פרק כ"ב/ עוד פסיעה אחת, ודי?
כמה טיפשה וחסרת ניסיון הייתי כשחשבתי שפיסת שמים תוכל להחליף קורת גג. שמים המשיכו להיות שמים. לפעמים טמנו בחובם שמש, לפעמים גשם: שום קשר לתקרה.
ספסל המשיך להיות ספסל: עשוי עץ, מחורר, לפעמים גם לח: שום קשר למזרן.
גם הרוח המשיכה להתנהג כרגיל. העיפה רחוק את מה כל מה שנקרה בדרכה. לא שאלה מתי קר לי, מתי חם. שום קשר למזגן.
לא הצלחתי לשלוט בטבע. גשם ושמש ורוח וסתיו נולדו לפני. לא התרגשו כשאמרתי: אני כאן. גם הספסל היה שם עוד הרבה לפני שהגעתי. לא חשב לשנות בשבילי מקום, לשנות סימן.
רק כשנשמתי את הרחוב למדתי להכיר את השפה של הטבע. זה היה התחביב שאימצתי לעצמי אחרי שהכל התפרק. קינאתי ביכולת שלו להיוולד כל יום מחדש. זוכרת שישבתי על ספסל פינתי בגן משחקים נטוש וניסתי להרכיב צורות מעננים ששטו בשמים, חיפשתי סימן בכל מה שזימן לי הזמן. פעם ראיתי בית, בפעם אחרת ראיתי אמא שולחת ילדה אל הגן. הילדה מנופפת לה לשלום. היא קטנה ותמימה ואחרת. כל מה שיש בחייה זה ארגז חול ובית בובות. צורה אחרת סיפרה לי על נערה מחפשת נתיב. עשרות תמרורים לפניה, היא לא יודעת לקרוא אותם. סימני שאלה מחליפים אישונים. תמימות נעדרת.
יכולתי לצפות שעות ארוכות בתהליך השלכת, מהופנטת מהמחול הסבוך של עלים ברוח. לא כל העלים שרדו את המלחמה. החזקים נשארו על העץ. החלשים התנתקו מן השורשים והושלכו מובסים אל הקרקע.
שקיעות אדומות צבעו את השמים בכל יום. מוקסמת הבטתי בהן, אבודה בריקוד של אור וצבע. יום מפנה מקום ללילה. כוכבים מחליפים את השמש. ואני נשארת.
* * *
יש לילות שאפילו כוכבים לא מחפשים בהם בית: ירח חסר תלוי על פיסת שמים שחורים, מנורות רחוב שולחות אור מזויף אל הרחובות האפלים.
זוכרת שניסיתי להעביר את הלילה ההוא במינימום הצלחה. לא הייתי צריכה לספור כבשים דמיונות בשביל להירדם. יכולתי למנות את החתולים שחמקו מצפרדעים ירוקות, הבהילו אותי.
השעה הייתה כבר ארבע לפנות בוקר. הייתי עייפה מדי מכדי להירדם, וערנית מדי בשביל לחלום.
ושוב מצאתי את עצמי פוסעת ברחובותיה העתיקים של ירושלים בדרכי אל הכותל. משהו בתוכי המשיך להתעקש: לתפילות שלך יש בית.
* * *
שלוש נשים עמדו ברווחים סימטריים ונשענו על הקיר הקדוש בערגה. נשקו לאבנים עתיקות והחליפו תנועות מעגליות עם הידיים.
נראה היה שמנצחת מיומנת עומדת מולן ומבקשת מהן לחכות את תנועותיה.
לא יודעת כמה זמן צפיתי בתמונה הזו: רחבה כמעט ריקה. אבנים נושמות אוויר של ירושלים, יהלומים קטנים מעטרים את השמים. ושלוש זוגות ידיים נפתחות כלפי מעלה, אוספות את השקט.
* * *
"סליחה", שתי אצבעות נגעו בקצה הכתף שלי, גרמו לכל גופי לרעוד.
"מה קרה??", התעוררתי בבעתה. שלושה פרצופים סקרנים בחנו אותי.
"מצטערת", התנצלה האישה שרכנה לעברי. "לא התכוונתי להבהיל אותך פשוט... נרדמת כאן"
"לא, זה בסדר", היטבתי את אחזתי בכיסא שאיבד את יציבותו. חיוך נבוך התגנב על פני. "כנראה שבאמת נרדמתי - לא ישנתי כל הלילה".
"הכל בסדר", הרגיעה בעלת הצמה הארוכה מימין שהזדהתה בשם אמילי. "את יכולה להמשיך לישון רק רצינו לוודא שאת בסדר".
"אני בסדר", התאמצתי לשקר. ואף על פי שאמרתי את צמד המילים הללו בטון הכי יציב שהקול שלי הצליח להפיק, יכולתי להבחין בשתי זוגות עיניים מצטמצמות לכיווני בחוסר אמון. רק השלישית בהתה בשמים, לא חיפשה חלון לנשמה שלי.
עוד לפני שסיפרתי שאין לי בית לחזור אליו, הן סיפרו, נלהבות, על הבית שלהן: הבית לכל הנשמות בעולם.
"הייתי מתחת לקרשים שהגעתי לשם", סיפרה לי מי שהזדהתה בהמשך כרחל תהילה. "מעלי היה רק מסמרים ועץ. שום דבר אחר. ומה הרים אותי משם אם לא השיחות אל תוך הלילה עם אם הבית, העצות המועילות של הרב".
"וואו, העצות של הרב!", קטעה אותה הגבוהה מבניהן. על שרשרת הזהב שענדה היה כתוב באותיות מרובעות עמליה. "הוא יכול לפענח את כל סיפור חייך רק באמצעות אזכור שמך". ההתרגשות שלה הייתה מורגשת, משכה אותי פנימה באיטיות.
"מה למשל?", שאלתי. כמהתי למפת דרכים שתפתח מולי, תספר לי בדיוק היכן אני נמצאת על המסלול. לאן צריך ללכת מכאן.
"כל דבר שאת לא בטוחה לגביו, וזה יכול להיות הדבר הכי קטן, הרב מוכן לעזור ולייעץ בו", המשיכה עמליה.
"אומרים שזו רוח הקודש", התערבה אמילי. צעיף בגווני חום ותכלת היה מונח ברישול על כתפיה הצרות.
חיוך נוגה התנגן על שפתי כשאמרתי "יפה לכן". קנאה הכתימה את מילותיי, געגועים לתחושת השייכות שהן הפגינו. איחלתי להן בהצלחה, מסווה את כאב הבדידות שכרסם בתוכי.
"לא סיפרת לנו עלייך", נמתחה זרועה של אמילי לכיווני. "מאיפה את?"
"סיפור ארוך", ביטלתי את דבריה . סיפור ארוך היה תחליף טוב יותר לשום מקום.
עמליה התעקשה שאספר ואני התחמקתי. רחל תהילה הייתה עניינית יותר, שאלה אם אני רוצה לבקר אותן בשביל לראות במה מדובר. אולי זו הייתה דרך חכמה יותר לומר: את לא חייבת להודות שאת זרוקה ותלושה ובודדה. את לא צריכה להודות שאת הולכת משומקום לשומקום. את לא חייבת להודות שהבית שלך זה הרחוב.
"אין לי כסף", הודיתי. "וגם אם לומר את האמת, אני לא בטוחה שמסגרת תתאים לי כרגע".
"זה לא מסגרת", מחתה אמילי בנחרצות. "וכסף לא מחזיק כאן כוח. זה מקלט שנבנה על רצון טוב וקרבה" הלהט שלה הדהד למרחוק. "כל המקום הזה הוא בהתנדבות מלאה".
"הדבר האחרון שאפשר לקרוא לזה, זה מסגרת", המשיכה רחל תהילה לטוות מציאות שבשבילי הייתה בגדר חלום.
"אז מה זה בדיוק?" שאלתי. ההסברים הנלהבים שלהם ציירו תמונה של מקלט לאבודים, מקלט לאלו שנסחפים בים הגדול של אי ודאות.
"זה בית בשביל כל מי שאין לו לאן לחזור", תנועותיה של עמליה היו חדות ונלהבות. "הרב הקים גם מסגרת דומה לבחורי ישיבה שנפלטו לרחוב".
לא רציתי להראות עד כמה אני נלהבת, אבל המשפט האחרון של עמליה כבש לא רק את ליבי. עוד הרבה לפני שעזבתי את הבית, ידעתי שיום ויבוא ואתעסק עם נשמות אבודות, אאסוף שברים מהרחוב. אחבר תווים למנגינות, ארקום חלומות רחוקים.
כשעמליה המשיכה לספר שמעולם לא העירו לה על אף פריט שלבשה, וזה בכלל לא המטרה של המקום, הרגשתי שמילים ששלחתי לשמים חזרו אלי בדמות של נשים שבישרו גאולה.
לא היה שום דבר שימנע ממני להתרומם מהכיסא, לנער חצאית מאובקת ולומר 'לא אכפת לי לנסות'.
תפילה הופכת לחלום: חלום הופך למציאות. כך הרגשתי כשפסעתי אחריהן ברחובותיה המנומנמים של ירושלים. אור ראשון של שחר פרץ דרך החושך והביא עימו את תחילתו של הבוקר. ציפורים שרו שיר חדש. שמש הפציעה מבין ענפים. הטבע התעורר לחיים.
שבויה בקסם של התחלה ותקווה חדשה, הלכתי אחריהן. כל משפט קידם אותי לחלום נוסף שקברתי בחול. להתראות רחוב, בוקר טוב עולם.
* * *
רק כשנכנסו למעלית על סף קריסה ורחל תהילה שלחה אצבע מעוטרת בטבעת עץ לעבר הספרה שלוש, חשתי מערבולת בלתי מזוהית מתחילה את דרכה מכיוון הבטן וממשיכה במהירות מסחררת אל הגרון.
לא ניסיתי לדובב את התחושה הזו, אפילו לא לתת לה שם.
כמו כל דבר בחיי, ידעתי להשתיק גם אותה.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
