50
מציאות רבודה.
חלק ראשון.
בכל יום אחר, בכל רגע אחר, לא היה אלישע מעלה על דעתו אפילו לשבריר שנייה – לדחות את השיחה מלשכת מפקד המחוז.
עד כמה שהיה אלישע קצין בכיר ומוערך, מעטות היו הפעמים בהן הוא קיבל שיחה ישירה מאת לשכת מפקד המחוז. גם כשרצה המפקד להעביר לו מסר, והיו לא מעט פעמים כאלו, הוא העדיף לעשות זאת באופן עקיף – דרך אפרים, מפקד התחנה. שיחה אישית מהלשכה, בדרך כלל – הייתה רק במקרים חריגים במיוחד, בהם היה צורך קריטי בשיחה ישירה ללא תיווך של גורם שלישי.
אם היה זה יום ככל הימים, היה אלישע עושה כל מאמץ, דוחה כל תכנית, משלם כמעט כל מחיר – כדי לפנות לעצמו את הזמן הנדרש לקיום השיחה. אולם ברגעים האלו – הייתה השיחה בתחתית סולם העדיפויות שלו. בלי שום חשש או רגש של החמצה, הוא דחה את השיחה, מחזיר את הטלפון לכיסו.
אלירן ישב לצדו בידיים שלובות. הם שתקו, כל אחד מכונס בהרהוריו. דקות ארוכות חלפו, דקות בהן הייתה תנועה תמידית בחדר. אנשים נכנסו ויצאו ללא הרף. אחדים מהם הביעו את סערת הרגשות שלהם באמצעות קריאות קולניות, אחרים בהו בדמותו של אמיר בדממה נוגה. פרמדיקים במדים מגוהצים השכיבו את אמיר על הרצפה, ערכו לו בדיקות מיותרות שונות, רק כדי לאשר בפרוטוקול את שידעו כולם. לבסוף נלקח משם אמיר, נישא בידי כמה גברים שהופיעו משום מקום, כשהוא מכוסה עד מעל לראשו.
רק אז, שקטה סוף - סוף הזירה. רק אז, הבחין כנראה מישהו בשני הקצינים המכווצים ממול השולחן הכבד, והייתה לו מספיק רגישות – כדי להבין שצריך לאפשר להם פרטיות. הדלת נטרקה מאחורי גבם, משאירה מאחוריה את ההמולה, את המראות הקשים, ואת תחושת האבל. כל אלו נותרו, באופן זמני, מחוץ לדלת, ובאופן מפתיע – הפכה האווירה בחדר נסבלת יותר, כאילו היה לוח העץ מסוגל לחצוץ בין התחושות הקשות, ובין שני היושבים בחדר.
רק אז, מסוגל היה אלישע – לראשונה, להוציא הגה מפיו.
״אני רוצה להבין...״ הוא אמר, קולו מבולבל. ״אני מוכרח להבין... איך זה בדיוק קרה?! מתי? מה קרה לו, לאמיר?!״
אלירן נאנח. ״אני מצטער, אלישע,״ הוא אמר בקול מדוכדך. ״אני לא מסוגל לשחזר אחורה את מה שהיה. לא עכשיו. אני בטוח שעוד יבואו זמנים, יהיו תחקירים. אנחנו נדע הכול. כל דבר. תאמין לי, זה יהיה מאוד לא נעים לכולם, ובמיוחד לשנינו״.
אלישע התקשה לרדת לסוף דעתו של אלירן. ״למה אתה מתכוון?!״ שאל בחשד. ״מה בדיוק עומד להיות לא נעים בשביל שנינו?״
אלירן הסיט את פניו. הוא השתהה כמה רגעים לפני שהגיב, וכשהוא לבסוף דיבר – היה קולו סוער, כאילו עד עתה התאפק מלומר את הדברים, ועתה – הוא אינו יכול לשלוט בעצמו עוד. ״אני מוכרח לשאול אותך,״ הוא אמר. ״למה בחרת לשבת במשרד של עמיקם?! למה היה חשוב לך להיות דווקא שם, בחדר בו הסתתר המתנקש?!״
המשמעות הייתה ברורה לאלישע, ועל פניו עלתה הבעה המומה. ״אתה מאשים אותי?!״ הוא אמר בנימה פגועה. ״אתה חושב שהיה לי קשר לזה?!״
אלירן השתהה רגע לפני שנענע את ראשו, והיה בכך די כדי להבהיר שהוא רחוק מלתת את מלוא האמון באלישע. למרות זאת, הוא ניסה כנראה להקהות את הרושם שנוצר. ״אני מבין שזה נשמע לא טוב,״ אמר. ״אני מצטער. לא התכוונתי להטיל בך חשד. אבל אני חושב על זה, ולא מצליח להבין – למה זה נראה לי נורמלי, ואיך לא דרשתי ממך לשבת במקום אחר. הרי אתה היית הראשון שטען שעמיקם נרצח. מבחינתך, זו הייתה זירת רצח פעילה, שלפי הפרוטוקולים – אמורה להיות סגורה באופן הרמטי. זה שהחוקרים האחרים לא שיתפו פעולה – לא פוטר אותך מאחריות. אתה ידעת שהשטח לא נסרק בצורה מקצועית, כך שהכי הגיוני היה – אם היית דואג שאף אחד לא ייכנס לחדר. במקום זה, אספת את כולנו דווקא שם. אני מוכרח להבין, למה?! מה עבר לך בראש?!״
אלישע התלבט אם להגיב לשאלה, שבעיניו – נדמתה להאשמה חסרת טקט וחצופה במיוחד. לבסוף הוא החליט להגיב, מתוך מחשבה – שאם ישתוק, עלולה שתיקתו להתפרש ככניעה וכסוג של הודאה באשמה. ״תראה,״ הוא אמר, מקפיד לא לפגוש את מבטו של אלירן. ״אני מבין את הרצון שלך למצוא אשמים, אבל אתה צריך להיות מאוד זהיר עם זה. הרמזים שלך הם כאלו שלא הייתי מצפה לשמוע מהאויבים הכי גדולים שלי, בטח לא משותף לחקירה שאני סומך עליו״.
הוא המתין לראות כיצד משפיעות המילים על אלירן. בינתיים, נראה אלירן קשוב, והיה בכך משהו מעודד. ״אתה שואל אם הייתה סיבה לכך שבחרתי לאסוף אתכם בחדר של עמיקם,״ המשיך אלישע, ״וזו באמת שאלה טובה, שאולי היה נכון לשאול אותה – אבל בצורה פחות בוטה מהצורה שבה השתמשת. למרות זאת, אני אענה לך. אבל בשביל שתבין אותי, אתה מוכרח לזכור מה אמרתי לך אז, כשניסיתי לחלוק איתך את התיאוריה שלי לגבי כל האירועים והקשרים ביניהם.
״טענתי אז, שבהרגשה שלי – יש מישהו שיודע כל מה שאני עומד לעשות, בכל רגע נתון. טענתי אז, שההחלטות שאני מקבל צפויות מראש. כאילו יש מי שיודע איך אני מתכוון לפעול. טענתי, שהאדריכל שאחראי על ארגון כל האירועים האלו, מכיר אותי יותר טוב ממה שאני מכיר את עצמי, ויודע איך אני עומד לפעול. מהסיבה הזו, מלכתחילה – החלטתי להמשיך את החקירה עם עוד שותפים. חשבתי, שזו בחירה כל כך לא צפויה, עד שאי אפשר לחזות את זה לגביי, כי כולם יודעים שאני אוהב לעבוד לבד. ויותר מזה, חשבתי – שאפילו אם אני צודק, ויש כאן מישהו שעשה עליי עבודת חיים שמאפשרת לו לדעת מה ההחלטה שאקבל בכל רגע נתון, עדיין – אין סיכוי שהוא עשה את זה על כל שוטר מהתחנה. ברגע שיש רעיונות נוספים, שבאים מאנשים נוספים, כל מערכת קבלת ההחלטות משתנה, כמו שבטח הבנת – אחרי ששיניתי את דעתי בגלל הצורה שבה ניתחת את האירועים. חשבתי לעצמי, שאין שום סיכוי בעולם – שמישהו יצפה את זה, ויוכל לבנות לפי זה תוכנית כלשהי...״
אלירן נראה מרוכך יותר, אבל על פניו עדיין ניכר חוסר האמון. ״איך זה קשור לחדר של עמיקם?״ הוא שאל, מסרב לאפשר לאלישע להסיט את הנושא.
אלישע הרכין את ראשו. ״זו הייתה החלטה רגעית, אוטומטית,״ הוא הודה. ״אתה צריך להבין, שאני כבר יצאתי מהחדר של עמיקם. כשראיתי שהמחשב של עמיקם נעלם, המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה – שזה בוודאות מעיד על כך, שמישהו פלש לחדר כדי להעלים אותו משם. היה לי ברור, שמצלמות האבטחה יאפשרו לי סוף – סוף לקלוט מיהו הפולש, מי העלים את המחשב ומדוע.
״רק כשהייתי בדרך למעלית, קלטתי – שאני מזלזל באינטליגנציה של האנשים מולם אני מתמודד. כשאני מדמיין לעצמי שאצליח לחשוף אותם באמצעות מצלמות אבטחה, כאילו הם אינם יודעים על כך שהתחנה כולה מצולמת ומנוטרת עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, אני מתייחס אליהם כאילו מדובר באנשים חסרי תכנון ויכולת ביצוע. באותו רגע הבנתי, שאני צועד במסלול קבוע מראש, מסלול שמישהו הכין בשבילי, מסלול שעתיד להשאיר אותי עם יותר חידות מאשר לפני כן. חזרתי על עקבותיי, שבתי אל החדר, מצאתי את המחשב, ומכיוון שהיה לי ברור שהצלחתי סוף סוף להקדים אותם, שיערתי לעצמי שאם רק אפקיר את החדר – הם ינצלו את ההזדמנות ויפרצו פנימה, כדי להעלים את המחשב, או כדי לקחת פריטים אחרים שעמיקם אולי השאיר״.
מכשיר הטלפון של אלישע רטט. הוא הוציא את המכשיר, רק כדי לגלות – שגם הפעם, השיחה היא מלשכת מפקד המחוז. הוא התעלם באלגנטיות, מניח את המכשיר על השולחן שלידו. ״אתה מבין?!״ הוא שב ופנה לעבר אלירן. ״במקום להאשים אותי בשיתוף פעולה עם הרוצח, הייתי מציע לך לחשוב קצת על מה שהיה פה היום. אתה בטח לא תתקשה לזכור, שאני הייתי היחיד בתחנה שבאמת עבד על התיק הזה. אני מבין את הצורך שלך למצוא אשמים, אבל לא צריך להמציא בשביל זה תיאוריות קונספירציה מטורפות. אני מצפה להרבה יותר מהתנצלות על האופן שבו האשמת אותי״.
למרות הכעס של אלישע על הדרך בה בחר אלירן לתקוף אותו, ולמרות הסיטואציה הקשה שמסביב, לא יכול היה אלישע שלא להעריך את ההקשבה של אלירן. האופן בו הוא הטה את אזנו לקלוט כל מילה, שידר את התחושה – שכל מילה חשובה בעיניו. שהוא אינו מקובע על ההשערות שעלו במחשבתו.
כשסיים אלישע לדבר, הייתה על פניו של אלירן הבעה מסויגת משהו, כאילו עדיין לא סיפקו אותו תשובותיו של אלישע לגמרי. ״אני לא חושב שאתה מבין את הנקודה שלי,״ הוא מיהר להבהיר את עצמו. ״אני לא חושב שאתה משתף פעולה עם הרוצח. זה מגוחך. אבל מצד שני, אני לא יכול להתעלם מכך שקבלת ההחלטות שלך – שיחקה בסופו של דבר היישר לידיים של האנשים בהם אתה נלחם. גם אם לא היה זה במכוון, בסופו של דבר – הם גרמו לך לקבל החלטה מאוד חריגה, מאוד לא מובנת, שהתוצאה הישירה שלה – היא מוות של שותף שלך״.
אלישע נענע את ראשו בכעס. ״אלו שטויות!״ הוא התיז. ״ההחלטה הזו, הייתה הפעם הראשונה שבה הלכתי נגד התוכניות שלהם. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצלחתי להקדים אותם. בגלל הפעילות הזו שלי, הם נכנסו ללחץ. אתה חושב שהם סתם החליטו לחשוף את אחד הנכסים היקרים שלהם – המתנקש שהסתתר כאן, בתחנת המשטרה?! זה הרי ברור, שהלחץ גרם להם לעשות הכול כדי לעצור אותי מלהמשיך. הם חיסלו את אמיר כי התחלתי לגלות מי הם. זה הרי ברור, שאם הייתי ממשיך בדרך שהם התוו לי – הם לא היו צריכים לחשוף איש שלהם בתחנה״.
אלירן נענע את ראשו במורת רוח. ״זו פרשנות, אלישע,״ הוא אמר. ״זו פרשנות, ואני ממש לא בטוח שהיא נכונה. אני לא חושב שמישהו מאתנו מבין מה באמת הם רוצים. אני לא חושב שאפשר לקבוע האם הם עשו משהו מתוך לחץ, מתוך חשש או מתוך בחירה חופשית...״
היה משהו בנימה המלנכולית שבה השתמש אלירן, שגרם לאלישע להתרתח. ״אתה יודע מה, אתה צודק!״ הוא אמר בקול שופע ציניות. ״יכול להיות באמת, שמלכתחילה – זה היה התכנון של המתנקש. התחשק לו כל כך לחשוף את עצמו, לחטוף צרור יריות ולצנוח צניחה חופשית מהגג – עד שהוא פשוט תכנן הכול בשביל המטרה הזאת. אם אתה חושב שהוא השיג את המטרה שלו, אני מציע לך להעיף מבט דרך החלון של אחד החדרים שממול. אתה בטח עוד תספיק לראות אותו, תאמר לי בעצמך – עד כמה נראה לך שהחוויה הייתה קסומה. אני בטוח שאתה תסכים, שזו לא אטרקציה שכיף לנסות!״
אלירן שילב את ידיו, ההבעה על פניו הוכיחה שהוא אינו מתרשם. ״ניצחת, אלישע,״ הוא הודה בקול קר. ״אתה יותר חד ממני, יותר ציני, יותר מנוסה. להיכנס איתך לוויכוח מילולי – זה לא כוחות. אתה תנצח אותי בכל פעם בנוק אאוט, כי זו העבודה שלך. אתה אלוף בשכנוע, אתה טוב בלגרום לבן אדם להרגיש רע עם עצמו. כמו שאתה רואה אותי, אני לא בחור שאוהב להפסיד, בטח לא להיות מושפל, ולכן – אני מודיע כבר מעכשיו על כניעה. אתה המנצח הגדול של הלילה הזה״.
הוא רכן קדימה, עיניו התלהטו. ״אבל תאמר לי, אלישע,״ הוא המשיך בנימה נוקבת. ״נניח שבאמת הכנעת אותי, אתה חושב שזה יעזור לך אם אני צודק?! אתה חושב שאם תעשה טעות רצינית במיוחד, כזו שתגרום למוות מיותר של עוד אדם קרוב, אתה לא תחשוב על האזהרה שלי, ותשאל את עצמך למה לא הקשבת לי?! הרי את עצמך, אתה לא יכול לדחות כמו שאתה דוחה אותי. לעצמך, לא תוכל לענות בלעג ובבוז, כמו שאתה עונה לי כשאתה רוצה לנער אותי ממך...״
אלישע שילב את ידיו בהפגנתיות. ״בינתיים,״ הוא אמר, ״אני לא שומע ממך דבר מלבד תיאוריות קונספירציה מעליבות. תצטרך הרבה יותר מזה כדי לשכנע אותי״.
אלירן עפעף במהירות בעיניו. ״אתה יודע מה, אלישע,״ הוא הגיב בנימה החלטית. ״בוא נשנה כיוון. בוא ננקה שולחן. ידענו לעבוד יחד מוקדם יותר, אני מאמין שאנחנו מסוגלים לעשות זאת גם בהמשך. אתה דורש שיהיה בינינו שיח ענייני, שיח שמתמקד רק בעובדות, ואני בעד. השאלה היא, אלישע, אם תהיה מסוגל לעשות זאת. אם תהיה מוכן לקבל את מה שיש לי לומר על קבלת ההחלטות שלך...״
אלישע נשאר לשבת בידיים משולבות. ״תהיה משכנע, תדבר בהיגיון, ותקבל את מלוא ההקשבה והגיבוי שלי,״ הפטיר באדישות. ״אבל תעשה את זה מהר, כי מפקד המחוז שוב מתקשר אליי, כך שבמוקדם או במאוחר – יגיע הרגע שלא אוכל עוד לסנן אותו״.
למרות חוסר ההתלהבות של אלישע, דומה היה שעצם ההסכמה לנהל דיון – מעודדת את אלירן, והוא ביטא זאת בהנהון מהיר של תודה. ״אני חושב שהאופן בו שנינו רואים את האירועים, הוא דומה למדי,״ פתח אלירן. ״הוויכוח בינינו הוא רק לגבי נקודה אחת קריטית. ואני מדבר על ההחלטה שקיבלת לשנות את דרך הפעולה שלך, לשתף אותי ואת אמיר, כאשר המניע להחלטה הזו – הוא התחושה שלך, שהאויב מתמרן אותך איכשהו, לעשות מה שהוא רוצה. לדעתך, הייתה זו החלטה מעולה, שאכן פתרה את הבעיה. אולם לדעתי – קבלת ההחלטה הזו היא חלק מהבעיה, לא הפתרון שלה״.
אלישע הנהן בראשו, על פניו הבעה זהירה – כאילו לא רצה להסכים באופן גורף עם דבריו של אלירן, מחשש שבהמשך – ממתינה לו מלכודת כלשהי.
״אני חושב,״ המשיך אלירן, ״שהדרך היחידה להוכיח מי מבין שנינו צודק, היא מבחן התוצאה. אנחנו צריכים לעבור על האירועים האחרונים ולשאול את עצמנו, האם אנחנו עדיין משוטטים בתוך גבולות המסגרת המתוכננת שנבנתה עבורנו, או שבמקרה הטוב יותר – הצלחנו לשבור אותה, הצלחנו להביא את עצמנו למצב בו אנחנו משחקים במערכת חוקים אחרת מזו שהאויבים שלנו תכננו בעבורנו...״
אלישע חייך. ״נו,״ אמר בניצחון. ״זה לא ברור לך?! חשפנו את המתנקש שלהם, מנענו מהם את היכולת להמשיך ולפעול בחשאיות, יצרנו מציאות – שבה כל שוטר בעיר הזו, מודע לאירועים ומחפש מי אחראי להם״.
אלישע רכן קדימה, מניח את כפות ידיו על ברכיו. עיניו בערו באש מסתורית, כזו שהעידה – שהוא משוכנע לגמרי במה שהוא אומר. ״תחשוב על זה, אלירן,״ הוא פנה ישירות לשותפו, ובקולו הייתה נימה מסוימת של תחינה. ״תדמיין לעצמך, מה היה קורה באותה נקודת זמן שבה גיליתי את ההיעלמות של המחשב, אילולי הייתי משנה כיוון. הרי במקרה כזה, הייתי יורד לבדי לקומת המעצר, ומבזבז הרבה מאוד זמן בניסיון לאתר באמצעות מצלמות האבטחה את האיש שהעלים את המחשב. עכשיו, כששנינו מבינים שהמתנקש הסתתר בחדר הזה, קל כל כך להבין – שהייתה זו מלכודת נוספת, שהייתה מסתיימת כמו שהסתיימו קודמותיה״.
עיניו של אלישע נעו כלפי מעלה, אל החלל הפעור בתקרה. ״בחכמה שבדיעבד, קל כל כך להבין את סדר האירועים. המתנקש הסתתר כאן, ככל הנראה, הרבה מאוד זמן. ייתכן שהוא היה כאן מהבוקר, ייתכן שהוא שהה כאן עוד מאתמול. המשמעות היא, שבצהרים – כאשר ישבתי כאן בחדר ושוחחתי עם עמיקם על הפרטים המסתוריים שבחקירה, היה המתנקש נוכח כאן מעלינו ממש – כצופה בלתי קרוא. הוא האזין לכל מילה, הקשיב לכל פרט שעמיקם שיתף אותי בו, וייתכן שכבר באותו הזמן – התקבלה ההחלטה לחסל את עמיקם״.
אלירן מלמל משהו כמו: ׳אני לא מבין איך זה קשור,׳ אבל אלישע לא אפשר לו לדבר. סוף – סוף, הייתה בידיו תשובה לחלק מהשאלות שהעסיקו אותו לאורך היום כולו, והוא לא היה מוכן לקטוע את חוט המחשבה של עצמו, בפרט כאשר לדעתו – העובדות מוכיחות בסופו של דבר את צדקתו.
״אם אני מבין את זה נכון,״ הוא המשיך בלהט, ״המתנקש יכול היה לחסל את עמיקם כבר בבוקר, עוד לפני שנכנסתי לכאן – למשרד הזה, אבל הוא בחר להמתין ולגלות מה בדיוק יודע עמיקם, ולשם כך – הוא השתהה עד לפגישה שלי ושל עמיקם. במהלך השיחה הזו, התקבלה כנראה ההחלטה לחסל את עמיקם בכל מחיר, בין אם הייתה זו החלטה של המתנקש עצמו – ובין אם הייתה לו דרך לתקשר עם המפעילים שלו, והם שהורו לו כיצד לנהוג. בכל מצב, נראה שהמתנקש חשש לחסל את שנינו יחד...״ הוא השתהה רגע, מנסה לחשוב תוך כדי דיבור על הסבר הגיוני לכך. עיניו נעו בתזזיתיות, תוך כדי שמוחו מחבר את פיסות המידע זו לזו, יוצר מהם תמונה אחת ברורה. ״נו, זה ברור,״ הוא השלים בחדוות ניצחון. ״המתנקש, כמו ששנינו ראינו, לא היה מצויד בנשק חם. רק בסכין ארוכה – שגם אם הוא היה מיומן מאוד בשימוש בה - אי אפשר להשוות את האפקטיביות שלה, לזו של נשק חם. המתנקש הבין היטב, שלמרות גורם ההפתעה שבהחלט היה לטובתו - יש לו מעט מאוד סיכוי לגבור על שני שוטרים חמושים וערניים, כשהם בעיצומה של שיחה פעילה״.
אלישע הטה את פניו הצדה, מעיף מבט קצר לעבר הכיסא הריק, זה שעליו ישב עמיקם בצהריים. ״כשיצאתי מהחדר,״ הוא המשיך ללא השתהות, ״הייתה זו הזדמנות של זהב בעבור המתנקש. עמיקם נותר כאן לבדו, ובשלב מסוים – הוא שקע כנראה בתנומה. בנקודת הזמן הזו, יכול היה המתנקש לעולל לו כל דבר, בלא שום התנגדות. אני עדיין לא יודע איך התבצע הרצח, אבל כעת – אחרי שסיפרת לי שהגופה נלקחה מבית החולים, קל הרבה יותר להעריך – שכמו כל רצח, היו לו עקבות מסוימים. עקבות שהיו מתגלים כבר לפני שעות, עם מעט יותר מוטיבציה מצדם של הצוותים הרפואיים״.
אלירן הנהן בראשו בחוסר סבלנות. ״אני חושב שאתה מדייק,״ הוא אמר, ״אבל למה כל זה רלוונטי?!״
אלישע התרומם ממקומו. ״אתה קוטע לי את חוט המחשבה,״ אמר בביקורתיות. ״תהיה סבלני. רק אם נבין את סדר היום של המתנקש, נוכל לקבל תשובות לשאלות ששאלת...״
מאחוריו, רטט שוב מכשיר הטלפון שלו. גם הפעם הוא התעלם, אבל היה בכך כדי להגביר את הלחץ שלו. ״אחרי הרצח של עמיקם,״ הוא המשיך בתיאור, ״עמד לרשותו של המתנקש – כל הזמן שהוא היה זקוק לו. אני מסוגל לדמיין אותו מגיח שוב מהמחבוא שלו, כשהפעם – הוא לוקח אתו את המחשב לתוך המאורה שלו. הסיבה לכך, היא כנראה – החשש שלו מפני מה שנמצא במחשב. עמיקם אמנם נרצח, אבל החומרים שעליהם הוא עבד לפני מותו – עדיין היו שם. ייתכן שהמתנקש תכנן לחבל במחשב באופן חסר תקנה, ייתכן שהייתה לו בכך מטרה אחרת, אבל העובדה היא – שהמחשב היה סמוך אליו. במרחק כמה מטרים מהמסתור שלו...״
אלישע עקף את השולחן, מתייצב בדיוק מתחת ללוח שמאחוריו הוחבא המחשב. ״בשלב הזה,״ הוא המשיך, ״הגעתי אני אל החדר. הוא כנראה צפה עליי מלמעלה, או לפחות האזין לי. הוא ידע שגיליתי שהמחשב נעלם, הוא הבין שיצאתי מהחדר.
״אם הייתי עושה את מה שתכננתי, אם הייתי יורד למטה ובודק את מצלמות האבטחה, הייתי מבזבז שעות בניסיון לגלות מי העלים את המחשב, אבל כמו שאתה מבין – לא הייתי מגלה כלום. המחשב הרי נלקח מתוך החדר, ובחדר – לא פועלות מצלמות. המתנקש הזה, או מי שאחראי עליו, הכיר היטב את דפוס הפעולה שלי. הוא ידע שהעניין לא ייתן לי מנוח. הוא ידע שזה יגרום לי לאבד את העשתונות. הייתי חושב, מן הסתם, שמישהו שיחק עם המצלמות. הייתי הופך את העולם כדי לשלוח את התיעוד ממצלמות האבטחה למומחים שיבדקו אותם, ואין לי מושג איך הייתי מגיב בסוף התהליך – כשהייתי שומע שהצילום אותנטי לגמרי, בלי שום עיבוד או מחיקה. זה היה גורם לי להסתבך עוד יותר עם עצמי, והוא היה מרוויח שעות ארוכות ויפות שבהן הוא מסוגל היה לנצל את היסח הדעת שלי ולהיעלם״.
אלישע היה משוכנע כל כך בצדקתו, עד שהוא לא הבין כיצד מסוגל אלירן להטיל ספק בגרסה שלו. ״מה לא נשמע לך?!״ הוא שאל בתסכול כשהבחין בהבעה שעל פני השותף שלו.
אלירן הביט בו במבט מוטרד. ״כשהיית בחדר, כשגילית שהמחשב נעלם, למה המתנקש לא תקף אותך?!״
״למה אתה מתכוון?!״ התבלבל אלישע לרגע.
״למה הוא נתן לך לצאת?!״ חזר אלירן על שאלתו, מקפיד הפעם על חיתוך ברור של כל מילה. ״הרי הוא ידע שאתה היחיד שישים לב לעובדה שהמחשב נעלם. כל השאר, לא ראו את המחשב בתחילת היום, והסיכוי שהם יבחינו בו – הוא אפסי. גם אם אתה צודק, והיה כאן מהלך מתוכנן שנועד לגרום לך לבזבז זמן, עדיין – זה היה צעד מאוד מיותר ומאוד מסוכן מבחינת המתנקש. הרי אתה היית היחיד שחיפש אחרי מסתנן, כך שאם הוא היה - נניח, גורם לך לאיבוד הכרה, וסוחב גם אותך לתוך המאורה שלו, היו חולפים ימים עד שמישהו היה מגלה שאתה חסר. גם אם אתה צודק, והיה כאן מהלך מתוכנן שנועד לעכב אותך, זה לא מצדיק את ההתנהלות המשונה הזו. המתנקש הרי ידע, שכל זמן שאתה בתחנה – יהיה לו קשה הרבה יותר לצאת החוצה. כל זמן שאתה בתחנה, אתה עלול לחזור בכל רגע נתון. התיאוריה שלך לא מסבירה את ההתנהגות של המתנקש באופן רציונלי, וקשה לי לקבל אותה!״
אלישע היה מוכרח להודות שזו שאלה טובה. ״תראה,״ הוא אמר, וקולו לא היה בטוח כמו לפני כן. ״אני מעריך שבשלב המדובר, המתנקש עוד לא קיבל החלטה לחסל אותי. הוא העדיף להמתין״.
״כן, אבל למה?!״ לא אפשר לו אלירן להתחמק. ״איזו סיבה טובה יכולה להיות לו להימנע מלחסל את האיום היחידי עליו ועל הקבוצה אליה הוא משתייך?! הרי כל אחד היה מבין – שלמעשה, אתה זה שהגעת הכי רחוק מכולם. שאתה הכי קרוב לחשוף את הסודות של האויב. למה, אם כך, הוא לא ניצל את ההזדמנות המושלמת הזו?! למה הוא המתין?!״
אלישע חש תחושה של פעימות קלות בקצה קודקודו. הוא התרעם על ההתעקשות של אלירן למצוא סדקים במסקנות שלו, בתשובות שאותן הוא חיפש כל היום – ומצא רק כעת. ״אתה שואל שאלות רציניות,״ הוא אמר בנימה מאופקת, ״החקירה עוד בעיצומה, ויהיה זמן להשיב תשובות לכל השאלות האלו. כרגע, חשוב להתמקד בעיקר״.
אלירן לא נרמז, או לא רצה להירמז. ״השאלה הגדולה היא, מהו העיקר״. הוא התעקש. ״אני חושב שהתשובה על השאלות האלו, היא כזו שבאופן פוטנציאלי – עשויה לשנות את כל הגישה שלנו, את כל תכנית העבודה שלנו...״
אלישע חש חמימות מתפשטת בפניו. העצבים שלו היו רופפים, ואלירן מתח אותם עד גבול היכולת, אם לא יותר מכך. ״תקשיב,״ הוא אמר, מתיישב על הכיסא – בסמוך לאלירן. ״אני לא יודע מה אתה מנסה להשיג במריחת הזמן הזו, ואני לא מבין את האינטרס שלך. העובדות לצדי, ואתה מתעסק בזוטות. אין לי דרך לדעת מה חשב המתנקש, ולמה הוא לא חיסל אותי. אני מוכן לחשוב על זה, אבל לא היום. לא עכשיו״.
על פניו של אלירן הייתה הבעה שאלישע התקשה לפענח. ״אתה יודע, אלישע״ הוא אמר פתאום, ובעיניו היה משהו מהורהר, כאילו הבין משהו שהיה חסר לו עד לרגע זה. ״אני פתאום קולט,״ הוא המשיך, ועיניו הפכו ערניות. ״אתה באמת מתכוון לזה. אתה באמת חושב, שכל מה שסותר את מה שאתה חושב, הוא שטות. אתה באמת חושב, שרק מה שחשוב לך – הוא החשוב באמת, וכל השאר, אלו עניינים זניחים שאין טעם להקדיש להם מחשבה...״
אלישע עטה על פניו הבעה משועשעת. ״לא!״ הוא תיקן, נימת קולו צינית. ״אני חושב ששטויות הן שטויות, ואני חושב שדברים זניחים – הם אכן זניחים. אני מסרב להתייחס לפרטים שוליים, רק בגלל שאתה מצפה שאראה אותם כמו שאתה רואה...״
בתגובה, מיהר אלירן להסיט את מבטו. הוא שפשף את עיניו, משתהה לאורך רגעים ארוכים מלהגיב. אלישע עקב אחריו במבטו, מנסה להבין – על מה חושב אלירן, ומה הסיבה שהוא אינו מגיב לדבריו.
כמה רגעים אחר כך, הופתע אלישע לחלוטין - כאשר התרומם אלירן בסערה, עיניו אדומות. ״אני הולך מכאן״. הוא אמר בהפגנתיות, ואלישע – שלא ציפה לכך, מצא את עצמו מביט בו בהלם. ״ניסיתי לעזור,״ המשיך אלירן, ובקולו ניכרה פגיעה עמוקה. ״אתה אולי חושב שזה קל בשבילי, וזה רק אומר עד כמה אתה אטום״.
״אמיר היה חבר בשבילי!״ הוא כמעט צעק את המילים הללו. ״אתה אולי לא מכיר ולא יודע מה זה חבר, אולי מבחינתך – המוות שלו הוא רק עוד אירוע ליומן האירועים של היום, אבל מהעיניים שלי – כל מה שאני מעורב בו עכשיו, ואני לא מתכוון רק לוויכוח המטופש והקטנוני - אלא לכל השיחה, מהעיניים שלי - זו בגידה אחת גדולה באמיר! אני לא מפסיק לאכול את עצמי, על זה שאני יושב כאן – ומתעסק באירועים שהיו, כאילו זה עוד יום שגרתי, בזמן שהגופה שלו עוד לא התקררה!״
הוא נח לרגע, מנסה להסדיר את נשימתו. כשהמשיך, קולו היה פחות צווחני, אבל כאוב ועמוק יותר. ״תאמר לי אתה, אלישע. מה אמיר היה חושב עליי, אם הוא היה יודע שכמה דקות אחרי המוות שלו – אני ואתה נשב להתווכח על שטויות, כאילו כלום לא קרה?! אתה חושב שהוא היה מקבל את זה שאני כאן בחדר, ואני לא יושב לידו, חושב עליו, מנסה לעכל את הפרידה ממנו?!״
אלישע ניסה לומר משהו, אבל אלירן עצר אותו. ״אתה צריך להבין, אלישע,״ הוא אמר בנימה עצובה. ״אתה צריך להבין, שמבחינתי – ההפקרה של אמיר, נוגדת את כל מה שאני מאמין בו. איך יכולת לחשוב שאני מתעקש על שטויות, על פרטים שוליים?! תחשוב על ההקרבה שלי, אתה חושב שהייתי בכלל מדבר אתך אם זה לא היה חשוב?! אתה חושב שהייתי מעיף לכיוונך מבט?! אמיר אמנם איננו, אבל אני – אתה חושב שאני מסוגל להיפרד ככה מבן אדם לנצח?! בלי להיות לידו, לפחות עד שהמשפחה שלו תגיע?! אתה חושב שאם לא היה מדובר בשאלות קריטיות, שהמשמעות שלהם היא כאן ועכשיו, הייתי מונע מאמיר את הכבוד האחרון שאני מסוגל לתת לו?!״
לאלישע לא הייתה תשובה. הוא יכול היה רק להלקות את עצמו, על כך שלא קרא נכון את הסיטואציה. על כך שלא הבין את הסיבה להתנהגות הבלתי רגילה של אלירן. מבלי לרצות, הוא השפיל את עיניו. ״אני מתנצל, אלירן, הייתי גס רוח. אני מבין שמה שאמרת היה חשוב, ואני רוצה לשמוע מה רצית״.
אלירן, שכבר היה קרוב לדלת, שב צעד אחד על עקבותיו. ״בגדול,״ הוא אמר, ובקולו היה כובד ראש בלתי אופייני, ״אני חושב שאין טעם לדבר אתך. אתה כל כך בטוח בעצמך, עד שאני כבר לא מאמין ביכולת שלי לגרום לך להשתנות. אבל רק בשביל הסיכוי הקטן שאולי משהו מזה יחדור פנימה, שאולי תסכים סוף סוף לקבל משהו ממי שהוא לא אתה, אני אסכם לך בקצרה את מה שאני חושב על כל האירועים, מההתחלה ועד הסוף״.
הוא ניצב במקביל לאלישע, עיניו כעוסות. ״אתה לא קורא את הסיטואציה נכון,״ הוא אמר, והזעם גרם לו לדבר בקצב מהיר, בנימה משתלחת ובוטה שאלישע לא הורגל לשמוע ממנו. ״אתה בנית לעצמך תיאוריה, שלפיה – המרכז הוא אתה. הכול סובב מסביבך, הכול נועד בשביל לתמרן אותך, להניע אותך, לעכב אותך או לפגוע בך. אתה בנית לעצמך דמות בתיאוריה הזו. דמות של גיבור על, שמסוגל לעשות מה שאיש מלבדו אינו מסוגל לו. אתה כל כך טיפחת את התיאוריה, עד שנדמה לך – שהאויב למד אותך לפרטי פרטים, שיש איזה נבל בצד האפל – שגם הוא גיבור על, כמוך בערך. אתה רואה את הכול כמו איזו מלחמה בינך לבינו, כאילו סימן אותך הנבל האלמוני כמישהו ששווה לו, מישהו שכדאי ללחום בו״.
בעיניו של אלירן היה משהו חומל. ״מבחינתך,״ הוא אמר, ״המוות של עמיקם – הוא בכלל ניסיון להזהיר אותך. ניסיון לאתגר אותך, להלך עליך אימים. אתה לרגע לא מעלה בדעתך את המחשבה, שעמיקם נרצח בגלל שהוא הצליח יותר ממך. בגלל שהוא היה בעיניהם איום אמיתי, איום שיש להסיר, בשונה ממך.
״אתה עד כדי כך מכור להערצה העצמית שלך, עד שהדבר הראשון שעולה לך בראש כשאתה מבין שאמיר נרצח, זו המחשבה – ששוב טומנים לך מלכודת. ששוב זה אתה – אלישע, שמפחיד כל כך את האויבים המסתוריים, עד שאין להם ברירה אלא להשמיד את כל השותפים שלך.
״הבעיה שלך, אלישע, אף פעם לא הייתה בתחום החשיבה. אתה ניתחת את הנתונים בכישרון רב, אתה הצלחת להבין מהר מאוד את דרך הפעולה של המתנקש, והמסקנה שלך – על פיה, המתנקש חשש ממאבק מול שניים, הייתה מעולה. הבעיה שלך, אלישע, היא הנטייה שלך להסביר כל דבר באופן שתומך בתיאוריה שלך. אם היית אובייקטיבי, היית מבין מהר מאוד – שמלכתחילה, כיוון המתנקש לרגע בו הוא יהיה בחדר לבדו עם מי שמסוגל לאיים עליו. זה קרה פעמיים במשך היום, פעם אחת בצהריים, כשהוא נשאר לבדו מול עמיקם, ופעם שנייה עכשיו – כשהוא הצליח לקנות לעצמו כמה רגעים בהם הוא שהה לבדו עם אמיר בחדר. בשני המקרים, הוא כלל לא היסס. האנשים האלו איימו עליו. הוא חשש מהם. הוא חיסל אותם בלי שום נקיפות מצפון. הוא לא ניסה להעמיד מולם אתגרים, הוא לא חשב לשלוח אותם לרדוף אחר הרוח. זו לא דרך הפעולה שלו.
״אם אתה חושב שהמתנקש ההוא ציפה לצאת מהמשימה הזו בחיים, אם אתה מדמיין לעצמך שמדובר באיש ככל האנשים, במי שהחיים שלו חשובים לו יותר מכל – אתה טועה. אני לא מאשים אותך, לא היית כאן ואין לך מושג איך התבצע הרצח של אמיר. הבעיה הגדולה היא, שאתה בכלל לא מברר. אתה סימנת את המסקנות עוד לפני ששאלת את השאלה הראשונה. אתה חי במציאות רבודה, אלישע!״
המילים הסתומות הצליחו לעורר את סקרנותו של אלישע, אבל הוא היה כל כך מופתע מההתקפה של אלירן – עד שהוא לא הצליח לבטא דבר ממחשבותיו. הוא מצא את עצמו בוהה באלירן מבלי מילים, מודע לכך שהוא נראה כמו אידיוט גמור.