סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

45

חיידק טורף.

שש עשרה שנים לפני.
הים התיכון. 8.6 מיילים ימיים מנמל תל אביב.


-

המראה שנשקף מהסיפון העליון של ספינת הפאר, היה מרהיב. מעורר השראה.

קרני השמש צבעו את גלי הים בצבעי אדום וזהב, צבעים של שעת בין ערביים. תנועת הגלים הייתה רכה, והצפייה בה עוררה אוטומטית תחושה נעימה של שלווה.

בפינת הישיבה שהייתה ממוקמת בסיפון העליון – כמה מטרים מעל לפני המים, היה מזג האוויר נוח במיוחד. השעה הייתה מאוחרת יחסית, כך שחום השמש כבר נשבר. רוח קלילה נשבה, מרפרפת על פניו של ליאוניד, מבדרת את רעמת השיער הכהה שלו, שיער שבשלב הזה – עוד היה במלא יופיו, למרות שניתן היה לזהות בו אזורים דלילים יחסית, כאלו שהעידו על ההתקרחות הקרבה.

הרקע היה מושלם, הנוף הפתוח עורר תחושה של רעננות קלילה, האווירה הזמינה שיחה ידידותית ומועילה. קשה היה למצוא מיקום נוח יותר לקיום פגישת עסקים, ודווקא משום כך – היה משהו מאוד בלתי נעים באוויר, תחושה של מתח בלתי מוסבר – שהודגשה והועצמה דווקא בגלל הניגוד בין הציפיות הגבוהות, לבין המציאות המאכזבת.

קשה היה לליאוניד להבין את התנהגותם של שלושת הגברים האחרים שנכחו בפגישה. קשה היה לו לפענח את טיב הקשר ביניהם, ואת הסיבה שבגללה הם משדרים עוינות כה גדולה זה כלפי זה. דומה היה שלנוכחים האחרים בפגישה יש עבר משותף, ואם לשפוט על פי הנראה לעין – הרי שההיסטוריה הבלתי ידועה של השלושה – רחוקה הייתה מלהיות ידידותית. לאור כך – קשה היה יותר מכל, לנסות ולנחש מה הביא את השלושה להיפגש סביב שולחן אחד, ומה התכלית הרצויה לשמה הסכימו השלושה להיפגש – כאשר כבר ברגעים אלו, עוד לפני שנאמרה מילה אחת משמעותית, דומה היה כאילו האירוע עומד על סף פיצוץ.

אם ציפה ליאוניד לקבל במהרה תשובות על שאלותיו, הרי שהוא התבדה. הנוכחים האחרים בפגישה לא מיהרו לשום מקום, כך שבינתיים – מלבד מילות הפתיחה שכללו ברכת שלום הדדית רפה, לא נאמרה עדיין ולו מילה אחת נוספת על ידי מי מבין הצדדים. ברגעים אלו, היה כל אחד מכונס בעולמו שלו, עד שלרגעים דומה היה כאילו נכפה עליהם המפגש. כאילו היה כל אחד מהם מעדיף להיות בכל מקום אחר, ולא כאן – לצד הנוכחים האחרים.

דומה היה שהשלושה מסוגלים היו לשבת כך, בדממה מוחלטת, כאשר כל אחד מהם מנותק לחלוטין מן המתרחש בסביבתו, ללא כל הגבלת זמן - אילולי הופיע על סיפון הספינה מלצר לבוש חליפת מלח מגוחכת, שהחזיק בזהירות בשתי ידיו מגש עמוס פירות חתוכים בשלל צבעים. איכשהו, דומה שהופעתו של המלח גרמה לשלושת הגברים להתנתק ממחשבותיהם, שכן כולם הביטו בו בהבעה מתרעמת, כאילו כעסו על כך שהסיח את דעתם מהמתרחש בדמיונותיהם. המלצר נראה מבוהל, דומה היה שהוא מתקשה להתרכז ולפסוע פסיעות יציבות על הסיפון המתנדנד, כאשר המבטים כולם מופנים רק אליו. בניסיון לשפר את הרגשתו של המלצר, שלח אליו ליאוניד חיוך מעודד, אולם המלצר הסיט מיד את מבטו – כאילו היו חיוכים מעין אלו למורת רוחו.

איכשהו, הסתיימה לבסוף הסיטואציה המביכה. המגש ניצב על השולחן, ובדרך פלא – היו הפירות עדיין מסודרים עליו, ולא מפוזרים על רצפת הסיפון. ברגע בו נעלם המלצר מן השטח, נדמה היה שניתן האות, ולראשונה מאז החלה הספינה לנוע – הבינו המשתתפים כולם שאם הם מעוניינים להשיג משהו מהפגישה - עליהם לתקשר זה עם זה.

הראשון שפתח את פיו כדי לדבר היה נמרוד. ״אתה יכול לאכול,״ הוא אמר, ומבטו התמקד בכיפה הקטנה שעל ראשו של קצין המשטרה, עמיקם. ״זה כשר״.

קצין המשטרה השיב לו מבט קר כקרח. ״אני יודע״. הוא אמר, ונימת קולו הייתה אירונית משהו, כאילו הוא סבור שהייתה שגיאה בהבהרת המידע, משום שהוא מובן מאליו – או משום שמדובר באמירה שאינה ראויה להיאמר בפורום מעין זה, מסיבות של צנעת הפרט. ״לצערי,״ הוא המשיך, מדגיש את המילה האחרונה, ״התיאבון שלי ממני והלאה. אני מודה לך, אבל אני כנראה אסרב״.

היה משהו דרמטי מדי באמירה, כאילו הייתה חשיבות גדולה במיוחד לסירוב של קצין המשטרה לטעום מהכיבוד. גם תגובתו של נמרוד, הייתה נראית לליאוניד מופרזת, לא ברור אם משום שבאמת נפגע מהסירוב, או שהייתה זו הגישה של קצין המשטרה – שגרמה גם לנמרוד לראות את הדברים בפרופורציות גדולות ממה שהם באמת. כך או כך, בעיניו של נמרוד היה זיק של כעס. הוא נטל באצבעותיו קצה של פיסת סברס. ״כרצונך,״ אמר. ״אני רואה שהרבה דברים השתנו מאז נפגשנו לאחרונה״.

קצין המשטרה הנהן בראשו בהסכמה. ״אכן,״ הוא הגיב מיד, ״הרבה דברים השתנו, דברים מהותיים יותר מחיבה לפירות, או מסגנון לבוש. אתה בטח מבין את זה, נמרוד. הרי גם אתה השתנית, לא פחות ממני – ואולי אפילו יותר״.

מאחר וליאוניד ראה את עצמו כמי שבקי בשפה העברית, ומאחר ועל פי יכולת השיפוט שלו – לא כללו המילים שהשמיע קצין המשטרה שום מילת התגרות או קנטור, קשה היה לו לפענח את התגובה של נמרוד, שניסה אמנם לשמור על קור רוח – אבל לא ניתן היה לפספס את העווית שחלפה על פניו. עווית זועמת, אולי פגועה, עווית שהיה בה משהו מעורר דאגה, כאילו חשף נמרוד כלפי חוץ רצון אכזרי במיוחד שהיה מוסתר בתוכו.

רגע אחד בלבד החזיקה ההבעה המרתיעה מעמד על פניו של נמרוד. במשנהו, התגלתה יכולת האיפוק של האיש במיטבה. תוך רגעים ספורים שבו תווי פניו של נמרוד לצורתם הטבעית, ולמרות שהם עדיין הביעו קשיחות מסוימת – קשה היה למצוא בהם סימן לעוצמת הרגש שעוררו בו מילותיו של קצין המשטרה.

רק כאשר הצליח נמרוד להשתלט על עצמו באופן מוחלט, לפחות במה שנוגע לביטוי החיצוני של המתחולל בתוכו, הוא הרשה לעצמו להגיב. ״אתה חושב שאתה טוב ממני?!״ הוא שאל בנימה ארסית, וקולו הביע – יותר מכל רגש אחר, בוז תהומי. ״אתה חושב שהמדים הנלעגים שאתה לובש, יחד עם הסמלים המטופשים שאתה ויתר חבריך מאמינים בהם, ישכנעו אותי? אותי?!״ את המילה האחרונה הוא סינן בתיעוב, עד שהצליל שלה היה קרוב יותר ליריקה מאשר לדיבור.

למרות המילים הקשות, דומה שקצין המשטרה נותר שלו לגמרי. ״אני לא יודע,״ הוא השיב ברוגע לשאלתו של נמרוד, כאילו הייתה זו שאלה לגיטימית שנשאלה מתוך רצון לקבל תשובה כנה. ״אתה שואל אם זה עושה אותי טוב יותר?! לי עצמי אין תשובה. אני רוצה להאמין שכן. מה שברור זה, שאתה – ללא כל ספק, סבור שהתשובה היא חיובית. אחרת, אני לא מוצא שום סיבה שתגרום לך להגיב כמו שהגבת״.

לרגע אחד, דומה היה שהפגישה עומדת על סף פיצוץ. שני הגברים הביטו זה בזה, ונראה היה – שאם הייתה להם היכולת להשמיד זה את זה רק באמצעות מבטים חודרים, הרי שכל אחד מהם היה עושה זאת ללא כל ספק. היכולת של ליאוניד להגיב במצב הנוכחי, הייתה מוגבלת עד בלתי קיימת. הוא היה בפניקה אמיתית, ומחשבותיו עסקו רק בשאלה – כיצד הוא יוכל להימלט מסיפון הספינה, במידה והעימות בין השניים יתפתח לדו קרב של ממש, כזה שאינו מתבטא רק במבטים ובמילים קשות.

למזלו של ליאוניד, הוא לא היה הצופה היחיד מן הצד. ממולו, נע המשתתף הרביעי בפגישה, זה שעד כה הייתה נוכחותו בלתי מורגשת, והתרומם ממקומו. מבלי להתבלבל, הוא מחא כף אל כף בחזקה, גורם לשני היריבים – שלא היו מוכנים לקראת הצליל הפתאומי, לסובב את פניהם בהפתעה.

על פניו של הצעיר הייתה הבעה מותשת שלא הלמה את גילו, הבעה שהעלתה אצל ליאוניד דימוי של אב שנאלץ להפריד בין שני אחים סוררים. לרגע אחד קפא הכול, וליאוניד היה בטוח ששני היריבים עומדים להפנות את מלא עוצמת הזעם שלהם – כלפי הצעיר, שהתנהגותו העידה על ביטחון עצמי בלתי מוגבל מצד אחד, אבל גם על עזות מצח לא שגרתית.

היה רק רגע אחד שבו סבור היה ליאוניד שהצעיר עומד לשלם ביוקר על ההתנהגות שלו, שכן ברגע הבא – פתח הצעיר את פיו. ״נמרוד, עמיקם,״ הוא פתח בנימה סמכותית. ״קצת פוקוס, חברים!״

הדממה עדיין נשמרה, כך שלצעיר הייתה הזדמנות להמשיך וליהנות ממלא תשומת הלב. ״בואו נסכם״. הוא מיהר לומר, נימת קולו נינוחה יותר. ״נמרוד, עמיקם, אני מבין שזאת פגישה ראשונה אחרי הרבה שנים, ויש הרבה פערים לסגור. אני לגמרי מקבל את זה, אבל אתם מכרסמים בזמן של הפגישה, וזה לא מקובל עליי.

״אם תרשו לי להציע הצעת פשרה, אני מציע לכם ערב על חשבוני בכל מסעדה שתבחרו, ערב שבו תוכלו להמשיך בלי שום הגבלת זמן את כל היופי הזה. אפשר אפילו למתג את האירוע: בשרים, יינות וזיכרונות. אתם תוכלו לשבת שעות כמה שתרצו, לגשר על הפערים ביניכם, לדבר על אירועי עבר, או אפילו להתקוטט זה עם זה, בצורה מסודרת ותרבותית כמובן. את הפגישה הזו, אני עדיין רוצה לשמור בעבור הנושא העיקרי שלשמו התכנסנו. אני מזכיר שהיה צורך בהרבה מאוד מאמץ כדי שזה יקרה בצורה חוקית ומאושרת כמו שעמיקם דרש, ואם לא תהיה כאן פריצת דרך – אני לא רואה עוד פגישה כזו בעתיד הקרוב. בקיצור: אין לנו הרבה זמן פה, אז איך אומרים בספרדית... בומבה לה ויסטה״.

לרגע אחד הייתה שתיקה, ואז עלה מבט מבוהל על פניו של הצעיר, והוא מיהר להסב את מבטו אל עמיקם – שנראה כמו מי שמתכוון לומר משהו. ״אני יודע שאין כזו מילה בספרדית, או שיש אבל זה לא קשור לסיטואציה,״ מיהר להבהיר, מקדים את עמיקם בשבריר שניה. ״אתה אולי לא מכיר אותי, אבל אני חייב להזהיר אותך עוד לפני הכול, שאני כולי סלנג אחד גדול. או אם תרצה את זה מתורגם לשפה שאתה אוהב – אני עגה גדולה, חתיכת עגה ענקית שהתחביב שלה הוא לספר גוזמות בשפה עילגת. בקיצור,״ הוא שב לדבר בנימה טבעית, ״תתייחס לתוכן, לא למילים, כי אנחנו לא נגמור פה הלילה״.

היה משהו בשטף המילים של הצעיר - אולי המהירות בה הן נאמרו, אולי עומס החומר שהצטמצם למשפטים קצרים כל כך, אולי המעברים החדים בין רצינות להומור, בין חדות לילדותיות, בין טיעונים הגיוניים ללהג חסר משמעות – משהו מכל אלו, ואולי כל התכונות יחדיו, הפכו את המשפטים הבודדים לכאלו שלא ניתן להגיב להם מידית. כאילו נדרש המוח לעבד תחילה את המידע, לברור מתוכו את שורות המידע הרלוונטיות, ורק אז – להכין עבורן תשובה הולמת. מדהים היה לגלות, עד כמה היה בכוח המילים כדי להשפיע על שני הגברים שרק לפני כמה רגעים נראים היו כמי שעומדים לפתוח בתגרה אלימה. ממקומו מסוגל היה ליאוניד לראות את קצין המשטרה, שעל פניו לא הייתה כעת שום עוינות, אלא רק השתוממות. ״מי זה הבחור הזה?!״ הוא שאל את נמרוד, והיה משהו מאשים בקולו – כאילו חשד שהייתה מזימה אפלה כלשהי מאחורי דבריו של הצעיר. ״מאיפה הוא מכיר אותי, ומאיפה הוא יודע איך אני מדבר, אם אני בחיים לא ראיתי אותו?!״ הוא הביע פליאה מוחלטת.

על פניו של נמרוד הייתה הבעה יהירה, ניתן היה לזהות בה משהו גאה, כאילו הייתה לנמרוד בעלות מסוימת על הכישרון הייחודי של הצעיר. ״זה ראובן,״ הוא מיהר להציג את הצעיר. ״כרגע הוא מנהל את הסניף שלי בנתניה, אבל אני צופה לו עתיד קצת יותר מפואר. ראובן הוא הנציג שלי, הוא זה שקיים את המגעים, והוא זה שעתיד לבצע אותם – בתקווה שנגיע להסדר מסוים במהירות האפשרית״.

אלו היו מילים סתומות, כאלו שלא ניתן היה להבין את המשמעות שלהן מבלי להקדים אליהן אי אילו ידיעות נחוצות. ליאוניד רצה להבין יותר, לקבל מידע מקיף על נושא הפגישה, אבל נדמה היה – שאף אחד מן המשתתפים האחרים אינו מתעניין בו יתר על המידה.

למרבה הפתעתו של ליאוניד, התברר לו מהר מאוד – שדווקא יש מי שהבחין בחוסר ההתמצאות שלו בפרטים, וככל הנראה – לא מצאו הדברים חן בעיניו. ״תעצרו רגע,״ קרא ראובן, עיניו מביטות היישר אל העמדה בה ניצב ליאוניד. ״אתם רצים מהר מדי. עורך הדין לא בקי בפרטים, ולדעתי – אם אתם מעוניינים בייעוץ משפטי נכון, אתם תהיו מוכרחים להתחיל מהתחלה. להסביר את הכול״.

המבטים הופנו באחת לעבר ליאוניד, ותחושה נעימה של חמימות התפשטה בתוכו, תחושה של הכרת תודה כלפי הצעיר – שלא רק דאג לו, אלא גם עשה זאת באופן הנכון ביותר, כזה שממתג אותו כאיש מקצוע, ולא כטרדן שיש צורך לספק את סקרנותו על חשבון הזמן המתקצר של הפגישה. ״אהמ...״ הוא מצא את עצמו מכחכח במבוכה. ״נכון... כלומר, מה שאמרת...״ הוא מצא את עצמו מתגמגם. ארכו לו כמה רגעים עד שהצליח להשתלט על עצמו. ״כמו שהבחור כאן אמר,״ הוא פתח בנימה של חשיבות, ״כדי לספק לכם את ייעוץ משפטי הולם, אני מוכרח להיות בקי בפרטים. אני יודע שהזמן שלכם יקר, ובכל אופן אני אעשה כל מה שביכולתי כדי למלא את תפקידי על הצד הטוב ביותר, אבל חשוב שתדעו – שכמה רגעים עכשיו, עשויים לספק לכם הרבה מאוד שקט בעתיד״.

ממולו, הביט בו נמרוד בעיניים חודרות, ידיו שלובות ברישול, הבעת פניו מהורהרת. במשך כמה רגעים נראה נמרוד כמי שמתלבט כיצד לפעול, קשה היה להבין מה צדדי ההתלבטות שלו - אולם לבסוף, עלה מבע החלטי על פניו. ״בסדר״. הוא אמר קצרות. ״אני אדבר, אבל זאת לא תהיה ישיבה של פטפוטים והעלאת זיכרונות. אני מתכוון לומר מה שחשוב, את כל השאר אתם מוזמנים להשלים אחר כך, על חשבון הזמן הפנוי שלכם.

משמאלו שמע ליאוניד את קצין המשטרה אומר: ״זה בדיוק מזכיר לי...״ נמרוד הסיט את עיניו, נועץ מבט חודר בקצין המשטרה. ״דיברתי אליך״. הוא אמר בחדות. ״זה לא משחק אסוציאציות. אם אני טועה – תתקן. אם לא – תשמור על דממה״.

הייתה שתיקה בלתי נעימה. שוב שתיקה. ליאוניד התאמץ להישאר מרוכז.

״לפני הרבה מאוד שנים,״ פתח נמרוד בלי שום הקדמה. ״כאשר הייתי עוד עולה חדש בארץ, החליטו הוריי – שמאוד לא היו מרוצים מהחינוך כאן בארץ שלא תאם את הסטנדרטים האירופאים שלהם, לשלוח אותי ללמוד בחו״ל.

״מכיוון שהם היו אמידים, והיו להם קשרים טובים במקומות הנכונים, הם הצליחו איכשהו לדחוף אותי לאחת האוניברסיטאות הטובות בעולם – אוניברסיטת ניו יורק, שם התחלתי ללמוד מנהל עסקים, תחום שאף פעם לא באמת משך אותי, אבל ההורים הרגישו שאני לא אוכל להתקיים בלעדיו.

״הזיכרונות שלי מהימים ההם – רחוקים מלהיות מאושרים. שנאתי את התחום, העיסוק במאזנים ובמספרים – גרם לי תסכול תמידי. אהבתי את האמנות, את החשיבה העמוקה, את היכולת להשפיע. הייתי מוכן לתת הכול כדי לשנות את התחום שאותו בחרו בעבורי. קינאתי קנאת מוות בסטודנטים שלמדו פילוסופיה, פסיכולוגיה, פיזיקה, או כל תחום אחר שיש בו מחקר. העבודה הטכנית שיעממה אותי, עד שהרגשתי כל בוקר כאילו מדכאים את הרצון שלי לחיים, לחירות.

״בשלב מסוים, התחלתי לחשוב על רעיונות שבאמצעותם – אוכל לממש את השאיפות שלי, מבלי שהלימודים האינטנסיביים יפריעו לי. אספתי סביבי כמה סטודנטים, שזיהיתי ככאלו שניתן יהיה לתמרן בקלות. תמיד היה לי את הכישרון לזהות את החלשים, שמעוניינים במעמד חברתי גבוה יותר. קלטתי אותם מהר מאוד. את אלו שהתקשו להתגבר על מחסום השפה או על הקושי הלימודי. את אלו שסובלים מנחיתות, מחוסר ביטחון. אספתי אותם סביבי, נתתי להם להרגיש שאני חבר, שאני אדם שמעריך אותם, והם גמלו לי בכפל כפליים. בתקופות המדוברות, לא ביצעתי אפילו מטלה אחת מהמטלות הלימודיות שהייתי מחויב לבצע. הרגשתי כמו מלך, יכולתי לפנות זמן לפעילות שאהבתי – אמנות ופילוסופיה״.

היה משהו מטריד בנימה האדישה בה בחר נמרוד להעיד על ההתנהגות שלו כסטודנט. האופן בו הוא תיאר את הסטודנטים שאסף סביבו – הוכיח שהוא מעולם לא ראה בהם חברים, אלא רק אובייקטים שאותם ניתן לנצל. מצופה היה ממנו להסתייג מההתנהגות שלו באותו הזמן, או לפחות לתאר את הדברים באופן שיתקבל טוב יותר באזני השומעים, אולם דומה היה – שנמרוד אינו רואה כלל סיבה להתנצל על האופן בו הוא התנהל. על פי תנועותיהם של הנוכחים האחרים בפגישה, במיוחד קצין המשטרה, דומה היה שגם הם לא חשו בנוח עם הדברים, אולם אף אחד מהם לא אמר דבר, וליאוניד בוודאי לא ראה את עצמו בעמדה שמאפשרת לו להעיר לבוס הישיר שלו.

״בצורה הזו,״ המשיך נמרוד, ״התנהלו הדברים די הרבה זמן. למעלה משנה וחצי. החריקות התחילו בסוף השנה השלישית ללימודים. העובדה שאני איני מתפקד כראוי, בזמן שהציונים שלי הם מהגבוהים בשכבה – העלה חשד אצל הצוות הבכיר, ואלו החלו לעקוב אחריי באופן שחייב אותי להתאים את עצמי למסגרת. למרות שניסיתי לעשות רושם טוב יותר מבעבר, כנראה היה זה מאוחר מדי. הפעילות האמיתית שלי דלפה לאחראים, ולמרות שלא היו בידם הוכחות אמיתיות – הם החליטו לערוך בירור. זומנתי לשימוע מול וועדת המשמעת של האוניברסיטה, כאשר המשמעות הייתה – שאני עתיד להיות מורחק מהמסגרת האקדמית, לכל הפחות הרחקה זמנית. מכיוון שבאותה שעה לא היה לי הרבה מה להפסיד, פניתי לאספסוף שקיבצתי במהלך השנים, והבהרתי להם שאני עתיד להיות מורחק. ציפיתי לכך שהם יפעלו כדי למנוע את המהלך, ומאחר שהם היו מהמצטיינים בשכבה – חשבתי שאם הם יפעילו לחץ, המערכת תיכנע. לצערי, אמנם צפיתי את התגובה שלהם, אבל לא ידעתי כמה היא תהיה קיצונית. האווילים המוחלטים האלו, ארגנו אירוע מחאה אמיתי, שבמהלכו – בוצעו עבירות קשות של השחתת רכוש. הם השמידו יצירות אמנות נדירות שנשמרו במשך שנים באולמות התצוגה שבבניין, והפרסום שהפעולות הללו גררו – גרם לי להיחשף בעל כרחי, למרות ההכחשות שלי, שאף אחד לא רצה להאמין להן״.

התחושה הקשה שקיננה בליאוניד, הלכה והתגברה מרגע לרגע. למרות שהייתה זו עדות על מעשים קיצוניים, פליליים, שנמרוד היה אחראי להם, היה קולו משועמם, כאילו סיפר על אדם זר שביצע את הפעולות הללו. באופן מפתיע, הרגעים היחידים שבהם היה רגש מסוים בקולו – היו אלו שבהם הוא תיאר את הפעילות של השליחים שלו, אלו שעל פי עדותו – פעלו עבורו, וביצעו בנאמנות את המוטל עליהם. אם ניתן היה לחשוב שיש בנמרוד שמץ של חרטה על הנזק שנגרם על ידו בעקיפין, או אפילו על גורלם של השליחים התמימים שהוא ניצל לשם מילוי שאיפותיו, הרי שנימת קולו העידה – שלא רק שהוא אינו חש כלפיהם שום רגש של אשמה, אלא ההיפך – הוא בז להם, כאילו לא הייתה לו מעורבות באירוע כלל.

״כמו שאתה בטח מבין,״ המשיך נמרוד, לא מאפשר לליאוניד להביע את תחושותיו, ״ההנהלה לא הייתה יכולה לעבור על אירועים מעין אלו לסדר היום. הייתי על סף הדחה מהמוסד, אלא שאז – קיבלתי הצעה מפתיעה, כזו שסקרנה אותי – עד שלא הייתי מסוגל לסרב לה. דווקא בזמן שנדמה היה שאפסו כל התקוות, פנה אליי סטודנט – שמעולם לא הכרתי, והציע לי להצטרף למה שהוא כינה ׳תכנית שיקום׳, בעידוד ההנהלה, ובליווי אחד מהמרצים הבכירים בסגל האקדמי.

״הלכתי לפגישה הראשונה של התוכנית, רק משום שלא הייתה לי שום תוכנית אחרת. הפגישה התקיימה באולם הספרייה שבקמפוס בו התגוררתי. להפתעתי, היו שם עוד למעלה מעשרה סטודנטים, שלאחר מעשה התברר – שכולם היו שותפים בעבר במידה כזו או אחרת באירועים משמעתיים קשים, על סף פליליים. ההפתעה הגדולה ביותר שלי – הייתה זהות המרצה שנבחר לעמוד בראש התוכנית. היה זה אחד האנשים שהערצתי הרבה לפני כן. אסטרופיזיקאי בעל שם עולמי, בשם פרופסור קלפטון״.

נמרוד השתתק לרגע, מבטו נע אל קצין המשטרה. דומה היה שהזכרת שמו של הפרופסור הציתה אצל שניהם זיכרון משותף, שכן הם הביטו זה בעיניו של זה, כאילו התפתחה ביניהם תקשורת בלתי מילולית, שהתבססה רק על הזכרת שמו של האיש. למשך רגעים ספורים, כאילו נשכחה העוינות בין שניהם, והם הביטו בריכוז זה אל תוך עיניו של זה. לאחר מכן, הסב נמרוד את מבטו, וחזר לדבר.

״כשהתוודעתי לכך שפרופסור קלפטון הוא זה שעתיד להוביל את היחידה שלנו, הופתעתי מאוד. קלפטון מעולם לא נחשב לאיש חינוך, ופעילותו הייתה בעיקר בתחומים מדעיים שאין להם כל קשר לתחום של שיקום עבריינים. למרות זאת, ואולי דווקא בשל העובדה הזו, הסכמתי להישאר בקבוצה, ואני חושב שעשיתי את הצעד הנכון.

״קלפטון היה גאון. גאון בכל תחום שתרצה. הייתה לו יכולת ניתוח בלתי אנושית, יכולת ניתוח של מחשב. כבר ביום הראשון שלי בקבוצה, הוא הצליח לשכנע אותי שטעיתי. הוא הצביע על הנקודות המדויקות שבהן שגיתי, והבהיר לי מה היה נכון לעשות. ישבתי אתו במשך שעות, הרבה אחרי השעות הרשמיות שנקצבו לנו יחד במסגרת הקבוצתית. האזנתי לכל מילה שלו, והשתכנעתי. לא הייתי חושב לעולם שמישהו ישכנע אותי שאני טועה, אבל בשבילו – הסכמתי להודות שטעיתי. מאותו היום ברור היה לי, שהמדריך שלי לחיים – הוא פרופסור קלפטון״.

מן הצד השני של השולחן נשמע כחכוח, ועל פניו של נמרוד עלה חיוך לעגני. ״אם אני לא טועה,״ הוא אמר, ״ידידי הבוגדני מעוניין לתקן כמה מהתיאורים שלי על אודות קלפטון. במוקדם או במאוחר אתה תיחשף ממילא לדיבורי ההבל האלו, דיבורים שנועדו להכשיר את הבוגדנות, את החולשה, את הפחד מפני האמת – שקלפטון היה המייצג הנאמן שלה. את השקרים הללו אתה תשמע עוד, אז כדאי שתיחשף לזה כבר עכשיו. קדימה, עמיקם, ספר לבחורצ׳יק שלנו על קלפטון, מנקודת מבט של בוגד עלוב, כפוי טובה וחסר חוט שדרה״.

אם נפגע קצין המשטרה ממילותיו הבוטות של נמרוד, ומן הדרך בה בחר נמרוד להציג אותו, הרי שהדבר לא ניכר עליו בשום דרך. הוא נראה בטוח בעצמו, מבטו היה ממוקד בעורך הדין, ובמפתיע – הוא לא הביט אפילו לשבריר שנייה אל האיש שהפנה לעברו את הביטויים הקשים. ״לפני הכול,״ פתח קצין המשטרה, ״אני אציג את עצמי. אני פקד עמיקם טהרני, בתפקידי – אני אחראי על מחלק הזיהוי הפלילי בתחנת המשטרה באשקלון. הסיבה שאני כאן, היא הוראה ישירה שקיבלתי מהממונים עליי. לטענתם, אחד הפושעים המפורסמים במדינה, היעד המרכזי של כמה תחנות משטרה באזור המרכז, פנה אליהם והבהיר להם שהוא מתכוון לחזור למוטב. הפושע המדובר הציע להם מידע בעל ערך בלתי נתפס, כאשר בתמורה הוא דורש חסינות מהעמדה לדין.

״דעתי הייתה, שאין להסכים בשום פנים ואופן לפגישה עם שרץ מהסוג הזה. אולם אף אחד לא שאל לדעתי, והחלטות מעין אלו מעולם לא היו בהגדרת תפקידי. עם זאת, העניינים התפתחו, כאשר השרץ המדובר – נמרוד גואטה שמו, הודיע דרך המתווכים, שהוא אינו מעוניין להיפגש עם אף אדם ממשטרת ישראל, חוץ ממני״.

תוך כדי שעיניו של ליאוניד נפערות בהפתעה, הסב עמיקם את פניו לעבר נמרוד, בעיניו היה כאב אמיתי. ״חשבת בוודאי שאני אתחשב בידידות שהייתה בינינו בעבר, בעובדה ששנינו חלקנו את אותו חדר מצחין ואת אותן דעות מטופשות, בשביל שאחלץ אותך מעונש על המעשים הנוראיים שעשית. חשבת בוודאי, שאם תשתמש בקסם שלך, ותזכיר לי את הרגעים ההם – אני אשנה את דעתי עליך, ואני אפעל לטובתך. אם חשבת ככה – אתה טועה טעות חמורה. הכרתי אותך כבר אז, נמרוד. ידעתי מה אתה. ידעתי איך הצלחת לתמרן את כולם עבור התכלית הראויה בעיניך, עבור מילוי תאוות השליטה המטורפת שלך״.

עמיקם רצה להמשיך, אבל נמרוד לא אפשר לו. ״אתה בוודאי שואל את עצמך,״ הוא פנה ישירות אל ליאוניד, כאילו עמיקם אינו ראוי להתייחסותו הישירה. ״אתה בוודאי שואל מה רוצה הקצין הזה, ועל מה הוא מדבר, אז כדאי שנבהיר כאן נקודה אחת – כדי שעמיקם לא יבסס כאן את הנרטיב שלו, כדי שהוא לא יצליח לשכנע אותך – במה שהוא עצמו אינו משוכנע בו.

״חשוב שתדע, לפני כל דבר אחר, שבקבוצה של קלפטון היו שבע עשרה סטודנטים מלבדי. לכולם היו תכונות אופי משותפות, תכונות שפרופסור קלפטון וידא באופן מוחלט לפני שהוא הסכים לקבל עוד מצטרפים לקבוצה. כולם היו שאפתנים, כולם היו בעלי אישיות בלתי יציבה, וכולם היו אחראים – במידה כזו או אחרת, לפשעים שהתבצעו על ידם.

״מתוך הקבוצה, היו כאלו שביצעו פשעים קלים, כמו אלו שאני ביצעתי, והיו כאלו שהיו אחראים לפשעים הרבה יותר חמורים, אלא שמסיבות מסוימות – קשה היה להפליל אותם. כולנו היינו באותה סירה, כך שאיכשהו – סבלנו אחד את השני, למרות החסרונות. אולם היה בינינו אחד שכולנו התקשינו לראות בו אדם מן השורה, אחרי ששמענו מה היה הפשע שבגללו הוא נשלח אל הקבוצה של קלפטון. אני זוכר איך רעדתי כשהבנתי עם מי אני מסתובב במסדרונות החשוכים של הפנימייה, אני זוכר שלא הייתי מסוגל לישון מפני החשש ממה שהבחור ההוא מסוגל היה לעולל לי.

״בזמן ההוא, עוד האמנתי בשיקום. עזרתי לסטודנט הצעיר להשתלב בקבוצה, אפילו המצאתי בעבורו את הכינוי הקבוע שלו – כינוי שהיה מעין מסורת שהנהיג קלפטון. היינו קוראים לו ׳החיידק הטורף׳, כי הוא למד במגמת ביולוגיה. אבל הוא בוודאי כבר אינו זוכר את הכינוי הזה, כי מהר מאוד הוא ביקש שנקרא לו בשם האמיתי שלו.

״השם שלו, מאז ועד היום, הוא עמיקם טהרני״.​
 
סקר על אודות פרק 45 - חיידק טורף.
בפרק הזה, עשיתי משהו שהבטחתי לעצמי שלא אעשה. משהו, שכקורא - שנאתי עד בלי די, ולמרות זאת - העלילה דחקה אותי לשם, ולכן - למרות התיעוב העצמי, ניסיתי להקל כמה שיותר על הקורא, ואפילו למצוא את הנקודות שבהם הסוג הזה של הכתיבה עשוי לסייע לי.
אני מדבר על החזרה אחורה בזמן.
אף פעם לא אהבתי את הטכניקה של סיפור שחוזר אחורה, ושוב אחורה, אל העבר הרחוק. אני ממש לא מחבב את הצורך להביט כל פעם אל כותרת המשנה, ולמצוא את התאריך והמיקום.
הסיבות שגרמו לי לשנות את דעתי הן מגוונות. זוהי גם העלילה, שמחייבת פגישה קצרה יחסית עם הדמויות המתוארות בפרק כאשר הן עוד בצעירותן, זהו גם המונולוג של נמרוד - שלא ניתן היה למצוא לו מקום בהווה, וזו בעיקר העובדה - שלא ניתן היה לדחוס כמות כה גדולה של מידע בתוך הסצנה הקצרה שבה ליאוניד משתף את אלישע במידע. הייתי מוכרח לתאר את התיאורים דרך העיניים של ליאוניד, כדי שאוכל מצד אחד לשתף את הקוראים במקסימום האפשרי, ועם זאת - לשמור על מצב שבו ליאוניד רשאי לסנן כמה שהוא רוצה, ולשתף את אלישע רק בתמצית של התמצית.
אחרי שכבר קיבלתי את ההחלטה (זה לא היה עכשיו אלא לפני כמה פרקים, כאשר החלטתי על האופן שבו ארצה להציג לקוראים את המידע בצורה הטובה ביותר, ואהבתי את הדיסוננס בין הלחץ של ליאוניד על הגג בסוף הפרק הקודם - לבין הרוגע של הגלים בפרק הנוכחי, כאשר אנו חודרים אל הזכרונות של ליאוניד), חשבתי מה בכל זאת אוכל להשיג באמצעות החזרה הזו בזמן, והיו כמה נקודות שארצה את התייחסותכם אליהן:
א. כיף. היה ברור לי, שאי אפשר לחזור בזמן וגם לייגע. מלכתחילה כיוונתי למושב של כמה דמויות איכותיות, שעמיקם - למרבה המזל, הוא לא הדומיננטי שבהם, ובכל פעם שהוא מנסה לדבר, הוא מושתק על ידי דמות אחרת.
ב. העמקת הדמויות. אחרי הפרק הזה, אנחנו בוודאי מבינים קצת יותר מי היה עמיקם, ואילו סודות אפלים הוא הסתיר תחת החזות של הבדחן המייגע. הסודות הכמוסים ביותר עוד לא התגלו, אז יש למה לחכות.
ג. נמרוד. היתרון, ללא כל ספק, הוא היכולת להציג את נמרוד - הדמות שתמיד ברקע אבל עוד לא הייתה במרכז מעולם. ההצגה שלו בלולה עם ההיסטוריה שלו, של עמיקם ושל קלפטון, והעובדה שהוא צעיר והרבה פחות מרושע, מאפשרת לבנות את הדמות שלו כראוי.
כמובן, פגמי האישיות שלו ניכרים היטב. האופן בו הוא משוחח על חברי עבר, האופן בו הוא רואה את העולם, ואפילו הגסות בה הוא מתנסח כלפי עמיקם.
ד. ליאוניד. האיש שכמעט ולא הכרנו, הולך ומתגלה כאחת הדמויות המסתוריות ביותר. בפרק הזה, הוא כמעט מתעלף ממבט של נמרוד בלבד, והמוסריות שלו די בולטת. קשה להבין איך נהיה ממנו מה שנהיה.
יש עוד הרבה, אבל זה מספיק לעת עתה. אז כעת לעניין עצמו - הסקר.
השאלה היא, כצפוי, האם לדעתך החזרה אחורה בזמן פגעה ברציפות העלילה ובמתח שלה, או ההיפך חלילה.

א. אהבתי, אבל לא הייתי רוצה להמשיך עם זה עוד הרבה. תסיים את זה מהר, ונחזור לעניינים - הצבע ׳תודה׳.
ב. דווקא לא היה כל כך רע. מסקרן לשמוע אילו עוד גילויי עבר יתגלו וישפיעו על העתיד - הצבע ׳וואו׳.
ג. על מה אתה מדבר?! רק עוד מהסוג הזה - הצבע ׳שכוייח׳.
ד. היה לא משהו. מקווה שהעונש הזה ייגמר מהר - הצבע ׳עצוב׳.
ה. חוויה קשה. ממש הורס. הצבע - ׳כועס׳.
ו. אני זורם. קח את זה לאן שבא לך. הצבע - ׳צוחק׳.
הצביעו והשפיעו. זכרו - תגובות איכותיות מעודדות את הכותב ומביאות פרקים בתדירות מהירה יותר.
 
ב"ה

פרק מעולה. החזרה לעבר היתה הדרך הכי נכונה להציג את המידע, כמו שכבר הקוראים הרגישו בפרק הקודם - שזה לא ייתכן שליאוניד נתן את המידע על הגג שאותה סיטואציה מטורפת.

אחרי 45 פרקים, אני רואה קו מאחד בבניית הפרקים. הם מתחילים בתיאורים, ההתחלה לפעמים קצת ארוכה (אולי אפילו מתישה) ואז הפרק הולך וצובר תאוצה עד שהסוף שלו מגיע ל130 ודופק את הברקס של החיים, עם השורה האחרונה בפרק.
זה מבנה מעניין, אבל לדעתי כן יש קצת מה לשפר בהתחלות של הפרקים, כמעט בכל פרק אפשר לקצר את ה5-6 פסקאות הראשונות לאחת.
יש בזה יופי מסויים, זה מכניס לאווירה, אבל לדעתי זה מתאים יותר בסיפור בהמשכים - כשבכל קריאה אנחנו צריכים להישאב מחדש לסיפור, אבל לא בטוח שזה יעבוד טוב בספר.

בפרק הזה יש יותר מידי פעמים שיש הסבר 'מאכיל בכפית' על נימת קולו של נמרוד, ארסית-בוז תהומי-תיעוב-לעג ועוד. אולי אפשר להמיר חלק בתיאורים אחרים או בפעולות, כמו גבה מתרוממת, שיעול, חצי חיוך, פזילה - לא משנה מה, אבל לדלל את תיאורי נימות הקול.

עוד משהו - יש הרבה שקט בתחילת הפגישה, הרבה מבטי עיניים, סיפור על המלח שצועד עם הפירות, שוב שקט... לקורא חסר הסבלנות זה קצת ארוך.

מחכים בקוצר רוח לפרק הבא. הוא יהיה כאן או בנספח? האמת שגם הנספח עומד כרגע בנקודה מסקרנת, מה יהיה בבית של ההוא עם ההקלטה (אליאב?)
תודה על סיפור מעולה!
 
החזרה לאחור היא טכניקה מצויינת, ומצויין שזה נעשה.
אבל היא צריכה להיות מתוחמת מאד. בחרת לחזור אחורה? התחלת, תסיים פה. אל תמרח חזרות נוספות לעבר בעוד נקודות בספר. החזרה צריכה להיות מרוכזת.

אגב, מבחינה עיצובית אפשר לשים פונט אחר בפרקי העבר, וזה משדר יפה את המסר.
 
הודעה על פרק חדש.
כמובן, בנספח. הקישור הוא:
אם הצלחתי לעשות את זה (את הקישור) כמו שצריך, כמובן.
תקראו, תיהנו, חוץ מזה - אתם כבר יודעים מה לעשות...
 
46
אפילה.

המבטים כולם הופנו לעבר קצין המשטרה. אלו היו מבטים כבדים, נוקבים, מאשימים. מבטים שדרשו ממנו תגובה מיידית להאשמות של נמרוד.

היה משהו עצוב בעיניו של קצין המשטרה, כאילו הזכירו לו מילותיו של נמרוד מאורעות שכבר שכח, או שהעדיף להדחיק. ״קיוויתי שתתאפק,״ הוא אמר, על פניו הבעה מאוכזבת. ״קיוויתי שנותר בך עוד מעט יושר, שנותרת נאמן אפילו במעט לידידות שהייתה בינינו. כמו שאני מבין עכשיו – זו הייתה תקווה מוגזמת. אבל אם אתה חושב שאני מתכוון להתחמק או להכחיש, אתה כנראה לא מכיר אותי מספיק״.

קצין המשטרה הטה את פניו, מביט אל תוך עיניו של ראובן חזן הצעיר. ״אני לא מתכוון להכחיש,״ הוא הצהיר, והייתה עוצמה בלתי מוסברת בקולו. ״אני לא מתכוון לשקר. אני לא מתכוון להתחמק. הייתי אדם אחר בעבר, וכמו שנמרוד אמר – עשיתי מעשים שאני לא גאה בהם. הנחמה היחידה שלי היא, שאף פעם לא הצלחתי באמת. הפעולות שלי הסתיימו בכישלון חרוץ, איש לא נפגע מהן. יכולתי לפגוע, יכולתי למחוק חיים של אנשים רבים בגלל טיפשות שלא ידעתי להציב בפניה גבולות. רק מי שחווה פעם כאב של חרטה אמיתית, יוכל להבין עד כמה חשובה בעיניי הידיעה, על פיה – לא הייתי אחראי לפגיעה בחפים מפשע. השארתי צלקות בגופם של אחרים, אבל את הצלקות העמוקות ביותר חרטתי אצלי. בפנים. במקום שבו החתך לעולם לא יגליד, במקום שבו אין תרופה לכאב״.

מילותיו של קצין המשטרה היו אמנם פיוטיות, אולם ניכר היה שהן נאמרות מתוך כנות. משום כך, תגובתו של נמרוד – שהתבטאה בנחרת בוז ארוכה וקולנית, נתפסה אוטומטית אצל ליאוניד כפוגענית, והוא מצא את עצמו מתכווץ – כאילו הייתה הפגיעה בקצין המשטרה מכוונת ישירות אליו.

״אתה משכנע מאוד, עמיקם,״ אמר נמרוד, ולמרות ההתנשאות הברורה בקולו, ונחרת הבוז שהשמיע רק לפני רגע – ניתן היה לקבל את הרושם שהדברים לא נאמרו בציניות. ״אתה משכנע כל כך, עד שאתה גורם לי להרגיש שאתה באמת חושב שעשית שינוי, שהחרטה הפכה אותך לאיש אחר״.

עיניו של עמיקם התרחבו, הוא הביט בהפתעה לעבר נמרוד – כאילו התקשה להאמין שאכן שמע את מה ששמע.

״אתה יודע,״ המשיך נמרוד, ומפתיע היה לגלות עד כמה יכול קולו להיות רך. ״מילים כמו אלו שאמרת, מילים שכמעט וגרמו לי – נמרוד גואטה, להאמין לך, לא יכולות להיות הצגה. לא כאשר מדובר באדם שאני מכיר כל כך, כמוך. מילים מעין אלו, בהכרח נובעות משכנוע פנימי עמוק. אתה מאמין בכל ליבך, שהשתנית. שאתה לא המפלצת שהיית פעם. אתה מאמין בכל ליבך, שעברת בשלום את המעבר מהצד האפל לצד המואר. אתה מאמין בכל ליבך, שאתה ראוי למדים האלו – שבעיניך מייצגים את הטוב, את ההפך מהאנרכיזם שהאמנת בו פעם״.

למשך רגעים בודדים הייתה דממה. עיניו של קצין המשטרה הביטו בנמרוד בריכוז מוחלט, היה בהן ברק מסוים, אור שהאיר את הפנים המיוסרות, כאילו היה קצין המשטרה נאיבי מספיק כדי להאמין שנמרוד מגלה כלפיו אמפתיה אמיתית. ״נכון, נמרוד״. הוא הגיב, ולא ניתן היה שלא להבחין בגאווה שבקולו. ״רק תאמר לי, למה בעיניך מדובר בדבר שלילי?!״

משהו רפרף על פניו של נמרוד. משהו, שלרגע נדמה בעיניו של ליאוניד כאותה הבעה חסרת אנושיות אותה הוא ראה לפני כן על הפנים המסותתות. המבע היה שם לשבריר שנייה ונעלם, כך שליאוניד מסוגל היה להתעלם ממנו, מתוך מחשבה שמדובר בעווית בלתי רצויה, או שהיה זה רק תעתוע שבטעות נדמה לו כמו אותה הבעה מאיימת.

״זו טרגדיה...״ לחש נמרוד, והצליל בו נאמרו המילים – העלה אוטומטית במחשבתו של ליאוניד דימוי של נחש מתפתל, מתכונן להכשה פתאומית. ״זוהי טרגדיה!״ הגה שוב נמרוד את המילים, הפעם בקול גבוה, ובנחרצות מוחלטת.

״אתה שכנעת את עצמך שאתה אנושי,״ הלמו מילותיו של נמרוד בקצין המשטרה. ״אתה חלש כל כך, עד שהאמנת לסיפור שבנית במכוון כדי לתעתע במערכת כולה. סיפור שמלכתחילה נועד להסוות את המפלצת שאתה.

״אתה חושב שהמפלצת ההיא שייכת לעבר. אתה חושב שחרטה תרפא את השריטות שבנפש שלך. אתה מקווה, מתוך תמימות ילדותית שתמיד הייתה בך, שאם תהיה מספיק נחוש בדרך שלך – אתה תתרפא״.

קצין המשטרה נסוג אחורנית, שרירי גופו מתקשחים באחת. ״נמרוד!״ הוא אמר, ״אני מתרה בך! תיזהר במילותיך!״

נמרוד היה עסוק בעצמו, כך שהוא לא שמע כלל את מילותיו של קצין המשטרה, או ששמע – ואף על פי כן, העדיף להתעלם מהן כאילו לא נאמרו. ״אתה חולה, עמיקם,״ הוא המשיך להשתלח בקצין המשטרה. ״אולי כבר שכחת, אבל אותי – לא תוכל לרמות. אני הייתי לצידך אז, באותו לילה שבו אבחן אותך קלפטון. שבו הוא סיפר לך מה אתה באמת. אני הייתי העד היחיד, האיש היחיד שנחשף לאבחון של קלפטון, ואתה יודע בדיוק כמוני – שקלפטון לא טעה אף פעם. לא בנוגע לניתוח מאפייני אישיות של אנשים שהיו קרובים אליו - כמוני וכמוך. קלפטון ראה בעיניו את העתיד הצפוי לך, הוא הבין כבר אז שאתה תנסה לברוח, להתנער ממי שאתה, לסלק מעליך את החרפה שנדבקה בך אחרי האירועים שהיית אחראי להם. הוא הבין זאת כבר אז, והוא הזהיר אותך שאין זו התרופה למחלה שלך. המחלה שלך חשוכת מרפא. היא תתפרץ, בהכרח, ביום מן הימים. אולי היום, אולי מחר, אולי בעוד חודש או בעוד שלושים שנה. לא תוכל למנוע את ההתפרצות, אם לא תבחר מלכתחילה בדרך שהציע לך קלפטון. הדרך ההיא, שמאסת בה כי חשבת שאתה חכם יותר״.

ליאוניד הפנה את מבטו לעבר קצין המשטרה, שדמותו נראתה כעת מגוחכת במיוחד, כאילו נבנתה עבור תצוגה סוריאליסטית.

מצד אחד, שידרה דמותו הגבוהה של הקצין, והעובדה שלגופו הוא לבש מדים מעוטרים – סמכות ועוצמה. אולם מצד שני – ההבעה על פניו, הייתה כזו שליאוניד מעולם לא ראה על פני גבר מבוגר. הוא היה פגוע, ללא כל ספק, וזווית פיו רטטה – כאילו עמד לפרוץ בבכי. ״אני מפסיק את זה עכשיו!״ הוא אמר בנחישות. ״אני לא רואה עוד סיבה שאמשיך לשהות כאן. מבחינתי, הפגישה הסתיימה״.

נמרוד חייך. ״אתה מוזמן לעזוב,״ הוא הגיב בציניות, כף ידו מצביעה לעבר מעקה הבטיחות שתחם את הסיפון. ״רק קח בחשבון, שיש כמה קילומטרים טובים של מים עד ליבשה הקרובה ביותר. כיוון שאתה אורח שלי, אני אציע לך להשתמש באחד מגלגלי ההצלה שבבעלותי, למרות שאתה תמיד יכול לנסות את כוחך בשחייה ללא כל אמצעי עזר. ייתכן שתגלה יכולות שרידות שאפילו אתה לא ידעת על קיומם״.

באופן טבעי למדי, סירב עמיקם לשתף פעולה עם השעשוע המופגן של נמרוד. ״אתה לא יכול לכלוא אותי כאן,״ הוא הגיב מיד. ״אני מזכיר לך שאני קצין משטרה, ובהוראה אחת פשוטה – אני יכול להביא לכאן חצי מחיל החופים של משטרת ישראל. אני דורש ממך להביא אותי מיד אל היבשה, בלי שום עיכוב״.

ההבעה על פניו של נמרוד נעשתה באחת רצינית, עניינית. ״הכאבתי לך,״ הוא אבחן, וברור היה שמבחינתו – מדובר בציון עובדה בלבד. ״אתה לא רוצה לשמוע את האמת, כי אתה מתכחש לה. אתה יודע שהדברים שאמרתי נכונים. חבל שאתה מתעקש להתנגד למי שאתה״.

עמיקם התבונן ארוכות בפניו של נמרוד. ״אתה יודע...״ הוא פתח פתאום שלא מן העניין, ועל פניו הייתה הבעה מהורהרת. ״הייתי אצלו. ביקרתי אותו. רציתי לראות מה נותר ממנו, מהאיש שאתה מעריץ כל כך״.

נמרוד קפא על מקומו. ״אצל מי היית?!״ הוא שאל בחשד.

״אצל קלפטון״. השיב עמיקם, על פניו עלה במפתיע חצי חיוך, כאילו עלה במחשבתו זיכרון מתוק שהסב לו עונג. ״כמו שאמרתי לך, רציתי לראות אותו, אבל בעיקר רציתי לשתף אותו. לומר לו שעם כל הגאונות שלו – בסוף אני צדקתי. יש לכל אדם בחירה. לא משנה מיהו, היכן הוא גדל, ומה הנתונים של האישיות שלו״.

נמרוד נראה כמי שאינו מתעניין כלל בדבריו של עמיקם. ״תעצור רגע,״ הוא דרש בלהיטות. ״תספר לי. מה ראית?! איך הוא היום?״

בעיניו של קצין המשטרה היה עצב. ״לא נשאר ממנו כלום״. הוא אמר. ״הוא שבר כלי. אדם מפורק, בודד, עזוב, חסר כל. אתה צריך להבין, נמרוד, שתכננתי את המפגש הזה במשך שנים. חששתי מפניו. חששתי מפני מה שהוא יאמר לי, ומפני התגובה שלי – שאני בעצמי לא מסוגל הייתי לצפות. תכננתי לומר לו כל כך הרבה, אבל בסוף מצאתי את עצמי יושב לידו ומנחם אותו. הוא בקושי זכר מי אני...״

קצין המשטרה השתתק לכמה רגעים, ניכר היה שהדיבור על החוויה מעיר בתוכו רגשות עוצמתיים במיוחד. ״אתה מבין, נמרוד?!״ הוא המשיך לאחר מכן, קולו מלא חמלה. ״האיש איננו. אתה מעריץ צל של אדם. מישהו שאף פעם לא יגשים יחד איתך את התוכניות השאפתניות שהיו לכם כשהייתם צעירים יותר. אתה חי בעבר, נמרוד. ואתה צריך להתאפס על עצמך, כי כבר חצית את הקווים״.

לרגע אחד שתק נמרוד, כנראה כדי לתכנן את תגובתו, ואת הרגע הבודד הזה – ניצל המשתתף הצעיר בפגישה, זה שליאוניד למד להכיר בשם ראובן חזן, על מנת להתערב ולהפסיק את הפינג – פונג ההדדי. ״דיברתם מספיק״, הוא העיר לשני הגברים שמצדדיו, וכאשר אלו הפנו את מבטם לעברו – הוא מיהר להבהיר את עצמו. ״אני לא יודע מה אתם חושבים על המפגש ביניכם,״ הוא אמר, ״אבל אם אתם שואלים אותי – זו הייתה חוויה די מוזרה, חוויה שמזכירה לי תקופות אפלות – בהן לא היו עדיין חוקים לזכויות אדם, ומותר היה להפעיל עינויים נגד חפים מפשע״.

ליאוניד מצא את עצמו מחייך בשביעות רצון. השיח בדקות האחרונות לא הסב לו קורת רוח, והצעיר שממולו חש גם הוא ככל הנראה תחושה דומה – ובניגוד לליאוניד השתקן, הוא היה אמיץ מספיק כדי לבטא זאת בקול. ״השיחה ביניכם,״ המשיך ראובן, ״היא החוויה המיותרת ביותר בחיי. הייתי מוכן לשלם הרבה למהפנט שיבטיח למחוק אותה מהזיכרון שלי לנצח״.

באופן מפתיע, באותו הרגע – פרץ צחוק מגושם משמאלו של ליאוניד, וכאשר הוא סובב את ראשו אל מקור הרעש, הוא הופתע לגלות את קצין המשטרה צוחק במלא פיו, באופן שלא הלם את דמותו ואת המדים הרשמיים שלבש. בתחילה, הביטו כולם בסלחנות לעבר קצין המשטרה, אולם כשעברו רגעים ארוכים והצחוק לא פסק – דומה היה שכולם הפנימו, שהשעשוע במילותיו של ראובן אינו מצדיק צחוק מעין זה. המבטים שהופנו לעבר קצין המשטרה הפכו ביקורתיים ונוקבים עם כל רגע שעבר, ולמרות זאת – ואולי דווקא בשל העובדה הזו, לא הצליח קצין המשטרה לעצור את צחוקו.

ראובן עטה על פניו הבעה מיואשת. ״בכל אופן,״ הוא אמר, מנסה לגבור על צלילי הצחוק של קצין המשטרה, ״אני חושב שמכאן ואילך – יש לי מספיק נתונים כדי להבין את התמונה המלאה. עם כל הכבוד לאופן בו ניהלתם עד כה את האירוע, אני חושב שהגיע הזמן להתקדם...״

נמרוד העווה את פניו בחוסר שביעות רצון, אבל השתיקה שלו העידה שהוא אינו מתכוון לעורר מהומות. האישור הבלתי נלהב של נמרוד סיפק ככל הנראה את ראובן, שמיהר לסובב את פניו לעבר קצין המשטרה, ממתין לאישורו.

בהתחשב בעובדה שעד לפני רגע או שניים היה קצין המשטרה מבודח עד שורשי שערותיו – מצופה היה ממנו להתנהג בפייסנות, ולהסכים לדרישתו של ראובן – להפוך את הפגישה לעניינית. העובדה שנמרוד, העיקש מבין השניים, התרצה איכשהו, בוודאי אמורה הייתה להקל על קצין המשטרה, כך שמבחינתו של ליאוניד – דומה היה שלראשונה, יש סיכוי להשלים את הפגישה באופן שכל המשתתפים בה יקבלו את מה שרצו בתחילה.

זו אמנם הייתה ציפייה הגיונית למדי, אולם מהר מאוד הבין ליאוניד – שהמוח של קצין המשטרה פועל באופן שונה מהמקובל אצל בני אנוש אחרים. דווקא ברגע הקריטי והרגיש הזה, בחר קצין המשטרה לנסות ולהציל את כבודו האבוד. ״אני מצטער,״ הוא אמר, תוך כדי שהוא מנענע את ראשו בתנועת סירוב חדה. ״כבר הבהרתי את עצמי. אני לא מתכוון להמשיך את הפגישה הזו״.

תגובתו של קצין המשטרה יצרה כנראה אצל ראובן תסכול לא קטן, ולראשונה – ראה אותו ליאוניד כשהוא כועס. ״אתה יודע מה,״ הוא הגיב בכעס. ״אין שום בעיה. אתה מוזמן להסתלק מכאן, ולהמשיך את החיים האפורים והמטופשים שלך. אני רק שואל את עצמי, כיצד היית מגיב אילו היית יודע, שפספסת את ההזדמנות האחרונה לשמוע במה עסק קלפטון בימים האחרונים בהם הוא עוד היה צלול, ואילו תוכניות הוא רקם בעבור ממשיכי דרכו״.

הייתה זו מניפולציה ברורה, כזו שכל אדם בוגר יזהה אותה בן רגע, אולם דומה היה שהסקרנות של עמיקם גברה על הכבוד העצמי שלו. הוא הביט לעבר ראובן מזווית עינו, שותק, כאילו המתין לשמוע עוד מידע לפני שיקבל את ההחלטה הסופית על המשך השתתפותו.

ראובן חייך חיוך קטן, שלא חמק מעיניו של ליאוניד. ״אני מבין שסקרנתי אותך,״ הוא אמר ישירות. ״אבל אני לא אוהב שעומדים כשאני מדבר. שב, ונסגור את הפינה של הנושא בשבילו התכנסנו. אחר כך, תוכל לעזוב בטריקת דלת, ואני מדגיש שהייתה זו מטאפורה – כך שאתה לא צריך להזכיר לי שלספינה בה אנו יושבים אין דלת נטרקת מכל סוג שהוא״.

קצין המשטרה היסס לרגע לפני שהרשה לעצמו להתיישב על קצה הכיסא, צעד ילדותי למדי בעיניו של ליאוניד – שנועד כנראה להבהיר שהוא אינו מוכן לציית ציות מלא להוראותיו של ראובן הצעיר. מבחינתו של ראובן, לא נראה שהייתה חשיבות לפעולת המרד המטופשת, והוא מיהר לנצל את השתיקה המבורכת והבלתי מובנת מאליה.

״אם אני אסכם את מה שדובר עד כאן,״ פתח ראובן בכובד ראש. ״הרי שנכון יהיה לומר שלשניכם יש היכרות עם פרופסור קלפטון, ויש לכם חילוקי דעות מהותיים בנוגע לאישיות שלו. מבחינתי, אין חשיבות לשאלה מי מבין שניכם צודק. אותי מעניינות העובדות, ואני מקווה שהן מוסכמות על כולם. אם יורשה לי להגדיר את מה שידוע לי על קלפטון במשפט אחד, על פי הרושם שהצלחתי לקלוט מהתחקיר שביצעתי ומהאירועים בהם הייתי מעורב, הרי שנכון יהיה לומר שמדובר במדען בעל שיעור קומה, שהתקשה ליישם את ההצלחות שלו בתחום החברתי. אם הבנתי נכון את דרך ההתנהלות של האיש, הרי שהאנשים הקרובים אליו ביותר – לא היו בני המשפחה שלו, אלא התלמידים שהוא אסף סביבו, שבהם הוא ראה את ממשיכי דרכו. אני מדייק?!״

ממקומו, יכול היה ליאוניד לראות את נמרוד מסווה חיוך של הנאה. ניכר היה שהוא התרשם מההגדרה, למרות שלדעתו של ליאוניד – התיאור של ראובן רחוק היה מלכבד את האיש שנמרוד העריץ. כך או כך, נמרוד נראה כמי שהיה חותם בשתי ידיו על התיאור, ולהפתעתו של ליאוניד – גם קצין המשטרה לא נראה כמי שהתנגד לתיאור, אולי משום שדעתו לגביו הייתה קרובה לזו של ליאוניד. את הסכמתו הוא הביע בהנהון קצר, ולליאוניד הוקל כאשר הבין שלפחות הפעם - מתכוון הקצין לשמור את מחשבותיו לעצמו.

על פניו של ראובן ריחף חיוך מרוצה. ״כפי שבוודאי כבר הבנת,״ הוא פנה כעת ישירות אל ליאוניד, ״הפרופסור קלפטון עדיין בחיים, אולם לכל היותר מדובר בקליפה ריקה שהאיש בתוכה כבר מזמן איננו. אני מדגיש זאת, למרות שהדבר כבר נאמר מפי עמיתיי המלומדים, משום שאני לא בטוח אם הצלחת להאזין לכל המלל, בהתחשב בסגנון הייחודי שבו בחרו עמיתיי להתנסח״.

״עם זאת,״ המשיך ראובן, ״מכאן ואילך – אני עומד לחשוף פרטים חדשים על אודות מה שאירע לקראת סוף חייו של קלפטון, וכשאני מדבר על חייו – אני מדבר על אלו האמיתיים, ולא על הקיום הפיזי שלו, שאינו אלא צל חיוור ומעומעם, שכמעט ואינו ראוי להיות מכונה ׳חיים׳. כוונתי לומר, שמבחינת ראיית העולם שלי, חייו של קלפטון כמדען וכאיש מפורסם, הסתיימו עם כניסתו אל המחסן העלוב בו הוא משתכן כרגע, והאירועים עליהם אני מדבר – התרחשו סמוך מאוד לנקודת הזמן שבה התגברה מחלתו עד כדי איבוד הצלילות שלו״.

ראובן הפנה את מבטו לעבר קצין המשטרה. ״אני מעריך שהפרטים שעליהם אני עתיד להרחיב - אינם ידועים לך. מדובר בפרטים שנודעו לי ממש במקרה, והם למעשה סיבת הפגישה שלנו היום. חשוב לי לומר תחילה, שמדובר בפרטים שאולי יפתיעו אותך, ובוודאי יהיו לך תובנות מסוימות לגביהם. מכיוון שאני רואה את עצמי כאדם מכיל, אני אהיה נכון לשמוע את ההערות הנבונות שלך, אבל רק אחרי שאסיים לדבר. כמו שכולם כאן מבינים, אי אפשר להמשיך את הפגישה הזו לנצח. זה מקובל?!״

קצין המשטרה הביט לעבר ראובן בעוינות מסוימת, אבל דומה שהסקרנות שלו גברה על כל תכונה אחרת. כשעל פניו הבעה עגומה, כאילו נעשה הדבר מתוך כפייה, הוא הנהן בראשו לאישור. על פניו של ראובן התפשטה הבעה של הקלה. ״אם כך,״ הוא אמר, ״הגיע הזמן להציג בפניכם את החומר שהשגתי. חשוב רק להדגיש, שאיסוף המידע נעשה על ידי צוות העבודה שנמרוד העמיד לרשותי. אני באופן אישי לא הכרתי את קלפטון, ואני מוכרח לומר לכם – שמדובר היה באחת העבודות המסקרנות שביצעתי. גיליתי דמות מסתורית, מרתקת. הצוות בראשותי הצליח מעל המצופה, עד כדי כך שלא תהיה זו הפרזה אם אומר שמעולם לא נערך תחקיר כל כך מקיף בנוגע לאיש ולפעילות הנסתרת שלו. הדברים שתראו, עשויים להיראות לכם דמיוניים, או אפילו הזויים, ולכן אדגיש מלכתחילה – שהמידע כולו מאומת, ומגובה בראיות – שלצערי, אין לנו את הזמן לעבור עליהן בפגישה הזו״.

אם ציפה ראובן ליצור ציפייה אצל קהל השומעים המצומצם שלו, הרי שהוא בהחלט הצליח להשיג את מטרתו. מדהים היה לחשוב, שרק לפני רגע התקוטטו נמרוד ועמיקם באופן ילדותי כל כך. כעת, דומה היה שהושגו התנאים הנדרשים לשם קיום דיון מקצועי, ומשום כך – היה משהו תמוה בכך שראובן פסק מלדבר. אצבעותיו של ראובן החזיקו חפץ כהה, שהיה קטן מדי מכדי שליאוניד יוכל לזהות אותו ממקומו. רק לאחר כמה רגעים של המתנה, הבין ליאוניד שמדובר למעשה באוזנייה. הוא עקב אחר תנועותיו של ראובן, שהחזיק את האוזנייה בסמוך לשפתיו. ״אתם יכולים להיכנס,״ הוא אמר, וליאוניד התקשה להבין עם מי הוא מדבר, ומה התוכניות שלו להמשך.

למשך רגעים ספורים, נראה היה שראובן ונמרוד הם היחידים שמבינים את התמונה המלאה, דבר שהתבטא באדישות יחסית למרות ההמתנה הבלתי מוסברת. לרווחתו של ליאוניד, הוא לא נדרש להמתין זמן רב מדי. ברגע מסוים, פלשו אל מרחב הראייה של ליאוניד שני גברים – שלבשו את אותם מדי מלחים מגוחכים שליאוניד כבר הכיר. הם צעדו באיטיות, נושאים לוח עץ גדול צבוע בלבן, שבתחתיתו היו קבועות רגליות גבוהות. מאחוריהם השתרך גבר שלישי, מחזיק בשתי ידיו מקרן וידאו מסורבל.

שלושת הגברים פעלו במהירות, תנועותיהם היו מתואמות היטב – ולליאוניד ברור היה שהם התאמנו על ביצוע הפעולה הספציפית הזו במלוא היעילות. עבודתם של השלושה הייתה בהחלט מרשימה, ונראה שגם קצין המשטרה חשב כך – משום שהוא פלט שריקה של התפעלות. ״חתיכת הפקה הרמת כאן,״ הוא החמיא, וראובן הגיב בחיוך ביישני. ״הקרדיט מגיע לעובדים שלי,״ הוא הבהיר, ״אבל אתה צודק – מדובר בעבודה איכותית במיוחד, והמצגת המעולה היא רק פרט אחד ממנה. נמרוד העמיד לרשותי את הטובים ביותר״.

קצין המשטרה צמצם את עיניו. ״אני לא מכיר את העובדים שלך,״ הוא אמר, הבעה קשה לפענוח על פניו. ״אני נוטה להאמין שהם אכן עובדים מעולים כפי שאתה מספר, אבל גם העובדים הטובים ביותר – צריכים מנהל שינווט אותם, שיתווה עבורם את הדרך. אם אתה שואל אותי, כקצין שפיקד על לא מעט צוותים בחייו, הרי שלדעתי – מנהל טוב הוא חיוני עבור ארגון הרבה יותר מעובד טוב. כאשר עובד מתרשל בתפקידו – הרי שעבודה של עובד אחד ירדה לטמיון. אבל כשמנהל אינו עושה את עבודתו כראוי – לעיתים ייגרם נזק שיידרשו עשרות עובדים כדי לתקנו...״

על פניו של ראובן ניכרה תהייה קלה, כאילו שאל את עצמו האם שוב מתגלה התכונה של עמיקם לפזר סביבו אמירות סרק מתישות, או שמא – יש משמעות נסתרת כלשהי מאחורי הדברים. ״למען האמת,״ הוא הגיב בזהירות לאחר רגע של מחשבה, ״הייתי שמח להאזין ולדון בתובנות המרתקות שלך, אלא שדומה בעיניי שאין זה הזמן המתאים. אני ממש מקווה שביום מן הימים תהיה לנו היכולת לשבת לשיחה קצרה ובלתי מחייבת, אבל עד אז – חשוב שנתמקד״.

עמיקם טלטל את ראשו במחאה. ״אני מצטער,״ הוא אמר, ״נראה לי שלא ממש הבנת אותי. התכוונתי להחמיא לך, אבל אני מבין שאתה לא אוהב את זה. תחשוב שלא אמרתי כלום...״

ראובן הביט לעבר מקומו של עמיקם למשך מספר רגעים, כאילו תהה אם דבריו של עמיקם נאמרו בכנות. לאחר מכן, הוא משך בכתפו. ״אם כך,״ אמר בקצרה, ״בואו נתחיל״.

שלושת הגברים הספיקו להסתלק מהסיפון, משאירים אחריהם את המקרן כשהוא מחובר ופעיל. ראובן התייצב לצד לוח התצוגה, בכף ידו צץ משומקום שלט רחק זעיר, שנועד ככל הנראה לשלוט בקצב העברת התמונות במצגת. לאור העובדה שהאווירה הפכה אוטומטית לרשמית יותר – היה ליאוניד יכול רק להצטער על כך שאביזרי התצוגה לא היו שם מוקדם יותר, מה שבסבירות גבוהה היה מונע את ההתגוששות המתישה בין נמרוד לקצין המשטרה.

כך או כך, הדקות המתישות כבר עברו, וליאוניד לא ראה צורך להמשיך ולעסוק באירועים שכבר היו מאחוריו. הוא התמקד בלוח התצוגה, עליו הופיעה תמונה בשחור – לבן. התמונה הציגה גבר צעיר ממושקף. תווי פניו היו נאים למדי, והופעתו הייתה מצוחצחת ומרשימה. לאור ההקדמה של ראובן, ברור היה מיהו האיש המוצג בתמונה, וההשערה שלו התאמתה בוודאות מספר רגעים לאחר מכן. ״זוהי התמונה המוקדמת ביותר שהצלחנו למצוא, בה מופיע ג׳סטין קלפטון,״ הבהיר ראובן. ״עם זאת, אני מעדיף שלא להתייחס כרגע לפרטים שהשגנו בנוגע לשנים הראשונות של קלפטון. במקום זאת, אני מתכוון להתחיל מיד בעניין שלשמו התכנסנו, ואני מדבר כמובן על השנים האחרונות שבהן היה קלפטון פעיל, החל מן התקופה בה הוא עזב את ארצות הברית לטובת משרה שהוצעה לו במוסד אקדמי בינוני למדי בברזיל, שכינויו הרשמי הוא – ׳המרכז האקדמי על שם פדרו הראשון קיסר ברזיל׳, אם כי – מקובל לכנות את המוסד בכינוי עממי ופשוט יותר – ׳מכללת קורטיביה׳, שם שמציין את העיר בה פועל המוסד״.

התמונה התחלפה, על הצג נראתה כעת דמותו של קלפטון – כשהיא מבוגרת בעשרות שנים מזו שבתמונה הקודמת. שערו היה אפרפר, שזור בקווים לבנים, והוא ניצב במרכזה של במה עליה הורכב פודיום מסורבל. ״כאשר עזב קלפטון את ארצות הברית,״ פתח ראובן בלי שום הקדמה, מתבסס כנראה על כך שקהל המאזינים שלו בקי מספיק בקורות חייו של קלפטון. ״או יותר נכון – כאשר הוא הודח ממשרתו באוניברסיטת ניו יורק ונאלץ להתפשר על מוסד אקדמי בלתי נחשב בברזיל, הבין קלפטון לראשונה – שהקריירה שלו במגמת דעיכה. בעבור אדם שהתרגל לשורה הראשונה של העולם האקדמי, היה זה משבר לא קל בעבורו. עד לאותם הימים, הוא עוד ראה את עצמו כמועמד לגיטימי לזכות בפרס נובל, אבל במקום זאת - הוא פתאום מצא את עצמו מרצה מול סטודנטים שלא היו עוברים את מבחן הסינון המקדים של מרבית המוסדות המערביים האקדמיים. התסכול גרם לו לחפש תעסוקה מאתגרת, כזו שגם אם לא תהיה מכובדת – לפחות יהיה בה ערך כלשהו.

״התפנית בחייו של קלפטון, הייתה כחצי שנה לאחר המעבר לברזיל. בראש הכותרות, היה אז אירוע מדעי שבאופן נדיר – זכה להתעניינות ציבורית, ומכיוון שלקלפטון היה רזומה מפואר – הוא קיבל פנייה מאת חברת הפקות שהייתה אחראית על שידור תוכנית חדשות באחד מערוצי התקשורת המובילים במדינה. קלפטון נשאל אם יסכים להופיע כאורח בתוכנית, ולמרות שבעברו הלא רחוק – הייתה הצעה מעין זו נתפסת בעיניו כמעליבה, בשלב הזה – הוא ראה זאת כהזדמנות״.

התמונה שעל המרקע התחלפה. כעת הופיע שם תצלום של אולפן חדשות, בו נכחו חמישה אנשים – בתוכם בלטה דמותו התמירה של קלפטון, שהיה נינוח ולבוש בקפידה. ״כפי שאתם רואים,״ הסביר ראובן, ״קלפטון נענה להצעה, ולא סתם נענה – אלא הוא בחר להתייחס אליה ברצינות גמורה. מן הסתם, הפנים קלפטון את העובדה שהוא לעולם לא ייחשב עוד למדען מזהיר, ולכן – הוא היה מוכן לחלוטין לעבור לשלב הבא – פרסום הדעות שלו בתקשורת. ההופעה הראשונה שלו בתקשורת הייתה מעולה, משום שהוא לא חסך מהקהל שום דעה מדעותיו הסנסציוניות. עד מהרה, התפתח ויכוח סוער בינו לבין חבר אחר בפאנל, ויכוח שגלש מהר מאוד למלחמה מילולית בין שני הצדדים. בשלב הזה, הטיח קלפטון בבן שיחו מילים קשות ובוטות מאוד, עד כדי כך – שהמנחים צריכים היו לדרוש מקלפטון לעזוב מיידית את האולפן״.

התמונה שעל המרקע השתנתה. כעת הופיעה שם תצוגה מתחלפת של תצלומים שונים, שבכולם הוצגו גזירי עיתון מודפסים. מתוך כלל הגזירים, היה רק אחד שהודפס בשפה שליאוניד הבין – השפה האנגלית. למרות המהירות שבה התחלף התצלום, מסוגל היה ליאוניד לקרוא את הכותרת הראשית – ׳מה קרה לפרופסור קלפטון?!׳

״התצלומים שאתם רואים כאן,״ הסביר ראובן, ״הם למעשה, לקט של מאמרים או ידיעות שפורסמו בעיתונים פופולריים בברזיל בימים שלאחר מכן. כפי שאתם יכולים לראות, האירוע זכה לפרסום די נרחב, והייתה בו התעניינות ציבורית״.

על המרקע הופיעה כעת תמונה גדולה, שכמו קודמותיה – גם היא הציגה תצלום של גזיר עיתון מודפס בצפיפות. ״מה שאתם רואים כאן,״ הסביר ראובן, ״זהו מאמר מקיף שפורסם כחמישה ימים אחרי ההופעה הראשונה של קלפטון מול מצלמות התקשורת, באחד מהעמודים האחרונים של העיתון הוותיק והאמין ביותר בדרום המדינה. על המאמר חתום עורך מדור התקשורת, שנחשב למומחה עולמי בתחומו. כפי שתוכלו לנחש על פי התמונה שבמרכז העמוד המצולם – היה המאמר נוגע ישירות לקלפטון, או לתכונה שמחבר המאמר ניסח עבורו – ׳תסמונת קלפטון׳.

״לטענתו של מחבר המאמר, הוויכוח באולפן היה מתוכנן ויזום. לדעתו, חבר הפאנל עמו התווכח קלפטון, הוא מדען בינוני – והוא רחוק מאוד מהליגה של קלפטון. משכך, טען מחבר המאמר, שקלפטון מסוגל היה להביס אותו בקלות אילו הוא היה בוחר להיות ענייני. הצורה שבה ניהל קלפטון את השיח, הייתה כזו שהוכנה מראש, כדי ליצור הד תקשורתי. הוא לא היה מודע לזהות האדם עמו הוא עתיד לדון, ולא היה לו מושג מה תהיינה דעותיו, ולמרות זאת – הוא התכונן מראש, כאשר כל מילה במונולוג המשתלח שלו נבחרה בקפידה מוקדם יותר.

״אתם בוודאי יכולים לשער, שהתגובה מטעם סביבתו של קלפטון – שם שללא כל ספק היה כינוי לקלפטון עצמו, מהסיבה שלקלפטון עצמו מעולם לא הייתה סביבה קרובה – מאוד לא אהבה את הניתוח של האירוע. עם זאת, בהנחה ומנסח המאמר דייק בהשערות שלו, הרי שהייתה בכך עדות להבנה העמוקה של קלפטון גם בנושאים שבהם הוא מעולם לא התמחה. בין אם זו הייתה כוונתו של קלפטון מתחילה, ובין אם האירוע נכפה עליו – בסופו של דבר, על התוצאה אין ויכוח. ערוצי התקשורת הבינו היטב את הפוטנציאל הגלום במדען הבכיר, והוא נעשה דמות מבוקשת באולפני תקשורת שונים.

בחודשים שלאחר מכן, זכה קלפטון להופעות רבות בתקשורת, כאשר תמיד היה זה תחת התווית של נושאי מדע, אולם במרבית הפעמים – האירועים עליהם הוא נדרש להביע את דעתו, היו כאלו שלא הייתה לו בהם כלל התמחות. את צרכני התקשורת, זה לא ממש עניין. מבחינתם, התואר המדעי הבכיר שלו, יחד עם העובדה שהוא מעולם לא סירב להביע את דעתו בכל נושא שהוא, הצדיקו את הופעתו בתקשורת בכל מה שנכלל תחת הכותרת ׳מדע׳. קלפטון, למרות המוגבלות החברתית הבולטת שלו, הצליח להבין מה מושך את הקהל, ומיום ליום הלכו דעותיו ונעשו קיצוניות. הוא נהג להפתיע במהלך השידורים את המדענים הבכירים שהתעמתו אתו, באמצעות שלל רעיונות מגוחכים – שאולי הרסו כל סיכוי שלו לשוב אי פעם לזרועות עולם ההשכלה הגבוהה, אבל מצד שני – הפכו אותו לפופולרי במיוחד, ובמובן מסוים – שמו הפך למקושר עם עולם ההשכלה הגבוהה, עד שהוא קיבל הצעות רציניות למדי להופיע כפרזנטור במודעות פרסומת שהייתה להן זיקה מסוימת לעולם המדע.

על הצג הופיעו כעת תמונות שהתחלפו במהירות, בכולן נראה קלפטון כשהוא יושב באולפני חדשות שונים. התמונות התחלפו מהר מכדי שניתן יהיה לקרוא את כותרות המידע שהוצמדו אליהן, אולם הן הספיקו על מנת שניתן יהיה להבין כיצד השיג קלפטון את הפופולריות שלו. ניכר מן התמונות, שהוא נהג להופיע עם אביזרים שונים, כגון תחפושות או בלונים בצורות שונות, באמצעותן – כנראה, הוא ניסה להעביר מסרים מסוימים.

״מה שמעניין,״ המשיך ראובן, תמונותיו של קלפטון עדיין חולפות על הרקע שלצידו, ״זו העובדה שהפופולריות של קלפטון – מעולם לא עברה אל מחוץ לגבולות היבשת. ייתכן שהיו אלו פערי תרבות, וייתכן שהיה זה משום שבארצות הברית הכירו את קלפטון כמדען שסרח, וסירבו לאפשר לו את הבמה. כך או כך, בתקופה המדוברת – נחשב קלפטון לאישיות מוכרת בכמה מן המדינות הגדולות שבברזיל, ואפשר בהחלט לומר שרבים רחשו לו אהדה.

״התפנית הפתאומית, התרחשה הרבה אחרי כן, כאשר בפתאומיות – אבד הקשר עם קלפטון למשך שבועיים. כשחזר קלפטון והופיע, הוא נימק את ההיעדרות שלו בכך שיצא לטייל, אולם התירוץ היה מוזר מלכתחילה, משום שאף אדם לא עודכן על ידו מראש, לרבות הסגל הבכיר באוניברסיטה בה הוא עדיין שימש כמרצה.

״אם בתחילה הייתה זו ידיעה אפרורית למדי, לא עברו אפילו כמה שבועות – עד שמכריו של קלפטון החלו להפנים, שמשהו מוזר מאוד עובר עליו. עד לאותם הימים, הוא נחשב אמנם לבעל דעות קיצוניות – אולם הוא היה חכם מספיק כדי להגיש אותן בצורה קלילה ומבודחת. באותם הימים, דומה שהשתנה משהו ביחס שלו ובאופן בו הוא בחר להתבטא. קשה יהיה להבין היטב את השינוי בהלך הרוח שלו באמצעות תיאורים בלבד, ולכן – עדיף יהיה להמחיש זאת באמצעות סרטון וידאו קצר, שנחתך מתוך הריאיון הראשון שנתן קלפטון לאחר ההיעדרות, ריאיון שגרם למעשה לקריסה של כל הדמות התקשורתית אותה בנה קלפטון לעצמו.

״אם אתם חושבים שאני דרמטי מדי, כדאי יהיה להבהיר תחילה את ההשלכות של הקטע בו אתם עתידים לצפות. חשוב שתדעו, שהתוכנית הזו – היא למעשה ההופעה הפומבית האחרונה של קלפטון, שכן מיד לאחר השידור, הודיע קלפטון שמנקודה זו ואילך - הוא אינו מתכוון לשתף פעולה עם התקשורת. בדיעבד, ניתן לומר שהיה זה הסימן הראשון להידרדרות שחווה קלפטון לאחר מכן. בעקבות ההופעה האיומה שלו, הוא החל לנתק קשרים עם עמיתים לעבודה, לפרסם מאמרים סנסציוניים בגיליונות מדע מפוקפקים, והשיא היה – כאשר הוא החל להיעדר מהמוסד האקדמי בו הוא שימש כמרצה, כשהוא מעדיף לבלות את זמנו בסיורים באזורים מוכי עוני, מסיבות שהתבררו רק בדיעבד, ועוד נתייחס אליהן בהמשך. בסופו של דבר, גרמה התנהגות זו לכך שמנהלי האקדמיה נדחקו לפינה. הם נאלצו לפטר אותו, וקשה יהיה לומר שהוא הזיל דמעות. את השנים הבאות הוא בילה בהסתגרות בביתו, כאשר הוא משאיר סימני שאלה גדולים מאוד בנוגע לבחירה התמוהה שלו לוותר על קריירה ועל פרסום, וסימני שאלה גדולים יותר בנוגע לפעילות שלו בשנים אלו. הרמזים לתשובה על סימני שאלה אלו, נמצאים בקטע שלפניכם״.

על המרקע הופיעה תמונה שבמרכזה סמליל משולש. ראובן לחץ על שלט הרחק שבכף ידו, ומיד החלה התמונה לנוע. כמו במרבית התצלומים שהופיעו מוקדם יותר במצגת, גם עתה - מדובר היה בתצלום מתוך אולפן תקשורת. המצלמה התמקדה בדמותו של גבר שכנראה היה מנחה התוכנית. ״...בעניין זה,״ הוא אמר, וההקשר היה בלתי ידוע, כנראה משום שהוא לא היה רלוונטי. ״אני רוצה לפנות לפרופסור ג׳סטין קלפטון, בעבר מרצה באוניברסיטת ניו – יורק, וכיום – ראש הסגל המדעי באקדמיית סאו פאולו. שלום, ג׳סטין״.

התמונה התחלפה, מציגה את הצד הקיצוני של השולחן הריבועי, שם ישב קלפטון. המצלמה התמקדה בפניו של המדען, ובעבור ליאוניד – נדרש שבריר שנייה בלבד על מנת להבחין בשינוי בין הדמות שבתצלום הנוכחי לזו שהופיעה בתצלומים שראה ליאוניד מוקדם יותר. איכשהו, שידרה דמות של קלפטון תשישות, כאילו הזדקן בעשרות שנים. עיניו היו נפוחות ונפולות, ופניו מלאות קמטים של דאגה.

״למען האמת,״ הוא אמר, ובקולו הייתה לאות, ״יש לי תשובה שאתה בוודאי לא תאהב לשמוע. אם תרצה לדעת מה אני חושב על השאלה שלך, או אם אנסח זאת מדויק יותר – אם תרצה לשמוע מה חשבתי תמיד על כל שאלה שנשאלתי ממך או מחבריך, הרי שהיום – יותר מתמיד, אני חש שיש לי את החירות לומר את מלוא האמת״.

התמונה התרחקה, קלפטון השתהה לרגע – פוכר את אצבעות ידיו. ״השאלות שלכם,״ הוא המשיך, ״העניינים שאתם דנים בהם, הצורה שבה אתם מעניקים במה לאנשים נחותים שכל קיומם הוא הבל – כל אלו, היו בעבורי כמו טבילה בביצה של בורות ורדידות. בעבורי, אתם יצורים חסרי חשיבות היסטורית. איש לא יזכור אתכם, איש לא יקרא בשמכם, איש לא יהגה במחשבות שחשבתם. אתם חומרים מתכלים, העולם לפניכם ולאחריכם – יהיה אותו העולם״.

המצלמה שבה להתמקד במנחה התוכנית, שגירד בשערו במבוכה – כאילו לרגע אבדו לו המילים. ״אנחנו שומעים ממך דברים קשים, פרופסור קלפטון,״ הוא אמר לאחר רגע של מחשבה, קולו חלקלק. ״אני לא יודע עד כמה אתה מודע לאופן שבו אתה נשמע, אבל מהצד שלי – אלו דיבורים פוגעניים במיוחד. אתה בטוח שלא תרצה להתנצל או לכל הפחות להבהיר את דבריך?!״

המצלמה שבה והתמקדה בקלפטון, שבחר לשמור על הבעה חתומה, דבר שגרם לפניו להיראות כאילו נחצבו בסלע, או עברו תהליך של איבון ואיבדו את האנושיות שבהן. העיניים התכולות הקפואות שלו הביטו אל תוך המצלמה, ולראשונה הבחין ליאוניד בשריטות ובצלקות שעיטרו את לחייו ומצחו. ״אני מבין מדוע אתה מעוניין שארכך את הדברים שאמרתי,״ הגיב קלפטון. ״מעטים הם בני האנוש שיהיו מסוגלים לסבול את האמת הגולמית, בפרט כאשר אדם אחר מבטא אותה. עם זאת, אני עומד מאחורי כל מילה שאמרתי. מעולם לא אהבתי את מי שאינו החלטי בדעותיו, ואין סיבה שאהפוך בעצמי לאחד כזה״.

המנחה, שצולם כעת מזווית רחוקה מעט, נראה היה כמי שהופתע מאופי השיחה, וחדי עין היו מסוגלים לזהות על פניו עלבון מסוים. עם זאת, הוא התעשת מהר מאוד, ודומה היה שהוא מתחיל להפנים את הערך התקשורתי שעשוי להיות לשיחה מעין זו. ״אני מנסה להבין, פרופסור קלפטון,״ הוא הגיב בנינוחות מעושה, ״האם יש סיבה לתזמון של התובנות הללו, ואני לא יכול שלא לתהות האם זה קשור במידה כזו או אחרת להיעדרות הפתאומית שלך...״

במובן מסוים, הייתה שאלתו של המנחה בלתי מקצועית, משום שהיא עמדה בניגוד לאחד הכללים הבסיסיים והמקובלים ביותר – על פיו, אין להפנות לאורח שהופעתו היא על תקן מקצועי, שאלות אישיות בלתי רלוונטיות, שאינן נוגעות לתחום שבעבורו הוא הופיע מלכתחילה. אילו היה קלפטון בוחר להתעלם, ניתן היה להבין זאת, אולם באופן תמוה – נראה היה ששאלתו של המנחה מצאה חן בעיני הפרופסור, שעל פניו הקפואות ניכר כעת ניצוץ של קורת רוח, מעין חמדנות מפוקפקת שהתפרצה מהאיש האטום.

״ספרי ההיסטוריה,״ הוא הגיב שלא מן העניין, וניתן היה לראות כיצד המנחה נע קדימה, במאמץ להבין את ההקשר. ״ הספרים בהם מתועדים האירועים הגדולים שחוותה האנושות, מכילים מידה גדושה של מסתורין. הם עמוסים בתיאורים על אודות אירועים שמעטים ידעו עליהם בזמן אמת, אירועים שנשמרו בסודי סודות בתוך קבוצות מצומצמות של בני אדם נאמנים.

״אם יש משהו שאפילו אדם שטחי כמוך מסוגל יהיה להבין על אודות ההיסטוריה, הרי שזהו היחס בין סודות לבין תיעוד. הסודות הגדולים ביותר של העבר, הם הידיעות המפורסמות ביותר שקיימות אצלנו היום. ככל והיה הסוד עמוק ומוסתר יותר, כך יש לו סיכוי גדול יותר לפרוץ ביום מן הימים אל עולם הידע של בני האדם, להיות חלק בלתי נפרד מההיסטוריה, להטביע את חותמו על האנושות, להיזכר לנצח״.

עיניו של קלפטון התרחבו, קולו הפך דרמטי. ״האפלה,״ הוא אמר, הוגה את המילה באיטיות, מטעים אותה – כאילו הוא נמשך משיכה בלתי רצונית אחר מה שהיא מתארת, ״האפלה, היא האויב הכי אכזר של האנושות. כך לפחות רואים אותה רוב בני האדם. הם נלחמים בה, והיא אינה יושבת בחיבוק ידיים. היא מחזירה מלחמה כפולה ומכופלת.

״האפלה היא הכוח המזולזל ביותר ביקום. מחוץ לעולם שלנו, היא שולטת כמעט בלי הגבלה. אבל כאן – היא צריכה להסתתר, בעומק הים ובמעבה האדמה. היא מגנה על היצורים שמוצאים בה מחסה, יצורים שגם הם – שנואים כמותה. חרקים, עטלפים, מכרסמים. האנושות רואה בהם מפלצות, כי האנושות חרדה מפני הבלתי ידוע, מפני מה שאי אפשר לראות ואי אפשר לחוש.

״הצניעות, היא התכונה הבולטת של האפלה. היא אינה קיימת במקומות הומי אדם, היא אינה מחבבת את הרעש ואת ההמולה. אנשים מגרשים אותה באופן תמידי, דוחקים את רגליה, משתמשים בה רק בשביל לתפוס תנומה. היא נחלתו של החלק הבלתי מוערך של היממה, החלק שבו מעדיפים בני האדם להתנתק מהמציאות, להפסיק לחוש תחושות מכל סוג.

היחס אל האפלה הוא מחפיר, אבל יש לה כוח אחד שבאמצעותו היא נאבקת על קיומה. כוח שאיש אינו חסין מפניו. כוח עיקש, שאף פעם אינו מתעייף, אף פעם אינו מפסיק את פעולתו.

הזמן.

״כפי שציינתי, מאורעות היסטוריים אינם מחבבים את קרני השמש ואת היציאה אל האור. הם נוטים להיות מכונסים באפלה, להמתין עד לרגע המתאים, ואז לפרוץ – כששום דבר לא יכול לעצור את ההשלכות שלהם. זוהי תופעה שקשורה לרצף הזמן, אבל היא שולית ביחס לדבר האמיתי. אני לא מדבר כאן רק על אירועים שנקבעו איכשהו לאורך דברי ימי האנושות, אלא על הזמן עצמו. המימד הפיזיקלי, שלפני שנים לא רבות – תואר כמערכת שאינה משתנה, שאינה תלויה בשום גורם אחר. המימד ששייך באופן מובהק לעולם המסתורין שכולם מתעבים, כי קיומו אינו נקלט במערכת העצבים, כי האופן בו הוא פועל – נעלם מההבנה שלנו, וכשהאנושות אינה מבינה כיצד הדברים פועלים – היא משתוללת.

״היום יודע כל פיזיקאי מתחיל, שהזמן הוא מערכת גמישה, משתנה. היום, מתעקשים החוקרים להאיר את הכול, לגזול מעולם המסתורין את הכוח העוצמתי שלו, רק משום שהסקרנות שלהם אינה יודעת שובעה. הם אינם מסוגלים להבין, שברגע שיופר האיזון, הסדר כולו עשוי להתמוטט. הם אינם מסוגלים להבין, שבשביל לגעת בסודות הכמוסים של היקום, הם מוכרחים להיות שומרי סוד נאמנים״.

המצלמה התמקדה שוב במנחה, שנראה מבולבל לגמרי, וליאוניד לא התקשה להבין מדוע. ״פרופסור קלפטון,״ הוא אמר, בקולו חשש מסוים. ״אני מודה שאני מתקשה לרדת לסוף דעתך. החל מהרגע בו התחלת לדבר על האפלה כאילו היא סוג של בעל חיים עם תחושות ומחשבות, איבדתי אותך לגמרי. לצערי הזמן שלנו יחד עומד להסתיים, אולם אם יורשה לי לסכם את מה שהבנתי – הרי שאתה מנסה בימים אלו להיכנס לדפי ההיסטוריה, ואני מעלה השערה שזה קשור איכשהו לשבועיים שבהם נעלמת מהמפה, ולתובנות שלך על הזמן והאפלה. האם אני צודק?!״

המצלמה שבה אל קלפטון, שעל פניו היה כעס אמיתי. ״לא״. הוא אמר. ״אתה טועה בכל הנחות היסוד שלך. כפי שאמרתי לך, אתה לא מספיק מדויק כדי לקלוט מורכבויות, ולכן – אני לא רואה עוד ערך בהמשך התקשורת מולך. עם זאת, כמחוות פרידה, אני רוצה לומר את המילים הבאות, כהדרכה לחיים – עבור כל מי שרואה את העולם דרך העיניים שלי. עבור כל מי שמתעורר לחיים דווקא כשהשמש שוקעת.

״לכם אני אומר, שהטענה שטען הליצן כאן על אודותיי, היא מגוחכת. אני איני שוטה מספיק, כדי לחוות את האפלה כיצור עם יכולת חיים. האפלה היא חומר גלם גמיש. היא נעה בין חי, צומח ודומם, והיא תקבל חיים, כאשר יצורים חיים יקבלו אותה אליהם. בימים שעברו עליי - הייתי במקום שבו הכול עומד להתחיל, במעיין שבו נובעים המים של המסתורין. באולם בו בוערת הלהבה השחורה הבלתי נראית.

״ולשאלה השנייה שנשאלתי – האם אני מתכוון לפעול כדי להיכנס לדפי ההיסטוריה, הרי שהתשובה היא שלילית. דפי ההיסטוריה כבר נכתבו בשבועות האחרונים, המאורעות שבהם – הם מהגדולים שראה היקום, הם כאלו שיש בהם השפעה כלפי כולם. כלפי הכול.

״הגיליונות כבר נכתבו, הם רק ממתינים לרגע הפריצה שלהם, בו הם ייצאו מהמחבוא - ולא תהיה להם יותר חובה להסתתר מהשנאה העיוורת.

״הרגע בו תרגיש האפלה בנוח לבקוע. הרגע בו תינתן ההזדמנות ליצורים האפלים לשוטט. זה עתיד לקרות, כאשר הלילה לא יהיה בנחיתות מול היום.

״זה יקרה בזמן אחד, שבינתיים – הוא עתיד. זה יקרה כשהאפלה תהיה בשיא כוחה, כשהלילה הארוך ביותר יופיע״.

סרטון הווידאו המשיך להתנגן לעוד פחות משנייה, כך שליאוניד הספיק לקלוט עוד מעבר אחד של זווית צילום. ברגע שלאחר מכן – לפני שמישהו הספיק לומר משהו, גווע הסרטון, משאיר אחריו רקע אפור ושלושה גברים פעורי פה.​
 
איזה פרק...
רק אני יצאתי מבולבלת יותר?, עד שחשבתי על כיוון מסוים, הפרק הזה הרס לי הכל.
הפרק היה מקצועי, מלא תאורים, מלא מלחמות כבוד. קצת התיש אותי הדו- שיח הארוך בין הארבע, הוא מלא פרטים, מאופין טוב, לכל דמות יש את הרגשות והפרצופים שלה, ואני הייתי חסרת סבלנות, רציתי לבלוע את כל הפרק מהר, מהר. אבל היה שווה...
 
איזה פרק...
רק אני יצאתי מבולבלת יותר?, עד שחשבתי על כיוון מסוים, הפרק הזה הרס לי הכל.
מה הכיוון, פחות או יותר?! מעניין לדעת מה הרסתי...
 
סקר על אודות פרק 46 - אפילה.
הפרק הנוכחי, הוא מהפרקים המורכבים שנכתבו בעלילה, משום שבסופו - עסקנו בדמות המסתורית ביותר, המככבת מאחורי הקלעים של העלילה, הלא היא - ג׳סטין קלפטון המפורסם בכבודו ובעצמו.
הקשר בין הדמויות הולך ומתחזק, ועם כל זאת - דומה שעם כל צעד קדימה, אנו חוזרים שני צעדים אחורה. אנחנו כבר מבינים יותר את הדמות של עמיקם, של נמרוד, ועם זאת - עדיין, רב הנסתר על הגלוי.
המורכבות הגדולה בעלילה, כפי שכבר ציינתי, היא העיסוק בקלפטון ובעברו. למעשה, העבר של קלפטון הוא הכרחי עבור התחלת ההבנה של העלילה והפענוח שלה, ולכן - הייתי צריך להקפיד על הנקודות הבאות:
1. חשוב היה לי, שהביוגרפיה של קלפטון לא תימסר בצורה יבשה מדי. אם בפרק הראשון בו עסקנו בדמות, היה זה מתוך ערך וויקיפדי, הרי שעתה - חשוב היה לי למהול מעט יותר צבע בדמות. לכן, בחרתי להעביר אותה דרך ההגשה של ראובן, שהוא מוכשר לעין ערוך מהכותב הוויקיפדי הבלתי קיים, ויש לו אפילו מצגת שבאמצעותה המסר מסוגל להיות מושך.
2. חשוב היה לי, להשאיר את קלפטון בלתי מפוענח. אנחנו אמנם מתוודעים לפעולותיו, אבל הוא עדיין מסתורי כשהיה. מדובר במהלך מורכב יחסית, שכן מטבע הדברים - ככל שאנו יודעים על הדמות, אנחנו חוששים מפניה פחות. השאיפה שלי כאן היא ליצור את ההפך הגמור, נראה בהמשך כמה זה אפשרי.
3. המונולוג האחרון של קלפטון, הוא יצירה מאוד מסובכת. היא נמסרה בשפה פיוטית, ויש בה המון רמזים, שעדיין לא הייתי רוצה לגלות את המשמעות האמיתית שלהם. מנקודת המבט שלי, נועדו אמירותיו הסתומות של קלפטון לגרות את הקורא, אבל לא לגלות לו כלום.
מטבע הדברים, גם הסקר הנוכחי - נוגע לדמות המסתורית בעלילה:
האם לדעתך יש הצדקה לפרטים המקיפים שמתגלים על אודות קלפטון, והאם מעניין אותך להמשיך ולקרוא על אודות הדמות:
א. קלפטון הוא הדמות עליה מבוסס המסתורין שבעלילה. העיסוק בקורות חייו, בדעותיו ובמאפייני האישיות שלו מעמיק את המסתורין, והופך את העלילה לאיכותית יותר -
הצבע ׳שכוייח׳.
ב. הקשר בין קלפטון לאירועים כולם עדיין לא הוכח, ויחד עם זאת - מדובר בדמות מרתקת שכיף לקרוא עליה - הצבע ׳וואו׳.
ג. ההווה מעניין יותר. אני ממתין לרגע שנחזור אליו, בכל מחיר - הצבע ׳תודה׳.
ד. דמות בנאלית, של מדען משעמם. אף פעם לא אהבתי מדעים. איפה האקשן?! - הצבע ׳דמעות׳.
ה. מריחה אינסופית. מתחיל לשעמם - הצבע ׳עצוב׳.
ו. מי זה קלפטון? איך הוא חדר לסיפור פתאום? הצבע ׳צוחק׳, או שפשוט תקרא מחדש.
לפני סיום, אתגר מסוכן.

מכיוון שהפרק האחרון היה בפער די גדול מקודמו, ומאחר ואני מחפש אחר מחייבים שיגרמו לי לכתוב מהר יותר, אני מעוניין לאתגר את כולנו. בפעם שעברה לא ממש הצלחתי, אז ננסה מודל אחר. ולא. איני מתייאש, כי זו תכונה מתסכלת. עדיף לנסות, ובמקסימום - ניכשל.
אני מציע את האתגר הבא: עד סוף השבוע הבעל״ט, מוזמנים כלל הקוראים להגיב לסקר. במידה ויהיו שישים הצבעות (מספר סביר למדי), אני אשתדל להעלות פרק חדש תוך שלושה שבועות. זה די הרבה, ייתכן גם לפני אבל... יש עוקץ.
על כל שלוש הצבעות נוספות, אני אקדים את הדדליין ביום. כך שאם נגיע, לשם הדוגמא, לשמונים ואחד (כלומר: עשרים ואחד לייקים יתירים על השישים) - הרי שאקדים בשבוע את הדד ליין. תשעים (כלומר: שישים יתירים על השלושים) - יקדימו אותו בעשרה ימים, וכן הלאה.
תגובות ביקורת, דינן כשני לייקים. לתשומת לב בעלי ההרשאה.
בקיצור, תתנפלו. אבל בבקשה, היו הוגנים. בלי בובות קש וכיוצא בהן... (אמירה זו מיועדת בעבור הערמומיים היצירתיים שביניכם. אם לא הבנתם - זה בסדר גמור. אתם בטח אנשי חוק, מהסוג שבונה מדורות ל״ג בעומר על פי הנחיות כיבוי אש, ואין לי מושג איך קפץ לי הדימוי לראש).
למותר לציין, שכל לייק ייחשב בכלל ספירה זו, לא משנה עד כמה הוא אהב / לא אהב את הפרק.
 
נערך לאחרונה ב:
אפשר להתחיל לפענח את דמותו של קלפטון מדי כמה פרקים. כרגע לחזור להווה, כי בכ"ז איך קוראים לו לעורך דין הפצוע שעל גג המשטחה למעלה שמדמם או לא יודעת מה וחושב שעומד למות עוד כמה דקות. הוא זקוק לטיפול מיידי! ועצם ההתנגדות שלו גורמת לו לסיכון עצמי, דבר שעשוי לגרום לשיקול מעורבות פסיכיאטרית, אולי?

מרגישה שהאירועים בהווה בהחלט דורשים יותר קצב והתקדמות ופחות דשדוש.


לעניין הוצאת הסיפור כספר, הפרקים מאד מאד ארוכים. להערכתי, זה עשוי להגיע בקלות לשני ספרים, ובעוד קצת מאמרץ - אפילו טרילוגיה.

(והייתי שמה לך צוחק על האופציה האחרונה בלבד. זה באמת הוציא ממני פרץ צחוק!)
 
הפרק האחרון היה לי ארוך מדי לקריאה מקוונת.
למעשה מצאתי את עצמי רצה לסוף - ולא מבינה כלום, חזרתי לקרוא שורה שורה אבל קצת איבדתי את זה באמצע ורק בקריאה שלישית קראתי בריכוז ושמתי לב לפרטים.
בנוסף, מצטרפת לדעה שבעד לחזור קצת להווה.
מה שחסר לי באמצע - כל הסיפורים מהעבר הם בעצם מונולוג של ליאוניד העו"ד שמספר למה שמו החוקר?
איך יש לו אנרגיות ואפשרות לדבר ככה כשהוא חצי מת?
 
למותר לציין, שכל לייק ייחשב בכלל ספירה זו, לא משנה עד כמה הוא אהב / לא אהב את הפרק.
אני מצעיה שגם כל לייק על התגובות ייחשב לספירה;)
 
קלפטון דווקא מעניין אותי.
אבל כפי שכתב כאן מישהו לפני כמה דפים, צריך איזון בספרים.
איזון בין דמות המדען שחי לו אי-שם בגלגל מטאפיזי נעלם, לבין האנשים הרגילים אשר עמנו פה היום. בין המסתורין, למתח ולאקשן ולרגש.
ולכן אני מצטרפת לדעתה של @א-ירושלמית, ומציעה לסגור את העימות בין עמיקם לנמרוד תוך פרק-שניים, ולחזור לקלפטון מדי פעם, בהמשך הסיפור. לפעמים בצורה של קטעי עבר, ולפעמים מתוך הדיבורים עליו בהווה.
למרות שזה מממש מבאס לא לדעת עליו הכל-בשביל הסיפור עדיף להשאיר את הקוראים מסוקרנים וצמאים ולא רוויים יותר מדי.

אולי אפשר לחזור לברוך בינתיים. הבנאדם ממש מצא חן בעיני.
 
נערך לאחרונה ב:
ג"א מצטרף לכל הכותבים החשובים הנ"ל,
הדמות של "קלפטון" עדיין עמומה למדי.. (הגם שזאת המטרה..)
ולא ברור מה יכולותיו ומה כוחו, ומה המניע של אוהדיו.

קצת הרחבה על הדמות תבהיר את התמונה.
 
הפרק האחרון היה קצת מידי ארוך.
(בפרקים אחרים שכתבו את זה לא הבנתי בכלל, זה כתוב כל כך מהפנט שלא רציתי שיגמר.)
רק שהפעם נראה לי היה משמעותית יותר ארוך מהרגיל ובאיזה שהוא שלב נאבדתי...
ממליצה כן להיות על המספר של המילים שלא לעבור רף שתגדיר מראש.

מעבר לזה, סיפור איכותי ונדיר.
 
היי, לא להרוס. מי שרוצה פרקים קצרים מוזמן לסגור את המחשב אחרי חצי פרק, ולחזור אליו שוב אחרי שבועיים.
אני מניחה שיש עוד אנשים כמוני שרוצים את האורך הזה....

מה שכן, אולי כדאי לחלק את הפרקים לשתי הודעות.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אני רוצה לצבוע קיר דומיננטי בחדר שינה
וראיתי באתר של טמבור צבע שנקרא 'משי פראי'
זהו צבע היוצר מרקם המדמה בד משי פראי.
אשמח לדעת, האם יש מישהו שראה את הצבע על קיר?
האם זה טרנדי? או מיושן?
מה הסגנון שמתקבל? מלכותי? מודרני?
אני רוצה גוון נוטה לורוד, איזה סוג ורוד מתקבל? ורוד עתיק? פנינה? אפרורי?
אשמח לכל מידע!
תודה רבה!
כמה הבהרות לגבי הקטע הנ"ל. 1. זה לא סיפור בהמשכים;) ולכן לא מתחייבת לעלות עוד קטעים נוספים. 2. זה לא ממש סיפור. זו התמודדות. התמודדות אמיתית, מהחיים. מכירה מקרוב את הבחורה שהתמודדה איתה. מכירה גם את ההורים שלה. 3. אני לא מפחדת מביקורת.


מעולם לא השתתפתי בפעילות הסמינר. על מחנות קיץ וחורף יכולתי רק לחלום.
אף פעם לא הבנתי את הסיבה שעומדת מאחורי ה'לא' הנחרץ של אמא. גם את הסירוב של אבא לא הצלחתי להבין.

גדלתי בבית שלא שואלים בו שאלות.
אבא ואמא החליטו. וכשההחלטה נפלה, הייתי צריכה ליפול לידה. ולא משנה כמה הנפילה הזו ריסקה, ריסקה אותי מבפנים.

כשניסיתי לברר למה רות כהן - שאבא שלה ראש כולל נחשב ואמא מנהלת סמינר גדול, לא מפספסת אף תוכנית. קיבלתי תשובה אחת, ברורה: "מה זה משנה איך זה אצל האחרים? ככה זה אצלינו בבית".

שנאתי את 'האצלינו', שנאתי את 'הבית' וגם 'ככה', זו בכלל לא תשובה.

המציאות הכריחה אותי להדביק שפתיים. כמעט תמיד, מצאתי את עצמי שותקת.

שתקתי מול מורה מבולבלת שבאמת לא הצליחה להבין למה אני נעדרת מכל פעילות חברתית.
שתקתי מול חברות שלא ניסו להכאיב לי כששאלו למה אני חולה בקביעות לפני מחנות.

שתקתי מול ההיגיון.

ופתאום, כבר שום דבר לא היה אכפת לי.
ככל שניסיתי להסביר את עצמי, הבנתי עד כמה אני נשמעת מגוחך.
ככל שניסיתי לתרץ את אורח החיים שלי, הבנתי עד כמה אני שונה, מוזרה אפילו בעיני עצמי.

חברות דיברו על המצב הכלכלי שלנו, שאולי הוא הסיבה העיקרית שבשלה אני לא מגיעה לאף טיול או מחנה. ולי, כבר שום דבר לא היה אכפת.

מורות התייעצו ביניהן מה אפשר לעשות עם ההסתגרות המוזרה שלי וכיצד ניתן לפתור אותה. ולי, כבר שום דבר לא היה אכפת.

התרגלתי להיות אחרת: התלמידה ההיא, בספסל האחורי, שאף אחד לא שומע אותה: הילדה עם העיניים הגדולות שעומדת מאחורי הסורגים, צופה במשחקי 'שבויים' מהצד, נושכת שפתיים מול המציאות: הבחורה מאחורי המחיצה.

כולם דיברו על ההתנהגות המסתורית שלי. על הסודות שאני מחביאה. ולי, באמת ששום דבר כבר לא היה אכפת.
איבדתי כל רגש. של שמחה או כאב. איבדתי כל תחושה. של סיפוק או החמצה.

איבדתי את עצמי.
וזה, היה הפחד הגדול ביותר שלי.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
שלום לכולם,
לפני שבועיים התקשר אלי אברך שבנה 2 יחידות דיור מעל הקומה שלו.

הבניה הסתייימה לפני שנה, ומאז חייו אינם חיים.

האברך שכר את שירותיו של מפקח בניה (כך כולם המליצו לו לעשות, ויפה עשה).
וב"ה הבניה הסתיימה, אבל...!!! המפקח לא היה נוכח כל הזמן בשטח והקבלן עשה כל מה שהתחשק לו ללא מפריע.

לשתי היחידות נכנסו זוגות צעירים (ממש אחרי החתונה).

ובקומה מתחת, תחת חדר השינה של הזוג מהקומה מעל, מאחת היחידות, נמצא חדר שינה של אחת הבנות, וקרוב לשם חדר ההורים.

ובלילה, גם שנגמר הקול ששון וקול שמחה, השכנים היו שותפים לכל החמשה קולות...

שמעו ה-כ-ל, דיבורים , לחישות, נחירות, צעדים, שעון מעורר, ועוד ואכמ"ל.

בעלי הדירה חשבו שאולי הבעיה היא בזוג הנ"ל, ומהר דאגו לפנותם, אבל, גם בזוג השני, אותה השירה והזימרה.

בעלי הדירה היו אובדי עצות, במיוחד שהבת הגדולה שמעה קולות מוזרים וניגשה להורים לשאול אותם מה זה, ההורים נבהלו...

הם קראו בתחילה למי שהציג את עצמו כיועץ אקוסטי, אבל בפועל הוא היה "מודד רעש מוסמך" שעל הדרך גם מבצע עבודות של אקוסטיקה...משהו לא הסתדר להם.

ובעל הדירה חיפש, ומצא את הפרטים שלי, אינני אוהב להכנס לפרויקט שכבר ביקר בו יועץ אקוסטי, ולכן בשביל להתחמק, ביקשתי ממנו שישלח אלי את הדוח שכתב היועץ.
וכבר בקריאת הדוח הבנתי שאין לו מושגים באקוסטיקה.

ריחמתי על בעל הדירה, והסכמתי להגיע לביקור.

הגעתי לדירה וביצעתי מדידות רעש עם תוכנת תדרים, ואת האמת, לא מצאתי חריגה כמו שכתוב בדוח, אבל כן שמעתי בתדר 500 הרץ, זימזומים קלים.

ובלילה, נדדה שנתי, וכן ביומיים שלאחר מכן.

לא הצלחתי להבין, כיצד תקרה של בטון בעובי 200 מ"מ עם סומסום מעבירה רעש נישא, שלטענת המודד הקודם הוא בגובה של כ80 דציבלים.

התייעצתי עם המהנדס האקוסטי מהטובים בעולם, (בשיחת ועידה עם 5 אקוסטיקאים), שגם היה פעור פה למשמע אזניו, ולא ידע מה לומר לי.

אף פעם לא התלוננו על רעש נישא מרצפה לקומה שמתחת, אלא על רעש הולם בלבד, קרי, צעדים, גרירת כיסאות ועוד.
אבל אני לא ויתרתי, ושינסתי מתניים לפתור את הבעיה.

טוב, כתבתי דוח אקוסטי, נעזרתי בתוכנה מקצועית ובניסיון אישי, והעברתי ללקוח.

בדוח כתבתי שלפני העבודה, יפרק את הריצוף ונראה מה נגלה שם.

אני מצרף לכם תמונות:
1772740855591.png
1772739413436.png

מתחת לריצוף, הקבלן מילא את החלל שהיה בגובה של כ מעל 20 ס"מ בכל המרעין בישין שהוא מצא, מחתיכות של בטון, קרמיקה, אל תשאלו מה שהלך שם.

1772739516964.png

1772739545602.png

ועכשיו הכל מובן.

קודם כל כלל ראשון, לא משתמשים בחצץ, או בסומסום, אלא אם כן מניחים יריעה אקוסטית מתחת.
ובודאי שלא משתמשים באבנים, בלוקים, ובפנלים, ומרצפות.

מה שגרם לרעש להישמע זה החללי אויר (כיסי אויר).

ואם כבר משתמשים במילוי, זה רק בחומר שנקרא "פומיס יווני" יש לו יכולות אקוסטיות מדהימות.
בעל הדירה יפרק את כל הריצוף נראה עוד מה נגלה שם, ואשתף אתכם.

בהמשך לפי הדוח שכתבתי לו נבצע טיפול אקוסטי מקיף (אני לא קבלן), ובע"ה גם בזה נבצע מדידה אקוסטית לאחר העבודה, ונראה מה נקבל.

שיתפתי אתכם האדריכלים והמתכננים, שתשימו לב על הפרט הקטן הזה, כי ללקוח, זה פרט גדול.
תשתמשו עם פומיס יווני, ותקפידו על כל ההוראות לפי המפרט אקוסטי של היצרן.
בהצלחה לכולם.
אם הגעתם עד לכאן, זה אומר שזה היה מעניין.
תודה על ההקשבה.
וגם, אני פה בשבילכם, תשאלו, אל תתביישו, ואשתדל לעזור.
ecocare-דואגים לשקט שלך.

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

את הסיפור הבא כתבתי יחד עם אחותי ( הניק
@לאי הארט ) לכן את הפרק הראשון אני אעלה ואת שאר הפרקים נעלה בתורנות. נשתדל להעלות פרק בשבוע.
חשוב לציין שהסיפור לא עבר הגהה ממשית, לכן נשמח לקבל הערות והארות.


פרק 1

שווייץ 1957


האדים שיצאו מקטר הרכבת התפוגגו לאיטם באוויר הצלול. יהודה, נער בן שבע עשרה בעל עיניים חומות חודרות ושיער כהה, ירד מהקרון יחד עם פרץ אביו. לנגנאו, עיירה שוויצרית קטנה וציורית, נפרשה בפניהם במלוא הדרה: שורות של בתים צבעוניים עם גגות רעפים אדומים, נהר שוצף שחוצה את העיירה, ופסגות מושלגות מתנשאות ברקע.

פרץ, סוחר יהלומים מנוסה וקשוח, צעד בשקט לצד בנו יהודה. עיניו החדות של פרץ סקרו את תחנת הרכבת הקטנה ואת הרחובות הסמוכים."יהודה, תישאר קרוב אליי," אמר פרץ, קולו נמוך ורציני כהרגלו. יהודה הנהן בהבנה. הוא ידע שאביו לא אוהב עיכובים, הפרעות או סיכונים מיותרים.

הם התמקמו במלון קטן במרכז העיירה. החדרים היו מעוטרים ברהיטים עתיקים ובשטיחים יקרים, ומהחלונות נשקף נוף עוצר נשימה. פרץ יצא מיד לפגישה, ויהודה יצא לטייל באוויר הצח. הוא הסתובב בין הסמטאות הצרות והמפותלות, התרשם מחלונות הראווה המקושטים של החנויות הקטנות, והאזין לצלילי הכינורות שהגיעו מאי שם. "סליחה", הוא שמע קול קורא מאחוריו. "אתה יהודי"?

הוא הסתובב וראה נער יהודי צעיר, גבוה ובעל שיער חום בהיר, עומד מאחוריו. היו לו עיניים כחולות בהירות וחיוך ידידותי.

"כן, מי אתה?"

"נעים מאוד, אני בנציון", אמר הנער, "אני גר כאן", בנציון הושיט את ידו ללחיצה.

"אה, נעים מאוד," נענה יהודה ליד המושטת, " יהודה".

"אתה לא מפה, נכון?", שאל בנציון בחיבה יהודית.

יהודה הניע בראשו לשלילה.

"מה מביא אותך ללנגנאו?"

"אבי הוא סוחר גדול, הוא הגיע לכאן לצורך עסקה גדולה".

"איזו עסקה?"

"עסקה עם סוחר יהודי כאן בעיירה, יהודי בשם שמעון".

"שמעון? סוחר בדים?", בנציון הביט בו בהפתעה.

"כן".

"איזה צירוף מקרים מדהים, זה אבא שלי".

"אבא שלך"? פליאה בעיניו של יהודה, "לא יאמן איך מכל האנשים דווקא אותך פגשתי כאן".

"אתה רוצה שאכיר לך את העיירה?"

יהודה הסכים, והשניים החלו לטייל יחד. בנציון הראה ליהודה את הנהר, את הגשר העתיק, ואת הכיכר המרכזית, שם עמד מגדל שעון מרשים. הוא סיפר לו על ההיסטוריה של העיירה, על האגדות המקומיות ועל המקומות המיוחדים שאפשר לבקר בהם. יהודה התרשם מהידע של בנציון ומהאהבה שלו לעיירה.

"לנגנאו זה מקום מיוחד," אמר בנציון. "יש כאן אווירה שקטה ורגועה, אבל תמיד יש משהו מעניין שקורה."

יהודה הנהן, אך תחושה מוזרה תקפה אותו, כאילו מישהו מסתכל עליהם. הוא הבחין בדמויות חולפות וחש שמשהו מתרחש.

"אתה מרגיש את זה?" שאל יהודה את בנציון, קולו נמוך וחשדני.

"מרגיש מה?" שאל בנציון, מרים גבה.

"כאילו מישהו עוקב אחרינו."

בנציון צחק קלות. "אתה מדמיין. אין כאן אף אחד."

אבל יהודה לא היה רגוע. הוא המשיך להסתכל סביבו, מחפש סימנים. דמות לבושה במעיל כהה ארוך עומדת בפינת רחוב צדדי צדה את עיניו. הדמות הסתתרה בצללים של בניין גבוה, אבל יהודה ראה בבירור עיניים צופות בהם, חודרות ומאיימות.

"בנציון, תראה שם," אמר יהודה, מצביע על הדמות.

בנציון הסתכל לכיוון שאליו הצביע יהודה, אך הדמות כבר לא הייתה שם.

"אני לא רואה כלום," אמר בנציון, קולו מבולבל. "בוא נלך, אולי אתה סתם עייף מהנסיעה."


במרתף תחת אחד מרחובות לנגנאו

הקור המקפיא של המרתף חדר לעצמותיהם, האוויר היה דחוס וטחוב, ריח של עובש וברזל חלוד עמד בו. נר בודד דלק בעששית קטנה, מטיל אור עמום וצללים ארוכים ומוזרים על קירות האבן המחוספסים. במרכז החדר עמד שולחן עץ כבד, עליו מפה מפורטת של העיירה לנגנאו. קווים ועיגולים אדומים סימנו נקודות ציון, ופתקים קטנים עם כתב יד צפוף היו פזורים סביבם.

האיש המבוגר, בעל פנים שנראו כאילו נחצבו בסלע, הניח את אצבעו המקומטת על נקודה במפה. "הם כאן," אמר בקול נמוך. "המטרה הגיעה, וזה אומר שהגיע הזמן לפעול. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עיכובים או טעויות. כל שנייה קריטית."

הגבר הצעיר, בעל פנים חלקות ועיניים קרות וחדות, הנהן באישור. "אני מבין," אמר בקול שקט, "אני כבר הכנתי את כל מה שצריך. הכל מוכן לפעולה. הציוד, התוכניות, הנתיבים – הכל מוכן."

האיש המבוגר הסיט את מבטו מהמפה אל הצעיר, עיניו החדות בוחנות את פניו. "טוב מאוד," אמר, אבל קולו שידר חוסר שקט. "אני עדיין מודאג. יש יותר מדי דברים שיכולים להשתבש. אמנם זו עיירה קטנה ושקטה, אבל יש בה עיניים בכל מקום. אנחנו צריכים להיות זהירים, מאוד זהירים."

הצעיר חייך חיוך קל, חיוך שלא הגיע לעיניים. "אל תדאג," אמר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אני דאגתי לכל פרט. אף אחד לא יפריע לנו. יש לי אנשים במקומות הנכונים, ואני יודע איך להעלים עקבות."

המבוגר הניח את ידיו על השולחן, אצבעותיו מתופפות בעצבנות. "אני מקווה שאתה צודק," אמר, עיניו בוחנות את פניו של הצעיר, כאילו מנסות לקרוא את מחשבותיו. "הדבר הזה חייב להתבצע בצורה חלקה, בלי שום בעיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו תקלות. אם נטעה, זה לא יהיה טוב."

"אני מבטיח לך," אמר הצעיר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אתה יכול לסמוך עליי. אני יודע מה אני עושה. הכל יהיה בסדר."

המבוגר הנהן באישור, אבל עיניו נשארו חשדניות. הוא ידע שהצעיר הוא אדם מוכשר, קר רוח, אך הוא גם ידע שהוא שאפתן וחסר מעצורים. הוא קיווה שהוא לא יתחרט על הבחירה שלו, על האמון שנתן בו.

"טוב," אמר המבוגר, קם מכיסאו, תנועותיו איטיות ומדודות. "בוא נלך. יש לנו הרבה עבודה לעשות."

הם יצאו מהמרתף, דלת ברזל כבדה נסגרה מאחוריהם בטריקה חזקה, האור העמום של הנר נשאר דולק, מטיל צללים על הקירות, שומר על סודותיו האפלים של המרתף.​
שלום וברכה אני באמצע לכתוב ספר מתח ואני מאוד מעוניין בביקורת.

פרולוג

טיסה 1142, ישראל – דובאי.


זאת לא הייתה הפעם הראשונה שניר הטיס מטוס בנתיב הזה, מעל כל המדינות הערביות, אך הפעם תחושה עמומה בליבו לא נתנה לו מנוח.

עיניו שטו מעצמן בין כל הנורות, רובם דלוקות בירוק, מצביעות על כך שהכל כשורה. כרגע.

הוא הביט בטייס המשנה שבדק את מכשירי הניווט, ושם לב למבט מהורהר על פניו.

"שגיב" ניר פנה אליו, "הכל בסדר?"

"הכל מצוין, רק שצפויים מספר משקעים בהמשך הנתיב שעלולים להגביל את הראייה שלנו, לפי דעתי כדאי להסיט קצת את מסלול המטוס".

חוסר ראות בטיסה הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר, אשר בגללו מבטלים טיסות בקלות, וודאי שמשנים עבורו מסלול.

"דווח למגדל" אמר ניר, מתחיל לראות מרחוק את המשקעים, מרגיש בליבו שוב את התחושה העמומה.

שגיב הרים את מכשיר הקשר, ודיבר לפומית.

"אל-על 1142 למגדל פיקוח, צפויים משקעים מולנו בנתיב".

"מגדל פיקוח ל1142, יש אפשרות לחצות?".

"עדיף שלא, מבקש אישור לנטות צפונה".

"קיבלנו, מבצעים בדיקה, המתן לאישור".

שגיב המשיך לתפוס את הפומית, ממתין.

"מגדל פיקוח ל1142 יש אישור לשינוי נתיב צפונה במשך כחמישה קילומטרים".

"קיבלנו".

שגיב התיישב ליד ניר, מתעסק עם המכשירים, וביטל את פעולת הטייס האוטומטי.

שני הטייסים הסיטו את המטוס מאזור המשקעים. הכל נראה תחת שליטה.

"קחח... קחח..." קרקושים משונים נשמעו בקשר, קול מתכתי מקוטע.

"שגיב, תבדוק את הקשר. אני בינתיים מפעיל מחדש טייס אוטומטי".

שגיב הושיט את היד... ובאותו רגע חושך מוחלט. כל האורות כבו.

ניר זינק במהירות, תופס חזרה את ההגאים שעזב עם הפעלת הטייס האוטומטי. בלי חשמל הטייס האוטומטי לא עובד.

"מה קורה שם?" הוא הביט בתמיהה על המסכים הנורות והמכשירים. כולם שבקו חיים ללא התראה.

"לא יודע, שום דבר לא מגיב" פאניקה נשמעה בקולו של שגיב, מנסה להפעיל מספר מכשירים.

"שגיב, תתעשת עכשיו!!! תפעיל את מערכת הגיבוי!" קולו של ניר היה לחוץ, דחוף. התחושה העמומה מזכירה את קיומה.

שגיב משך בכמה ידיות יודע שבמעשיו הוא שולף טורבינה שניזונות מהדלק ואמורה לספק חשמל חלופי.

דבר לא קרה.

הוא משך שוב ושוב, בפראות, ללא הועיל.

"הטורבינה נשלפה?" עכשיו גם ניר הגיב בלחץ.

"אין לי שום יכולת לדעת", שגיב נשמע אבוד. "כל המכשירים לא עובדים!".

"אם הטורבינה לא עובדת, אז אנחנו בבעיה קשה, כי זה אומר שיכול להיות שיש שיבושים גם במנועים. וזו בעיה קצת יותר גדולה מהפסקת חשמל" שגם זו לא בעיה קטנה בכלל. הרהר ניר.

דפיקות נשמעו על דלת תא הטייס.

הנעילה של הדלת, שפועלת על חשמל לא עבדה, והדלת נפתחה בעוצמה, הדייל הראשי עמד בפתח.

"מה קורה?" שאל בקול מבוהל, "הנוסעים מתחילים להיכנס לפאניקה". קולו מוכיח בבירור שהנוסעים הם לא היחידים שנמצאים בפאניקה. "למה החשמל כבה? הכל בסדר בטיסה? למה לא מודיעים לנו כלום?"

"אין לי מושג", ניר אפילו לא הסתובב, שקוע ראשו ורובו בתוך המכשירים, "תגיד שזו תקלה זמנית, ושבינתיים יחבשו את מסיכות החמצן" הגיב בתמצות, טרוד מכדי להסביר יותר מזה.

הדייל סב לאחוריו. מבין את הסיטואציה.

"יש קשר עם המגדל?" ניר שאל בתקווה.

"אין", שגיב הגיב בקצרה "כל דבר שפועל על חשמל לא עובד", הוא לקח נשימה עמוקה, והמשיך. "בלי קשר ובלי ניווט יש סכנה גדולה שנתנגש במטוסים אחרים". אמר את מה ששניהם ידעו. היסטריה מדברת מגרונו.

"נכון, אתה צודק, אז תנסה להירגע ולבוא לעזור לי", ניר ניסה להגיב בקול רגוע, אך הלחץ נשמע היטב. "אנחנו נעלה את המטוס לגובה חמישים וחמש אלף רגל, גובה שמטוסים בדרך כלל לא טסים בו" הוא ניסה להרגיע את שגיב. לא רק שהוא מתמודד עם תקלה במטוס, הוא גם צריך להתמודד עם טייס משנה היסטרי. הרהר בתסכול.

שגיב התיישב ידיו רועדות, אבל בכל אופן עזר לניר בהעלאת המטוס.

"נראה שהמנועים מגיבים בסדר" אמר ניר בהקלה.

אך שגיב לא התייחס לדבריו, שרוי בהיסטריה. "בגובה כזה החמצן מתדלדל, ואין חשמל שיזרים אותו בצורה נכונה" הוא התנשף, "ובכלל איך אתה רוצה שננחת בלי קשר עם המגדל?"

"בדיוק לכן אמרתי לכולם ללבוש מסיכות חמצן" ניר לא נתן ללחץ ולבלבול להשפיע על פעולותיו. "ולגבי הנחיתה, כשנגיע לגשר, נעבור אותו".

שגיב בלע את רוקו, "לא נשרוד הרבה זמן בלי קשר ובלי ניווט, וגם החמצן לא יספיק ליותר מדי".

"אנחנו לא צריכים הרבה זמן, רק עד שהחושך יחליט שנמאס לו". הגיב ניר בציניות, "וכשהחמצן יגמר נרד שוב, בינתיים אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים".

הבזק של אור, ניר מצמץ, שומע עשרות צפצופי אזהרה מתנגנים באזניו כמו ציפורי שיר. איך זה קרה? חלפה מחשבה בראשו.

הוא הביט בכל המכשירים, שחזרו לפתע לפעול, מציגים התראות בקולות צפצוף חזקים.

"מגדל פיקוח ל1142 הכל בסדר? איבדנו איתכם קשר".

שגיב קרס על הכיסא, "הייתה לנו הפסקת חשמל כללית, עכשיו הכל נראה בסדר". נשף בהקלה.

ניר חייך חצי חיוך. "אמרתי לך, תמיד יש סוף טוב, רק צריך לדאוג שנשאר בחיים עד שהוא יגיע".

אבל הפעם החיוך של ניר היה חיצוני בלבד, התחושה הפנימית המשיכה להעיק עליו.

זאת לא הייתה תקלה רגילה.

בכלל לא.

...

הבזק של אור לא צפוי סימא את עיני כולם. הנוסעים המבוהלים מצמצו בבלבול, תוהים לעצמם מה קרה עכשיו.

האמיצים שבהם הורידו את מסיכות החמצן מפניהם, מנסים להרגיע את ליבם שפעם בעוצמה ובמהירות. לאט לאט כל הנוסעים הורידו את מסיכות החמצן באישור הדיילים, מבינים שהזמן שבו שהו בחשש על חייהם נגמר, משאיר אותם במערבולת רגשות.

החוויה שחוו עכשיו היא לא חוויה שתשכח מהרה. הם לעולם יזכרו את ריח המוות הנישא באוויר ואת הפחד המוחשי כל כך שבעוד רגעים ספורים הם יצטרפו לחלקי מטוס בוערים בדרכם למטה.

לחשושים נשמעו בכל רחבי המטוס והם רק התגברו והלכו, אנשים המנסים לפרוק את עוצמת הרגשות שחוו עכשיו, ברגעים המבעיתים ביותר בחייהם.

אבל המהומה הגדולה ביותר התרחשה בקצה המטוס, דייל רחב ממדים דהר לכיוון מסוים כאשר בידו דפיברילטור גדול, בכיוון שאליו דהר היה דייל אחר שרכן מעל נוסע מבוגר וביצע פעולות החייאה בצורה מקצועית.

"לזוז! מה זוזו כולם!" הדייל הרחב חיבר במהירות את המכשיר לגופו של הנוסע שהתמוטט במהלך התקלה, והפעיל אותו.

גופו של המבוגר נרעד בעווית פתאומית, אך שום דבר לא יותר מזה.

הוא הפעיל שוב, שולח פולס חשמל גבוה יותר, אך ללא הועיל.

הדייל השני רכן שוב וביצע הנשמה במהירות, אבל שניהם ידעו, שלנוסע המסכן אין יותר מדי סיכויים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  2  פעמים
למעלה