטעות הכי קשה שלו, היא השותפות שלו עם המערכת האנרכיסטית שרק לפני כמה דקות שלחת את אחד מהחברים בה לפגישה מאוד לא נעימה עם המדרכה ברחוב למטה. זאת מערכת חסרת זהות, חסרת שם. הוא אוהב לכנות אותם ׳השבלולים׳, אבל אני לא חושב שהם מזדהים ככאלו. נמרוד נתן להם תקווה, שיתף אותם בתוכניות שלו. הוא מעריץ שלהם, אבל הוא לא קולט שהם מפרקים לו את הארגון מבפנים...״

האינפורמציה הייתה בעלת ערך בלתי מסויג בעיניו של אלישע, ולמרות זאת – הוא חשש שעורך הדין נסחף שוב. ״תחזור למחשב...״ הוא הזכיר את הנושא העיקרי שעליו רצה ליאוניד לדבר. ״תסביר, איך כל זה קשור למחשב?!״

ליאוניד נאנח. ״הכת האנרכיסטית, זו שנמרוד מכנה ׳השבלולים׳, זיהתה דליפת מידע מתוך הארגון של נמרוד. כשנמרוד שמע על כך, הוא נתקף בפרנויה. הוא השתולל. הוא הורה על חקירה של כל בעלי התפקידים בארגון שלו. זה היה לפני כמה ימים, כך שהיה קשה להבין למה הוא מאבד את האיזון, אבל בדיעבד – מתברר שהוא תכנן את המהלך הגדול שלו, והוא חשש ממצב שבו ימסור מי מהמקורבים אליו מידע למערכות אכיפת החוק.

״היום בצהרים, האובססיה שלו הגיעה לקיצוניות, והוא איבד לחלוטין את שיקול הדעת שלו. הוא הורה לכמה בעלי תפקידים להתייצב אצלו, אחד מהם הוא אני. כשהיינו שם, הוא הודיע לנו שבעקבות המהלך שלו - הגיע הזמן שהפעילות המחתרתית שלנו תהפוך לגלויה. הוא טען, שלשם כך - האנשים הנאמנים לו, צריכים להסתובב כשהם נושאים איתם את שמו ואת הסמל שלו, בכל מקום ובכל זמן. לשם כך, הוא הודיע, הוא מתכוון לסמן אותנו, באופן שלא ניתן יהיה להטיל בו ספק...״

למשך רגע אחד הייתה דממה, ואז הבליחה ההבנה במחשבתו של אלישע. ״הכוויה!״ הוא ניחש.

עורך הדין נענע בראשו. ״אל תחשוב שבאמת הייתה לו מטרה לסמן אותנו...״ הוא הבהיר. ״המטרה שלו הייתה אחרת לגמרי. הוא חשד בכולנו, והוא רצה לגרום לנו להיות מרותקים לטיפול רפואי, כך שלא נוכל להזיק יותר מדי תוך כדי שהמהלך מתקדם. אם הוא היה חושב כמו בן אדם שפוי, הוא היה משתמש בפתרון של כליאה, שהיה משיג את התוצאה הרצויה בהרבה פחות כאב ובהשקעה הרבה יותר קטנה. אבל אני משער, שהמחשבה על הסמל שלו צרוב בעור של הנאמנים לו – הייתה קסומה בעיניו. על פי סדר העדיפויות שלו – אות הנאמנות הוא בעל ערך גבוה, שראוי לסכן בעבורו את חייהם של למעלה מעשרים בעלי תפקידים, שלפחות מחציתם הם קרובי משפחתו.

״בכל מצב, הפעולה הזו – הייתה קיצונית גם בעבור הנאמנים לו ביותר, והיא גרמה את האפקט ההפוך ממה שציפה נמרוד. לא רק שהמדליף לא הורתע, אלא שבאותם רגעים גמלה בליבו ההחלטה – לעצור את המהלך של נמרוד בכל מחיר. איכשהו, האנרכיסטים שגם הם היו צד במהלך, הבינו את מה שנמרוד סירב להבין. הם הבינו, שעם כוויה ובלעדיה – האיש שממנו הם חוששים, יעשה הכול כדי שהאמת תצא לאור. חשוב היה להם לחשוף את זהותו של הבוגד, ולסכל אותו לפני שיגרום נזק בלתי הפיך.

״זמן קצר אחרי שעמיקם מת, ניתנה להם ההזדמנות לפעול. הם חדרו אל הבית של עמיקם, ושתלו בתוך המחשב מידע כוזב, מידע שנועד לשמש כפיתיון עבור הבוגד, ולמשוך אותו אל מיקום מוסתר, אל מושב מרוחק בערבה הדרומית. באמצעות מניפולציה, בדמות שימוש בתמונות ובשורות מידע כוזבות, הם בנו סיפור שלא היה ולא נברא. סיפור על פיו – באותו מיקום מוסתר, מסתתר המנהיג שלהם – דמות מסתורית, מעוררת אימה, בשם ביל יוסטון. הפיתיון נועד בעבור הבוגד, אבל אתה זה שנלכד בסופו של דבר, ואם לא היית מגלה את זה בזמן – היית עלול לנסות ולגשת אל הכתובת, מה שהיה מסתיים במוות במקרה הטוב, או באובדן שפיות במקרה הפחות טוב. יש גם אופציה גרועה יותר מהשתיים, אבל לא ניכנס אליה עכשיו...״

עיניו של אלישע היו פעורות, הייתה בהן תדהמה מעורבת באימה. הוא שתק למשך מספר רגעים, מתקשה לעכל את ההבנה המצמררת. כשהמחשבות שבו למוחו, תוקפות אותו ללא הרף - הוא לא מסוגל היה להימנע מלשאול את השאלה שמשום מה הציקה לו יותר מכל:

״מה עם הבוגד?!״ הוא התעניין. ״הבוגד נלכד?!״

עורך הדין חייך חיוך תשוש, חיוך אמיתי ראשון מאז פגש אותו אלישע במצבו הנוכחי. ״עוד לא הבנת?!״ הוא שאל, נימת קולו יהירה – קרובה לזו שאלישע הכיר כשהיה עורך הדין במצב בריאותי תקין. ״הבוגד ההוא שדיברתי עליו – נמצא לא רחוק ממך״.

״למעשה,״ הוא הבהיר, בעיניו ניצת זיק קונדסי. ״אתה מדבר אתו ברגעים אלו ממש...״
 
עורך הדין נענע את ראשו בהתנגדות. ״לא!״ הוא אמר. ״אתה טועה. ביטלתי את זה״.

אלישע הרים גבה אחת בהפתעה. ״סליחה?!״ הוא הגיב בתמיהה.

ליאוניד נאנח. ״תסתכל לצד ימין שלי. הטלפון שלי שם. אני סיימתי לפני כמה דקות שיחה עם גורם מהפרקליטות. המצב יסתדר, אני מבטיח״.
נפלא!
כמה מרגש לשמוע שאלישע לא יעזוב אותנו כ"כ מהר...
אבל לעניות דעתי לא קיבלנו תשובה לאף שאלה.
מי פגע ברבנית, ולמה, והאם יש קשר בין הפגיעה לראובן בנה? מה בכלל הקשר של ראובן לנמרוד? מה הקשר של מלכיאלי לעניין, ומדוע צריך לשמור עליו? מה הקשר של עמיקם, מי הרג אותו ומה עבר עליו לפני זה? מה מטרת 'השבלולים', מי מפעיל אותם, ואיך הגיע אליהם די אן אי של יוסטון שכבר מת?
השאלות האחרונות (וגם הקשר של הסמפוניה התשיעית, האיש המכונף והמשפט שעל קברו של יוסטון) מעוררות בי תחושה שליאוניד טועה בהבנת העניין וביל יוסטון אכן נמצא באירוע באמת...

מה שכן, ואולי לזה התכוונת, לא נוספו שאלות חדשות בפרק הזה...
 
ב"ה

וואו.
בקריאה הראשונה של הפרק, היתה לי אכזבה גדולה.
אני חיכיתי שהאנשים המפחידים יהיו באמת יצורים מעולם אחר, והפרק הזה אכזב ממש מהבחינה הזו.
אם הם בסה"כ כת אנרכיסטית, הם אנשים בשר ודם,
מה היה כל הדרמה?
בקריאה השניה, הערב, הבנתי שהפרק הזה נותן תשובות להמון המון שאלות,
ומסביר את כל הסיטואציה המטורפת בבית של עמיקם, ומפרק את כל הדמוניזציה שאלישע ייצר סביב האויבים שהוא עומד מולם.
מהרגע שהחקירה שלו נפגשה מול עמיקם, הסיפור הפך להיות מטורף על גבול הפנטזיה.
וככל שהוא התקדם בחקירה, זה הפך להיות תעלומה יותר ויותר מאיימת.
אבל ברגע שזה בסך הכל אנשים, רגילים, שגם אם הם לובשים בגדים מלחיצים - הם רק אנשים,
וכל המלכודות היו באמת כדי להטעות אותו -
עכשיו אפשר להתחיל להרכיב את הפאזל מחדש,
בלי כל הכיוונים הכוזבים,
ולהגיע לתשובות.
המהפך בסוף הפרק, כשדווקא ליאוניד הוא זה שלטובת האמת בסיפור הזה -
הוא דרמה אמיתית, השאלה אם אלישע יקנה את זה, הוא מכיר את הליאוניד הזה יותר טוב מאיתנו.
האם הוא אכן דובר אמת, או שזה רק עוד אבן מכשילה לחקירה?
פרקים יגידו...
 
אבל ברגע שזה בסך הכל אנשים, רגילים, שגם אם הם לובשים בגדים מלחיצים - הם רק אנשים,
וכל המלכודות היו באמת כדי להטעות אותו -
עכשיו אפשר להתחיל להרכיב את הפאזל מחדש,
בלי כל הכיוונים הכוזבים,
ולהגיע לתשובות.
אבל ממש לא מחייב שליאוניד יודע באמת, הוא עצמו עומר ש״אתה צריך להבין, שאמנם יש לי הרבה מידע, אבל לפרקים נדמה לי שאני לא יודע כלום. כל העניין של האחריות על אירועים מסוימים, הוא מאוד מעורפל."
וגם אם הוא יודע לא בטוח שהוא באמת משתף פעולה.
ובמחשבה שניה, הפרק כן פתח שאלות נוספות כמו
מה מטרת 'השבלולים', מי מפעיל אותם, ואיך הגיע אליהם די אן אי של יוסטון שכבר מת?
ומי היא אחותו של ליאוניד וכיצד היא קשורה - אם בכלל, אם לא ליאוניד לא טיפל בעמיקם מי כן עשה את זה, מה הוא בכלל עשה על הגג, מה השבלולים מרוויחים מנמרוד, ואולי יש עוד כמה...
בקיצור-
אבל לעניות דעתי לא קיבלנו תשובה לאף שאלה.
 
אבל ממש לא מחייב שליאוניד יודע באמת, וגם אם הוא יודע לא בטוח שהוא באמת משתף פעולה.
ובמחשבה שניה, הפרק כן פתח שאלות נוספות כמו

ומי היא אחותו של ליאוניד וכיצד היא קשורה - אם בכלל, אם לא ליאוניד לא טיפל בעמיקם מי כן עשה את זה, מה הוא בכלל עשה על הגג, מה השבלולים מרוויחים מנמרוד, ואולי יש עוד כמה...
בקיצור-
ב"ה

לא קיבלת תשובה על השאלה מה בדיוק קרה שם בבית של עמיקם?
לי זה ענה על השאלה.
הם רצו שאלישע (מבחינתם - הבוגד) ייקח את המחשב. לכן הם עשו לו דרמה, ורדפו אחריו עם מכונית ענתיקה, ונגחו בו אבל בעדינות - כל מה שיכול לגרום לבן אדם להבין שהוא מחזיק ביד מידע רב ערך. ולכן לתת משקל גדול למידע שאמיר נתן לו בחנות המחשבים.
ברגע שליאוניד הסביר מה קרה (בהנחה שהוא צודק)
אז אפשר לשחרר את כיוון החקירה הזה.

לגבי 'דקלה' - ברור שזו בדיחה, וזה שם הקוד לאיש הקשר מהפרקליטות.

לדעתי גם המידע שהיה בידיים של עמיקם, מה שהוא הראה לאלישע - היה זיוף.
מעניין אותי האם אלישע ניסה להגיע גם לחוקרים בשטח שאספו את הראיות, או שכל החקירה התמקדה במידע שעמיקם נתן לו.

והשבלולים -
קבוצות אנרכיסטיות זה לא דבר חדש, הם בטח מאמיני תורתו של ההוא קלמפטון או איך שקוראים לו.
החיבור של אנשי פשע עם קבוצות אנרכיסטיות הוא גם דבר הגיוני למדי.


הדבר היחיד שתמוה לי, איפה מד"א?
כמה זמן לוקח להם להגיע?

עוד משהו שקצת הפריע לי:
יש 5-6 פסקאות שמתארות את ההתלבטות של אלישע אם לגשת לליאוניד או שזה לא מוסרי.
זה קצת יותר מידי ארוך לדעתי.
 
נערך לאחרונה ב:
עוד משהו שקצת הפריע לי:
יש 5-6 פסקאות שמתארות את ההתלבטות של אלישע אם לגשת לליאוניד או שזה לא מוסרי.
זה קצת יותר מידי ארוך לדעתי.
מסכימה עם זה ממש
הרגשתי שזה נמתח כמו מסטיק זה ממש ייגע אותי לקרוא כמה פסקאות על רק אם לגשת לליאוניד או לא כי עם כל ההתלבטות גם המתח עולה אז שיגש כבר נוווווו
באופן כללי ממש אהבתי את הפרק הרגיע שקיבלנו תשובות לפחות לכמה מהשאלות כי אם לא כן זה היה ממש מתסכל
מחכה בקוצר רוח לפרק הבא
 
סקר על אודות פרק 43 - וידוי.
אז כמו שהובטח, בפרק הזה - היו כמה גילויים חשובים, שלראשונה - פותרים בעיות ולא מוסיפים תמיהות חדשות.
אמנם, אנחנו רחוקים עדיין מלקבל תשובות לשאלות הקריטיות בסיפור, ואף על פי כן - אני מניח שיהיה מרענן להבין קצת ממה שקרה מאחורי הקלעים של העלילה. לסגור הרבה קצוות פתוחים, ולהיערך לקראת השלב הבא - שבו דברים יתחילו לנוע בקצב כפול ומכופל, עד שהיקום עלול לקרוס לתוך עצמו.
יש לי כמה הדגשות שחשוב לי לומר בשלב הזה, כדי לתאם ציפיות:
א. כל האירועים שהוסברו בפרק הזה ויוסברו בפרקים הקרובים, נוגעים בעיקר לשאלות שבפרקים המתקדמים. הם חושפים את מה שאירע מאחורי הקלעים של האירועים בבית של עמיקם, הם מסבירים את מידת המעורבות של גואטה מול הכוח האפל העיקרי בעלילה. והם מסבירים וגם עתידים להסביר עוד - על ליאוניד ועל המעורבות שלו, על הבגידה שלו בנמרוד, ועוד כמה נקודות חשובות.
האירועים המוקדמים בעלילה, ביניהם - החידה סביב ביל יוסטון, האירועים שפתחו את הסיפור, ההיסטוריה עם קלפטון וכל מה שמסביב, יישארו עדיין חתומים ונעולים סביב הילה של מסתוריות כבדה.
ב. הפרק הזה, מחזיר את העניינים למסלול הריאליסטי. יצורי האופל הנוראיים הפכו פתאום לשבלולים, המידע המסתורי במחשב התברר כחסר ערך, וקיבלנו הרבה מידע על גואטה - שהוא בסך הכול בן אנוש.
עם זאת, כבר הבהרתי הלוך ובהור, שהסיפור משחק על התפר בין הריאליזם למדע הבדיוני. נרמוז בזהירות: קלפטון לא אמר את המילה האחרונה שלו.
ג. הגישה שלי אומרת, שיהיה מייגע לפרט את כל השאלות ואת התשובות שניתנו להן. אני חושב שכאשר מאירים את מה שאירע בעבר ומאפשרים להבין את הפעילות מאחורי הקלעים - הרי שהקורא הנבון אמור להשיב מעצמו תשובה לשאלות, בלי צורך בהאכלה בכפית. אם אתם חושבים אחרת ממני - אשמח לשמוע את חוות דעתכם.
ד. מבחינת התגליות - אנחנו עדיין בתחילת שלבי ההסברים, כך שלא נכון יהיה לקבוע לאן העלילה תמשיך מכאן. קחו בחשבון, שדברים עלולים להתהפך כל הזמן. חוליות שנראו בטוחות עתידות להתפרק, תשובות שנראו ברורות עלולות להידחות, וקווי עלילה שהייתם בטוחים בהיותם יציבים - עתידים להתערער.
ה. עכשיו ספציפית לפרק הזה:
ההתלבטות הגדולה שלי הייתה, מה אפשר לחשוף ומה מוקדם מדי. האם נכון לגלות יותר, או להשאיר את הדברים מעורפלים. בסופו של דבר, החלטתי להקריב בחלק הזה של העלילה כמה מהקלפים הבטוחים שלי. עד כאן, בינתיים, הקרבתי רק אחד. השיחה עם ליאוניד, להזכירכם, עוד בעיצומה.

חשוב היה לי להשאיר את הספק. לאורך הפרק, הרושם שניסיתי ליצור הוא, שליאוניד בעצמו אינו מספיק בקי בפרטים, כך שכאשר דברים יתהפכו - לא יישאלו שאלות על המידע שהוא מסר. כמו כן, העובדה שמדובר באדם תככן, עם אינטרסים לא ברורים, אמורה לגרום לקורא להשתמש בחוש הביקורת שלו, ולא לקבל כל דבר כמובן מאליו, למרות שהאיש גוסס.
ו. נקודה שהייתה חשובה לי - הסגירה המוחלטת.
חשוב לי מאוד, שהקטעים של התשובות לשאלות, יסגרו אותן בצורה מוחלטת. אני מתעב תירוצים דחוקים, ופלסטרים מקומיים. חשוב היה לי, שעניינים כמו נסיבות הפציעה של ליאוניד - ייראו אמינים (למרות שהגיע הזמן להודות - מדובר בהחלטה שעלתה כמה דקות לפני פרסום הפרק שבו סופר עליה לראשונה, החלטה די טובה לדעתי - שאמורה להצדיק את השלב הבא, מסירת המידע, שכגוסס - הרבה יותר קל לשאוב אותו). חשוב היה לי, שלא יישארו שאלות פתוחות, ושזה לא ייראה כמו פרט מידע שנכתב סתם בלי סיבה, ואחר כך נמצא התירוץ שמאפשר אותו. מבחינתי, פרטים מעין אלו, מוכרחים להתחבר עם תכונותיהן של הדמויות. הדמות של גואטה, נראתה לי מאוד מתאימה לביצוע מעין זה, במיוחד אחרי רצח האופי שהתחלתי לעשות לו בפרק הזה.
הנקודה הזו היא המהותית מבין אלו שדיברתי עליהן. חשוב לי לשמוע הערות בעניין, אם יש לכם כאלה, או מצד שני - ביקורת חיובית, במידה והרגשתם שזה נעשה בצורה איכותית.
ועכשיו לשאלת הסקר:
עד כמה, לדעתך, השפיע הפרק הנוכחי על העלילה, והאם ההשפעה היא חיובית או שלילית:
1. העיסוק בתשובות, כמו שהוא בא לידי ביטוי בפרק הזה - מגביר את המתח, מסדר את העלילה, והופך אותה לאיכותית יותר. הציפייה לפרק הבא הרבה יותר גבוהה מבעבר - סמן ׳שכוייח׳.
2. מוקדם מכדי לקבוע. הציפייה גבוהה, כי מסקרן לראות לאן זה ממשיך - סמן ׳וואו׳.
3. קצת הלם. לא מה חשבתי. מצפה לפרק הבא, אבל קצת חושש - סמן ׳תודה׳.
4. לא אהבתי את הכיוון. חשבתי על משהו אחר, והעלילה ברחה לי - סמן ׳עצוב׳.
5. אין מפלצות. אין סוכני מוסד. אין מיסיונרים. אין קרבות ירי ברחובות איטליה המערבית. למה אני כאן עדיין?! - סמן ׳כועס׳.

הצביעו והשפיעו. שתפו אותי בהגיגים, מחשבות, מחמאות, ביקורות, שאלות, תשובות, הערות, חידות, תשבצי היגיון, מהלכי שח - מט. על פי ניסיון העבר ניתן לקבוע מדעית - תגובות רבות מצמצמות את זמן ההמתנה מפרק לפרק.

 
לא קיבלת תשובה על השאלה מה בדיוק קרה שם בבית של עמיקם?
לי זה ענה על השאלה.
לטעמי זו הייתה אחת השאלות הזוטרות. היה ברור שזה הגורמים האפלים ההם, כל מה שהתגלה בפרק הנוכחי זה שהם לא רצו את אלישע בכלל אלא את הבוגד שלהם, ושהממצאים במחשב שעד עכשיו היו חלק מהעקיבות שהובילו לקלפטון, היו - לטענת ליאוניד - הטעייה. זה הכל.
לגבי 'דקלה' - ברור שזו בדיחה, וזה שם הקוד לאיש הקשר מהפרקליטות.
לא משנה האם זה אחותו או גורם אחר השאלה האם לליאוניד - בהנחה שהאיש דובר אמת, והוא אכן החזיר את אלישע - תמיד היה קשר עם 'גורם בפרקליטות' והוא גם זה שסילק את אלישע או שזה רק בגלל הבגידה שלו בגואטה.
והשבלולים -
קבוצות אנרכיסטיות זה לא דבר חדש, הם בטח מאמיני תורתו של ההוא קלמפטון או איך שקוראים לו.
החיבור של אנשי פשע עם קבוצות אנרכיסטיות הוא גם דבר הגיוני למדי.
כמובן שהכל בהנחה שזה אמת. אבל אם מטרתם אנרכיסטיות לשמה זה לא קשור לעתיד והעבר של קלפטון, האם הם סתם התלבשו עליו?
להזכירך, ראובן אמר לאלישע באותה שיחת טלפון אומללה שההמשך, כמו שקלפטון אמר - קבוע מראש.
ג. הגישה שלי אומרת, שיהיה מייגע לפרט את כל השאלות ואת התשובות שניתנו להן. אני חושב שכאשר מאירים את מה שאירע בעבר ומאפשרים להבין את הפעילות מאחורי הקלעים - הרי שהקורא הנבון אמור להשיב מעצמו תשובה לשאלות, בלי צורך בהאכלה בכפית. אם אתם חושבים אחרת ממני - אשמח לשמוע את חוות דעתכם.
ברור שכך. רק הצגתי את השאלות בכדי להראות ששום דבר לא קיבל תשובה.
כשאמרת שבפרק יהיו תשובות כבר חשבתי שאתה בפרקים האחרונים של הסיפור, לשמחתי טעיתי וטוב שכך...
כך שכאשר דברים יתהפכו - לא יישאלו שאלות על המידע שהוא מסר. כמו כן, העובדה שמדובר באדם תככן, עם אינטרסים לא ברורים, אמורה לגרום לקורא להשתמש בחוש הביקורת שלו, ולא לקבל כל דבר כמובן מאליו, למרות שהאיש גוסס.
הוא אשר אמרתי לעיל.
אני לגמרי לא מקבל את זה שזו בסך הכל קבוצת אנרכיסטים, אולי בגלל שאני אוהב יותר פנטזיה.. אבל גם בגלל השאלות שנשארו (הדי אן אי, הסמל המכונף, הסמפוניה התשיעית, החדירה למחשב של אלישע בקטע עם עמיקם, הפטירה של עמיקם עצמו ואולי עוד כמה שאלות שעכשיו שכחתי..)
ו. נקודה שהייתה חשובה לי - הסגירה המוחלטת.
חשוב לי מאוד, שהקטעים של התשובות לשאלות, יסגרו אותן בצורה מוחלטת. אני מתעב תירוצים דחוקים, ופלסטרים מקומיים. חשוב היה לי, שעניינים כמו נסיבות הפציעה של ליאוניד - ייראו אמינים (למרות שהגיע הזמן להודות - מדובר בהחלטה שעלתה כמה דקות לפני פרסום הפרק שבו סופר עליה לראשונה, החלטה די טובה לדעתי - שאמורה להצדיק את השלב הבא, מסירת המידע, שכגוסס - הרבה יותר קל לשאוב אותו). חשוב היה לי, שלא יישארו שאלות פתוחות, ושזה לא ייראה כמו פרט מידע שנכתב סתם בלי סיבה, ואחר כך נמצא התירוץ שמאפשר אותו. מבחינתי, פרטים מעין אלו, מוכרחים להתחבר עם תכונותיהן של הדמויות. הדמות של גואטה, נראתה לי מאוד מתאימה לביצוע מעין זה, במיוחד אחרי רצח האופי שהתחלתי לעשות לו בפרק הזה.
הנקודה הזו היא המהותית מבין אלו שדיברתי עליהן. חשוב לי לשמוע הערות בעניין, אם יש לכם כאלה, או מצד שני - ביקורת חיובית, במידה והרגשתם שזה נעשה בצורה איכותית.
מדהים!
לא ידעתי שגם כותבים ברמה כזו מאלתרים מהרגע להרגע... ועוד חלק שמסתדר כ"כ טוב ומוסיף הרבה.
ולעצם העניין, כמו בכל הסיפור, גם הסגירה מצויינת. כמו שאמרתי, בתחילה חשבתי שזה יהיה מהר והתאכזבתי, טוב שזה לאט לאט...
 
נערך לאחרונה ב:
מחזרה לאחור, לשיחה של אלישע עם ראובן אני מגלה דברים שהספקתי לשכוח...

על הפגיעה באימו-
״אני מוכרח לומר לך שעל אף שהייתי מוכן לקראת הבשורה הזו, עדיין – זה קשה עבורי מאוד.
״לאורך חצי השנה האחרונה ניסיתי לעשות בדיוק את זה, למנוע את מה שעומד לקרות. העניין הוא, שכל המיקוד שלי היה על הלילה הארוך ביותר, המועד שהופיע בכל הכתבים של קלפטון.

על קלפטון-
קלפטון התברר כחכם ממני וממך, ובסוף מתברר שאין לאף אחד מאתנו מה לעשות. אנחנו הולכים לשקוע כולנו בסיוט שהמטורלל הכין לנו, וכדאי שנהיה מוכנים לזה במקום להילחם בזה״.
אני דורש ממך להשקיע בעניין את מרב המאמצים, להילחם יותר חזק ממה שנלחמת עד היום. אם הלוח יגיע אל ביל יוסטון...״
זאת מלבד הפרקים הארוכים שהוקדשו לכל תורתו של קלפטון שאני לא חושב שהיה צורך להלאות את הקוראים בפרטים כמו הכינוס עשה כדי להציג את תכניתו והוויכוח עם הפרופסור ההוא - אם זה לא היה באמת נחוץ.

האם יש מישהו חושב שקלפטון לא באמת קשור לסיפור??
אגב, עכשיו שמתי לב שלא חדרו למחשב של אלישע אלא שלחו מייל מביל יוסטון.. אבל השאלה נשארת - מי ידע מה קורה לעמיקם והספיק לשלוח את זה לאלישע?
 
נערך לאחרונה ב:
בניגוד להרגלי, אני מעמיד כאן סקר מוקדם לתועלת הציבור. אני מתחייב לשקול את תוצאות הסקר, ובלבד שהן יהיו תוך זמן סביר, שכן הפרק כבר בשלבים מתקדמים.
אם הייתה ניתנת לך האפשרות לבחור דמות שעליה תקבל יותר מידע, ויהיו דברים יותר ברורים לך על אודותיה ועל חלקה באירועים, במי היית בוחר:
נמרוד גואטה - הצבע ׳וואו׳.
ג׳סטין קלפטון - הצבע ׳שכוייח׳.
עמיקם - הצבע ׳תודה׳.
משפחת חזן - הצבע ׳עצוב׳.
ליאוניד - הצבע ׳דמעות׳.
קחו בחשבון, שהסבר על אודות הדמות - יסביר בדרך כלל, גם הרבה מהאירועים בהשתתפותה, אז תשקלו בכובד ראש.
הסמלילים, כמובן, אינם משקפים דבר מלבד סימונים מוסכמים, ולכן אין לייחס להם משמעויות נוספות.
אפשר כמובן לכתוב לי.
רוצו על זה, כי הפרק קרוב להשלמה, ודעתכם חשובה לי.
 
השאלה שלי, לפני שאני בוחרת: המידעים האלו על כולם יגיעו אלי בכל מקרה? כלומר, מתישהו תעדכן על כל אחד מהדמויות במהלך הפרקים הבאים?
כי אם כן, אני חושבת שהכי נכון לתת אזכור למשפחת חזן, מזמן לא שמענו עליהם.
מצד הסקרנות, בסדר יורד: ליאוניד (דאגה!), קלפטון (מסתורין), גואטה (בכ"ז להכנס לראש של פושע...) עמיקם וחבריו, ואופציה שישית: ראובן (מקווה שאני לא טועה) שנמצא אי שם בפריז, יודע על קלפטון ורועד מפחד מגואטה.

והמלצה שלי: האירועים מתקדמים בצורה לא הגיונית לשעות. כלומר, וזה בתחושה שלי: המון מלל (איכותי וטוב), אבל בשעון ההתקדמות מינורית. זה מרגיש מוזר מאד.
אני חושבת שכדאי לשים סוג של 'עוגנים' בראשי פרקים, סוג של מקום, שעה ותאריך. ככל שזה עשוי לעצבן, זה גם עשוי למקם את הקורא במרחב הזמן והמקום.
אבל זה פרט שאפשר להתעכב עליו בעריכה עצמה, אני חושבת.
 
השאלה שלי, לפני שאני בוחרת: המידעים האלו על כולם יגיעו אלי בכל מקרה? כלומר, מתישהו תעדכן על כל אחד מהדמויות במהלך הפרקים הבאים?
ברור שכן!
נראה לך שהסיפור יגמר ללא פתרון לכל השאלות?....
כי אם כן, אני חושבת שהכי נכון לתת אזכור למשפחת חזן, מזמן לא שמענו עליהם.
מצטרף, אבל מסיבה שונה... הסבר נוסף על הדמויות האחרות יביא לתשובות מהירות מידי להרבה שאלות... אז נסכם זאת כך, מבחינת הקורא הסקרן ארצה את קלפטון, או לפחות את עמיקם, מבחינה מיקצועית ארצה את משפחת חזן....
 
השאלה שלי, לפני שאני בוחרת: המידעים האלו על כולם יגיעו אלי בכל מקרה? כלומר, מתישהו תעדכן על כל אחד מהדמויות במהלך הפרקים הבאים?
המידע יבוא בסוף, בשלבים, אני לא בטוח כמה פרקים יעברו עד אז.
כי אם כן, אני חושבת שהכי נכון לתת אזכור למשפחת חזן, מזמן לא שמענו עליהם.
אני חייב לכם כמה פרקים על משפחת חזן (למי שזוכר, זוהי עלילה מתפצלת, כך שאנחנו למעשה נחזור לשעות הצהרים. מקווה שזה לא יהרוס את החוויה, לדעתי לא. כך או כך, נראה שייוחד לכך אשכול נפרד, שהפעם יטופח היטב, והפרקים בו יעלו בתדירות). באמת הגיע הזמן להשלים אותם. הביקוש הגדול יחסית מוכיח שבשלה העת לעשות את זה, וזה יקרה כנראה אחרי הפרק הקרוב.
מצד הסקרנות, בסדר יורד: ליאוניד (דאגה!), קלפטון (מסתורין), גואטה (בכ"ז להכנס לראש של פושע...) עמיקם וחבריו, ואופציה שישית: ראובן (מקווה שאני לא טועה) שנמצא אי שם בפריז, יודע על קלפטון ורועד מפחד מגואטה.
רשמתי לעצמי...
והמלצה שלי: האירועים מתקדמים בצורה לא הגיונית לשעות. כלומר, וזה בתחושה שלי: המון מלל (איכותי וטוב), אבל בשעון ההתקדמות מינורית. זה מרגיש מוזר מאד.
האמת, שאני מסכים עם הביקורת.
הפרעת קשב וריכוז ותכנון זמן, מעולם לא היו חברים טובים.
באופן עקרוני, אני מודד דו שיח לפי הזמן שהוא מתמשך, אבל הרבה פעמים - התחושה של הקורא היא שמדובר היה ביותר זמן ממה שקרה. דו שיח כמו זה שמתואר בפרק הקודם, אינו אמור להימשך יותר משבע דקות, ועם זאת - הקורא עשוי להרגיש אחרת. בעריכה הסופית, אם אי פעם יבוא הסיפור לידי פרסום כקובץ אחד, אני אמתח יותר את השעות. בינתיים, אני יכול רק להיזהר להבא שלא לעשות כך.
אני חושבת שכדאי לשים סוג של 'עוגנים' בראשי פרקים, סוג של מקום, שעה ותאריך. ככל שזה עשוי לעצבן, זה גם עשוי למקם את הקורא במרחב הזמן והמקום.
מלכתחילה, העדפתי לשמור על עמימות בנוגע לזמן ולתאריך. אני מכיר את חוסר היכולת שלי לתכנן זמנים, וגם לא רציתי להגביל את עצמי בשום דרך. בסוף, יצא מה שיצא, ואני לא חושב שזה נורא כל כך - אבל אני מודע לכך שזה יוצר חוסר אמינות.
אני מאוד לא אוהב עלילות שנעות לפי רצף זמן, ולכן אני חושב שהפיתרון הוא רק לתכנן טוב יותר את הזמן מכאן ולהבא.
אבל זה פרט שאפשר להתעכב עליו בעריכה עצמה, אני חושבת.
אמת. כבר כתבתי כך לעיל, ועכשיו אני רואה שזה נאמר בפירוש.
 
מצטרף, אבל מסיבה שונה... הסבר נוסף על הדמויות האחרות יביא לתשובות מהירות מידי להרבה שאלות...
לא בטוח.
יהיו אמנם תשובות רבות, אבל עדיין הסיפור לא קרוב לקיצו.
בעניין החשש מסיום מהיר של הסיפור, אני יכול לומר רק - שכמו רוב העלילות שהגיתי אי פעם, העלילה הזו היא עם פוטנציאל להפוך לטרילוגיה. אני מתכוון לסגור את כל הקצוות בסוף, כך שעקרונית - הסיפור יסתיים כעלילה אחת סגורה מכל הכיוונים, אבל הפוטנציאל לפתוח אותה מחדש - קיים תמיד.
אז נסכם זאת כך, מבחינת הקורא הסקרן ארצה את קלפטון, או לפחות את עמיקם, מבחינה מיקצועית ארצה את משפחת חזן....
אני מקווה שתקבלו את כולם...
 
אני חושבת שבפרקים שעלו עד עכשיו, כבר יש חומר לספר אחד לפחות.
ולא ספר דק, אלא לפחות 400 עמ' פלוס.
 
44

שבלולים, רעיונות וגילויים.


ההלם של אלישע היה כה עמוק, עד שהוא מצא את עצמו חסר מילים לחלוטין.

הוא היה זקוק לכמה רגעים כדי לעכל את המידע, אבל עורך הדין לא המתין לו. נדמה היה, שמבין שניהם - ליאוניד הוא היחיד שהפנים באמת עד כמה הזמן קצר, כך שמבחינתו – שום דבר לא היה בעל ערך שמצדיק עיכוב בשיחה. פריווילגיות כמו זמן למחשבה – היו למותרות בעיני עורך הדין, שנשמע כמו מי שמנסה לדחוס כמה שיותר מידע בכמה שפחות זמן.

״אני הייתי שם,״ הוא סיפר. ״הייתי בדירה של עמיקם, דקות ספורות לפני שאתה הגעת. ראיתי את המחשב, אבל הייתי זהיר מספיק שלא לגעת בו. ידעתי שזו מלכודת, הבנתי שלא ייתכן שהאנרכיסטים השאירו אותו סתם כך בדירה. חיפשתי שם משהו אחר, אבל למרבה הצער – יצאתי בידיים ריקות״.

אלישע התקשה להכיל את שטף הנתונים והתגליות החדשות. הידיעה היממה אותו, ושינתה את כל מה שחשב עד כה שהוא יודע על אודות האירועים של היממה האחרונה. ״אני לא מבין...״ הוא הגה את מחשבותיו, קולו מהורהר. ״אם אתה היית שם לפניי, למה לא לקחת כלום?! עזוב את המחשב, היו שם עוד המון חומרים... היו שם ארונות נעולים. מגירות סגורות...״

עורך הדין נענע את ראשו. ״הכול שטויות״. הוא חרץ. ״כל מה שניתן היה לגעת בו – היה חסר ערך. הפריטים החשובים בחדר נועדו לשמש כמלכודת. התיק שבו נגעת, המחשב, הארגז. אתה נכנסת לחדר והשתוללת שם, באופן שאני לא הייתי מסוגל לעשות, כי היה לי מודיעין מדויק וידעתי לאן מותר לי לגשת ולאן לא. מהסיבה הזו, אני מודה, הצלחת איפה שנכשלתי. החרמת את התיק, ולמרות זאת נשארת בחיים. אתה קרוב צעד אחד יותר ממני לפתור את אחת התעלומות הגדולות בעיניי״.

דומה היה שכל מילה ממילותיו של עורך הדין, מעוררת עוד חידות רבות – עד שאלישע התקשה להתמודד מול שטף המידע. ״אתה אומר שהיה לך מודיעין,״ הוא ניסה להבין. ״אם ככה, למה היה לך צורך בפריצת המגירות?! האם לא היה לך מודיעין מדויק בנוגע אליהן?! האם קיבלת מידע על פריטים איכותיים שמסתתרים בתוכן?!״

עורך הדין נענע את ראשו. ״לא אני פרצתי את המגירות...״ הוא אמר, ולא הוסיף מילה.

התסכול של אלישע התגבר. ״אז מי?!״ הוא שאל בקול גבוה. האדישות של עורך הדין התסיסה אותו, והוא רצה לנער את האיש שממולו, כאילו הייתה בכך תועלת, כאילו אז היה נשפך ממנו המידע שהוא עדיין מסתיר.

״אני לא יודע״. השיב עורך הדין, ועל פניו הייתה הבעה כנה. ״יש לי השערה אחת די דרמטית, אבל היא עדיין לא הוכחה כנכונה. די יהיה אם אומר, שלדעתי – האיש שפרץ את המגירות, הוא גם זה שפרץ את מנעול החלון. האיש עשה זאת, לדעתי, מבפנים. לא מבחוץ״.

על פניו של אלישע התפשט מבע תוהה. הוא ניסה להבין את מה שכנראה רמז לו ליאוניד במילים חתומות אלו, אולם ללא הועיל. למרות הניסיונות הבלתי פוסקים שלו להתמקד, היו המחשבות חזקות ממנו. הוא ראה את שפתיו של עורך הדין נעות, אולם דומה כי שום מילה ממילותיו של האיש לא חדרה אל תוך מחשבותיו. בתוכו השתוללה סערה, והוא זקוק היה למנוחה, להפוגה, למספר רגעים של שקט.

עורך הדין השתתק. הוא הבין שאלישע לא מקשיב לו, ועל פניו הייתה התפשטה הבעה מתוסכלת. ״אתה לא איתי, בוסקוביץ׳,״ הוא אמר, והיה כאב בקולו. ״אתה לא איתי, והזמן שלנו אוזל...״

עורך הדין שלח את זרועו, תופס בחולצתו של אלישע. ״תהיה איתי, בוסקוביץ׳,״ הוא אמר, ועל פניו הבעה מתחננת. ״תהיה איתי. אתה לא יודע עד כמה זה חשוב״.

המגע הפתאומי ניער את אלישע באחת מתוך בועת המחשבות בה הוא היה מכונס, והוא נרתע אחורנית, משתחרר מהתפיסה הרפויה של עורך הדין. ניכר היה שהוא הופתע מהצעד של עורך הדין, שכן הוא הגיב מיד – ותגובתו הייתה תוקפנית ממה שרצה.

״מי אתה?!״ הוא הטיח בעורך הדין. ״למה בגדת בגואטה?! מה האינטרס שלך?!״ הוא פלט את השאלות שניקרו במחשבתו, השאלות שהוא נמנע עד כה מלשאול.

על פניו של עורך הדין הייתה הבעה מיוסרת. ״אני מבין אותך...״ הוא אמר בנימה כאובה. ״אתה חושש ממני. אתה לא רוצה לסמוך עליי, ואני מקבל את זה. אני לא אדם חיובי. עשיתי מעשים איומים. הייתי שותף מלא לפשעים של נמרוד...״

איכשהו, כל השאלות של אלישע, כל המילים שהתכוון לומר, נמוגו מול ההודאה העצובה של עורך הדין הגוסס. אלישע שתק, מאפשר לאיש שממולו להשלים את דבריו. מבלי שהתכוון, עלתה על פניו הבעה קשובה.

״אתה רחוק מלהבין את העולם שבו הייתי,״ המשיך ליאוניד, בקולו הייתה נימה ברורה של חרטה. ״אין לך מושג איך זה לחיות בין מפלצות מהסוג שנמרוד מטפח. התרגלתי לצורת החיים הזו. אפילו אהבתי אותה. אבל אם אתה חושב שאני שלם עם עצמי – אתה טועה. הקדשתי יותר מדי בשביל המטרה, וכנראה הייתי צריך לסגת מזמן״.

אלישע עטה על פניו הבעה אטומה, מנסה להפגין את חוסר ההזדהות שלו עם מילות החרטה – שמבחינתו, היו מאוחרות מדי. ״איזו מטרה?!״ הוא שאל בנימה יבשה, עניינית.

עורך הדין פקח את עיניו, ובפניו היה משהו מעורר חמלה. ״השיחה הזו היא המטרה״. הוא השיב. ״ידעתי שאני צריך לחשוף את מה שראיתי, את מה ששמעתי. הבנתי שאני מוכרח לצאת החוצה, לפרסם את הסודות הנוראיים שרק אני ועוד מעטים הכירו. ידעתי שהמצב נעשה קיצוני מרגע לרגע, אבל לא יכולתי להתאפק. ניסיתי להשיג עוד קצת מידע, עוד כמה פרטים שיבהירו את התמונה, אבל לא הייתי מספיק זהיר. לא פרשתי בזמן...״

התשובות של עורך הדין היו רחוקות מלספק את אלישע, אולם המסר ששידרה התשובה האחרונה – היה מפתה מדי. ״אתה יודע מה...״ הוא שינה בחדות את הגישה שלו. ״אתה טוען שאתה מתחרט?! אתה טוען שאתה רוצה לשפוך את מה שאתה יודע על הסודות של נמרוד?! – אני אתן לך לנקות את המצפון שלך. רק בבקשה, אל תשאיר אותי עם יותר שאלות ממה שכבר יש לי עכשיו. אל תאמר לי חצאי ידיעות וזנבות של הסברים. אני מבטיח שלא להתערב במה שתאמר. אבל אני מבקש – תשפוך הכול, תאמר מה שאתה יודע, הכול כולל הכול...״

עורך הדין הנהן, על פניו הבעה רגועה יותר. ״את הרוב אני לא אספיק לספר לך,״ הוא אמר בנימה עניינית, כמעט אדישה, שהייתה רחוקה מלהסגיר את המשמעות המצמררת. ״בקרוב אני כנראה לא אהיה כאן. יש תחרות רצינית בין הפציעה, נמרוד והשבלולים. השאלה היא רק מי זה יהיה.

״את המידע שאספתי, אני לא יכול להעביר לך בשתיים – שלוש דקות. בשביל זה, צריך כמה שעות לכל הפחות. הבשורה הטובה בכל הסיפור הזה, היא העובדה ששמרתי חלק גדול ממה שגיליתי. הכול נמצא בטלפון שלי, הטלפון שבכיס החליפה. המידע מקודד, כי נמרוד דרש מאיתנו להעמיד את המכשירים שלנו לבדיקה תמידית מחשש להקלטות. אני לא מציע לך לקרוא עכשיו את מה שכתבתי, כי אתה לא תבין כלום, וזה לא עניין של חידות. אני לא מתעסק עם תשבצי היגיון או עם חידות מתמטיות. כתבתי שם מילים שאתה תבין בבוא העת. אם יהיו לך התלבטויות, אם תשאל את עצמך שאלות על כיוונים מסוימים אם הם יעילים או לא – הרי שהתשובות יהיו שם. כל עוד אתה אינך מבין את המילים, הרי שעוד לא הגעת קרוב מספיק. אני בטוח, שבבוא הזמן – כשתיחשף למלוא המידע, יהיו לך שאלות, והמילים שכתבתי יאירו לך את הדרך.

״עם רוב המידע אני מאמין שתסתדר, אבל יש משהו שאתה צריך לדעת. חתיכת סוד שגיליתי רק באקראי, ולא העזתי לתעד אפילו ברמז קל. לדעתי – איש אינו יודע שגיליתי את זה. אחרת, מזמן כבר לא הייתי כאן. נמרוד אמנם לא הפחיד אותי אף פעם, אבל השבלולים – הם ישתגעו אם הם יידעו שהבנתי את זה...״

על פניו של אלישע עלתה הבעה חוששת, מבלי שהתכוון לכך. עורך הדין הבחין בה, ונימת קולו הפכה מרגיעה. ״אתה לא צריך לדאוג,״ הוא אמר. ״הם לא יפגעו בך. לעת עתה, אתה מוגן״.

אלישע כיווץ את מצחו. ״מה זאת אומרת?!״ שאל בחשד, כאילו הייתה זו בשורה שלילית במיוחד.

עורך הדין עצם את עיניו בחולשה. ״השבלולים לא יפגעו בך״. הוא אמר בקול רפה, אך מלא ביטחון. ״אני בטוח בזה, לפחות כרגע, אבל אנחנו שוב מקדימים את המאוחר. התחלתי לספר לך על התגלית שלי, ואני חושב שלא תוכל להבין דבר – מבלי לשמוע אותה תחילה. לפי איך שאני מבין את זה, נדמה לי שיש בידי פיסה אחת מתוך המערכת שמהווה את הבסיס לכל האירועים הבלתי שגרתיים של התקופה האחרונה, כך שהרבה מאוד תשובות מתחילות ונגמרות בה״.

המילים המסתוריות יצרו אצל אלישע תחושת מתח והתרגשות. הוא רכן בסמוך לעורך הדין, המבע בעיניו מלא ציפייה, אזניו כרויות לכל הברה...

״שמעת על ג׳סטין קלפטון?!״ שאל עורך הדין, ומשהו בקולו היה שונה.

אלישע הנהן בראשו לאישור. הוא לא נראה מופתע יתר על המידה, נדמה היה כאילו ציפה לשאלה מעין זו. איכשהו, כבר כשהתחיל עורך הדין להרבות בתיאורים על התגלית שלו, היה ברור לאלישע שיש לכך קשר לקו החקירה המסתורי והבלתי מפוענח, שאלישע עדיין היה רחוק מלהבין כיצד הוא מתחבר עם אירועי הימים האחרונים.

עורך הדין הטה את ראשו, ובעיניו היה מבע מאשים. ״אתה חושב שאתה יודע מי היה קלפטון,״ הוא אמר, ובקולו היה משהו רדוף. ״אתה חושב שיש לך מושג, אבל מעטים מבינים באמת מי היה האיש, ומעטים עוד יותר מסוגלים להבין עד כמה הוא היה מסוכן.

״הרבה אנשים שלא הכירו את קלפטון לעומק, סבורים שהוא היה בסך הכול די בסדר. מדען שהקדים את זמנו, שקרא תיגר על המדע המודרני. אם תשאל סטודנטים לפיזיקה מי הוא קלפטון בעיניהם, אתה כנראה תשמע תשובות די אוהדות. גם המבקרים החריפים שלו – מתנגדים אליו רק בגלל התיאוריות המדעיות הנועזות שלו״.

״האמת היא,״ המשיך עורך הדין, ונימת קולו הפכה תכליתית, כאילו הבין שאם הוא מעוניין להשלים את דבריו – הוא מוכרח להזדרז. ״האמת היא, שג׳סטין קלפטון המדען, הוא דמות הרבה יותר חיובית והרבה פחות מסוכנת מג׳סטין קלפטון האיש. אילולי הייתי קרוב כל כך לנמרוד, ואילולי היה נמרוד מעריץ את קלפטון ורואה בו מודל לחיקוי – הרי שגם אני הייתי עשוי לטעות ולחשוב שמדובר באישיות חיובית למדי. השעות לצד נמרוד גרמו לי להבין אחרת. הן חשפו בפני מעט מאישיותו של קלפטון, ודי היה במעט ששמעתי – כדי שאוכל לברך על כך שהאיש סיים את חייו כמו שסיים, בלי שהתוכניות השאפתניות שלו התממשו.

״הרבה לא אוכל לספר לך, לא במעט הזמן שעומד לרשותנו. אוכל רק לומר לך, שאילולי היה קלפטון לוקה במחלה קשה ששללה ממנו כל יכולת קוגניטיבית, הרי שהוא היה הופך לסיוט השחור של האנושות.

״קלפטון גדל בדיכאון ובשממה. הוא היה אדם אפל, היו לו תכונות אופי נוראיות, והוא חיפש להן הצדקה. כל זמן שהוא היה באקדמיה, הוא היה יציב. אולם לאחר שפוטר מתפקידו ונשלח בבושת פנים לשמש בתפקיד שלא תאם את כישוריו – הוא התערער לגמרי. בשלב הזה בחייו, קלפטון הפך לרוצח המונים פוטנציאלי. הוא הפך לפנים של הרוע...״

אלישע כיווץ את גבותיו. ״על מה אתה מדבר?!״ הוא לא הצליח להתאפק מלשאול. ״קראתי את הביוגרפיה של קלפטון. לא היה מוזכר שם כלום ממה שאתה מספר״.

עורך הדין לא התרשם מההתקפה. ״קלפטון מעולם לא פגע באיש באופן פיזי,״ הבהיר. ״אבל הוא יצר רעיון. אידיאולוגיה מטורפת, מזוויעה, שהייתה בה סכנה לאנושות יותר מכל כלי נשק שהומצא אי פעם. קלפטון יצר תיאוריה שמהווה בסיס מוסרי עבור כל פושע, עבור כל פורע חוק.

״לא למדתי מעולם את התיאוריה של קלפטון, אבל אני יודע שהיא מסוכנת. ראיתי איך היא השפיעה על נמרוד, איך היא הפכה אותו לאדם אחר. אדם מפלצתי שמסוגל לרצוח בדם קר, שמסוגל לשקר בלי להניד עפעף. אדם שמסוגל לבצע פעולות שעתידות להשפיע על עשרות חפים מפשע, להרוס את חייהם מבלי שתהיה לכך שום הצדקה, ואף על פי כן – להיות בטוח שהוא עושה את הדבר הנכון.

״אנשים נוטים לזלזל ברעיונות מסוכנים, אבל הם טועים טעות חמורה. תיאוריית הגזע הנאצית הייתה רק רעיון, אבל היא הרגה יותר אנשים מכל המלחמות שלפניה. הקומוניזם היה גם הוא רק רעיון. רעיון שהשמיד מיליוני בני אדם, והשליט משטר של דיכוי, עוני ומחסור על מיליארדים. אם יש דבר אחד שהאנושות הוכיחה עד כה, הרי זו החולשה המובנית מול רעיון מהפכני, משכנע. רעיונות מעין אלו שהגה קלפטון.

״כבר בשנה הראשונה של הפנסיה שלו, החל קלפטון לתכנן את היישום של האידיאולוגיה הקיצונית שלו. הוא כבר היה בשלבים מתקדמים של פיתוח מערכת, שעשויה הייתה לתת בידיו כוח בלתי פרופורציונלי, כוח שהיה די בו כדי לאפשר לו את השליטה שאותה הוא רצה מאז היותו ילד. השליטה, שמאז ומתמיד חסרה לו, שמאז ומתמיד הייתה הדבר היחיד בו הוא חפץ.

״למרבה המזל, קלפטון היה איש של חזון ולא של ניהול ופעולה. הוא זקוק היה לשותפים, אבל לא נמצא מי שיהיה מוכן להרחיק לכת עד למחוזות אליהם שאף קלפטון להגיע. אם היה מתמיד קלפטון במאמציו, ייתכן ולבסוף היה נמצא עבורו שותף מספיק קיצוני או שטוף מוח כדי ללכת אחריו, אולם בשלב הקריטי ההוא – חלה קלפטון לראשונה. הרגלי השתייה שלו הכניעו אותו, הוא התעוור בעינו האחת, ובמשך חודשים ארוכים – היו כל מאמציו מוקדשים לניסיונות השיקום שלו, ניסיונות שלא הצליחו לגמרי – שכן קלפטון מעולם לא שב להיות מי שהיה לפני שנכנס אל בית החולים. כשיצא קלפטון מבית החולים, הוא גילה עולם מנוכר – עולם שהפנה לו עורף. הוא הגביר את המאמצים שלו, כדי להשיג את השליטה שאותה רצה כל כך, אולם מהר מאוד התברר לו, שהמציאות שהייתה כבר לא תהיה עוד. במשך כשנתיים ניסה קלפטון נואשות להשיג שותפים, לבנות סביבו כוח, אולם הוא התברר כמנהיג כושל במיוחד. הניכור, חוסר היציבות, מנגנון ההרס העצמי, כל אלו היו בעוכריו.

״הרגע ששבר את קלפטון יותר מכל, היה זה שבו הוא שמע לראשונה על המחלה הנוראה שמקננת בו, מחלה שמאיימת על הנכס היחיד שנותר לו – היכולת המחשבתית שלו. הוא שקע בדיכאון, הושלך בבדידות ובחוסר כל אל מוסד מדכא בו הוא העביר את שנותיו האחרונות. כך שקע האיש שמסוגל היה לשנות את העולם לבלי היכר, כך הוא גווע – עלוב ובודד״.

עורך הדין השתהה לרגע. ״כל מה שסיפרתי לך,״ המשיך מיד לאחר מכן, ״אלו פרטים ידועים, שאמנם אינם מפורסמים – אבל הם בהחלט מתועדים, בעיתונות של התקופה ובספרי הביוגרפיה המעטים שנכתבו על אודות קלפטון, ספרים שהתיימרו להבין את הנפש הסבוכה שלו.

״אולם יש עוד ידיעה אחת, שחמקה מעיניהם של מחברי הביוגרפיות. ידיעה שבגללה, קלפטון הוא לא סתם דמות היסטורית מסקרנת, אלא אדם שפעולותיו ממשיכות להשפיע, ויש להן השלכות רלוונטיות לתקופה הנוכחית.

״הידיעה המדוברת, מבוססת על אירוע – שאין חולק על עצם קיומו. מדובר באירוע שהתרחש כמה חודשים לפני שהחל קלפטון לאבד את צלילות דעתו. לא ברור אם קלפטון הבין שמצבו מידרדר, או שהיו לו מניעים אחרים נסתרים. העובדה היא, שבאותה נקודת זמן – החליט קלפטון לשבור שתיקה. באופן שהיה מאוד מפתיע, בהתחשב בהתנזרות הארוכה שלו במשך תקופה ארוכה מכל שיתוף פעולה עם התקשורת, יזם קלפטון פנייה לאחת מרשתות התקשורת המובילות בארצות הברית, כאשר לראשונה הוא הסכים – לערוך ראיון מקיף, שבו הוא התחייב להשיב תשובה לכל שאלה שיישאל, דבר שאפילו בימיו הטובים לא היה מקובל עליו. באותה התקופה, עוד היה קלפטון דמות מסקרנת ומפורסמת, בעיקר בברזיל – שם הוא חי ופעל. עורכי התוכנית קיוו לנתוני רייטינג גבוהים בשעת שידור הריאיון, כך שהם הסכימו לשלוח צוות שידור אל ברזיל הרחוקה.

״למרות הציפייה הציבורית הגבוהה, ולמרות שכבר שודרו פרסומות מקדימות על אודות הריאיון, בסופו של דבר – הריאיון לא שודר. רשת התקשורת סירבה לומר בתחילה מדוע, אולם כמה חודשים לאחר מכן, כאשר התפרסמה העובדה שקלפטון חולה באלצהיימר, הסכימה הרשת להוציא תגובה קצרה, שעל פיה – הריאיון נגנז מכיוון שהחומרים לא היו שמישים. הרמז של גוף התקשורת הובן היטב על פי התזמון של ההודעה. ההשערה הרווחת, אצל מי שהתעניין בכך – והיו לא מעט, היא שקלפטון כבר היה בלתי צלול בעת הריאיון, כך שהרשת העדיפה לוותר על הפרסום״.

דומה היה שעורך הדין התכוון להמשיך, אולם אז נשמע רעש עוצמתי, בלתי צפוי, מאחורי אלישע, ועורך הדין השתתק. אלישע סובב את פניו אוטומטית לכיוון מקור הרעש. למשך רגעים ארוכים, הוא רק שמע צלילים מתגברים, אולם אז – מתוך השטח המוסתר והחשוך, בקעו שלושה אנשים לבושים במדים לבנים. ברגע הראשון נדרך אלישע, אולם אז הוא זיהה את הסמל שעל חולצותיהם. סמל מגן דוד אדום.

תחושה של רווחה התפשטה בליבו של אלישע, אולם הייתה בו גם אכזבה לא קטנה מהעובדה שלא הספיק לשמוע את כל מה שרצה עורך הדין להעביר לו. אנשי הצוות הרפואי התקרבו במהירות, ואלישע החזיר את מבטו אל עורך הדין, שהמבע בעיניו שידר החמצה.

כשהיו אנשי הצוות הרפואי במרחק של כמה מטרים, קרא לעברם עורך הדין: ״עצרו!״

הם התעלמו מהדרישה, המשיכו להתקרב בצעדים מהירים, וכעת יכול היה אלישע להבחין בכך שהם נושאים עמם אלונקה מתקפלת. הם הגיעו עד למקום בו שכב עורך הדין והתייצבו לצידו. על פניו של עורך הדין הייתה הבעה בלתי ברורה. כאילו הוא מתרעם על כך שבאו להציל את חייו.

״מה קרה לו?!״ שאל אחד מאנשי הצוות הרפואי את אלישע, תוך כדי שהוא משחיל את כף ידו לתוך כפפת גומי. דומה היה שהוא האחראי, משום שהוא היה המבוגר מבין אנשי הצוות, והוא גם עמד בראשם – סמוך לעורך הדין השרוע.

אלישע החל לענות, אולם קולו של עורך הדין הפסיק אותו. ״למה אתה שואל אותו ולא אותי?!״ הוא אמר בנימה רוטנת. ״אני כשיר לחלוטין. אתה יכול לפנות אליי!״

אלישע התקשה להבין מדוע מתעקש עורך הדין לשוחח בעצמו עם איש הצוות הרפואי, אבל לא הייתה לו שום סיבה להתנגד. הוא נע הצידה, מאפשר לאיש הצוות להתקרב אל עורך הדין ולרכון לצידו. ״אני מצטער,״ אמר לבוש המדים. ״תוכל לספר לי מה אירע?!״

על פניו של ליאוניד הופיעה הבעה זועפת. ״תתרחק מכאן!״ הוא ציווה. ״תתרחק, עם הצוות שלך, עשרה מטרים לפחות. אני מסרב לקבל טיפול, עד שאסיים עם השוטר כאן...״

על פניו של איש הצוות הרפואי הייתה הבעה מבוהלת. ״תן לי רק לבדוק אותך,״ הוא ביקש. ״אני מעוניין לוודא שאתה במצב בריאותי שמאפשר לקיים את הדרישה שלך״.

עורך הדין נע קדימה, ולמול עיניו של אלישע – הוא רכן קדימה והתיישב, עווית מיוסרת על פניו. ״אני בסדר!״ הוא הכריז. ״אני דורש ממך לנוע למרחק של עשרה מטרים לכל הפחות. אני מבקש, אל תתעסק איתי! אני עורך דין, אני מכיר את הזכויות שלי. תן לי לסיים את השיחה. אחר כך, תפנה אותי״.

אלישע התקרב אל עורך הדין. ״מה אתה עושה?!״ הוא שאל בנימה לחוצה.

ליאוניד סובב אליו את פניו, ואלישע לא זיהה בהן שום דבר מהרכות שהייתה באיש עד לפני כמה רגעים. ״תישאר במקום שלך,״ הורה לו ליאוניד. ״אני כבר קיבלתי את ההחלטה שלי. תהיה איתי, כי חבל על כל רגע״.

עורך הדין הפנה שוב את פניו אל איש הצוות הרפואי. ״אתה מסרב לקיים את הדרישה שלי,״ הוא אמר בנימה מתרה, ״ויהיו לכך השלכות. ככל שהעיכוב יהיה גדול יותר, כך אני אסיים את השיחה שלי עם השוטר מאוחר יותר, ואתה תישא באחריות! לא תהיה לך יכולת להגן על עצמך. אתה מועל בתפקידך ועובר על החוק בכל רגע שאתה מעכב אותי מלהשלים את מה שאני צריך״.

איכשהו, קלט איש הצוות הרפואי את הרצינות שבאזהרתו של ליאוניד, שכן הוא סימן לאנשי הצוות שלו, ואלו נעו ונעמדו במרחק לא גדול, מרחק שממנו הם השגיחו על הנעשה – אולם די היה בו כדי למנוע מהם לשמוע את קולו של עורך הדין, שדיבר בקול נמוך. ״תתרכז,״ הוא ביקש, בקשה כמעט בלתי אפשרית ליישום בנסיבות הקיימות. ״אני צריך אותך מפוקס עוד שתיים – שלוש דקות״.

אלישע היה מוכרח להאזין. הוא הבין שאין שום דרך למנוע את ההתעקשות של עורך הדין, כך שלמרות הרצון לנסות לשכנע את האיש שממולו להתפנות לבית החולים, או לפחות להביע מחאה – הרי שבהיגיון הקר שלו הוא קלט, שאין שום דרך לרכך את העקשנות של עורך הדין, כך שהדרך היחידה בה הוא יכול למנוע את העיכוב - היא ההקשבה לדברים שהתכוון עורך הדין להשלים. הוא גייס את מלוא הסבלנות שלו, ולמרות שבסיטואציה כזו – היה קשה עד בלתי אפשרי להקשיב, הוא עצם את עיניו ואמר: ״תמשיך, ליאוניד. אני איתך״.

״בקיצור,״ הגיב ליאוניד מיד, ונימת קולו הייתה תכליתית מאוד. ״כמו שאמרתי לך, הריאיון התקשורתי ההוא נגנז, הקשב של הציבור עבר לנושאים בוערים יותר, והאירוע – שנדמה היה כמו אירוע מינורי בחייו של קלפטון, נראה כאילו חלף בלי להשאיר סימנים״.

עורך הדין השתתק לרגע. ״אני מדלג על כמה פרטים חשובים,״ הוא אמר, ״כי הזמן לא מאפשר את זה. אני אתמקד בעיקר, וכשאני מדבר על העיקר – אני מתכוון לאירוע שאירע לפני חמש עשרה שנה, כאשר קלפטון עוד היה בחיים – אבל הוא היה כאן רק בגופו. הצלילות, החדות, יכולות המחשבה והזיכרון, כל אלו נמוגו והשאירו ממנו רק תמונה, תווי פנים, וקצת מאפייני אישיות.

״באותה נקודת זמן, הייתי בתחילת דרכי בתחום המשפט הפלילי. הייתה לי אמנם היכרות עם נמרוד, אבל הייתי רחוק מלהיות מקורב אליו. את מערך עורכי הדין של נמרוד - ניהל אז זאב שוורצמן המפורסם, ואני הייתי אחד הפרקליטים הזוטרים שלו. נשלחתי לעבודות שחורות, מפרכות, משימות שכללו בעיקר הגנה על אנשים של נמרוד שהיו מעורבים בקטטות או בוונדליזם. הייתי רחוק אז מלהבין מיהו נמרוד, בעיקר משום שבאותה התקופה – הוא היה הרבה פחות מפורסם ממה שהוא היום. המשטרה לא ייחסה לו חשיבות, בעיקר משום שהוא היה זהיר, ואני – הייתי אז תמים. ראיתי אמנם מעורבות חריגה של האנשים שסביבו בעבירות רכוש ובקטטות, אולם הוא הסביר כל העת שהוא מאמין בשילוב של אנשים מעין אלו, למרות הסיכון הגבוה.

״המאורע שעליו אני מדבר, אירע ביום שבו הייתי בבית המשפט, ונדרשתי לייצג שלושה נאשמים. זה היה מתיש, מפרך, ומאוד לא מספק. מתי שהוא, בין הדיונים, נכנס בפתאומיות אחד מעורכי הדין הבכירים של נמרוד, והודיע לי שהוא מחליף אותי. הוא הסביר לי שנמרוד מקיים פגישה דחופה עם גורם רשמי, והוא זקוק לנוכחות של עורך דין שלא יהיה ׳סדין אדום׳ בעיניהם של האורחים שלו. הוא דרש ממני לנסוע לנמל תל אביב, שם עגנה היאכטה של נמרוד, בה הוא נהג לארח אורחים חשובים.

״נסעתי לשם, נהגתי כמו מטורף – כי הרגשתי שזו ההזדמנות של החיים שלי. אפילו לא חשבתי על הפגישה, על מה שצפוי בה, על מה שיידרש ממני. אפילו לא החלפתי לבגדים אלגנטיים יותר. פשוט נסעתי, מתוך מחשבה – שאסור לי להחמיץ את האירוע הנדיר, שאני חייב לתת תפוקה של מאה אחוז...

״זו הייתה הפעם הראשונה בה ביקרתי על סיפונה של ספינת פאר. זו הייתה חוויה שאני זוכר עד עכשיו, כי היא הותירה בי רושם מטורף. זה היה מעל ומעבר לכל מה שדמיינתי, ולא היה אז דבר שרציתי יותר מלהיות קרוב למועדון המצומצם, של אלו שמסוגלים להרשות לעצמם חוויות מעין אלו.

״הפגישה שבה התבקשתי להשתתף, הייתה מצומצמת ממה שחשבתי. כשהגעתי, ישבו שם שני אנשים בלבד.

״הראשון היה נמרוד, שאז בקושי הכרתי. הוא נראה מוטרד מאוד באותם רגעים. כשנכנסתי, הוא היה שקוע במחשבות, עד שהוא לא אפילו לא אמר לי שלום.

״השני, היה בחור צעיר. הוא היה מגולח, כך שהוא נראה כמעט כמו נער. שאלתי את עצמי מה הוא עושה שם, עד שהוא פתח את הפה והתחיל לדבר. היה לו קסם אישי בלתי רגיל, שבא לידי ביטוי במילים, בהתלהבות, באש הפנימית שהייתה בו. מעולם לא פגשתי אדם צעיר כל כך – שהותיר עליי רושם כל כך כביר.

״מאוחר יותר, התברר לי – שמדובר באחד הכישרונות המזהירים של נמרוד. הוא היה מוכשר, עד שאפילו נמרוד – הזהיר, השקול, תלה בו תקוות וראה אותו כמו מי שמסוגל להגיע מהר מאוד לאחד המקומות הראשונים במערכת הניהול הבכירה של נמרוד.

״באותו שלב, הבחור היה מיועד לתפקיד מנהל מכירות, בעסק שהקים נמרוד שנתיים קודם לכן. עסק שהתמקד באחד התחומים החביבים בעבור נמרוד – תחום האמנות.

״שמו של הבחור, שהיה אז רק שנה אחרי השלמת השירות הצבאי שלו, הוא ראובן חזן״.

ליאוניד השתתק לרגע, מביט בעיניו המתרחבות של אלישע. על פניו הייתה הבעה של שביעות רצון, כאילו היה מרוצה לגלות שאלישע בקי בפרטים והשם אינו זר לו.

״שני האנשים הללו,״ המשיך עורך הדין, ״ישבו שם כבר כשבאתי. הם לא דיברו הרבה זה עם זה, כי נמרוד היה עסוק במחשבות, וראובן נראה קצת לחוץ. כששאלתי אותם בנימוס מה מטרת הפגישה, הגיב לי נמרוד בקיפאון האופייני שלו. הוא אמר שאני אדע כשהפגישה תתחיל, וזה יקרה רק כשהמשתתף האחרון יופיע. רק אז קלטתי שעוד אדם נוסף עתיד להשתתף בפגישה, ואז גם יכולתי להבחין בכך שנמרוד וראובן ממתינים בקוצר רוח.

״האווירה הייתה מתוחה נורא. נמרוד לא היה רגוע בכלל, וראובן ניסה להקליל את האווירה – אבל זה לא הועיל. חצי שעה בערך עברה, עד שפתאום הופיע על הסיפון קצין משטרה גבוה במדים, שהנוכחות שלו גרמה אוטומטית לכל התפאורה להיראות רשמית הרבה יותר.

״את הקצין לא הכרתי, אבל הוא היה לבוש במדי משטרה, והיה לו תג בולט מעל הכיס, תג שהוא לא ראה צורך להוציא לפני הפגישה.

״לאורך כל הפגישה הוא ישב מולי, לא יכולתי שלא לקרוא עשרות פעמים את השם שמודפס על התג״.

״שמו של הקצין היה...״ עורך הדין השתתק לרגע, כאילו חשש להוציא את המילים מפיו. אולם לאחר מכן עלתה על פניו הבעה החלטית, כאילו הבין שהלך רחוק מדי מכדי לסגת.

״שמו היה עמיקם טהרני״. הוא השלים בנימה דרמטית.​
 
וואו!!
זה פשוט מהפך.
אם עמיקם שיתף פעולה עם נמרוד (אם אני מבין נכון את ההמשך..), כל המסקנות שאליהם הוא הביא את אלישע הן שגויות, וזה מסביר למשל, את הדי אן אי של קלפטון בצורה ריאלית. אבל למרות זאת עדיין נשמע שלפרשה יש קשר עמוק לקלפטון, השאלה היא אם זה ריאלי או לא...
כמובן שהכל בהנחה שליאוניד דובר אמת (יש לי הרגשה שגוסס לא אמור להיות כזה רהוט וחזק מספיק כדי לגעור באנשי הרפואה, אבל אני חושש לקבוע בוודאות...)
 
סקר על אודות פרק 44 - שבלולים, רעיונות וגילויים.
אם הסיפור היה רכבת הרים, הרי שעד עכשיו - היינו בעלייה. עולים לאט, לאט, מביטים אל הנוף, חוששים מהבאות.
הפרק הקודם הוא עצירה. שינוי כיוון.
והפרק הנוכחי, מתחיל את הירידה.
היא עומדת להיות מהירה, מטלטלת, מתהפכת. אפילו קצת מאיימת ולא נוחה לפעמים. אבל הסוף שלה - הוא עצירה. מנוחה מוחלטת. סגירה של כל הנקודות הפתוחות בסיפור.
אנחנו רק מתחילים ללכת לשם, אבל התוצאות ניכרות היטב בשינוי הכיוון שעובר על העלילה.
הסודות החסויים של נמרוד, של עמיקם, של משפחת חזן. הקשרים שהביאו לכל האירועים שבסיפור, מתחילים להתגלות.
אם בפרק הקודם, הכיוון היה - הגיוני, ריאליסטי, לא מופרך ולא תמוה, הרי שבפרק הזה - חזרה המסתוריות מכיוון בלתי צפוי. אם נדמה היה בפרק הקודם שאלישע מתמודד מול צרה הרבה פחות מפחידה ממה שהיא נראתה בתחילה, הרי שעכשיו - עם הדיבורים של ליאוניד על קלפטון והאירועים שאירעו לפני מותו, חזר שוב הכל לממדים הגדולים, המוגזמים, המאיימים.
את הפרק הזה, כתבתי בכמה גירסאות, כתבתי ומחקתי, כתבתי והחלפתי.
המהלכים ברורים. צריך רק לוודא שהקוראים יגלו מספיק - אבל לא יותר מדי. שהמתח יישמר, אבל זה יהיה מספיק גדול ומפתיע כדי שהקוראים ירגישו שזה שווה את העלייה המפרכת. היו לי כאן הרבה מחשבות ולבטים, פסלתי כמה קווי עלילה והשארתי חלק לזמנים מאוחרים יותר. אפילו התייעצתי אתכם, הקוראים, בנוגע לקו המומלץ והרצוי מבחינתכם, תודה לכם על שהגבתם.
ועכשיו - לשאלת הסקר.

כקוראים: לאיזה כיוון הייתם לוקחים את הסיפור, לו הייתה ניתנת לכם יכולת הבחירה בין האפשרויות המנומקות הבאות (הנימוקים הם הצדדים שלי לכאן ולכאן, אתם רשאים להכריע כאחד הצדדים מנימוקים אחרים):
א. פנטזיה / מדע בדיוני כבד: כוחות אופל, יכולות בלתי אנושיות, מעברים בזמן, יצורים מיקום אחר, מתים שקמים לתחייה, ואפילו רוחות רפאים. הנימוק: הקוראים כבר התחברו, הדמויות עם מספיק עומק, חבל לבזבז את זה על המגבלות של העולם הריאליסטי. הצבע - ׳וואו׳.
ב. מדע בדיוני מתון. מסתורין, כוחות אופל, אבל בתוך הכללים. שיהיה מדעי, מוסבר, מנומק. אל תביא לכאן יצורים מעולם אחר, או כל דבר שאי אפשר להסביר אותו בצורה הגיונית. הנימוק: הפרזה והתרחקות אל עולם הפנטזיה הכבדה - גורם לקוראים להתרחק. התחלנו בכללים של העולם האמיתי, צריך גם לסיים שם. הצבע - ׳שכוייח׳.
ג. ריאליסטי. רק מה שיכול באמת לקרות. בעולם שאנחנו מכירים, בלי שום טריקים ופיתולים מדעיים. מה שיכול לקרות כאן - שיקרה גם בעולם של הסיפור. הנימוק: לשבור את הכללים זו לא חכמה. נראה אותך מצליח לסגור את כל מה שפתחת, בתוך הכללים שאנחנו מכירים. הצבע - ׳תודה׳.
ד. מה שתרצה. מבחינתנו, קח את זה לאיפה שבא לך. אנחנו נזרום. הנימוק: אתה לא עוזר לנו בעבודה שלנו, אנחנו לא עוזרים לך בעבודה שלך. הצבע - ׳צוחק׳.
ה. איבדנו את האמון בסיפור הזה. הנימוק: אנחנו פסימיים, אוהבים לרטון, ומתביישים שיידעו שאנחנו נהנים. הצביעו - ׳עצוב׳.
הצביעו והשפיעו.
תזכורת: בפרקים הבאים, צריך לחזור קצת אחורה, לעלילה המשנית - שאפשר לראות כבר איך היא מתחברת לעלילה העיקרית. מקווה שתהיה לכם הסבלנות לסבול המתנה בשביל פרקים קצת פחות מתקדמים. מקווה שזה יהיה שווה את זה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

את הסיפור הבא כתבתי יחד עם אחותי ( הניק
@לאי הארט ) לכן את הפרק הראשון אני אעלה ואת שאר הפרקים נעלה בתורנות. נשתדל להעלות פרק בשבוע.
חשוב לציין שהסיפור לא עבר הגהה ממשית, לכן נשמח לקבל הערות והארות.


פרק 1

שווייץ 1957


האדים שיצאו מקטר הרכבת התפוגגו לאיטם באוויר הצלול. יהודה, נער בן שבע עשרה בעל עיניים חומות חודרות ושיער כהה, ירד מהקרון יחד עם פרץ אביו. לנגנאו, עיירה שוויצרית קטנה וציורית, נפרשה בפניהם במלוא הדרה: שורות של בתים צבעוניים עם גגות רעפים אדומים, נהר שוצף שחוצה את העיירה, ופסגות מושלגות מתנשאות ברקע.

פרץ, סוחר יהלומים מנוסה וקשוח, צעד בשקט לצד בנו יהודה. עיניו החדות של פרץ סקרו את תחנת הרכבת הקטנה ואת הרחובות הסמוכים."יהודה, תישאר קרוב אליי," אמר פרץ, קולו נמוך ורציני כהרגלו. יהודה הנהן בהבנה. הוא ידע שאביו לא אוהב עיכובים, הפרעות או סיכונים מיותרים.

הם התמקמו במלון קטן במרכז העיירה. החדרים היו מעוטרים ברהיטים עתיקים ובשטיחים יקרים, ומהחלונות נשקף נוף עוצר נשימה. פרץ יצא מיד לפגישה, ויהודה יצא לטייל באוויר הצח. הוא הסתובב בין הסמטאות הצרות והמפותלות, התרשם מחלונות הראווה המקושטים של החנויות הקטנות, והאזין לצלילי הכינורות שהגיעו מאי שם. "סליחה", הוא שמע קול קורא מאחוריו. "אתה יהודי"?

הוא הסתובב וראה נער יהודי צעיר, גבוה ובעל שיער חום בהיר, עומד מאחוריו. היו לו עיניים כחולות בהירות וחיוך ידידותי.

"כן, מי אתה?"

"נעים מאוד, אני בנציון", אמר הנער, "אני גר כאן", בנציון הושיט את ידו ללחיצה.

"אה, נעים מאוד," נענה יהודה ליד המושטת, " יהודה".

"אתה לא מפה, נכון?", שאל בנציון בחיבה יהודית.

יהודה הניע בראשו לשלילה.

"מה מביא אותך ללנגנאו?"

"אבי הוא סוחר גדול, הוא הגיע לכאן לצורך עסקה גדולה".

"איזו עסקה?"

"עסקה עם סוחר יהודי כאן בעיירה, יהודי בשם שמעון".

"שמעון? סוחר בדים?", בנציון הביט בו בהפתעה.

"כן".

"איזה צירוף מקרים מדהים, זה אבא שלי".

"אבא שלך"? פליאה בעיניו של יהודה, "לא יאמן איך מכל האנשים דווקא אותך פגשתי כאן".

"אתה רוצה שאכיר לך את העיירה?"

יהודה הסכים, והשניים החלו לטייל יחד. בנציון הראה ליהודה את הנהר, את הגשר העתיק, ואת הכיכר המרכזית, שם עמד מגדל שעון מרשים. הוא סיפר לו על ההיסטוריה של העיירה, על האגדות המקומיות ועל המקומות המיוחדים שאפשר לבקר בהם. יהודה התרשם מהידע של בנציון ומהאהבה שלו לעיירה.

"לנגנאו זה מקום מיוחד," אמר בנציון. "יש כאן אווירה שקטה ורגועה, אבל תמיד יש משהו מעניין שקורה."

יהודה הנהן, אך תחושה מוזרה תקפה אותו, כאילו מישהו מסתכל עליהם. הוא הבחין בדמויות חולפות וחש שמשהו מתרחש.

"אתה מרגיש את זה?" שאל יהודה את בנציון, קולו נמוך וחשדני.

"מרגיש מה?" שאל בנציון, מרים גבה.

"כאילו מישהו עוקב אחרינו."

בנציון צחק קלות. "אתה מדמיין. אין כאן אף אחד."

אבל יהודה לא היה רגוע. הוא המשיך להסתכל סביבו, מחפש סימנים. דמות לבושה במעיל כהה ארוך עומדת בפינת רחוב צדדי צדה את עיניו. הדמות הסתתרה בצללים של בניין גבוה, אבל יהודה ראה בבירור עיניים צופות בהם, חודרות ומאיימות.

"בנציון, תראה שם," אמר יהודה, מצביע על הדמות.

בנציון הסתכל לכיוון שאליו הצביע יהודה, אך הדמות כבר לא הייתה שם.

"אני לא רואה כלום," אמר בנציון, קולו מבולבל. "בוא נלך, אולי אתה סתם עייף מהנסיעה."


במרתף תחת אחד מרחובות לנגנאו

הקור המקפיא של המרתף חדר לעצמותיהם, האוויר היה דחוס וטחוב, ריח של עובש וברזל חלוד עמד בו. נר בודד דלק בעששית קטנה, מטיל אור עמום וצללים ארוכים ומוזרים על קירות האבן המחוספסים. במרכז החדר עמד שולחן עץ כבד, עליו מפה מפורטת של העיירה לנגנאו. קווים ועיגולים אדומים סימנו נקודות ציון, ופתקים קטנים עם כתב יד צפוף היו פזורים סביבם.

האיש המבוגר, בעל פנים שנראו כאילו נחצבו בסלע, הניח את אצבעו המקומטת על נקודה במפה. "הם כאן," אמר בקול נמוך. "המטרה הגיעה, וזה אומר שהגיע הזמן לפעול. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עיכובים או טעויות. כל שנייה קריטית."

הגבר הצעיר, בעל פנים חלקות ועיניים קרות וחדות, הנהן באישור. "אני מבין," אמר בקול שקט, "אני כבר הכנתי את כל מה שצריך. הכל מוכן לפעולה. הציוד, התוכניות, הנתיבים – הכל מוכן."

האיש המבוגר הסיט את מבטו מהמפה אל הצעיר, עיניו החדות בוחנות את פניו. "טוב מאוד," אמר, אבל קולו שידר חוסר שקט. "אני עדיין מודאג. יש יותר מדי דברים שיכולים להשתבש. אמנם זו עיירה קטנה ושקטה, אבל יש בה עיניים בכל מקום. אנחנו צריכים להיות זהירים, מאוד זהירים."

הצעיר חייך חיוך קל, חיוך שלא הגיע לעיניים. "אל תדאג," אמר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אני דאגתי לכל פרט. אף אחד לא יפריע לנו. יש לי אנשים במקומות הנכונים, ואני יודע איך להעלים עקבות."

המבוגר הניח את ידיו על השולחן, אצבעותיו מתופפות בעצבנות. "אני מקווה שאתה צודק," אמר, עיניו בוחנות את פניו של הצעיר, כאילו מנסות לקרוא את מחשבותיו. "הדבר הזה חייב להתבצע בצורה חלקה, בלי שום בעיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו תקלות. אם נטעה, זה לא יהיה טוב."

"אני מבטיח לך," אמר הצעיר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אתה יכול לסמוך עליי. אני יודע מה אני עושה. הכל יהיה בסדר."

המבוגר הנהן באישור, אבל עיניו נשארו חשדניות. הוא ידע שהצעיר הוא אדם מוכשר, קר רוח, אך הוא גם ידע שהוא שאפתן וחסר מעצורים. הוא קיווה שהוא לא יתחרט על הבחירה שלו, על האמון שנתן בו.

"טוב," אמר המבוגר, קם מכיסאו, תנועותיו איטיות ומדודות. "בוא נלך. יש לנו הרבה עבודה לעשות."

הם יצאו מהמרתף, דלת ברזל כבדה נסגרה מאחוריהם בטריקה חזקה, האור העמום של הנר נשאר דולק, מטיל צללים על הקירות, שומר על סודותיו האפלים של המרתף.​
שלום וברכה אני באמצע לכתוב ספר מתח ואני מאוד מעוניין בביקורת.

פרולוג

טיסה 1142, ישראל – דובאי.


זאת לא הייתה הפעם הראשונה שניר הטיס מטוס בנתיב הזה, מעל כל המדינות הערביות, אך הפעם תחושה עמומה בליבו לא נתנה לו מנוח.

עיניו שטו מעצמן בין כל הנורות, רובם דלוקות בירוק, מצביעות על כך שהכל כשורה. כרגע.

הוא הביט בטייס המשנה שבדק את מכשירי הניווט, ושם לב למבט מהורהר על פניו.

"שגיב" ניר פנה אליו, "הכל בסדר?"

"הכל מצוין, רק שצפויים מספר משקעים בהמשך הנתיב שעלולים להגביל את הראייה שלנו, לפי דעתי כדאי להסיט קצת את מסלול המטוס".

חוסר ראות בטיסה הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר, אשר בגללו מבטלים טיסות בקלות, וודאי שמשנים עבורו מסלול.

"דווח למגדל" אמר ניר, מתחיל לראות מרחוק את המשקעים, מרגיש בליבו שוב את התחושה העמומה.

שגיב הרים את מכשיר הקשר, ודיבר לפומית.

"אל-על 1142 למגדל פיקוח, צפויים משקעים מולנו בנתיב".

"מגדל פיקוח ל1142, יש אפשרות לחצות?".

"עדיף שלא, מבקש אישור לנטות צפונה".

"קיבלנו, מבצעים בדיקה, המתן לאישור".

שגיב המשיך לתפוס את הפומית, ממתין.

"מגדל פיקוח ל1142 יש אישור לשינוי נתיב צפונה במשך כחמישה קילומטרים".

"קיבלנו".

שגיב התיישב ליד ניר, מתעסק עם המכשירים, וביטל את פעולת הטייס האוטומטי.

שני הטייסים הסיטו את המטוס מאזור המשקעים. הכל נראה תחת שליטה.

"קחח... קחח..." קרקושים משונים נשמעו בקשר, קול מתכתי מקוטע.

"שגיב, תבדוק את הקשר. אני בינתיים מפעיל מחדש טייס אוטומטי".

שגיב הושיט את היד... ובאותו רגע חושך מוחלט. כל האורות כבו.

ניר זינק במהירות, תופס חזרה את ההגאים שעזב עם הפעלת הטייס האוטומטי. בלי חשמל הטייס האוטומטי לא עובד.

"מה קורה שם?" הוא הביט בתמיהה על המסכים הנורות והמכשירים. כולם שבקו חיים ללא התראה.

"לא יודע, שום דבר לא מגיב" פאניקה נשמעה בקולו של שגיב, מנסה להפעיל מספר מכשירים.

"שגיב, תתעשת עכשיו!!! תפעיל את מערכת הגיבוי!" קולו של ניר היה לחוץ, דחוף. התחושה העמומה מזכירה את קיומה.

שגיב משך בכמה ידיות יודע שבמעשיו הוא שולף טורבינה שניזונות מהדלק ואמורה לספק חשמל חלופי.

דבר לא קרה.

הוא משך שוב ושוב, בפראות, ללא הועיל.

"הטורבינה נשלפה?" עכשיו גם ניר הגיב בלחץ.

"אין לי שום יכולת לדעת", שגיב נשמע אבוד. "כל המכשירים לא עובדים!".

"אם הטורבינה לא עובדת, אז אנחנו בבעיה קשה, כי זה אומר שיכול להיות שיש שיבושים גם במנועים. וזו בעיה קצת יותר גדולה מהפסקת חשמל" שגם זו לא בעיה קטנה בכלל. הרהר ניר.

דפיקות נשמעו על דלת תא הטייס.

הנעילה של הדלת, שפועלת על חשמל לא עבדה, והדלת נפתחה בעוצמה, הדייל הראשי עמד בפתח.

"מה קורה?" שאל בקול מבוהל, "הנוסעים מתחילים להיכנס לפאניקה". קולו מוכיח בבירור שהנוסעים הם לא היחידים שנמצאים בפאניקה. "למה החשמל כבה? הכל בסדר בטיסה? למה לא מודיעים לנו כלום?"

"אין לי מושג", ניר אפילו לא הסתובב, שקוע ראשו ורובו בתוך המכשירים, "תגיד שזו תקלה זמנית, ושבינתיים יחבשו את מסיכות החמצן" הגיב בתמצות, טרוד מכדי להסביר יותר מזה.

הדייל סב לאחוריו. מבין את הסיטואציה.

"יש קשר עם המגדל?" ניר שאל בתקווה.

"אין", שגיב הגיב בקצרה "כל דבר שפועל על חשמל לא עובד", הוא לקח נשימה עמוקה, והמשיך. "בלי קשר ובלי ניווט יש סכנה גדולה שנתנגש במטוסים אחרים". אמר את מה ששניהם ידעו. היסטריה מדברת מגרונו.

"נכון, אתה צודק, אז תנסה להירגע ולבוא לעזור לי", ניר ניסה להגיב בקול רגוע, אך הלחץ נשמע היטב. "אנחנו נעלה את המטוס לגובה חמישים וחמש אלף רגל, גובה שמטוסים בדרך כלל לא טסים בו" הוא ניסה להרגיע את שגיב. לא רק שהוא מתמודד עם תקלה במטוס, הוא גם צריך להתמודד עם טייס משנה היסטרי. הרהר בתסכול.

שגיב התיישב ידיו רועדות, אבל בכל אופן עזר לניר בהעלאת המטוס.

"נראה שהמנועים מגיבים בסדר" אמר ניר בהקלה.

אך שגיב לא התייחס לדבריו, שרוי בהיסטריה. "בגובה כזה החמצן מתדלדל, ואין חשמל שיזרים אותו בצורה נכונה" הוא התנשף, "ובכלל איך אתה רוצה שננחת בלי קשר עם המגדל?"

"בדיוק לכן אמרתי לכולם ללבוש מסיכות חמצן" ניר לא נתן ללחץ ולבלבול להשפיע על פעולותיו. "ולגבי הנחיתה, כשנגיע לגשר, נעבור אותו".

שגיב בלע את רוקו, "לא נשרוד הרבה זמן בלי קשר ובלי ניווט, וגם החמצן לא יספיק ליותר מדי".

"אנחנו לא צריכים הרבה זמן, רק עד שהחושך יחליט שנמאס לו". הגיב ניר בציניות, "וכשהחמצן יגמר נרד שוב, בינתיים אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים".

הבזק של אור, ניר מצמץ, שומע עשרות צפצופי אזהרה מתנגנים באזניו כמו ציפורי שיר. איך זה קרה? חלפה מחשבה בראשו.

הוא הביט בכל המכשירים, שחזרו לפתע לפעול, מציגים התראות בקולות צפצוף חזקים.

"מגדל פיקוח ל1142 הכל בסדר? איבדנו איתכם קשר".

שגיב קרס על הכיסא, "הייתה לנו הפסקת חשמל כללית, עכשיו הכל נראה בסדר". נשף בהקלה.

ניר חייך חצי חיוך. "אמרתי לך, תמיד יש סוף טוב, רק צריך לדאוג שנשאר בחיים עד שהוא יגיע".

אבל הפעם החיוך של ניר היה חיצוני בלבד, התחושה הפנימית המשיכה להעיק עליו.

זאת לא הייתה תקלה רגילה.

בכלל לא.

...

הבזק של אור לא צפוי סימא את עיני כולם. הנוסעים המבוהלים מצמצו בבלבול, תוהים לעצמם מה קרה עכשיו.

האמיצים שבהם הורידו את מסיכות החמצן מפניהם, מנסים להרגיע את ליבם שפעם בעוצמה ובמהירות. לאט לאט כל הנוסעים הורידו את מסיכות החמצן באישור הדיילים, מבינים שהזמן שבו שהו בחשש על חייהם נגמר, משאיר אותם במערבולת רגשות.

החוויה שחוו עכשיו היא לא חוויה שתשכח מהרה. הם לעולם יזכרו את ריח המוות הנישא באוויר ואת הפחד המוחשי כל כך שבעוד רגעים ספורים הם יצטרפו לחלקי מטוס בוערים בדרכם למטה.

לחשושים נשמעו בכל רחבי המטוס והם רק התגברו והלכו, אנשים המנסים לפרוק את עוצמת הרגשות שחוו עכשיו, ברגעים המבעיתים ביותר בחייהם.

אבל המהומה הגדולה ביותר התרחשה בקצה המטוס, דייל רחב ממדים דהר לכיוון מסוים כאשר בידו דפיברילטור גדול, בכיוון שאליו דהר היה דייל אחר שרכן מעל נוסע מבוגר וביצע פעולות החייאה בצורה מקצועית.

"לזוז! מה זוזו כולם!" הדייל הרחב חיבר במהירות את המכשיר לגופו של הנוסע שהתמוטט במהלך התקלה, והפעיל אותו.

גופו של המבוגר נרעד בעווית פתאומית, אך שום דבר לא יותר מזה.

הוא הפעיל שוב, שולח פולס חשמל גבוה יותר, אך ללא הועיל.

הדייל השני רכן שוב וביצע הנשמה במהירות, אבל שניהם ידעו, שלנוסע המסכן אין יותר מדי סיכויים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה