• משתמשים יקרים!
    הערב בין השעה 19:00 ל 21:00 יתכן והאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
לא מכיר כלל כזה, ולא ראיתי אף אחד שעושה כך.
מעניין.
נתקלתי בכלל הזה.
המרכאות ה'מיותרות' הן כנראה, כדי להראות שזה עדיין ציטוט. רגע, עוד לא סיימנו.
 

ר' יעקב ישראל

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
עימוד ספרים

ח.ד. וחלק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עכשיו נזכרתי...
קראתי על הכלל הזה בספר 'תכתבו' של משה גוטמן ולירון פיין.
לאחר מכן עברתי על כמה ספרים של סופרים מוכרים, ונוכחתי לדעת שהכלל הזה מיושם.
מעניין, אני שמתי לב לזה כמעט בכל ספר מחדש.
 

mic003

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
מטורף!
הפריע לי רק שאתה לא סוגר את רוב הפסקאות שבהם ראובן מדבר עם מרכאות.
זה מכוון. אני נוהג כך בכל ציטוט שכולל יותר מפסקה אחת.
לגבי השאלה אם זה נכון מבחינה תחבירית, עדיין לא ראיתי כלל רשמי בעניין. באופן יבש, אין אפשרות של מרכאות בפתיחת פיסקה בלבד. עם זאת, בהרבה מאוד ספרים ועיתונים שקראתי, מקובלת הצורה הזו.
אני אוהב את הצורה הזו, משום שבפרקים מהסוג הזה - יש הרבה מאוד פיסקאות בציטוט אחד, ולכן - מרכאות בתחילה ובסוף בלבד, אינן מספקות. גם מרכאות בתחילת וסוף כל פסקה אינן טובות, משום שעלול להתקבל הרושם שמדובר בדו-שיח, בזמן שמדובר במונולוג. האופציה הזו, מצד אחד משמרת את התחושה שמדובר בציטוט, ומצד שני - מונעת טעות.
תוכלו לראות דיון בנושא כאן:
מהתבוננות ראשונית נראה, שדווקא אלו האמונים על שימוש תקני בסימני פיסוק, מתנגדים לצורה הזו, בפרט כשאין נימוק שמסביר אותה. במקרה הזה, אני חושב שהנימוק מספיק כדי להמשיך ולהשתמש בצורה כזו, בפרט כאשר אין הנחיה רשמית נגד זה, והנוהג - כאמור, בספרים ובעיתונות, הוא כפי שנהגתי עד כה.
באופן כללי, השקפת העולם שלי היא, שחשוב מאוד לשמור על תחביר תקין ועל חיסרון בשגיאות כתיב. לעומת זאת, בכל הנוגע לסימני פיסוק - אני מעדיף את החוויה של הקורא על פני הדיוק המושלם בתחביר. לעיתים זה סותר, ולכן אתם עשויים למצוא אצלי חריגות, כמו: וי״ו החיבור אחרי פסיק, הופעת סימני פיסוק באופן אחיד - תמיד אחרי מרכאות (אף פעם לא לפניהן), וגולת הכותרת - השימוש הבלתי פרופורציונלי שלי בקו מפריד, שלדעתי - הוא אחד המאפיינים הבולטים של הכתיבה שלי (אני חושב שיש אצלי יותר קווים מפרידים מנקודות, כמעט כמו כמות הפסיקים). אני מקווה שלא תתחילו לשים לב עכשיו לכל החריגות הללו, אבל אני ריאלי ואני יודע שבוודאי תשימו לב - אז אני מקווה שזה לפחות יעבור לכם מהר. בקיצור: המסר שלי הוא, שאני מכיר את הכללים - אבל מעדיף לפעמים להתעלם מהם.
מה שכן: אם יש למישהו המלצה איך להרוויח את שני הדברים, כלומר: גם לפסק בצורה תקינה וגם לשמור על חווית הקורא, אני תמיד אשמח לשמוע.
 

ר' יעקב ישראל

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
עימוד ספרים
הופעת סימני פיסוק באופן אחיד - תמיד אחרי מרכאות (אף פעם לא לפניהן)
זו שיטה לגיטימית בהחלט. עיין כאן (יש שם 2 שיטות).
(אם כי יתכן, שאתה מרחיב את השיטה השניה קצת יותר מידיי...).

קראתי כלל יפה ב'תכתבו' של גוטמן ופיין:
המירכאות הם הכרזה על פתיחת הקלטה, ובסיום הם ההכרזה על סיומם.
כל מה שמהווה חלק מההקלטה של הדובר, נכנס בתוך המירכאות.
 

mic003

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
זו שיטה לגיטימית בהחלט. עיין כאן (יש שם 2 שיטות).
כן. נכון. אתה צודק.
אני באמת נוהג כמתואר שם, חוץ מסימן שאלה שאני מוציא החוצה (סימן קריאה אני תמיד שם בפנים).
חשוב לי לומר, שהדקדוק והתחביר שלי - הם רק תוצאה של התנסות, ולא של לימוד. אני מתבסס בעיקר על הרבה ספרים שקראתי בעבר, ומעט כללים ששמעתי או שקראתי במקרה במקורות שונים. בספרים, ראיתי שלפעמים סימני פיסוק מופיעים לפני מרכאות ולפעמים אחרי. באופן כללי, בעניין הזה - אני כותב בדרך שנראית לי הכי נוחה לקריאה. אבל אם סימני השאלה הוא הבעיה היחידה כאן - אני כנראה אשנה את זה, כדי להתיישר עם הכלל הרשמי.
בכל אופן, בינתיים, לא קיבלתי הרבה הערות על כתיב ודקדוק. היו אמנם מעט שגיאות כתיב לא מכוונות, שתוקנו מיד. אבל מבחינתי - המשמעות היא שלפחות בנושא הזה, הכתיבה שלי עומדת ברף המקצועי הנדרש, גם אם היא לא מדויקת לגמרי. אם יש למישהו הערות בכל זאת - אני תמיד אשמח לשמוע.
 

ר' יעקב ישראל

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
עימוד ספרים
כן. נכון. אתה צודק.
אני באמת נוהג כמתואר שם, חוץ מסימן שאלה שאני מוציא החוצה (סימן קריאה אני תמיד שם בפנים).
חשוב לי לומר, שהדקדוק והתחביר שלי - הם רק תוצאה של התנסות, ולא של לימוד. אני מתבסס בעיקר על הרבה ספרים שקראתי בעבר, ומעט כללים ששמעתי או שקראתי במקרה במקורות שונים. בספרים, ראיתי שלפעמים סימני פיסוק מופיעים לפני מרכאות ולפעמים אחרי. באופן כללי, בעניין הזה - אני כותב בדרך שנראית לי הכי נוחה לקריאה. אבל אם סימני השאלה הוא הבעיה היחידה כאן - אני כנראה אשנה את זה, כדי להתיישר עם הכלל הרשמי.
בכל אופן, בינתיים, לא קיבלתי הרבה הערות על כתיב ודקדוק. היו אמנם מעט שגיאות כתיב לא מכוונות, שתוקנו מיד. אבל מבחינתי - המשמעות היא שלפחות בנושא הזה, הכתיבה שלי עומדת ברף המקצועי הנדרש, גם אם היא לא מדויקת לגמרי. אם יש למישהו הערות בכל זאת - אני תמיד אשמח לשמוע.
בשביל זה הוספתי את הכלל בסיום, זהו כלל שעוזר מאוד להבין, מה נכון להכניס בין המירכאות, ומה לא.
קראתי כלל יפה ב'תכתבו' של גוטמן ופיין:
המירכאות הם הכרזה על פתיחת הקלטה, ובסיום הם ההכרזה על סיומם.
כל מה שמהווה חלק מההקלטה של הדובר, נכנס בתוך המירכאות.
ובנימה אישית: גם אני לא למדתי כללי תחביר ודקדוק (הידע נרכש מקריאה מרובה ואינטואיציה), ופעמים רבות אני עומד בדילמה הזאת, בעיקר בייחס לפיסוק וגרורותיו.

לגבי שאלתך: אני לא נתקלתי במשהו צורם, מבחינה תחבירית.
ובהתחשב בכך שהסופרים הכי מוכשרים בפורום עוקבים אחרי הסיפור בלהיטות, אפשר להניח שהכתיבה מקצועית בהחלט!
 

חי מינץ

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
מבחינתי - המשמעות היא שלפחות בנושא הזה, הכתיבה שלי עומדת ברף המקצועי הנדרש, גם אם היא לא מדויקת לגמרי. אם יש למישהו הערות בכל זאת - אני תמיד אשמח לשמוע.
אין ספק שהכתיבה והתחביר שלך הם ברמה מקצועית גבוהה מאד.
רק היה לי מוזר ששמת מרכאות רק בתחילת הפיסקה, ומששמעתי שזה כלל מקובל ואתה עושה כן במכוון נחה דעתי.
 

ר' יעקב ישראל

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
עימוד ספרים
אשמח מאד אם תביא לי ציטוט משם.
בבקשה, העתקתי לך מילה במילה.
ויש גם טוויסט, הוא ממליץ לנסות לשבור את הרצף, כדי להימנע מהפיסוק המוזר הזה.

הנה הציטוט ממדריך הכתיבה המצוין 'תכתבו' של פיין וגוטמן (דרך אגב: מדובר בספר מדהים ומומלץ!):

ומה קורה כשההיגד עצמו מחולק לפיסקאות? למשל, בעת מונולוגים ארוכים או נאומים? כדי להמחיש את הפתרון שחור על גבי לבן כיבדנו את פיין לענות בקול רם על השאלה הזו.​
"זאת בעיה", ענה פיין בהתרגשות, "שעדיף לברוח ממנה מאשר להתחפר בה ולפתור אותה. מבחינה טכנית, במקרה כזה לא מציבים את מירכאות הסיום בסופי הפיסקאות, אלא רק את מירכאות הפתיחה. ממש כפי שקורה בנאום זה, בפיסקה זו ממש.
"את הפיסקה הבאה פותחים שוב במירכאות. זה נראה מוזנח, נכון, אז כדאי לברוח מהבעיה. איך? משלבים בתוך הנאום מרכיבים חדשים בטקסט. מרכיבים כמו פעולות, תיאורים או מחשבות, שמאפשרים להפסיק את ההיגד במירכאות, ממש כמו בפיסקה הבאה".
פיין הביט סביב, מנסה להבין מה ממה שהוא אמר חדר את קליפת מוחם של הסובבים אותו. היה קשה לדעת, כי מנקודת מבטו כולם נחזו כקוראים ספר (אותו עמוד כספר!) וקימטו מצח או את קצה העמוד כספר. מה שכן, הוא ידע שבעצם החדרת מרכיבים חדשים לטקסט הוא הפעיל אזורים חדשים במוחם של הקוראים.
הוא נאנח, זז בכיסאו, והמשיך.
"לסיכום, כדאי לא לכתוב נאומים. זאת אומרת דיאלוגים ארוכים- ארוכים. ואם אין ברירה, שלבו בתוכם פעולות, כמו אנחות, תזוזות בתוך כיסאות, והתזת ראשים של דמויות בשם זלמן תפוחסקי".
 

חי מינץ

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
בבקשה, העתקתי לך מילה במילה.
ויש גם טוויסט, הוא ממליץ לנסות לשבור את הרצף, כדי להימנע מהפיסוק המוזר הזה.

הנה הציטוט ממדריך הכתיבה המצוין 'תכתבו' של פיין וגוטמן (דרך אגב: מדובר בספר מדהים ומומלץ!):

ומה קורה כשההיגד עצמו מחולק לפיסקאות? למשל, בעת מונולוגים ארוכים או נאומים? כדי להמחיש את הפתרון שחור על גבי לבן כיבדנו את פיין לענות בקול רם על השאלה הזו.​
"זאת בעיה", ענה פיין בהתרגשות, "שעדיף לברוח ממנה מאשר להתחפר בה ולפתור אותה. מבחינה טכנית, במקרה כזה לא מציבים את מירכאות הסיום בסופי הפיסקאות, אלא רק את מירכאות הפתיחה. ממש כפי שקורה בנאום זה, בפיסקה זו ממש.
"את הפיסקה הבאה פותחים שוב במירכאות. זה נראה מוזנח, נכון, אז כדאי לברוח מהבעיה. איך? משלבים בתוך הנאום מרכיבים חדשים בטקסט. מרכיבים כמו פעולות, תיאורים או מחשבות, שמאפשרים להפסיק את ההיגד במירכאות, ממש כמו בפיסקה הבאה".
פיין הביט סביב, מנסה להבין מה ממה שהוא אמר חדר את קליפת מוחם של הסובבים אותו. היה קשה לדעת, כי מנקודת מבטו כולם נחזו כקוראים ספר (אותו עמוד כספר!) וקימטו מצח או את קצה העמוד כספר. מה שכן, הוא ידע שבעצם החדרת מרכיבים חדשים לטקסט הוא הפעיל אזורים חדשים במוחם של הקוראים.
הוא נאנח, זז בכיסאו, והמשיך.
"לסיכום, כדאי לא לכתוב נאומים. זאת אומרת דיאלוגים ארוכים- ארוכים. ואם אין ברירה, שלבו בתוכם פעולות, כמו אנחות, תזוזות בתוך כיסאות, והתזת ראשים של דמויות בשם זלמן תפוחסקי".
אוקיי.
הם גם לא תומכים בצורה הזאת, ואומרים שעדיף לברוח מזה.
כי כמו שכתבתי בהתחלה, זה ממש צרם לי בעיינים.
 

ר' יעקב ישראל

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
עימוד ספרים
אוקיי.
הם גם לא תומכים בצורה הזאת, ואומרים שעדיף לברוח מזה.
כי כמו שכתבתי בהתחלה, זה ממש צרם לי בעיינים.
נכון.
רק שחשוב להדגיש שני דברים:
1. זו הצורה הנכונה דקדוקית/תחבירית לעשות זאת.
2. הצורה הזאת מקובלת ומיושמת בספרים רבים מאוד.
 

mic003

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
הודעה על פרק חדש.
העליתי פרק חדש בנספח.
להלן קישור לפרק (מקווה, אם לא - תעבירו לדף הרצוי):
אני רק מבהיר, שהפרקים בנספח קצרים באופן ניכר מהפרקים באשכול העיקרי, במכוון. אני פשוט לא רוצה להעמיס יותר מדי, ובעיקרון - זה אמור לבוא בין פרקים די מותחים, כך שהניסיון הוא - להקל את החוויה, עד שנגיע לרגעים המותחים באמת (העלילה שם מתפתחת נורא מהר. הרבה יותר מאשר כאן. כמה פרקים בודדים, ואנחנו מסתנכרנים).
תגיבו, תעבירו ביקורת, תעודדו, תשאלו, תענו. רק אל תהיו אדישים.
 

mic003

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
49

מפקד המחוז.

הכול קרה מהר מדי.

רק לפני כמה רגעים – הייתה רחבת הגג מלאה חיים. ליאוניד עוד היה פעיל, ואלישע היה ממוקד במאמץ לקלוט כל מילה שיוצאת מפיו. רק לפני רגעים, היו כל מחשבותיו של אלישע נתונות לעורך הדין השרוע על האספלט, ולגילויים שהוא חשף בקצב מסחרר.

ופתאום, בלי שום הכנה מראש, הופסקה השיחה. ליאוניד נלקח באלונקה, אנשי הצוות הרפואי נעלמו מהשטח עד האחרון שבהם, ודממה מוחלטת השתררה.

תחושה מוזרה של ריקנות הזדחלה לליבו של אלישע. כאילו התרגל לקצב אינטנסיבי של התרחשויות, עד שהוא לא היה מסוגל להכיל היעדר תנועה, אפילו לרגעים בודדים. הוא לא הכין את עצמו מראש לאפשרות שהאירוע יתפזר בלי שום התראה, וכעת – בהיעדר תכנית פעולה, הוא מצא את עצמו עומד ובוהה בעצמים הכהים שהזדקרו ממולו, מנסה לעכל את השינויים החדים שערערו לגמרי את כל מה שחשב עד כה, להבין – מה המשמעות האמיתית שלהם, וכיצד עתיד הידע החדש שצבר להשפיע על פעולותיו.

מוחו היה מוצף בכמות גדולה מדי של מידע. הוא פתאום הבין, שכל מה שחשב שהוא יודע על אירועי היממה האחרונה – אינו אלא פיסה קטנטנה מתוך יריעה אינסופית. שבריר של ידע, מתוך מאגר עצום – כזה שהשכל האנושי אינו יכול לקלוט ולהכיל את ממדיו.

אם עד עכשיו היה בטוח אלישע, שהאירועים אותם הוא חוקר – תוכננו ובוצעו בימים האחרונים, הרי שכעת התברר לו – עד כמה הוא שגה, ועד כמה היה רחוק מלהבין את המשמעות האמיתית שלהם. יריית הפתיחה לאירועי היממה האחרונה, לפחות על פי מה שסיפר עורך הדין, נורתה לפני עשורים, כאשר אלישע עוד היה שוטר זוטר בתחילת הקריירה שלו.

במשך השנים, הרהר אלישע, היה הוא עצמו - עסוק בבניית הקריירה שלו. אולם עורך הדין – כך מתברר, היה ממוקד בניסיון לאסוף כל פרט על אותם אירועים מסתוריים, אם משום שהיה תמיד חלק בלתי נפרד מהארגון של נמרוד, ואם משום שתמיד רצה – במקום פנימי כלשהו, לשוב לזרועות החוק והיושר. שנים ארוכות, כך נראה, הקדיש ליאוניד למשימה, ועדיין – חסרים לו פרטים מהותיים. עדיין, רב הנסתר על הגלוי.

האם יש בכלל סיכוי?! האם יוכל הוא, אלישע, להשלים בימים בודדים את מה שלא השלים עורך הדין לאורך עשרות שנים?! האם יש לו בכלל את הזמן להדריך את אלו שראה כממשיכים שלו, אלירן ואמיר, להעביר אליהם את כל הידיעות שניתנו לו על ידי עורך הדין, או שמא – מיד עם צאתו מכאן, עתיד הוא להילקח לחקירה, באשמת ביצוע פעילות אסורה, בניגוד להוראה ישירה של הפרקליטות ושל הפיקוד הגבוה?! והאם הם יוכלו לבצע את העבודה שהוטלה עליהם כראוי, בלי לחשוש שאותם גופים עלומים שדאגו להדיח את אלישע יגרמו גם להם לעזוב את החקירה, ברצונם או בעל כרחם?!

השאלות היו קשות, והן ערערו לחלוטין את כל מה שאלישע חשב עד לפני שעה קלה על עצמו, ועל הגופים שהוא משרת. המאמץ האדיר של השעות האחרונות הביא את איבריו לסף שבירה, והוא כרע על ברכיו, מתיישב בהיסח הדעת על הרצפה הרטובה.

רק כאשר החלו המים להיספג במכנסיו המגוהצות, ועורו החל לחוש בקרירות כתוצאה מהמגע במים, הוא קלט את הטעות שעשה, ומיהר להתרומם על ברכיו. הרטיבות הייתה בלתי נעימה, במיוחד במזג אוויר קר כל כך, אולם התחושה הפנימית – הייתה קשה הרבה יותר. הוא חש שהוא מאבד שליטה. בליבו הוא החל לתהות, האם קורה לו משהו?! האם הוא מאבד את צלילות דעתו?!

מבטו נע אל מכשיר הטלפון שבכף ידו. המכשיר שהעניק לו ליאוניד רגעים לפני שנלקח, יחד עם הוראה מעורפלת, שאלישע התקשה לפענח. מבלי לחשוב, פתח אלישע את המכשיר המיושן, אצבעותיו מקישות על המקשים הבולטים. הוא פתח את תיקיית אנשי הקשר, הייתה שם רק שורה אחת.

דקלה.

שוב דקלה.

עוד חידה בלתי פתורה, עוד קצה חוט בלתי מפוענח.

דחף פנימי בתוכו דרש ממנו לחייג אל איש הקשר, לנסות ולדלות מידע בדרך הזו. אולם היה משהו במילים שאמר ליאוניד, שמנע ממנו לעשות זאת. אם הוא ירד לסוף דעתו של עורך הדין, הרי שאותה דקלה אלמונית – תהיה מוכנה לענות רק פעם אחת לשיחה ממספר הטלפון שהוא מחזיק כעת. בהנחה ואכן הבין אלישע נכון את הדברים, ובהנחה ועורך הדין דייק לגביהם, הרי שמוטב יהיה לשמור את השיחה הבודדת לזמן חשוב יותר, בו הוא יוכל לפחות להבין איזו עזרה תציע לו דקלה האלמונית, אם זה אכן שמה. בשלב הזה, השאלה היחידה שהוא מסוגל לשאול – היא בקשר לזהותה של אותה דקלה, ומשום מה – הייתה לאלישע תחושה שדווקא על השאלה הזו, הוא אינו צפוי לקבל תשובה מספקת.

מחשבותיו של אלישע נדדו אל המילים האחרונות שאותן הספיק עורך הדין לומר לו. ״הוא היה פה. הרוצח. לידך. כל היום״.

אלו היו מילים מצמררות, ואלישע התקשה להבין את פשרן. מיהו הרוצח המדובר?! האם הכוונה למתנקש, שמצא את מותו כבר מזמן?! אם כן, מדוע כינה אותו ליאוניד ׳רוצח׳?! למיטב ידיעתו של אלישע, האיש לא הצליח למלא את משימתו. הוא אולי ניסה לרצוח, אבל הוא לא ממש רוצח...

האם היה זה חוסר דיוק מצדו של עורך הדין, או שיש כאן חוסר הבנה מצדו של אלישע?! האם ייתכן שעורך הדין התכוון בכלל לאדם אחר, או שהוא – אלישע, מפספס כאן משהו?!

שני רגעים של מחשבה חלפו, לאחריהן – הכתה ההבנה באלישע, מהירה כברק.

״עמיקם!״ הוא ביטא את המילה בלחש, רק משום שהייתה זו הבנה מפתיעה כל כך – עד שהוא לא מסוגל היה לשמור אותה בתוך מחשבותיו בלבד.

קרעי המידע נעו בתוך מחשבותיו, מתקבצים, יוצרים יחד תמונה אחת ברורה, תמונה מצמררת – שגרמה לגופו לרעוד, ולא רק בגלל הקור העז.

הוא פתאום הבין, שהמתנקש לא נשלח לכאן כדי לעצור את ליאוניד. הוא גם לא נשלח לכאן כדי לפגוע באלישע עצמו. כל אלו, היו מטרות משניות.

המתנקש היה כאן בשביל עמיקם. הוא הבין שעמיקם אסף חומר רגיש, והוא היה נחוש למנוע ממנו לשתף עם חבריו את החומר. המתנקש המתין, מי יודע כמה זמן, במקום מוסתר בתחנה. הוא המתין עד שעמיקם יהיה לבדו בחדרו, ניצל את שעת הכושר, וביצע את זממו.

ליאוניד לא טעה במונח בו השתמש. לבוש השחורים הוא אכן רוצח. רוצח מתוחכם, שהצליח לבצע משימה בלתי אפשרית. הוא הצליח לרצוח קצין משטרה, כשהאחרון יושב בחדרו, לאור היום, כאשר יש מאות שוטרים בתחנה ובסביבתה.

והוא עשה זאת מבלי להתגלות.

ההבנה הייתה מעוררת אימה, ואלישע מצא את עצמו נע אל מעקה הבטון שתחם את הגג, כאילו רצה לוודא שהמתנקש אכן נהרג, ושהוא אינו עומד לצוץ פתאום מאחוריו, או במקרה הגרוע יותר – ממולו.

מבט אחד אל הרחוב שמתחת לבניין תחנת המשטרה, הספיק לאלישע כדי להרגיע את החשש המסוים הזה. הרחוב, שבימים כתיקונם – היה אחד המבודדים והשוממים בסביבה, ואולי אפילו בעיר כולה, היה שוקק חיים כאילו הייתה זו שעת צהרים. במבט חטוף, הספיק אלישע לקלוט שתי ניידות אמבולנס שחנו בצדי הכביש, בסמוך לנקודה אליה נפל המתנקש. ניידת נוספת, ארוכה יותר, חנתה לרוחב הכביש כשדלתותיה האחוריות פתוחות, ובשונה מחברותיה – היא הייתה צבועה בצבע כהה, ועל דפנותיה הופיעו סמלי ארגון המתנדבים זק״א. טנדר גדול ללא סימני זיהוי חנה גם הוא בסמוך לזירה, ואופנוענים זריזים ניווטו בין כלי הרכב.

הזירה, שבמרכזה עוד הייתה שרועה הדמות הכהה של המתנקש, הייתה מוקפת משלושה צדדים בסרט ניילון זרחני, אבל קהל הסקרנים שהתגודדו סביבה – היה מורכב בעיקר משוטרים לבושי מדים, שהרשו לעצמם לנוע בחופשיות לתוך הזירה והחוצה ממנה, כך שגידור הזירה היה חסר כל אפקטיביות. הייתה אווירה של אנדרלמוסיה מוחלטת, ואלישע הבין מיד את הסיבה לכך. האירוע התרחש סמוך מדי לתחנת המשטרה, ומשכך -היו בשטח הרבה מאוד גורמים שראו את עצמם כאחראים.

אלישע התנתק מהמעקה, מתרחק אחורנית אל הגג השקט. התחושה הכללית שלו הייתה מעט יותר בטוחה, אולם הוא עדיין לא היה רגוע, ובתוכו התנהל מאבק אדירים, בין שני כוחות מנוגדים. האחד, דחק בו לעזוב את הגג, למצוא מקום בטוח יותר, מקום הומה אדם. האחר – קולו של ההיגיון, הזכיר לו שאלו כנראה הרגעים האחרונים הלילה, בהם הוא יהיה חופשי לתכנן את צעדיו. השעות הבאות, מן הסתם, ידרשו ממנו לשתף פעולה עם התחקיר הראשוני של אירועי הלילה, מה שאומר – שהוא עתיד לבלות את שארית הלילה מול טפסים אפרוריים במקרה הטוב, או מול חוקרים צעירים מלאי מוטיבציה ואנרגיה – במקרה הפחות טוב.

אלישע לא מסוגל היה להישאר על הגג. החשש היה עמוק מדי, תחושת הבדידות לא נתנה לו מנוח, ומעל הכול – העובדה שהוא כלל אינו מעודכן בהתרחשויות האחרונות, הביאה אותו אל סף טירוף הדעת. בכל מקרה, לא תהיה לו האפשרות להישאר על הגג לנצח. זה יקרה עכשיו, או בעוד דקות. בשלב כלשהו, הוא ייאלץ לחשוף את עצמו, להתמודד מול הפחדים שלו.

בליבו גמלה ההחלטה לעזוב את הגג, בכל מחיר. אולם קודם לכן, חשוב היה לו לנצל את ההזדמנות. הוא חש שעם עוד קצת מחשבה, עם עוד קצת מאמץ, הוא יוכל להבין את המילים האחרונות של עורך הדין, וכמו שזה נראה עכשיו – לפתרון יש משמעות דרמטית, כזו שתאפשר לו לקבל את התשובות להרבה שאלות שנותרו בלתי פתורות עד לרגע זה.

הוא התיישב על מנוע מזגן שהזדקר מולו, משלב את ידיו. שוב חזרו מחשבותיו לאותה נקודה. הוא ניסה להבין, האם ייתכן שהמתנקש היה כאן, בתחנת המשטרה, כבר משעות הצהריים?! האם ייתכן שהוא זה שרצח את עמיקם?! האם הוא הסתתר היכן שהוא במשך השעות הארוכות הללו, מתוך רצון להמתין לרגיעה ואז להימלט?!

אם היה נשאל אלישע רק לפני כמה שעות, עד כמה ריאלי בעיניו תרחיש מעין זה – הוא היה שולל אותו, מן הסתם, באופן מוחלט. המחשבה על כך שעמיקם נרצח בידי מתנקש שחדר לתחנה באופן פיזי, הייתה עד לפני זמן קצר – מופרכת לחלוטין, חסרת כל היתכנות.

מערכת האבטחה שהגנה על תחנת המשטרה - הייתה אמנם מסורבלת ומיושנת, בוודאי ביחס למערכות אבטחה שבהן השתמשו גופים ביטחוניים גדולים, אולם הנחיתות שלה – התבטאה בעיקר בחיסרון של כלי אבטחה דיגיטליים מודרניים, כך שההשפעה הייתה בעיקר בתחום המחשוב וביטחון המידע. במקרה הזה, פרצת האבטחה הייתה דווקא בתחום ההגנה הפיזית על מבנה התחנה, ודווקא בתחום הזה – היה יתרון משמעותי לאופן הניהול של האבטחה המשטרתית, שהתבססה על כוח אדם ועל נהלים קשוחים וקפדניים במיוחד.

בנקודת הזמן הזו, השאלה – האם ניתן לחדור את מערכת האבטחה, כבר לא הייתה רלוונטית. לא היו הרבה דברים בהם היה אלישע משוכנע באופן מוחלט כעת, אולם הוא עדיין לא היה מעורער עד כדי שיטיל ספק במה שראו עיניו. מכיוון שהוא עצמו ראה את המתנקש, נע ופועל על גג הבניין, ומכיוון שלא היה ספק בכך שהוא הגיע מתוך התחנה, הרי שהשאלה היחידה שנותרה פתוחה – היא כיצד הצליח המתנקש לעשות זאת. לתחושתו של אלישע, התשובה על השאלה הזו – היא חשובה ביותר. דומה היה בעיניו, שאם רק יצליח לפענח את נסיבות המוות של עמיקם באופן מדויק, תהיה זו התקדמות משמעותית, כזו שעדיין לא הייתה לו.

מכיוון שאלישע הכיר היטב את מערכת האבטחה של התחנה, הוא יכול היה לתאר לעצמו מיד – מול אילו אתגרים נדרש המתנקש להתמודד. כדי להבין כיצד הוא הצליח לעקוף את כל המערכת, ניסה אלישע לדמיין את עצמו, כאילו הוא המתנקש המסתורי. כאילו הוא זה שנדרש לחדור אל התחנה. הייתה בכך הפרזה מסוימת ביכולותיו של המתנקש, משום שלאלישע בוודאי היה יתרון עצום ביחס אליו, בהתחשב בהיכרות של אלישע עם המבנה ומחלקותיו, היכרות שנצברה במשך שנים של עבודה יומיומית. למרות זאת, חשב אלישע שיהיה נכון לפעול כך, ולו בכדי לקבל תשובה חלקית על התהיות המטרידות שלו.

אלישע עצם את עיניו, משחזר בדמיונו את מראה הרחוב שמחוץ בניין התחנה. הכניסה הפעילה היחידה אל המבנה היא מצד חזית הבניין, כך שהמתנקש היה מוכרח לעבור שם בנקודת זמן מסוימת. מכיוון שהמתנקש בוודאי לא לבש את בגדיו הכהים ולא חבש את הברדס על פניו, הוא היה מוכרח להחזיק אותם בתיק או בשקית. אם היה אלישע במקומו – הוא היה בוחר בתיק גב, מהסוג שאינו בולט במיוחד.

האתגר הראשון עמו נאלץ המתנקש להתמודד, הוא עמדת השמירה שבכניסה. העמדה מאוישת באופן קבוע בשני שוטרים ערניים, שתפקידם לשאול כל אדם שמבקש להיכנס מה מטרת הכניסה שלו. את הבעיה הספציפית הזו, ניתן היה לפתור בקלות. הוא יכול היה לומר שהוא מבקש למסור תלונה, או שהוא מעוניין להתנדב – והוא מבקש לדבר עם גורם אחראי. מטרות לגיטימיות מעין אלו, היו מאפשרות לו את הכניסה, אבל רק בכפוף לבידוק – מה שבהחלט היה מכשול מאיים.

הבידוק בכניסה, נעשה בשני שלבים. בראשון – הוא בוודאי נדרש למסור את התיק שלו, אם אכן היה לו אחד כזה, לידי המאבטחים. במידה והוא נשא אתו את הציוד שלו, הוא היה אמור להילכד מיד. הבגדים הכהים אולי היו עוברים בשלום, אבל הסכין – הייתה סיבה מספקת בשביל להשיג עבורו כמה יממות טובות בחדרי המעצר. גם אפשרות של הסתרת כלי הנשק על גופו לא הייתה רלוונטית, משום שבשלב השני - הוא נדרש לעבור בעצמו דרך מגנומטר – גלאי מתכות, שלא היה מאפשר לו את הכניסה כשעל גופו סכין בעלת להב מתכת.

מצחו של אלישע התקמט במחשבה. ברור היה לו, שהדרך בה הוא חושב – עתידה להוביל אותו למבוי סתום. הוא לא העלה בדעתו שום דרך שבה יוכל המתנקש לחדור את מנגנון האבטחה, כך שכנראה – אחת מהנחות היסוד שלו שגויה, אולם הוא התקשה להבין היכן הטעות. האם טעה בכך שהעריך שהמתנקש נשא עמו את הבגדים וכלי הנשק?! האם הייתה זו ההנחה הבסיסית, על פיה – נכנס המתנקש דרך פתח הכניסה הראשי, היחיד, אל התחנה?! האם הייתה פרצת אבטחה שגרמה לכשל במנגנון הבידוק בכניסה לבניין?!

הוא ניסה לחשוב על פתרון יצירתי, אולם דומה היה – שהנחות היסוד שלו מגובות ומוכחות, כך שקשה מאוד לסתור אחת מהן. התסכול הציף אותו, והוא התרומם ממקומו בחוסר שקט. ברור היה לו שהוא מפספס משהו, אבל הוא לא הצליח להבין היכן הטעות.

הוא עצם שוב את עיניו, מנסה לחשוב על סדר הפעולות אליהן כבר התרגל לאורך שנות השירות שלו בתחנה. הוא ניסה לנתח את הפעולות הפשוטות, היומיומיות, להבין – אולי חמק ממנו פרט, אולי ההרגל גרם לו לדלג על חוליה חשובה בתהליך.

מוזר היה לגלות, שדווקא את התהליך עליו הוא חזר מאות פעמים, הוא מתקשה לזכור לפרטי פרטים. ייתכן שהיה זה ההרגל, שגרם לו לעשות את הפעולות באופן אוטומטי. בהיסח הדעת. המאמץ לשחזר כל פרט היה גדול, אבל בסופו של דבר – הוא השתלם. רק כאשר שחזר אלישע את האופן בו הוא רגיל להיכנס, הוא הבין מה הייתה הטעות שלו. והיא הייתה כזו, שהוא יכול היה רק להלקות את עצמו על כך שלא הבחין בה מהרגע הראשון.

עד עתה, הוא התייחס אל המתנקש כדמות מסתורית, אדם אלמוני – שמי יודע מי הוא ומהיכן הוא בא. הלבוש החריג, השתיקה, השימוש בכלי נשק בלתי מקובל, כל אלו יצרו הילה של מסתורין סביב האיש, ולכן – לא העלה אלישע בדעתו לחשוב בכיוון הזה.

אולם עתה, כשחשב אלישע על מנגנון הביטחון שבכניסה למבנה, הוא פתאום קלט – שהיא נועדה דווקא לאורחים מבחוץ. שוטרי התחנה, לפחות אלו שהיו מוכרים למאבטחים, רשאים להיכנס כשהם חמושים, והתיקים שהם נושאים – אינם נבדקים אף פעם.

האם ייתכן שזו הסיבה שהמתנקש כיסה את פניו?! האם ייתכן שמדובר באחד משוטרי התחנה, אדם ששהה לצידו של אלישע בעבר, ורק כעת הוא חשף מי הוא באמת?!

באופן אוטומטי, עלתה במוחו של אלישע תמונתו של יקיר רוזנר, השוטר השתול של נמרוד גואטה בתחנה. נמרוד הוכיח שכשהוא רוצה – הוא מסוגל לשתול אנשים משלו בתוך התחנה. האם ייתכן שבדיוק כמו רוזנר, גם המתנקש הוא שליח של גואטה, או של הארגון שמשתף עמו פעולה?!

זה אמנם היה התרחיש ההגיוני ביותר, אבל גם הוא – לא סיפק תשובה מלאה לתהיותיו של אלישע. התקדים של השוטר רוזנר – אמנם הפך את ההשערה לכזו שאלישע מסוגל היה לקבל, אבל בכל זאת – קשה היה להשוות בין האירועים.

השוטר רוזנר, היה שוטר זוטר, שעבד בתחנה חודשים בודדים. שוטר בתפקיד מעין זה, לא יכול לשוטט בבניין כרצונו, ובוודאי שלא באגף הזיהוי הפלילי, שהשוטרים המשרתים בו – מכירים זה את זה, כך שאדם זר – אף פעם לא יוכל להתערב ביניהם. קשה היה לאלישע לדמיין שוטר מסוגו של רוזנר, שמסוגל לבצע פעולה שכוללת - כניסה לאגף הזיהוי הפלילי, חדירה אל חדרו של מפקד האגף, רצח מהיר ושקט – באמצעי בלתי ידוע, והסתננות מהירה החוצה כאילו לא אירע דבר. גם אם לתרחיש מעין זה יש סבירות מסוימת, הוא קרוב יותר לכישלון מאשר להצלחה, ומההיכרות הקצרה של אלישע עם היכולות של הגוף אליו השתייך המתנקש – הוא היה בטוח, שהם דאגו להבטיח את הצלחת המשימה.

הדרך היחידה בה יכול היה אלישע לברר את זהותו של המתנקש, ואת השאלה – האם הוא משתייך לצוות התחנה, היא רק על ידי יציאה מהמקום המוגן שלו, אל זירת הנפילה של המתנקש. כל מה שאלישע היה צריך, זו רק הצצה חטופה, של כמה רגעים. פעולה כה פשוטה, שכעת – עלולה לעלות לו במחיר יקר, של היחשפות, ובזבוז של שעות יקרות.

הוא שלף מכיסו את מכשיר הטלפון המונח שם, הציץ בו – ונבהל לרגע כשהבחין שאין זה הטלפון שלו. נדרשו עבורו שני רגעים – על מנת להבין שמדובר במכשיר האישי של ליאוניד, זה שניתן לו בתחילת השיחה. בתנועה עייפה, הוא השיב את המכשיר לכיסו, מוציא משם את המכשיר השני – שהפעם היה זה שחיפש. הוא חייג בזריזות, ממתין.

״אלישע!״ ענה לו קולו של אלירן, והיה בו מתח מסוים. ״סיימת שם?!״

״לא ממש,״ העדיף אלישע לשמור על ערפל מסוים, מחשש שאלירן ידחוק בו לעזוב את הגג. ״עורך הדין, כלומר – החשוד, כבר לא פה. אני רק סוגר כמה קצוות. מה קורה איתך?! איפה אתה?!״

זו הייתה רק שאלה מנומסת, שאלישע שאל כהקדמה לדרישה שהתכוון להטיל על אלירן – חשיפת זהותו של המתנקש. אולם מתברר, שלאלירן היו מחשבות אחרות. ״תקשיב, בוסקוביץ׳,״ הוא אמר בקול רציני מאוד, שהבהיר לאלישע שמשהו אירע, משהו שאלישע עדיין אינו יודע. ״לא רציתי להטריד אותך, אבל אני קולט פתאום שאתה מנותק לגמרי. אתה חייב לבוא לכאן עכשיו. המתנקש, אנחנו יודעים איפה הוא הסתתר, ויש כאן אירוע לא קטן, שאני לא מסוגל להסביר אותו במילים״.

אלישע כיווץ את מצחו. ״למה אתה מתכוון?!״ שאל בחשד.

״אלישע,״ חזר אלירן על שמו. ״אתה לא מבין?! בוא עכשיו. הרגע. השנייה. אוקי?!״

הדחיפות בקולו, הצליחה להשיג את האפקט המצופה. אלישע המהם משהו בתגובה, מנתק את השיחה. הוא נע אל פתח הגג, נעצר מול ריבוע האור. אזניו קלטו רחש של המולה, והוא הבין שמשהו קרה. הוא מיהר לרדת בסולם המתכת, נעמד בראש המסדרון הארוך, עיניו בולשות – מחפשות אחר מקור הרעש.

הדבר הראשון שזיהו עיניו – היה הסרט האדום, מתוח בנקודה מרוחקת כלשהי בקצה המסדרון.

הדבר השני שקלט מבטו, הוא התגודדות של שוטרים רבים בנקודה כלשהי.

הוא החל לצעוד במהירות, גופו צובר תאוצה מרגע לרגע. ככל שהתקרב, הוא הלך ונעשה בטוח בכך, שהדלת ממולה התגודדו השוטרים – היא דלת החדר שבו הוא שהה עד לפני זמן לא רב בכלל. החדר שבו אירעו כמה מהאירועים היותר מסתוריים היום.

דלת חדרו של עמיקם.

כשהיה קרוב, הוא מסוגל היה לשמוע את קולו של אלירן. ״זוזו! זוזו!״ הוא צעק על השוטרים המתגודדים. ״תנו לו לעבור. פנו דרך!״

מסיבה לא ברורה, נענו השוטרים לקריאותיו של אלירן, יוצרים שביל פנוי – בו הוא עבר במהירות, מדלג מעל הסרט האדום, עוקף את הדלת הפתוחה, מתייצב מול הפתח – כשמבטו מופנה פנימה, אל תוך המשרד.

ממולו, בקו ישר ממש, ישב אמיר על כסאו של עמיקם, פניו מעוקמות בתנוחה מוזרה – כשהבעה של תדהמה מוחלטת עדיין נשקפת מהן.

המראה המבהיל והתנוחה הבלתי אנושית, יחד עם העובדה שבחדר נעו פרמדיקים - ואף אחד מהם לא ניגש להושיט עזרה לאיש השרוע על הכיסא, כל אלו העידו בבירור - על המשמעות הנוראה של האירוע.

אמיר איננו.

הוא איבד את חייו, בדיוק באותו מקום בו נרצח עמיקם, באותו חדר, על אותו כיסא.

וכנראה גם באותה הדרך.

בצעדים כושלים, פסע אלישע לתוך החדר, מתקרב כדי להביט במראה – שאפילו מרחוק, ניתן היה לזהות בו משהו חריג.

כשהיה במרחק של כמה מטרים בודדים, והבין מה הוא בדיוק רואה, תקפה אותו צמרמורת עזה, והוא חש צורך עז להתיישב.

עיניו של אמיר היו עצומות, אבל על אחד מעפעפיו – צייר מישהו ציור פשוט במכחול.

ציור של עין תכולה.

אלישע התקרב, ממוקד במראה – על פניו הבעה מכושפת. אלירן ניסה לומר לו משהו, אבל הוא לא שמע כלום. כל יכולות הריכוז שלו הופעלו, כדי לוודא שהוא אכן רואה טוב.

מסך המחשב, שלפני כן היה מכוון מול מבטו של אמיר, היה מופנה כעת לכיוון ההפוך – כך שאלישע מסוגל היה לראות אותו. הצג האיר, אבל הוא היה מוכתם בשורה ארוכה – שנכתבה גם היא במכחול. האותיות היו קיריליות, הן נכתבו בכתב יד יפהפה.

״במה שהורשית התבונן״, קרא אלישע במאמץ ניכר. ״אין לך עסק בנסתרות״.

טפיחה על שכמו, הכריחה אותו לסובב את ראשו אחורה. ״מה?!״ הוא נבח על אלירן.

אלירן לא השיב. כף ידו נותרה יציבה על כתפו של אלישע, באצבע ידו השנייה – הוא סימן כלפי מעלה.

אלישע הרים את ראשו אל התקרה, מבין מיד מה רצה אלירן לסמן לו.

אחד מלוחות התקרה האקוסטית התנדנד במאונך, מאחוריו היה פעור פתח כהה, רחוק כמה מטרים בודדים מהנקודה אליה חדר אלישע כשחיפש את המחשב של עמיקם.

״הוא היה שם...״ אמר לו אלירן בקול מהוסה, כאילו לא רצה שאחרים יאזינו להם. ״המתנקש. הוא היה כאן כנראה במשך שעות...״

עיניו של אלישע נפערו בחרדה. ״לא!״ הוא הוא אמר באימה.

אלירן הנהן בראשו בעצב. ״הוא ניצל את זה שיצאתי לכמה רגעים לשירותים, לפני שעליתי אליך. אמיר לא רצה להישאר כאן לבד, חשבתי שהוא פחדן – אבל הוא כנראה הרגיש משהו שאני לא הבנתי. אני שכנעתי אותו, אלישע. אני!״

עיניו היו לחות, מבריקות. ברור היה שהוא אכול נקיפות מצפון. ״אתה מבין, אלישע,״ הוא אמר בקול שבור. ״השארתי אותו לבד! רק הוא, מול המתנקש. לא היה לו שום סיכוי!״

אלישע קרס על הכיסא שלצד השולחן. לא הייתה לו מילה של נחמה עבור אלירן. הוא חש מרוקן, מרוסק, חלש.

הטלפון צלצל מכיס מכנסיו. הוא שלח את ידו אל הכיס, רק כדי שיהיה לו תירוץ להסיט את מבטו מעיניו המאוכזבות של אלירן.

הוא התחרט על כך רגע אחד מאוחר יותר, כשקרא את שמו של המתקשר.

׳ניסים, מפקד מחוז נגב׳.​
 
נערך לאחרונה ב:

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
ב"ה

אוי ויי.
אמאל'ה.


שני דברים שצפו לי:
הבעת פנים המומה של אמיר לא כ"כ מסתדר עם העיניים העצומות שמצוייר עליהן עין.
וגם, החדר לא יכול להיות ענק מידי,
וזה דבר שאלישע היה אמור לראות מיד כשהוא מסתכל על אמיר שיושב שם.

הדבר השני קשור לאלירן. משום מה בראש שלי היה כשהפראמדיקים עלו לטפל בליאוניד, גם אלירן היה שם, לא?
הוא הרי טפח על הכתף של אלישע והזמין אותו לדבר עם ליאוניד לפני שהוא מת לו בידיים.
מתי אלירן ירד מהגג?
וחוץ מזה, שאז אמיר נרצח כשאלירן עלה למעלה כבר כשהם ניסו להרוג את הרוצח הראשון, ולא כשהוא הלך לשירותים.

ועוד משהו אחרון, איך אלירן לא התקשר מיד לאלישע כשאמיר נרצח לו מול העיניים?
או לפחות עולה אליו לגג לדבר איתו מיד כשהוא מגלה את זה?

ומה שקורה שם בתחנה זה הזוי לזה שאמיר יושב שם מת.
התחנה היתה אמורה להיות בסגר מוחלט, שוטרים מקיפים מכל הכיוונים, פאניקה, מצור אין יוצא ואין בא, חיפושים במצלמות אבטחה...
אבל כשאלישע עומד על הגג הוא לא רואה שום דבר מכל זה, רק את הזירה סביב ההרוג ההוא.
 
נערך לאחרונה ב:

mic003

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
ב"ה

אוי ויי.
אמאל'ה.


שני דברים שצפו לי:
הבעת פנים המומה של אמיר לא כ"כ מסתדר עם העיניים העצומות שמצוייר עליהן עין.
הבעת פנים נדהמת, לא מתבטאת דווקא בעיניים פקוחות.
וגם, החדר לא יכול להיות ענק מידי,
וזה דבר שאלישע היה אמור לראות מיד כשהוא מסתכל על אמיר שיושב שם.
החדר עמוס. מואר בתאורה צהובה. יש בו שטיחים, וילונות, מוצגים מוזיאוניים, קשה לקלוט גם ממרחק של כמה מטרים בודדים את התופעה המוזרה על העין, ומה מצוייר שם.
הדבר השני קשור לאלירן. משום מה בראש שלי היה כשהפראמדיקים עלו לטפל בליאוניד, גם אלירן היה שם, לא?
הוא הרי טפח על הכתף של אלישע והזמין אותו לדבר עם ליאוניד לפני שהוא מת לו בידיים.
מתי אלירן ירד מהגג?
בפרק שבו ליאוניד דיבר עם אלישע, היו שוטרים שעלו לגג, בגלל האירוע עם המתנקש. מסופר שם שאלירן השתיק אותם. הם עזבו יחד את הגג.
וחוץ מזה, שאז אמיר נרצח כשאלירן עלה למעלה כבר כשהם ניסו להרוג את הרוצח הראשון, ולא כשהוא הלך לשירותים.
אין שני רוצחים. כשאלישע התקשר לאלירן וביקש ממנו לעלות לגג כדי לעזור לו עם ליאוניד שהתעלף, אלירן היה כבר מחוץ לחדר. המתנקש שאלישע ראה, הספיק לפגוע באמיר עוד לפני שאלירן היה על הגג. זה טיפטיפונת מורכב, אבל כמו בכל פעם שאני מעמיס פרטים - אני אדאג שבאחד הפרקים הבאים יהיה סדר ברור של האירועים.
ועוד משהו אחרון, איך אלירן לא התקשר מיד לאלישע כשאמיר נרצח לו מול העיניים?
או לפחות עולה אליו לגג לדבר איתו מיד כשהוא מגלה את זה?
זו שאלה טובה. אבל גם היא תקבל תשובה בפרקים הבאים, כשנבין - מה בדיוק קרה עם אלירן בזמן שאלישע היה עסוק בשיחה עם ליאוניד.
ומה שקורה שם בתחנה זה הזוי לזה שאמיר יושב שם מת.
התחנה היתה אמורה להיות בסגר מוחלט, שוטרים מקיפים מכל הכיוונים, פאניקה, מצור אין יוצא ואין בא, חיפושים במצלמות אבטחה...
אבל כשאלישע עומד על הגג הוא לא רואה שום דבר מכל זה, רק את הזירה סביב ההרוג ההוא.
אלישע ראה את הצד האחורי של תחנת המשטרה.
הוא מנותק, לחלוטין מנותק, מכל שאר האירועים האחרים.
לא היה לו מושג מה קורה.
ועכשיו גם יש לנו תשובה לשאלה שהטרידה מאוד את הקוראים: איך ייתכן שעבר כל כך הרבה זמן מאז הוזעקו כוחות ההצלה ועד לרגע שהם הגיעו לפנות את ליאוניד.
התשובה היא, שהם הגיעו הרבה יותר מוקדם. הם רק היו עסוקים בניסיון לתת מענה לשתי זירות שעליהם כבר קראנו, והיו להם עוד עיסוקים מסתוריים - שעל חלקם תקראו בהמשך, וחלקם - לא ייקראו לעולם.
 

mic003

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
פרק 49 - מפקד המחוז / סקר.
בפרק הזה, חזרנו סוף - סוף להווה. לשלושת הדמויות שהניעו את העלילה בפרקים האחרונים שעסקו בהווה: אלישע, אלירן, ואמיר - שביחס אליו, היה זה פרק פרידה.
יש כל כך הרבה דברים שחשוב לי לשמוע מכם, הקוראים, כמו: האם החזרה להווה סיפקה את המצופה, האם לדעתכם נכון היה להתעסק בזוטות כמו יכולת החדירה של המתנקש - בפרק מעין זה, מה דעתכם על הרג של דמויות חיוביות אהודות באופן יחסי, והאם יש לכם השגות או הערות נוספות.
על כל השאלות הללו, יוכלו להשיב חברי קהילת הכתיבה, ואני אכן מצפה לכך, ומלבד זאת - כמפורסם, אני מוכן לשמוע כל טענה, ואפילו לדון ברצינות על: ׳מרכאות, כן לא ומתי׳, כמו לאחר פרסום הפרק האחרון.
אולם, הסקר המסורתי יכול להכיל רק שאלה אחת. ואני רוצה להתמקד בנקודה שיש לי איתה בעיה, כי אני לא יודע איך היא מתקבלת אצל הקוראים. הדרך היחידה שבה אני יכול לקבל תשובה לשאלה הזו - היא באמצעותכם, אז תהיו ממוקדים ותענו מה שאתם חושבים.
כבר הבעתי כמה פעמים את דעתי והצהרתי - שסיפור מדע בדיוני, או סיפור שהוא ספק מד״ב (כמו העלילה הנוכחית) - מוכרח להיות מדויק מאוד, עד לפרטי הפרטים. מהסיבה הזו, אני משתדל נורא, לפעמים על חשבון העצבים המרוטים שלכם, לעשות את הכול הגיוני, אמין, ברור ופשוט. אני מאריך המון לעיתים, במטרה לגרום למוח שלכם, הקוראים, להשלים עם הזיות פרועות - כאלו שקשה לקרוא אותן מבלי לחוש תחושה של ניתוק מהסיפור וממה שהוא מייצג. בינתיים זה עובד לי, ומכיוון שהקוראים כאן עושים רושם של קהל אינטיליגנטי, מה שבהחלט מתבטא בקיתונות הקלון והחרפה שאני סופג כל פעם שאני טועה אפילו בדקויות (אני לא באמת רואה את זה כדבר שלילי. זו הדרך שלי ליצור עניין, אז תתעלמו) - המשמעות היא, שכנראה אני מצליח לעשות את זה בצורה טובה (כמובן, אם יש מי שחולק ולדעתו הסיפור סובל מחוסר איזון מוחלט, ומאמינות אפסית - רשאי לשתף איתי את עמדתו, ואני אפילו אשמח בכך, אבל בתנאי שזה יהיה מנומק. אני אמנם מנסה לשפר את עצמי, אבל אני לא מזוכיסט).
הבעיה הגדולה היא, שלפעמים - כמו בפרק הזה, יש יותר מדי פרטים שנדרשים כדי לספק אמינות, וכתיבה של כולם בפרק אחד - תיצור עומס וחוסר מוטיבציה מוחלט. במקרים כאלו, אני יכול לבחור בין שתי אופציות: א. לתת לסיפור לזרום, גם אם עכשיו זה ייראה כמו משהו לא מאוד מוסבר, ורחוק מהאמינות. ב. לחלק לכמה פרקים, לכתוב כל פרט, ולהביא את הקוראים למצב חמור של תסכול.
בסוף הפרק הזה, בחרתי באפשרות הראשונה. עדיין הכול נראה כמו משהו לא מאוד מובן, ועם זאת - בפרקים הבאים אנחנו לאט - לאט נמצא את הסדר ואת הבהירות באירועים.
השאלה הפעם היא, אם כן:

האם לתחושתך, היה משהו צורם בזמן שבו קראת את הפרק בקריאה ראשונה, והאם זה מפריע לחוויה הכללית.
אם אתה מזדהה עם:
א. הרגשתי שיש כאן כמה נקודות חסרות. היה נדמה לי שזה לא מסתדר עם מה שכתוב בפרקים הקודמים, ולמרות זאת - לא הייתה לי בעיה עם זה תוך כדי הקריאה, כי הרגשתי ביטחון שזה יהיה מדויק בהמשך - הצבע ׳שכוייח׳.
ב.
הרגשתי שיש כאן כמה נקודות חסרות, היה לי קצת צורם, אבל אם בהמשך הכול יסתדר, ואני אקבל תשובות לכל השאלות, זה יהפוך את הסיפור ליותר אמין ויעצים את החוויה - הצבע ׳וואו׳.
ג.
איזה חוסר אמינות?! איזו צרימה?! היה מעולה וחוויתי - הצבע ׳צוחק׳.
ד.
היה לי צורם, וממש הפריע. גם אם בהמשך יהיה הכול ברור - החוויה קצת נהרסה לעת עתה, ולא בטוח שזה שווה את זה - הצבע ׳תודה׳.
ה.
קשה לי עם זה. נהרסה לי ההנאה, ואין לזה תקנה - הצבע ׳עצוב׳ או ׳דמעות׳ בהתאם לקושי החוויה.
ו.
היה כל כך נורא, אז הפסקתי לקרוא וקיבלתי על עצמי לא להיכנס יותר לאשכול של הסיפור - זה בוודאי לא רלוונטי עבורך, כי אתה לא יכול לקרוא את זה.
-
פרומו:
אני לא אוהב מסרים עקיפים, אז בואו נעשה את זה ישיר:
אני מעוניין לעורר עניין וסקרנות, ולכן אני מכין אתכם מעכשיו. אני עומד עוד מעט להכריז על ׳אתגר חופשת פסח׳. אני בכוונה לא מוסר יותר פרטים, כדי שתסתקרנו, ובאחת ההודעות שאפרסם בהמשך - אני מתכוון לעשות מסביב לזה טררם גדול.
בסוף, אין אמנם פרסים שווים כמו חופשה בגיאורגיה או בייביסיטר חינם מתחילת חופשת הפסח ועד למימונה (תרגום המילה האחרונה לאשכנזים שבינינו: ליל מוצאי הפסח, או לחילופין - ליל החזרת כלי הפסח לארונות, הלילה שבו עומדים על דלי הפוך ופותחים בהתרגשות שקית במבה שהשכן המצהלל
(משורש: צהלול, או בלע״ז: קולולו) אכל עד היום בצהריים).
הפרסים שבכל זאת יהיו בעסקה, הם כמה פרקים במרווחים קצרים. אבל בשביל זה תצטרכו לעבוד קשה, אז תתכוננו.
בינתיים, הצביעו והשפיעו.

 

תמרוז

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איזה כייף היה לגלות עוד פרק בתוך עשר ימים
ועוד איזה פרק,
לדעתי החזרה להווה זה בול בזמן, וזה היה פרק מצוין, לא משעמם, ואפילו מעניין, הוא נגמר במתח כרגיל,
באיזשהו מקום, לא היה לי כח לקרא עוד פרק של מסתורין, בא לי כבר תשובות, אבל אני חושבת שבספר זה ילך מצוין, כי יהיה רצף בלי הפסקה של זמן.
ובעוד איזשהו מקום, נמאס כבר מאנשים שמתים, על לא עוול בכפם, אני מרגישה דריכות כזאת בשביל אלישע, שימצא מהר את התשובות, לפני שעוד אנשים ימותו. כי זה עצוב...
והשאלה הגדולה מכולם: אם "הם" יודעים שאלישע בעקבותיהם, ומנסה לתפוס אותם, והוא היה בקרבתו כל היום, לבד, לפי דברי ליאוניד ואלירן, אז למה הוא לא הרג אותו בחדר?, מה מנע ממנו, מה היה המניע שלו? ממש מוזר.
ומתי כבר יהיה תשובות על באמת? כלומר, בערך עוד כמה פרקים נשאר לסיפור, אנחנו כבר יותר משנה וחצי במתח...
הסיפור הזה הוא עצום, אני מקנאה במי שיקנה אותו...
 

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
הסיפור הזה הוא עצום, אני מקנאה במי שיקנה אותו...
אפשר הסבר למשפט הזה?
אם הסיפור יצא כספר, יהיה באפשרותך לקנות אותו בדיוק כמו כל אחד אחר, לא?
 

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

הם הביטו למרחק אל שורת העצים. היה קריר והפרק היה מלא אנשים, מחכים לבחור שמשכיר קורקינטים.

הם שתו מיץ תפוזים בכוסות פלסטיק גדולות. האישה הביטה על העצים. הם היו ירוקים ושפיציים, והם נראו כמו שולי המפה שדודה קלרה קנתה להם לפסח.

"הם נראים נראו כמו שולי המפה שדודה קלרה קנתה לנו לפסח", היא אמרה.

"אני לא זוכר את המפה של פסח", אמר האיש.

"ואולי לא, אני סתם מדמיינת", אמרה האישה.

"תשתי את המיץ שלך", אמר האיש.

"הוא לא מתוק מספיק. כן. אני חושבת שכן. העצים שם נראים כמו המפה שדודה קלרה קנתה לנו לפסח. מה אתה אומר?"

"טוב", אמר האיש.

"תפסיק עם זה", אמרה האישה, "בבקשה תפסיק עם זה".

"להפסיק עם מה?" שאל האיש.

היא הביטה על שורת העצים.

"נו תשתי את המיץ שלך, תראי, אני כבר גמרתי" אמר האיש.

"הם נראים כמו שולי המפה שדודה קלרה קנתה לנו", היא אמרה.



הוא לא ידע אם היא מביטה בעצים או שהעצים מביטים בה, הוא ידע רק שקריר לו ושהיא לא שותה את המיץ שהוא קנה לה.

הוא יכול רק לקנות הוא לא יכול להכריח אותה לשתות. אז הוא בעצם איש טוב. והיא.
היא סתם אישה. זאת אומרת, אישה שבמקום להודות באמת, היא אומרת שזה לא מתוק מספיק.

"אתה לא זוכר את המפה של קלרה? עם ציור של מרכבות מסביב".

"אה כן, בטח. עם המרכבות..." אמר.

"אל תעשה את זה", אמרה האישה. "אל תעשה את זה בבקשה".

אבל אני איש, חשב. איש טוב.

"בואי נשתה את המיץ, בסדר?" אמר.

הוא יודע שעוד מעט הם יחזרו הבייתה ויצחקו בדרך.
לא היה ספק בכך, הם תמיד חוזרים וצוחקים. אבל הוא לא ידע אם היא תגמור קודם את המיץ או לא. זה היה הדבר היחיד שהוא לא ידע.
הוא ידע שהם יצחקו כשהם יעברו ליד האוטו המפונצ'ר של בעל הסנדלריה. ושהוא יחזיק את הבטן וישען על גדר הפח.

היא קמה ושפכה את הכוס שבידה על האדמה שמאחורי הספסל.
היא הושיטה אליו יד והוא נתן לה את הכוס הריקה שלו.
הכניסה כוס בכוס והניחה אותם במהופך על מוט שהזדקר מהגדר.

ילדה קטנה הסתכלה על הכוסות ואחר כך עליהם.
והמשיכה להביט אחריהם צועדים אל שער הפארק.

הם יצאו מהשער הראשי והלכו לאורך המדרכה, רחוקים זה מזה.

הילדה תקעה אצבע בפה והתיישבה על הספסל שלהם, היא הסתכלה על שורת העצים הרחוקים ופתאום הוציאה את האצבע מפיה ואמרה "כמו מפה ירוקה עם רכבות".
אחר כך הכניסה את האצבע שוב, והביטה על הזוג שעמד ליד הסנדלריה, האיש החזיק את הבטן, ושניהם צחקו.
"אין לי זמן" הוא אמר ולעס את המסטיק שלו.
הסתכלתי על פניו המשועממות, הוא היה נראה מאד בודד ומסכן.
"יש לך משפחה?"
"לא!" ענה בחוסר סבלנות, יכולתי להריח את המסטיק, תות.
"אז...רק רגע" מילמלתי
הוא הניע בראשו לשלילה.
כשראה את הייאוש בעיניי, ריכך את קולו ואמר:
"ביום שישי, אדון. רק ביום שישי, מצטער"

מה אעשה?!
אני צריך להמתין עכשיו שעתיים ליואב בגינה הציבורית, ואני אמות משעמום. פשוט אמות. אתה רוצה שאמות?! שאלתי אותו. וכשלא הגיב לי, יצאתי מהחנות בועט בדרכי החוצה בדופן מקרר השתיה.
"חכה אדון" צעק פתאום.
חכה, אל תמות לי", הוא התכופף והוציא מתחת הדוכן עיתון מקומט. "אולי זה יעניין אותך, לפני חמש דקות בערך זה עף מבחוץ אל תוך החנות, אין לי מושג מי או מה. תקרא או תזרוק לפח, יש פח מאחורי התחנת אוטובוס שם".
לקחתי ממנו את העתון והלכתי אל הגינה.

הצתתי סגריה, שמתי רגל על רגל, ופתחתי את קפלי העיתון.
התאריך היה מהיום! זה היה עתון טרי.
לא היה שם לעיתון, רק מספר ארוך וסמל מוזר של צללית שחורה המחזיקה חרמש בידה.
הכותרת הראשית הייתה "המשטרה מבקשת את עזרת הציבור".
אדם כבן שלושים וחמש הלבוש במכנסיים כחולות ובחולצה ירוקה בהירה, יצא היום מביתו ברחוב השחף 16 לעבר ה...
מה????
אני בעצמי גר ברחוב השחף 16, ואני בן 35.
הסתכלתי על החולצה הירקרקה שלי בתדהמה, והמשכתי לקרוא.
...הגינה הציבורית בשכונת כנפי-רוח, כדי לפגוש שם אדם בשם יואב.
עצמתי את עיניי, וצבטתי את עצמי. זה לא היה חלום.
הסרתי את משקפיי וניקיתי אותם בדש החולצה, מנסה לעכל את המתרחש.
המשכתי לקרוא:
...הוא הסיר את משקפיו וניקה אותם בדש חולצתו... "אמא מה זה???" פרצה צעקה מפי. "מה קרה?" נשמע קול מרוחק, יואב פסע על המדרכה המובילה אל הגינה ובידו תיק מסמכים חום.
עיניי חזרו אל העיתון שרעד בין אצבעותיי.
... האיש צעק בקול מוזר "אמא מה זה" ראה את יואב המתקרב אל הגינה, ואז, לפי העדות של יואב, קרה הדבר המחריד. הוא...
קמתי במהירות השלכתי את העיתון מידיי,
והתחלתי לרוץ.
הראייה שלי הטשטשה, וחום מוזר התפשט בגופי. ואז

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה