סיפור בהמשכים סודות מן החדר

[.A.B.]

9-10 פרקים זה מריחה בעיניי. ואני שונאת סיפורים נמרחים.

האמת שמבחינתי ברגע שכל הקצוות יסגרו (ואני לא מדברת על הפי אנד צורח כי זה אחד הדברים השנואים עלי, וגם כי הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי) יהיה ניתן לסיים את הסיפור. השיקול שלי הוא לא מספר מילים שהספר צריך להגיע אליו וכדו' אלא נטו האם אפרת עברה מנקודה א' לנקודה ב', והאם דברים לא נשארו פתוחים.

זו הסיבה שלא יכולתי לסיים את הסיפור ממש עכשיו. כזכור, אפרת נמצאת כרגע ברחוב ואין סגירה מסוימת עם המשפחה שלה. להערכתי לסגור את הקצוות הללו ייקח מקסימום ארבע פרקים.


בעז"ה הוא יוזכר בפרק הבא.

טוב סומכות עלייך שתצליחי לסגור הכל בכמה פרקים

 

[.A.B.]

שבוע טוב! שמחה לשתף בפרק מ"ד שלא יודעת למה, אבל הוא פרק מאוד משמעותי בעיניי. מזכירה שאפרת עזבה את הפנימייה ובפרק הקודם יצרה קשר עם רחלי אחותה. כמובן שאשמח לתגובות ולביקורת שלכם. תודה.

פרק מ"ד/ נשמה טובה

בשעה שתיים וחצי בלילה הנייד שלי רטט בכיס הקפוצ'ון, מספר לא מוכר הופיע על הצג. עניתי.

קול רדיופוני התפשט בחלל, אמר: "על טעויות משלמים".

לא יכולתי לשאול על איזה טעויות. השיחה נותקה.

הלב שלי פעם כמו פטיש. מכה מימין ומכה משמאל.

רציתי להמשיך ללכת לשום מקום, רגליי רעדו. לא הצלחתי ללכת צעד נוסף.


הוצאתי שוב את הנייד מהכיס וחייגתי לרחלי. היא ענתה מייד.

סיפרתי לה על הקול המאיים, על הפחד מאחוריו. היא אמרה: "את לא נורמלית! אמרתי לך שהיית צריכה לישון איתנו הלילה כאן בפנימייה".

שש עשרה דקות אחר כך, עצרה לידי מונית. רחלי הייתה בתוכה וסימנה לי לעלות.


***

רחובותיה היפים של ירושלים נמרחו מול עיניי מבעד לזגוגית. כבישים התחלפו ברמזורים, רמזורים באנשים.

הנהג החליק במהירות על הכביש ואני הרגשתי על רכבת הרים. הצמדתי את ראשי אל החלון וחשבתי על כל מה שעברתי בתשע עשרה וחצי שנות חיי.

אם לכל אחד מסלול משלו, המסלול שלי הוא לונה פארק. מעלה מטה. מעלה מטה.

ועוד סיבוב.

המונית הגיעה אל היעד מהר מדי. רחלי יצאה ראשונה ואני אחריה.


"תגידי, המספר הזה, שהתקשר אלייך", היא אמרה בשעה שכיוונה אותי אל הפנימייה. "יש לזה קשר למקום ההוא, שהיית בו?".

"אני די משוכנעת שכן", עניתי. פחד הזדחל אל ליבי, הזכיר לי שהוא עדיין כאן.

"את מפחדת?", אישוניה גלשו אל כפות ידיי הרוטטות.

"כן", עניתי בפשטות.

"אין לך מה לפחד", היא חייכה. "את במקום בטוח עכשיו".

נכנסנו לחדר. הוא היה שקט מדי. נשימות קצובות עלו מהמיטות סביבי.

נשכבתי על המיטה הפנויה שרחלי הצביעה עליה.

עצמתי עיניים, ניסיתי לשכוח. אבל המשפט ההוא הדהד באוזניי שוב ושוב: 'על טעויות משלמים'.


*****

"על איזה טעויות? על זה שעזבתי אותם?" שתיים עשרה שעות אחר כך חייגתי למורה חיה.

כשספירתי לה שהפנימייה מאחוריי, קריאת התרגשות גלשה מפיה. יכולתי לחוש את החיבוק במילותיה כשאמרה לי: 'אף פעם לא הייתה לי תלמידה אמיצה וגיבורה כל כך'.

אבל אני שוב חזרתי למילים ההן, שהרטיטו את איבריי: 'על טעויות משלמים'.

"אפרת, יש כמה דברים שאת אולי לא יודעת על המקום שהיית בו", היא אמרה. "אנחנו צריכות להיפגש ולדבר על הכל".

*****

בשעה שלוש וחצי בצהריים, נפגשנו בפארק קטן ויפה שלא ידעתי על קיומו. היה הרבה ירוק מסביבנו, שמים כחולים ויפים. ושקט.

"קודם כל את אמיצה", היא חיבקה את כתפיי. "יש הרבה אנשים שנקלעו למצב שנקלעת אליו, ואומר לך את האמת: מעטים הצליחו לצאת מזה בכוחות עצמם".

חייכתי חיוך מהורהר.

"מה בעצם קרה?", היא שאלה.

"אתמול בערב עזבתי את הפנימייה", התחלתי לאט, "עזבתי רק אחרי שהרגשתי מחוקה לחלוטין. כאילו אם עוד רגע מישהו יקרא 'אפרת', לא תהיה אף אחת שתענה".

המורה חיה הנהנה, מחכה לגמוע את מילותיי.

"ופתאום, מול הרוע הזה, כל העולם התגמד מול עיניי, הפך לפליימוביל. אנשים נהיו לבובות. מכוניות לצעצועים".

"וברגע הזה, נזכרתי ברחלי. אחותי הקטנה. איך תמיד הייתה טובה כל כך עד שמשהו בה ישתנה".

"וואו", עיניה של המורה חיה זהרו. "אז יצרת איתה קשר?".

"כן. התקשרתי אליה. נפגשנו אתמול בלילה ודיברנו על הכל".

"זה מרגש לשמוע", לחלוחית מבריקה נדבקה לעיניה של המורה חיה. "תמשיכי".

"אחרי השיחה של אתמול הבנתי משהו", אמרתי. "לרחלי היה פצע ישן והיא לא ידעה איך להתמודד איתו. אני האפשרות ההגיונית ביותר שעמדה מול עיניה".

"את בוגרת", עצרה אותי המורה חיה. "לא כולן היו מצליחות להסתכל על זה בצורה כזו".

"לא יודעת אם זה קשור לבגרות", אמרתי. "הרי הכרתי את רחלי. ידעתי כמה היא טובה".

שתקתי לרגע, מנסה שוב לשחזר את הרגע המאיים ההוא: "כמה דקות אחרי שנפרדתי מרחלי, הגיע הטלפון".

"זיהית את הקול?".

"לא. אבל נבהלתי נורא".

המורה חיה שתקה רגע. מבטה נדד אל העצים שמסביב, כאילו חיפשה ביניהם את המילים הנכונות.

"את כבר יודעת בעצמך איפה היית", היא אמרה לבסוף בשקט. "אני לא צריכה להגיד לך את המילה, נכון?".

הנהנתי.

"יש מקומות כאלה", היא אמרה בשקט. "כשעוזבים אותם, הם רואים בזה בגידה".

הקשבתי לה בדממה.

"לפעמים", היא הוסיפה, "הם מנסים ליצור קשר. לפעמים אומרים דברים שנועדו להפחיד. לא כי באמת יש להם כוח על האדם, אלא כי הם מקווים שהוא ייבהל ויחזור".

"אבל חשוב שתדעי משהו", אמרה המורה חיה והביטה בי ישירות. "ברגע שאדם יוצא משם באמת, הוא חופשי. אין להם שליטה עליו."

נשמתי עמוק.

"אפרת", היא המשיכה ברוך, "את עשית צעד גדול מאוד."

שתקנו רגע.

המורה חיה נשענה לאחור על הספסל. "תגידי, את זוכרת שסיפרת לי פעם על מישהו בשם עמנואל?".

"עמנואל קדם?", הרמתי אליה את הראש בבת אחת.

המורה חיה הנהנה לאט.

"כן", היא חייכה חיוך קטן, כמעט מתנצל. "אחרי שסיפרת לי עליו אז, בדקתי קצת את הרקע".

"ו..." הקשבתי לה בדריכות.

"לא רציתי להגיד לך אז יותר מדי", היא אמרה בעדינות. "פחדתי להכביד עלייך. היית בתוך כל הסיפור הזה, ולא רציתי להוסיף עוד דאגות".

שתקתי, מחכה שתמשיך.

"הוא היה שם הרבה שנים", היא המשיכה. "ולא סתם אחד שבא והולך. עמנואל היה מאוד פעיל במקום, מעורב כמעט בכל דבר".

הרמתי אליה מבט.

"וכשהוא החליט לעזוב, זה לא עבר לגמרי חלק. בהתחלה היו ניסיונות ליצור אתו קשר שוב ושוב. כשראו שזה לא עובד, ניסו ליצור לחץ בדרכים אחרות. היו הרבה איומים עליו, על המשפחה שלו".

המילים האחרונות שלה נשארו תלויות באוויר.

"את חושבת... שזה יכול לקרות גם לי?", רוח קרה הגיעה משום מקום, הניעה את העצים סביבנו.

המורה חיה לא מיהרה לענות. היא נשענה מעט קדימה, מבטה יציב.

"אפרת", היא אמרה בשקט. "יכול להיות שהם ינסו לומר דברים, אולי אפילו להפחיד. אבל מי שבוחר באמת להמשיך קדימה, אין להם כוח עליו".

הקשבתי לה.

"ראית את עמנואל", היא המשיכה. "ניסו ללחוץ עליו מכל מיני כיוונים. ובכל זאת הוא המשיך לבנות את החיים שלו. ברגע שהם רואים שאין להם שליטה הם פשוט מאבדים עניין."

נשמתי לאט.

המורה חיה בחנה אותי רגע נוסף, ואז שאלה בעדינות: "אפרת...עכשיו, אחרי שעזבת את הפנימייה, חשבת אולי לחזור הביתה? למשפחה?"

הסטתי את המבט אל הדשא.

"עוד לא", הודיתי. "אני… עדיין לא מסוגלת."

היא הנהנה, כאילו ציפתה לתשובה הזאת.

"זה בסדר", אמרה. "דברים כאלה לוקחים זמן".

שתקנו רגע.

"אבל אני כן חושבת שכדאי שיהיה לך מקום יציב להיות בו בינתיים", המשיכה. "סבתא שלי, אישה מדהימה. היא אלמנה וגרה לבד. אני בטוחה שהיא תשמח לארח אותך לבינתיים".

הרמתי אליה מבט מופתע.

"ובמקביל", הוסיפה בעדינות, "אני רוצה לעזור לך למצוא מישהי שתוכלי לדבר איתה. מישהי מקצועית. אחרי כל מה שעברת, זה יכול לעזור לך לעשות קצת סדר בפנים."

שוב שתקתי.

המילים שלה נשמעו הגיוניות, אבל משהו בי עדיין פחד לפתוח את הדלת הזאת.

"אני אחשוב על זה" אמרתי. "ולגבי סבתא שלך, אני מוכנה לנסות".

*****

מהרגע שנכנסתי אל הבית של לאה, סבתה של המורה חיה, היא רק הרעיפה עלי מילים טובות. קראה לי מיידלע ויקרה. כינתה אותי צדיקה וטובה.

ובכל פעם כזאת הרגשתי איך מילותיה צורמות באוזניי, כאילו מישהו זמזם מסביבי שקרים.

לסבתא של המורה חיה יש מכשיר שמיעה. אז רציתי לצעוק לה חזק, שתשמע: 'לא, סבתא. את טועה! אני אפרת אחרת. לא צדיקה ולא טובה.

*****

בלילה, על מיטה זרה, התעופפו לעברי כל הפחדים. כל השריטות מפעם, הפרפרים השחורים. הכל צף ועלה בי. התיישבתי על המיטה, וניסיתי להסדיר את נשימותיי אבל משהו בי דרש לצאת החוצה. חיפשתי אוויר.

חצר קטנה עמדה מולי, עטופה בלילה. יחפה הלכתי על שביל האבנים שהוביל אל נדנדת העץ הישנה.

הנחתי את כפות רגליי על האדמה ונדנדתי את עצמי. הריח של עץ הלימונים היכה באפי, אפילו הרוח שתקה.

ופתאום, מול נוף פרדסים, מתחת שמיים כהים, שאלתי את עצמי: 'אפרת, מה כל כך צורם לך במילה 'טובה'? למה את מפחדת מ'צדיקה'?.

התמזגתי עם השקט, מחכה לתת לאפרת לענות את התשובה. ואפרת ענתה שהחיים לימדו אותה מהו טוב ורע. ואיך אפשר לומר על נערה שסטתה מהדרך 'את ילדה טובה'. ומה הקשר צדיקה? אני זו שפרצתי גדר. הדרך אף פעם לא הייתה ברורה.

שפשפתי את כפות רגליי באדמה. ופתאום, מצאתי את עצמי לוחשת: 'אפרת, את נשמה טובה'.

לא האמנתי למילים ההן, על אף שהן יצאו מהפה שלי, אבל אז המשכתי: 'אפרת את צדיקה'.

'את משקרת', קול מתוכי רצה להשתיק את אפרת ההיא, המדומיינת.

וקול אחר ענה: מי החליט מהו טוב ורע. ומה אם המסלול שלך שונה משאר בנות הכיתה. ונכון שכלפי חוץ את נראית קצת שונה, אבל לתפילות שלך יש כוח, ילדה. לא ננעלו שערי דמעה.

המשכתי להתנדנד לאט, מקשיבה לשקט.

המילים של המורה חיה הדהדו באוזניי: "אני רוצה לעזור לך... מישהי מקצועית...אחרי כל מה שעברת".

ושוב שאלתי את עצמי: 'ממה את מפחדת, אפרת? ממה?', וקול מתוכי שוב ענה: בחורה שהולכת לטיפול היא בחורה חלשה.

'אפרת את בחורה חזקה', לחשתי לעצמי. חיוך קל התנגן על שפתיי, אם מישהו היה כאן, רואה אותי לוחשת מילים אל תוך הלילה, וודאי היה חושב שדעתי השתבשה.

ולא ידעתי כמה זמן ייקח לי להאמין שאולי אני לא כזו רעה. אולי יש גם טוב שמסתתר מתחת לנפש פצועה.

אבל שם, מול עץ הלימונים של סבתא לאה, לראשונה בחיי הסכמתי לעצמי לשנות הגדרה. אולי בחורה חזקה זה לא רק מי שמסתובבת עם חיוך תמידי, זקופת קומה. אולי גם אני - נשמה מתגלגלת שמסכימה להודות: הנפש שלי צריכה תרופה.

איזה עוצמות!
אם תמשיכי עם כאלה פרקים חזקים באמת תוכלי לסיים בקרוב.
מושלם

 

[שרבוטים]

לא הבנתי מה היה עם עמנואל
בפרקים הקודמים זה נתן תחושה ככ גרועה כאילו קרה לו משו נורא, כאילו מת... פה רק מוסבר שהוא המשיך בחייו אם הבנתי נכון?

 

[מכירים?]

מרגש. מרגש מאוד.

שבוע טוב! שמחה לשתף בפרק מ"ד שלא יודעת למה, אבל הוא פרק מאוד משמעותי בעיניי. מזכירה שאפרת עזבה את הפנימייה ובפרק הקודם יצרה קשר עם רחלי אחותה. כמובן שאשמח לתגובות ולביקורת שלכם. תודה.

פרק מ"ד/ נשמה טובה

בשעה שתיים וחצי בלילה הנייד שלי רטט בכיס הקפוצ'ון, מספר לא מוכר הופיע על הצג. עניתי.

קול רדיופוני התפשט בחלל, אמר: "על טעויות משלמים".

לא יכולתי לשאול על איזה טעויות. השיחה נותקה.

הלב שלי פעם כמו פטיש. מכה מימין ומכה משמאל.

רציתי להמשיך ללכת לשום מקום, רגליי רעדו. לא הצלחתי ללכת צעד נוסף.


הוצאתי שוב את הנייד מהכיס וחייגתי לרחלי. היא ענתה מייד.

סיפרתי לה על הקול המאיים, על הפחד מאחוריו. היא אמרה: "את לא נורמלית! אמרתי לך שהיית צריכה לישון איתנו הלילה כאן בפנימייה".

שש עשרה דקות אחר כך, עצרה לידי מונית. רחלי הייתה בתוכה וסימנה לי לעלות.


***

רחובותיה היפים של ירושלים נמרחו מול עיניי מבעד לזגוגית. כבישים התחלפו ברמזורים, רמזורים באנשים.

הנהג החליק במהירות על הכביש ואני הרגשתי על רכבת הרים. הצמדתי את ראשי אל החלון וחשבתי על כל מה שעברתי בתשע עשרה וחצי שנות חיי.

אם לכל אחד מסלול משלו, המסלול שלי הוא לונה פארק. מעלה מטה. מעלה מטה.

ועוד סיבוב.

המונית הגיעה אל היעד מהר מדי. רחלי יצאה ראשונה ואני אחריה.


"תגידי, המספר הזה, שהתקשר אלייך", היא אמרה בשעה שכיוונה אותי אל הפנימייה. "יש לזה קשר למקום ההוא, שהיית בו?".

"אני די משוכנעת שכן", עניתי. פחד הזדחל אל ליבי, הזכיר לי שהוא עדיין כאן.

"את מפחדת?", אישוניה גלשו אל כפות ידיי הרוטטות.

"כן", עניתי בפשטות.

"אין לך מה לפחד", היא חייכה. "את במקום בטוח עכשיו".

נכנסנו לחדר. הוא היה שקט מדי. נשימות קצובות עלו מהמיטות סביבי.

נשכבתי על המיטה הפנויה שרחלי הצביעה עליה.

עצמתי עיניים, ניסיתי לשכוח. אבל המשפט ההוא הדהד באוזניי שוב ושוב: 'על טעויות משלמים'.


*****

"על איזה טעויות? על זה שעזבתי אותם?" שתיים עשרה שעות אחר כך חייגתי למורה חיה.

כשספירתי לה שהפנימייה מאחוריי, קריאת התרגשות גלשה מפיה. יכולתי לחוש את החיבוק במילותיה כשאמרה לי: 'אף פעם לא הייתה לי תלמידה אמיצה וגיבורה כל כך'.

אבל אני שוב חזרתי למילים ההן, שהרטיטו את איבריי: 'על טעויות משלמים'.

"אפרת, יש כמה דברים שאת אולי לא יודעת על המקום שהיית בו", היא אמרה. "אנחנו צריכות להיפגש ולדבר על הכל".

*****

בשעה שלוש וחצי בצהריים, נפגשנו בפארק קטן ויפה שלא ידעתי על קיומו. היה הרבה ירוק מסביבנו, שמים כחולים ויפים. ושקט.

"קודם כל את אמיצה", היא חיבקה את כתפיי. "יש הרבה אנשים שנקלעו למצב שנקלעת אליו, ואומר לך את האמת: מעטים הצליחו לצאת מזה בכוחות עצמם".

חייכתי חיוך מהורהר.

"מה בעצם קרה?", היא שאלה.

"אתמול בערב עזבתי את הפנימייה", התחלתי לאט, "עזבתי רק אחרי שהרגשתי מחוקה לחלוטין. כאילו אם עוד רגע מישהו יקרא 'אפרת', לא תהיה אף אחת שתענה".

המורה חיה הנהנה, מחכה לגמוע את מילותיי.

"ופתאום, מול הרוע הזה, כל העולם התגמד מול עיניי, הפך לפליימוביל. אנשים נהיו לבובות. מכוניות לצעצועים".

"וברגע הזה, נזכרתי ברחלי. אחותי הקטנה. איך תמיד הייתה טובה כל כך עד שמשהו בה ישתנה".

"וואו", עיניה של המורה חיה זהרו. "אז יצרת איתה קשר?".

"כן. התקשרתי אליה. נפגשנו אתמול בלילה ודיברנו על הכל".

"זה מרגש לשמוע", לחלוחית מבריקה נדבקה לעיניה של המורה חיה. "תמשיכי".

"אחרי השיחה של אתמול הבנתי משהו", אמרתי. "לרחלי היה פצע ישן והיא לא ידעה איך להתמודד איתו. אני האפשרות ההגיונית ביותר שעמדה מול עיניה".

"את בוגרת", עצרה אותי המורה חיה. "לא כולן היו מצליחות להסתכל על זה בצורה כזו".

"לא יודעת אם זה קשור לבגרות", אמרתי. "הרי הכרתי את רחלי. ידעתי כמה היא טובה".

שתקתי לרגע, מנסה שוב לשחזר את הרגע המאיים ההוא: "כמה דקות אחרי שנפרדתי מרחלי, הגיע הטלפון".

"זיהית את הקול?".

"לא. אבל נבהלתי נורא".

המורה חיה שתקה רגע. מבטה נדד אל העצים שמסביב, כאילו חיפשה ביניהם את המילים הנכונות.

"את כבר יודעת בעצמך איפה היית", היא אמרה לבסוף בשקט. "אני לא צריכה להגיד לך את המילה, נכון?".

הנהנתי.

"יש מקומות כאלה", היא אמרה בשקט. "כשעוזבים אותם, הם רואים בזה בגידה".

הקשבתי לה בדממה.

"לפעמים", היא הוסיפה, "הם מנסים ליצור קשר. לפעמים אומרים דברים שנועדו להפחיד. לא כי באמת יש להם כוח על האדם, אלא כי הם מקווים שהוא ייבהל ויחזור".

"אבל חשוב שתדעי משהו", אמרה המורה חיה והביטה בי ישירות. "ברגע שאדם יוצא משם באמת, הוא חופשי. אין להם שליטה עליו."

נשמתי עמוק.

"אפרת", היא המשיכה ברוך, "את עשית צעד גדול מאוד."

שתקנו רגע.

המורה חיה נשענה לאחור על הספסל. "תגידי, את זוכרת שסיפרת לי פעם על מישהו בשם עמנואל?".

"עמנואל קדם?", הרמתי אליה את הראש בבת אחת.

המורה חיה הנהנה לאט.

"כן", היא חייכה חיוך קטן, כמעט מתנצל. "אחרי שסיפרת לי עליו אז, בדקתי קצת את הרקע".

"ו..." הקשבתי לה בדריכות.

"לא רציתי להגיד לך אז יותר מדי", היא אמרה בעדינות. "פחדתי להכביד עלייך. היית בתוך כל הסיפור הזה, ולא רציתי להוסיף עוד דאגות".

שתקתי, מחכה שתמשיך.

"הוא היה שם הרבה שנים", היא המשיכה. "ולא סתם אחד שבא והולך. עמנואל היה מאוד פעיל במקום, מעורב כמעט בכל דבר".

הרמתי אליה מבט.

"וכשהוא החליט לעזוב, זה לא עבר לגמרי חלק. בהתחלה היו ניסיונות ליצור אתו קשר שוב ושוב. כשראו שזה לא עובד, ניסו ליצור לחץ בדרכים אחרות. היו הרבה איומים עליו, על המשפחה שלו".

המילים האחרונות שלה נשארו תלויות באוויר.

"את חושבת... שזה יכול לקרות גם לי?", רוח קרה הגיעה משום מקום, הניעה את העצים סביבנו.

המורה חיה לא מיהרה לענות. היא נשענה מעט קדימה, מבטה יציב.

"אפרת", היא אמרה בשקט. "יכול להיות שהם ינסו לומר דברים, אולי אפילו להפחיד. אבל מי שבוחר באמת להמשיך קדימה, אין להם כוח עליו".

הקשבתי לה.

"ראית את עמנואל", היא המשיכה. "ניסו ללחוץ עליו מכל מיני כיוונים. ובכל זאת הוא המשיך לבנות את החיים שלו. ברגע שהם רואים שאין להם שליטה הם פשוט מאבדים עניין."

נשמתי לאט.

המורה חיה בחנה אותי רגע נוסף, ואז שאלה בעדינות: "אפרת...עכשיו, אחרי שעזבת את הפנימייה, חשבת אולי לחזור הביתה? למשפחה?"

הסטתי את המבט אל הדשא.

"עוד לא", הודיתי. "אני… עדיין לא מסוגלת."

היא הנהנה, כאילו ציפתה לתשובה הזאת.

"זה בסדר", אמרה. "דברים כאלה לוקחים זמן".

שתקנו רגע.

"אבל אני כן חושבת שכדאי שיהיה לך מקום יציב להיות בו בינתיים", המשיכה. "סבתא שלי, אישה מדהימה. היא אלמנה וגרה לבד. אני בטוחה שהיא תשמח לארח אותך לבינתיים".

הרמתי אליה מבט מופתע.

"ובמקביל", הוסיפה בעדינות, "אני רוצה לעזור לך למצוא מישהי שתוכלי לדבר איתה. מישהי מקצועית. אחרי כל מה שעברת, זה יכול לעזור לך לעשות קצת סדר בפנים."

שוב שתקתי.

המילים שלה נשמעו הגיוניות, אבל משהו בי עדיין פחד לפתוח את הדלת הזאת.

"אני אחשוב על זה" אמרתי. "ולגבי סבתא שלך, אני מוכנה לנסות".

*****

מהרגע שנכנסתי אל הבית של לאה, סבתה של המורה חיה, היא רק הרעיפה עלי מילים טובות. קראה לי מיידלע ויקרה. כינתה אותי צדיקה וטובה.

ובכל פעם כזאת הרגשתי איך מילותיה צורמות באוזניי, כאילו מישהו זמזם מסביבי שקרים.

לסבתא של המורה חיה יש מכשיר שמיעה. אז רציתי לצעוק לה חזק, שתשמע: 'לא, סבתא. את טועה! אני אפרת אחרת. לא צדיקה ולא טובה.

*****

בלילה, על מיטה זרה, התעופפו לעברי כל הפחדים. כל השריטות מפעם, הפרפרים השחורים. הכל צף ועלה בי. התיישבתי על המיטה, וניסיתי להסדיר את נשימותיי אבל משהו בי דרש לצאת החוצה. חיפשתי אוויר.

חצר קטנה עמדה מולי, עטופה בלילה. יחפה הלכתי על שביל האבנים שהוביל אל נדנדת העץ הישנה.

הנחתי את כפות רגליי על האדמה ונדנדתי את עצמי. הריח של עץ הלימונים היכה באפי, אפילו הרוח שתקה.

ופתאום, מול נוף פרדסים, מתחת שמיים כהים, שאלתי את עצמי: 'אפרת, מה כל כך צורם לך במילה 'טובה'? למה את מפחדת מ'צדיקה'?.

התמזגתי עם השקט, מחכה לתת לאפרת לענות את התשובה. ואפרת ענתה שהחיים לימדו אותה מהו טוב ורע. ואיך אפשר לומר על נערה שסטתה מהדרך 'את ילדה טובה'. ומה הקשר צדיקה? אני זו שפרצתי גדר. הדרך אף פעם לא הייתה ברורה.

שפשפתי את כפות רגליי באדמה. ופתאום, מצאתי את עצמי לוחשת: 'אפרת, את נשמה טובה'.

לא האמנתי למילים ההן, על אף שהן יצאו מהפה שלי, אבל אז המשכתי: 'אפרת את צדיקה'.

'את משקרת', קול מתוכי רצה להשתיק את אפרת ההיא, המדומיינת.

וקול אחר ענה: מי החליט מהו טוב ורע. ומה אם המסלול שלך שונה משאר בנות הכיתה. ונכון שכלפי חוץ את נראית קצת שונה, אבל לתפילות שלך יש כוח, ילדה. לא ננעלו שערי דמעה.

המשכתי להתנדנד לאט, מקשיבה לשקט.

המילים של המורה חיה הדהדו באוזניי: "אני רוצה לעזור לך... מישהי מקצועית...אחרי כל מה שעברת".

ושוב שאלתי את עצמי: 'ממה את מפחדת, אפרת? ממה?', וקול מתוכי שוב ענה: בחורה שהולכת לטיפול היא בחורה חלשה.

'אפרת את בחורה חזקה', לחשתי לעצמי. חיוך קל התנגן על שפתיי, אם מישהו היה כאן, רואה אותי לוחשת מילים אל תוך הלילה, וודאי היה חושב שדעתי השתבשה.

ולא ידעתי כמה זמן ייקח לי להאמין שאולי אני לא כזו רעה. אולי יש גם טוב שמסתתר מתחת לנפש פצועה.

אבל שם, מול עץ הלימונים של סבתא לאה, לראשונה בחיי הסכמתי לעצמי לשנות הגדרה. אולי בחורה חזקה זה לא רק מי שמסתובבת עם חיוך תמידי, זקופת קומה. אולי גם אני - נשמה מתגלגלת שמסכימה להודות: הנפש שלי צריכה תרופה.

הפרק שכבר מתחיל להיות "הפי אנד" ובעצם חודר עמוק יותר אל תוך הנפש.

 

[.A.B.]

לא הבנתי מה היה עם עמנואל
בפרקים הקודמים זה נתן תחושה ככ גרועה כאילו קרה לו משו נורא, כאילו מת... פה רק מוסבר שהוא המשיך בחייו אם הבנתי נכון?

כן היה נשמע שהרב שלח מישהו לחסל אותו

 

[הודיה לוי.]

קודם כל תודה רבה על התגובות, הפירגון והפידבקים. מרגש כל פעם מחדש לראות את ההיענות של כולכם.

לא הבנתי מה היה עם עמנואל
בפרקים הקודמים זה נתן תחושה ככ גרועה כאילו קרה לו משו נורא, כאילו מת... פה רק מוסבר שהוא המשיך בחייו אם הבנתי נכון?

תודה על ההערה החשובה. אני יכולה להבין למה זה היה נראה ככה, והאמת שהיה לי צד בהתחלה לעשות משהו בסגנון כזה . אבל אחרי תחקיר מעמיק, הבנתי שהתופעה הזו פחות שכיחה בכתות ולכן העדפתי לוותר על הרעיון.

אבל כן חשוב לי להדגיש שמהצד של הכת, הכל באמת נראה מוקצן יותר. גם אפרת הייתה יכולה להבין מהמשפט על 'טעויות משלמים', שמישהו עתיד להתנקש בחייה. וזה בעצם המטרה שלהם, להפחיד וכך לגרום למי שעזב אותם לחזור חזרה.

אגב, טעות במספר הפרק מדובר בפרק נ"ד ולא מ"ד.

 

[סמבלולו]

וואו וואו וואו
פליז, כמה שזה ישמע קיטשי, באפילוג תכניסי את החתונה האמיתית של אפרת

 

[שרבוטים]

קודם כל תודה רבה על התגובות, הפירגון והפידבקים. מרגש כל פעם מחדש לראות את ההיענות של כולכם.

תודה על ההערה החשובה. אני יכולה להבין למה זה היה נראה ככה, והאמת שהיה לי צד בהתחלה לעשות משהו בסגנון כזה . אבל אחרי תחקיר מעמיק, הבנתי שהתופעה הזו פחות שכיחה בכתות ולכן העדפתי לוותר על הרעיון.

אבל כן חשוב לי להדגיש שמהצד של הכת, הכל באמת נראה מוקצן יותר. גם אפרת הייתה יכולה להבין מהמשפט על 'טעויות משלמים', שמישהו עתיד להתנקש בחייה. וזה בעצם המטרה שלהם, להפחיד וכך לגרום למי שעזב אותם לחזור חזרה.

אגב, טעות במספר הפרק מדובר בפרק נ"ד ולא מ"ד.

טוב אז אולי כדאי להדגיש את הנקודה הזאת ווהסבר שנתת בסיפור כשתערכי. ציפיתי לדרמה וזה זרם רגוע מידי...
תודה בכל אופן, מחכה לפרק נוסף

 

[השנונה...]

אני לא מאמינה שאחרי כל כך הרבה פרקים סיימתי את המרתון והגעתי לפרק האחרון שנכתב פה.
מהלילה- כשגיליתי את הסיפור אני קוראת הכל. בעצם לא קוראת-- בולעת..
סיפור מיוחד, נושא רגיש, מורכב ולא מדובר. הסיפור מכיל כמה סוגים שונים של התמודדות-- החל מנשירה או ירידה מהדרך של הבית וההורים ולא כלה בכניסה לכת.
כתיבה טובהה!! פשוט שואבת!!!
כן היו הרבה דברים בסיפור שקצת הפריעו לי, היו מעברים בין פרקים שהיו דרסטיים מידי או שינויים קיצוניים בהתנהלות של הגיבורים.
(אגב, מה עם האבא? התאושש מההתקף לב שקיבל אי אז?)
כמו כן אם את מתכננת להוציא לאור או לפתח את זה מעבר לאשכול בפרוג-- יש בסיפור לאורך כל הפרקים המוןן טעויות לשוניות ודקדוקיות שהציקו לי כמחבבת עברית..
בנוגע לדיון על גיל הקוראים - - אני לא חושבת שהתפקיד של הסופרת זה להחליט מי יקרא את הספר.
כשלמדתי לקרוא אהבתי מאוד ספרים של מבוגרים ממש.. עד היום שום סופרת לא באה אליי בצעקות על שקראתי את הספרים שלה בגיל צעיר מידי
משפט לסיכום- סיפור נדיר שהולך בין הטיפות עם תיאורים יפים ונוגעים.

 

[קשת החיים]

הודיה זה סיפור נדיר!! נדיר! והכתיבה שלך סוחפת, מרגשת, מדמיעה!
שאלת לגבי מספר הפרקים, ובכן, אני חושבת שיש כאן מקום לעוד 5-6 פרקים לפחות. כי הסיפור הוא לא רק איך שאפרת ברחה מהבית ובסוף הצליחה להשתקם, אלא גם איזה צעדים היא עשתה בשביל זה ומה היא עברה כדי להשתקם. בסיפור הזה העברת אותנו, את הקוראים טלטלות רבות, רגשיות, נתת לנו לראות את החיים מהעיניים של אפרת, ואם עכשיו תעצרי את זה ורק תספרי איך היא חזרה הביתה או איך היא שוחחה עם ההורים שלה וכו', אז זה יהיה מעט מדי וקל מדי. בתור קוראת הייתי מצפה שנהיה גם בתהליך החזרה שלה. לא צריך עכשיו להיכנס יותר מדי לפירוטים רגשיים כי יש כאן עלילה מותחת שצריכה לבוא אל סופה, אבל גם לא להשאיר אותנו עם הלשון בחוץ. אני חושבת שפרקים בסגנון של שני הפרקים האחרונים יהיו מצויינים! אפרת עוברת תהליך לאט לאט, היא מתחילה להכיר את עצמה, להכיר בעצמה, בכוחות שלה וזה לא קורה בעוד פרק אחד או שניים. ולגבי מי שביקשה חתונה אמיתית, אז נכון שאצל כולנו (וגם אצלי) זה הפי אנד מהסוג הכי כיפי ומתבקש, אבל זה כאילו לומר שסוף טוב זה רק חתונה ואם היא מתחתנת אז הכל בסדר. אמנם אפשר להכניס חתונה, אבל לא בתור סוף או אפילוג.
בקיצור, צריך לחשוב על זה לעומק כי זה סיפור עמוק ונוגע והכי לא קיטשי שיש, אני מעודדת אותך לגמרי להוציא אותו לאור, אבל שיעבור עריכה טובה ואולי כדאי שאיזה איש מקצוע בנושאי כתות וגם בנושאי נשירה יעירו על הספר ועל התהליך, כי לדעתי זה יכול להועיל להרבה מאוד הורים ונערות.

 

[תוכי צבעוני]

וואו פשוט מדהים!

 

[הודיה לוי.]

שוב תודה רבה לכולכם על התגובות. לא ברור מאליו בכלל. מעריכה מאוד.

לגבי העריכה - כמובן שאם וכאשר הספר ייצא, הוא יעבור עריכה ואת כל השלבים הנוספים שספר צריך לעבור לפני שהוא יוצא לאור (לדעתי אני אצטרך לערוך את הפרקים הראשונים כי הם קצרים מדי לספר ורק אחר כך לתת למישהי שתערוך את כל הסיפור)

(אגב, מה עם האבא? התאושש מההתקף לב שקיבל אי אז?)

היה זכור לי שכן כתבתי משהו בנושא, אבל האמת שאני אצטרך לעבור שוב על הכל. (הסיפור התחיל לפני מעל שלוש שנים (!!)

לגבי מספר הפרקים שנותרו: האמת שעדיין לא סיימתי לכתוב את כל הסיפור. זה מאוד תלוי איך הדברים יזרמו, והאם אני אצליח להרגיש שהדמות של אפרת הבשילה עד הסוף. כמובן שאם ארגיש שצריך, אני אוסיף עוד פרק שניים יותר ממה שחשבתי.

לגבי ההוצאה לאור: ראשית, תודה לכל מי שענה על הסקר (עמוד 44)

לפי הנתונים בינתיים 95% הצביעו שכן כדאי להוציא את הסיפור לאור. 31% מתוכם הצביעו להוציא לכלל הציבור ו64% טענו שבגלל הנושא הרגיש כדאי להוציא לגילאי 18+.

אין לי מושג אם באמת תהיה לי שליטה על זה, העליתי את האופציה הזו רק בגלל שאני חושבת שהסיפור דווקא מאוד יכול לתרום ולא רציתי שזה יעשה את הפעולה ההפוכה.

 

[קשת החיים]

דרך אגב, לגבי כתות אני צריכה לתקן אותך קצת. מה שאפרת עברה בכת זה עדיין לא נקרא שהיא נשבתה שם. בדרך כלל מי שנכנס לכת עובר תהליך. דואגים לו שירגיש טוב שיהיה שמח, המנהיג בדרך כלל מתנהג בצורה מאוד מחבקת ומעריכה ומקשיב לשבוי החדש. יש גם הרבה שיחות של המנהיג עם כולם וכו', כל זה גורם לשבוי להרגיש שהמנהיג דואג לו, שאיכפת לו ממנו וגם שהוא יודע הכי טוב מה הוא צריך. אפרת לא עברה שום דבר מזה וזה גורע מאמינות הסיפור. איך שהגיעה כבר שידכו אותה, התייחסו אליה לא משהו, הכריחו אותה להתחתן עם אדם שהיא לא רוצה. למה שבחורה נורמלית בכלל תישאר שם? ברור שאפרת תברח משם. כל מה שהיה לה שם זה רק מקום לישון. לכן לדעתי תצטרכי לעבד קצת את הסיפור בכת כדי שיהיה גם אמין וגם מאוד מפחיד. כי תארי לך שהקוראים רואים איך אפרת נשבית צעד אחר צעד ולא רואה את הדברים האפלים במנהיג, איך היא סומכת עליו ורואה בו מה שלא ראתה אצל ההורים שלה. בכל אופן זו בחירה שלך. ולגבי הגיל, אני חושבת שאם הצורה החיצונית של הספר תיראה כמו ספר למבוגרים אז ממילא נערות פחות יתעניינו בזה. נניח גודל הפונט, הכריכה וכו'.

 

[הודיה לוי.]

דרך אגב, לגבי כתות אני צריכה לתקן אותך קצת. מה שאפרת עברה בכת זה עדיין לא נקרא שהיא נשבתה שם. בדרך כלל מי שנכנס לכת עובר תהליך. דואגים לו שירגיש טוב שיהיה שמח, המנהיג בדרך כלל מתנהג בצורה מאוד מחבקת ומעריכה ומקשיב לשבוי החדש. יש גם הרבה שיחות של המנהיג עם כולם וכו', כל זה גורם לשבוי להרגיש שהמנהיג דואג לו, שאיכפת לו ממנו וגם שהוא יודע הכי טוב מה הוא צריך. אפרת לא עברה שום דבר מזה וזה גורע מאמינות הסיפור. איך שהגיעה כבר שידכו אותה, התייחסו אליה לא משהו, הכריחו אותה להתחתן עם אדם שהיא לא רוצה. למה שבחורה נורמלית בכלל תישאר שם? ברור שאפרת תברח משם. כל מה שהיה לה שם זה רק מקום לישון. לכן לדעתי תצטרכי לעבד קצת את הסיפור בכת כדי שיהיה גם אמין וגם מאוד מפחיד. כי תארי לך שהקוראים רואים איך אפרת נשבית צעד אחר צעד ולא רואה את הדברים האפלים במנהיג, איך היא סומכת עליו ורואה בו מה שלא ראתה אצל ההורים שלה. בכל אופן זו בחירה שלך. ולגבי הגיל, אני חושבת שאם הצורה החיצונית של הספר תיראה כמו ספר למבוגרים אז ממילא נערות פחות יתעניינו בזה. נניח גודל הפונט, הכריכה וכו'.

קודם כל, תודה על ההערה החשובה.


את צודקת שהמקרה של אפרת אינו המקרה הקלאסי, שכן בדרך כלל מי שנכנס לכת נשבה עמוק בתוכה. עם זאת, חשוב לציין שיש אחוז מסוים של אנשים שאינם נשבים באופן מלא. כפי שנאמר לי בריאיון שערכתי עם אחד מחברי צוות להצלת אנשים מכת, לא כל מי שנכנס לכת עובר את התהליך הקלאסי של שיבוי. רובם כן, אך קיימים יוצאים מן הכלל.

הסיבה שבחרתי להציג את אפרת דווקא במצב כזה היא שאם היא הייתה נשבית, רוב הפוקוס של הסיפור היה עובר למאבק הפנימי שלה בתוך הכת, וזה היה משנה את הדגש המרכזי של העלילה.

לגבי הרב: באופן כללי, בכתות כשחורגים מהכללים או לא מתנהגים כפי שמצופה, ההתנהלות כלפי האדם משתנה בהתאם. בתחילה, היחס כלפי אפרת היה חיובי – היא לא הביעה התנגדות חיצונית להצעה או לחתונה, כך שלכאורה זה לא נעשה בניגוד לרצונה. אך ברגע שהחלה לחרוג מהכללים, היחס כלפיה השתנה בהתאם.

אגב, יש לציין שכבר נתתי למישהו מהצוות להצלה מכתות לקרוא את הסיפור ולהתריע בפניי אם ישנם חלקים שאינם אמינים. עם זאת, אני תמיד פתוחה לשמוע דעות נוספות. לכן, אם למישהו/י יש ניסיון ישיר בתוך הכת ומרגיש שחלקים מסוימים אינם נכונים, אני אשמח מאוד שיפנה אליי, שכן האמינות של הסיפור חשובה לי מאוד.

כפי שהבטחתי, אפרסם את המייל בעז"ה לפני הפרק האחרון. כמו כן, אתן הזדמנות גם לכל הקוראים שלא יכלו להגיב עד כה בגלל חוסר הרשאה.

 

[שרבוטים]

שוב תודה רבה לכולכם על התגובות. לא ברור מאליו בכלל. מעריכה מאוד.

לגבי העריכה - כמובן שאם וכאשר הספר ייצא, הוא יעבור עריכה ואת כל השלבים הנוספים שספר צריך לעבור לפני שהוא יוצא לאור (לדעתי אני אצטרך לערוך את הפרקים הראשונים כי הם קצרים מדי לספר ורק אחר כך לתת למישהי שתערוך את כל הסיפור)

היה זכור לי שכן כתבתי משהו בנושא, אבל האמת שאני אצטרך לעבור שוב על הכל. (הסיפור התחיל לפני מעל שלוש שנים (!!)

לגבי מספר הפרקים שנותרו: האמת שעדיין לא סיימתי לכתוב את כל הסיפור. זה מאוד תלוי איך הדברים יזרמו, והאם אני אצליח להרגיש שהדמות של אפרת הבשילה עד הסוף. כמובן שאם ארגיש שצריך, אני אוסיף עוד פרק שניים יותר ממה שחשבתי.

לגבי ההוצאה לאור: ראשית, תודה לכל מי שענה על הסקר (עמוד 44)

לפי הנתונים בינתיים 95% הצביעו שכן כדאי להוציא את הסיפור לאור. 31% מתוכם הצביעו להוציא לכלל הציבור ו64% טענו שבגלל הנושא הרגיש כדאי להוציא לגילאי 18+.

אין לי מושג אם באמת תהיה לי שליטה על זה, העליתי את האופציה הזו רק בגלל שאני חושבת שהסיפור דווקא מאוד יכול לתרום ולא רציתי שזה יעשה את הפעולה ההפוכה.

נראה לי שאפשר להוציא את הספר גם לפחות מ - 18. גם הנוער הצעיר הזה שנמצא בתהליך כזה היה כדאי שיקרא קצת מבחוץ ופתאום יזהה את עצמו. בפרט שהסיפור מביא את הצד של הנערה ולא את של ההורים. מה שכן יפה בסיפור הזה ספציפית, שגם כשהיא נושרת ופתאום היא מוצאת פער בין מה שהיא רוצה להיות, לבין הבית והחינוך שגדלה - עדין התחושה של הסיפור כשקוראים אותו שהוא לא בא ממקום מאשים, ביקורתי וכו אלא בא לספר את הסיפור והכאב שלה. גם לא ראיתי שהתוכן של הסיפור כתוב מספר את מה שבאמת קורה ברחוב. מבינים שהמצב שלה לא הכי טוב אבל זה בצורה נקייה. וגם נראה לי שהנוער היום חשוף המון ברמה קשה הרבה יותר מלפני 5 שנים, שאז אולי עוד היה גבולות ברורים יותר. אז זה בטח לא יהיה גרוע שיקראו סיפור כזה. בסוף סיפור כזה תופס את העין למי שיש לו קצת צד שמתעניין בנושא... לא?


קראתי פעם סיפור של מישהי שכתבה משהו דומה מאד לתהליך הנשירה שקורה פה. הכותבת כתבה שם ממש רק מהצד של גיבור הסיפור. קצת הרבה יותר מפורט. קצת הרבה יותר סוער. הרבה רגש, המון המון כאב, היה אפשר ממש להרגיש אותו. את הסיפור הזה הייתי נותנת לקרוא רק למי שנמצא ממש כבר אפשהו שם....

 

[א-ירושלמית]

בעיני, ספר שמיועד למבוגרים - אמור להמכר בצורה שתוודא במקסימום האפשרי - שהספר אכן יגיע לידיים של מבוגר.
מה שיקרה אח"כ, זה כבר לא בשליטה שלך.

עיצוב הכריכה והפונטים - זה לא הנושא כאן.

יש לפחות 3 ספרים שאני מכירה, שמיועדים לנשים בנות 18+ בלבד (ולא הספרים של חסיה ברטלר!), והם אכן אינם נמכרים בחנויות ספרים בכלל - אלא בצורה שמאפשרת שליטה כלשהי - סוג של קניה ישירה מהסופר, או בתיאום מראש.

 

[החריף]

@הודיה לוי .
אני פשוט ראיתי את הסיפור עכשיו לפני כמה דקות, והתחלתי לקרוא את הסיפור מההתחלה,
אני בוכה. זה פשוט מעיף אותי באוויר.
יש אפשרות לקראו את זה ברצף בלי להיצטרך לדפדף?

 

[הכל כבר תפוס]

חזרתי לסיפור אחרי מלא זמן שלא קראתי אותו ו- וואו!
מצד אחד- איך יכלתי להפסיק בכלל?
מצד שני- נס שהפסקתי כי עכשיו קראתי הכל בלי המתנות מורטות עצבים (כמו שאני אצטרך לעבור עכשיו...)
@הודיה לוי. הכתיבה שלך פשוט מרתקת!
ואני אוהבת שהתהליכים שאת מעבירה את אפרת מאד אמינים.
תודה רבה!

 

[הודיה לוי.]

@הודיה לוי .
אני פשוט ראיתי את הסיפור עכשיו לפני כמה דקות, והתחלתי לקרוא את הסיפור מההתחלה,
אני בוכה. זה פשוט מעיף אותי באוויר.
יש אפשרות לקראו את זה ברצף בלי להיצטרך לדפדף?

תודה רבה, כיף לקרוא. אני יודעת שזה יכול להיות מתיש, אבל לצערי כרגע אין אפשרות לקרוא את הסיפור בלי לעבור את כל התגובות.

חזרתי לסיפור אחרי מלא זמן שלא קראתי אותו ו- וואו!
מצד אחד- איך יכלתי להפסיק בכלל?
מצד שני- נס שהפסקתי כי עכשיו קראתי הכל בלי המתנות מורטות עצבים (כמו שאני אצטרך לעבור עכשיו...)
@הודיה לוי. הכתיבה שלך פשוט מרתקת!
ואני אוהבת שהתהליכים שאת מעבירה את אפרת מאד אמינים.
תודה רבה!

תודה רבה! שמחה לקרוא. מקווה שלא תצטרכי לחכות הרבה זמן כי נותרו כמה פרקים בודדים ובעיקרון לא נראה לי שיהיה הפרש של יותר משבועיים בין פרק לפרק (למען האמת תכננתי להעלות את פרק נ"ה היום, אבל זה פרק טעון רגשית והרגשתי שאני רוצה עוד קצת זמן בשבילו).

בעיני, ספר שמיועד למבוגרים - אמור להמכר בצורה שתוודא במקסימום האפשרי - שהספר אכן יגיע לידיים של מבוגר.
מה שיקרה אח"כ, זה כבר לא בשליטה שלך.

צודקת. אבל ההתלבטות שלי הייתה אם זה יכול בכלל להוות בעיה לבנות שמונה עשרה ומטה. כי התוכן כן נקי ב"ה, רק הנושא רגיש.

 

[eli7123]

תודה רבה, כיף לקרוא. אני יודעת שזה יכול להיות מתיש, אבל לצערי כרגע אין אפשרות לקרוא את הסיפור בלי לעבור את כל התגובות.

תודה רבה! שמחה לקרוא. מקווה שלא תצטרכי לחכות הרבה זמן כי נותרו כמה פרקים בודדים ובעיקרון לא נראה לי שיהיה הפרש של יותר משבועיים בין פרק לפרק (למען האמת תכננתי להעלות את פרק נ"ה היום, אבל זה פרק טעון רגשית והרגשתי שאני רוצה עוד קצת זמן בשבילו).

תכלס,
אני כן חושבת שאת יכולה להוציא את זה כספר שכתוב מאחורה מבוגרים ונמכר בכל חנות חרדית
יתכן שתצטרכי לעדן מעט חלקים מסוימים----
שיהיה (בעיני כבר עכשיו...) בצורה שלא תעודד בריחה מהבית, שנערה שתקרא את הספר תבין בצורה מאד ברורה ששווה לה לעשות משהו עם החיים שלה ולא להרוס אותם....
זאת הנקודה לדעתי....

ובנוגע לתכנים שאנשים לא יאהבו שהילדים שלהם יקראו---
יש כאלו שלא מרשים לבנות שלהם לקרוא ספרים חרדים רבים (אני לא אנקוב בשמות... אבל באמת ספרים קלאסיים....)עד אחרי החתונה....
ובודקים כל ספר חרדי האם הנער/ה שלהם יכולים להציץ עליו...
(אני מדברת על כל ספר שיש שם בני זוג עם שיח ביניהם... או ספרים על מחלות נפשיות.... אפילו דיכאונות... והפרעות נפשיות כגון אישיות גבולית/נרקסיטית... )
אז לאותם אנשים, יהיה גם ספר נוסף לבדוק ואולי להגיד "לא"...

לדעתי פשע לא להוציא כזה ספר מדהים לאור בצורה נגישה,
והפוך,
זה יכול להיות הכי מותאם לנוער בעולם,
רק קצת לחשוב על מסרים מסוימים שלא יועברו בטעות....

באמת עבודה מדהימה עשית
לדעתי הספר יצליח מאדד
הצלחות!!!!!!