• משתמשים יקרים!
    בשל עבודות תחזוקה בשרתים ייתכן שתחוו שיבושים ואיטיות באתר. אנחנו מטפלים בתקלות ומקווים שהן תבאנה על פתרונן בהקדם. תודה על הסבלנות!

סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

mic003

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
51

משבר.

אלישע ישב על מקומו בהבעה קפואה.

הבלבול שלו היה כה גדול, עד שהוא חש כאילו הוא אינו שולט בעצמו. כאילו הוא מאבד את היכולת לחשוב באופן עצמאי ומושכל. פניו היו מהורהרות, כך שניתן היה לחשוב שהוא שקוע במחשבות עמוקות, אבל למעשה – המוח שלו ננעל, נכנס למצב של קיפאון. מחשבותיו היו נתונות להבלים של ממש, כמו צורת כפתורי החולצה של אלירן, או הדוגמאות שהופיעו על השטיח שכיסה את הרצפה.

מרגע לרגע, התגברה בתוכו תחושה של עצבנות. הוא חש עקצוצים קלושים בעורו, עקצוצים שהופיעו לסירוגין בנקודות שונות בגופו, כאילו ערבב מישהו במערכת הדם שלו חבילה של נעצים. גופו רצה לנוע, להשתחרר, לפעול, אולם לא הייתה לו שום תכנית. שום אסטרטגיה.

הבהייה בחלל הצפוף והעמוס הכבידה על שרירי העיניים שלו, והוא מצא את עצמו מכסה את פניו באמצעות כפות ידיו. החשכה המלאכותית הקלה על כאב הראש שלו, אבל הדגישה תחושות בלתי נעימות אחרות – כמו תשישות בלתי נסבלת, כאבי שרירים - שהייתה זו הפעם הראשונה שהוא חש בהם, ואפילו רעד קלוש ובלתי רצוני בברך הימנית, זו שנפגעה רק לפני שעות ספורות - כשקפץ מגג ביתו של עמיקם.

המחשבות של אלישע היו מבולבלות, והוא מצא את עצמו מהרהר לסירוגין בהרבה מאוד נושאים מגוונים. הוא לא היה יכול להעריך בוודאות את משך הזמן בו הוא היה שקוע בהרהוריו, שכן – תחושת הזמן אבדה לו בעקבות פיזור הדעת והעובדה שעיניו היו עצומות, אבל יחד עם זאת – ברור היה לו שלא מדובר על רגעים בודדים.

לכל אורך הזמן הזה, שמר אלירן על דממה מוחלטת. הייתה בו מספיק רגישות בשביל להבין שאלישע צריך לעבד את הדברים, ושהוא זקוק ליותר מכמה רגעים על מנת לגבש לגביהם דעה ברורה. עם זאת, הוא עדיין נשאר בחדר – אולי משום שלא רצה להשאיר את אלישע לבדו, ואולי משום שרצה להבהיר בכך – שהוא ממתין לקבלת החלטה מצדו של אלישע, והוא אינו מוכן לאפשר לאלישע להתחמק בלי לקבוע באופן ברור כיצד עתידה החקירה להתנהל.

בסופו של דבר, נראה היה – שהמנוחה המחשבתית משפיעה לטובה על אלישע. באיטיות מסוימת, החל הערפל שמילא את מוחו להתפוגג, והוא חש יותר חופשיות – כאילו שידר לו מוחו שהוא מסוגל להתמודד עם מידע חשוב בעל משקל גדול יותר. הוא מצא את עצמו משחזר רגעים שונים מהיום שעבר עליו - מבלי לחשוב לעומק על האירועים ומבלי לנתח אותם ואת משמעותם. מצד אחד, היו אלו רק זיכרונות גולמיים. אבל מצד שני – היה זה סימן מעודד בעבור אלישע. לתחושתו – מערכת החשיבה שלו, שעד לרגע זה הייתה שקועה בקיפאון עמוק, החלה להפשיר.

רגעים ספורים לאחר מכן, החלה תחושה מוכרת לעקצץ. הצורך בעישון, או – נכון יותר, הצורך בפורקן וברגיעה המחשבתית שסיפק לו העישון, היה חזק ממנו. הוא שפשף את עיניו ופקח אותן, ממצמץ קלות מול התאורה הצהובה שהייתה ממוקמת בדיוק מול עיניו. ״אני צריך סיגריה דחוף,״ הוא אמר, ומשום מה – היה קולו צרוד מהרגיל, באופן שגרם אפילו לו עצמו – לחוש יותר דרמטיות מזו שכיוון אליה. ״אני מצטער,״ הוא אמר מיד, מכחכח בגרונו. ״אני רוצה לצאת לסיגריה. אתה יכול לבוא אתי אם אתה חושש שאברח לך או משהו״.

אלירן חייך חיוך עקום. ״אתה בטוח?!״ הוא שאל בנימה מוזרה, שגרמה לאלישע לחוש כאילו פספס משהו.

אלישע כיווץ את מצחו בחשד. ״אתה שואל אם אני בטוח שאני רוצה סיגריה?!״ הוא ניסה לרדת לסוף דעתו של אלירן.

החיוך נמחה מעל פניו של אלירן. ״אני שואל אם אתה בטוח שאתה רוצה לצאת למסדרון שיש בו עכשיו שני שליש מהשוטרים בתחנה – לפי הערכה שלי, החל משוטרים זוטרים שהתחילו לעבוד לפני שבוע וכלה בקצינים בדרגות גבוהות משלי, ואולי אפילו משלך?! אתה בטוח שאתה רוצה לעמוד מולם, כשכולם יודעים שאני ואתה היינו האחרונים עם אמיר בחדר?! כשכולם יודעים שאני ואתה – היינו מעורבים בנוסף, באירוע ירי – שהסתיים עם הרוג, שבמקרה – לבש בגדים של מכשף אסיאתי קדמון, והיה חמוש בחרב – כאילו חזרנו לבריטניה של ימי הביניים?! אתה באמת חושב לעבור בין כולם, לומר להם: ׳סליחה, חברים, אני הולך להפסקת סיגריה, תנו לי את הזמן שלי,׳ והם יעזבו אותך במנוחה?!״

אלישע העווה את פניו. הוא לא חשב על ההיבט הזה, והדבר המחיש את מידת הבלבול והניתוק שלו מהסיטואציה כולה. ״תקשיב,״ הוא ניסה להסביר, תחושה של אי נעימות משתלטת עליו. ״המוח שלי לא פה. אני לא מצליח לחשוב על כלום. אני לא יודע אם אתה מסוגל להבין אותי, כי אפילו אני בקושי מבין את עצמי, אבל בהרגשה שלי – אני בתוך חלום מוזר, שאין בו שום דבר הגיוני – אבל משום מה, הוא ממשיך וממשיך. אין רגע של התעוררות בסוף...״

אלירן צמצם את עיניו בחשד. ״אם אני מבין אותך נכון,״ הוא סיכם. ״אתה בטח רוצה לומר לי, שאתה לא כשיר כרגע לקבל החלטות גורליות כמו אלו שדרשתי ממך. מן הסתם, אתה מבקש להמתין עד שהמחשבה שלך תשוב להיות צלולה לגמרי, שכן רק אז – תוכל לקבל את ההחלטה הנכספת...״ בעיניו היה משהו לעגני, שהבהיר היטב את כוונתו. ״הבנתי נכון, אלישע?!״ הוא שאל, על פניו הייתה הבעה של כעס ואכזבה.

אלישע נאנח. ״לא הבנת כלום...״ הוא השיב, מתכוון לכל מילה שאמר. ״אני מבין איך זה נראה מהמקום שלך, אני מבין שאתה רואה את זה כמו עוד התחמקות שלי. אבל מנקודת המבט שלי, אין שום סיבה לדון עכשיו בתיאוריה שהצגת. את ההחלטות שלי כבר קיבלתי, כך ששום דבר לא עומד להשתנות״.

אלירן זקף גבה אחת בפליאה. ניכר היה שמילותיו של אלישע הפתיעו אותו וערערו את הביטחון העצמי שלו. ״החלטות?!״ הוא חזר בשאלה. ״איזה החלטות קיבלת?!״

העמידה של אלירן הייתה אדנותית וכועסת, והנימה בה השתמש – הייתה תובענית במיוחד. לאלישע לא היה ספק שהוא מצפה לתשובה מיידית, ודווקא משום כך – התעורר בו דחף ילדותי, שקרא לו למתוח את עצביו של אלירן עד הקצה. ״קצת סבלנות, אלירן...״ הוא העיר בביקורתיות, תוך כדי שהוא מוציא מכיסו חפיסת סיגריות מעוכה. את הרגעים הבאים, הוא הקדיש לשליפת סיגריה בודדת מתוך החפיסה, ותנועותיו היו כה עצלות – עד שקשה היה שלא להבחין שהוא עושה זאת במכוון.

רק כשהיה אלישע בטוח שהצליח לגרום לאלירן להתחרט על האופן בו הוא בחר להתנהג, מוכן היה אלישע לחזור לנושא השיחה, ולהשיב תשובה לשאלה שנשאל. ״מנקודת המבט שלי,״ הוא אמר בנימה עניינית, ״התפקיד שלי בחקירה, וייתכן שאפילו במשטרה – הסתיים״.

אלירן נראה כמו מי שלא קלט לגמרי את משמעות המילים, אולם אלישע לא המתין. ״אף פעם לא אהבתי אנשים שמתכחשים למצב שלהם,״ הסביר, ועל פניו הייתה הבעה שלווה, מפוכחת. ״אף פעם לא הערכתי אנשים שהאופטימיות מסנוורת אותם עד שהם אינם מצליחים לראות את המציאות כמו שהיא״.

אלישע פסע בצעדים מדודים לכיוון החלון, הסיגריה אחוזה בין אצבעות ידו השמאלית. ״המסקנה שהגעתי אליה,״ המשיך תוך כדי שהוא מסיט את הווילון, ״היא ההגיונית ביותר – בהתחשב בנסיבות, ומכיוון שאני לא רוצה להפוך לאדם מהסוג שזלזלתי בו תמיד – אני בוחר להסתכל למציאות בעיניים, לא להתכחש לה״.

״לא צריך להיות גאון גדול,״ הוא הסביר את כוונתו, ״כדי להבין, שאני עומד בפני הדחה, לפחות הדחה זמנית. הטרדתי יותר מדי גופים גדולים. הלכתי ראש בראש נגד הצמרת, נגד הפרקליטות, ואם זה לא מספיק – היה לי את האומץ לצאת למלחמה גלויה נגד גוף שפועל תחת משרד ראש הממשלה, כששנינו יודעים מה המשמעות. אם הייתי יוצא מהמאבק הזה עם הישג כלשהו – ייתכן והייתי מצליח לשכנע את הקודקודים לסלוח לי. אבל נחשפתי באמצע. נכשלתי בניסיון שלי לנהל חקירה חשאית, ועכשיו העיניים כולן עליי. רק עכשיו קיבלתי את השיחה החמישית או השישית מהממ״ז, ואני בטוח שהוא לא מתקשר אליי כדי לשאול מה לקנות לי ליום ההולדת. הסיכוי שלי להמשיך ולנהל את החקירה – פשוט אינו קיים״.

אלירן נראה המום מהאופן בו הציג אלישע את הדברים. ״מה... מה זה בדיוק אומר?!״ הוא שאל בנימה מבולבלת.

בידו הימנית של אלישע צצה מצית כסופה, והוא השתמש בה כדי להדליק את קצה הסיגריה הנתונה בפיו. ״אני עדיין לא מצליח לחשוב בריכוז על התיאוריה שלך,״ אמר כשסיים, פולט מפיו עננת עשן תוך כדי דיבורו. ״עברתי הרבה היום. יש לי כמויות לא נסבלות של חומר במוח, כמויות שאני חייב להעביר הלאה – בדחיפות עליונה. התחושה שלי היא, שעם כל רגע ורגע שעובר – גדל הסיכון שאשכח פרטים חשובים. כבר עכשיו, אני לא מסוגל לזכור את כל מה שעברתי היום, ואני חושש שהבעיה תגדל עם כל רגע שיעבור״.

אלירן העיף מבט חטוף בשעונו. רגע לאחר מכן הוא העווה את פניו באכזבה, ואלישע – שקלט את ההבעה, עצר את שטף דיבורו. ״קרה משהו?!״ שאל בדאגה.

אלירן הרים את עיניו. ״אני רוצה מאוד לשמוע ממך את הסיכום שלך לאירועים,״ הוא אמר - ועל פניו הייתה הבעה מתנצלת, כאילו חשש לאכזב את אלישע. ״תאמין לי,״ הוא חזר בהדגשה. ״הייתי רוצה מאוד. הבעיה היא - שאנחנו נמצאים, שנינו, בזירת פשע טרייה – שעדיין לא נאספו ממנה ממצאים. בשלב הזה, כל רגע הוא קריטי. אתה יודע טוב ממני, שיש ממצאים שניתן לאסוף רק כשהם טריים. כל רגע שעובר, עלול לסכן אותם, ולגרום לסיבוך נוסף בחקירה של הרצח״.

אלישע פקח את עיניו בהפתעה. ״אתה רוצה לומר לי שחוקרי המז״פ עוד לא לקחו דגימות?!״ הוא שאל בפליאה. ״איך זה הגיוני?! איך הם אפשרו לנו להיות כאן כל הזמן הזה?!״

אלירן הסב את מבטו. ״הייתי צריך לשקר להם״. הוא השיב בקול שפל. ״אמרתי להם שיש לנו הוראה להיות הראשונים שנחשפים לממצאים, וכדי שהם לא ישאלו שאלות מיותרות – הבהרתי להם שיש צו איסור פרסום, עם הגבלה לבעלי סיווג גבוה. הם שאלו, כמובן, מי נתן את ההוראה, ונאלצתי – למרות המורכבות, להשתמש בשמו של אפרים״.

״אוי, לא!״ הגיב אלישע אוטומטית. ״אפרים ישתולל כשהוא ישמע את זה. אתה בטוח שחשבת על זה עד הסוף?!״

אלירן פרש את ידיו בהבעה של חוסר ברירה. ״מה הייתי יכול לעשות, אלישע?!״ הוא שאל, בנימה שהעידה שהוא אינו שלם לגמרי עם ההחלטה. ״הרגשתי שאני חייב לתפוס איתך כמה רגעים, והבנתי שאין עוד מוצא. אפרים הוא הקצין הבכיר היחיד בתחנה שאינו זמין כרגע, והחוקרים של המז״פ לא יעזו להתנגד להוראה שלו – בפרט כאשר הקצין הממונה עליהם, עמיקם, איננו. אם לא ההטעיה הזו, מזמן היו מפריעים לנו בדפיקות בלתי פוסקות, ואולי אפילו – היו מפסיקים את השיחה בינינו בכוח, באמצעים אחרים. אני מבין שההשלכות יהיו חמורות, אבל מנקודת המבט שלי – שווה היה להסתכן ולשמור איזה שהוא בדל של תקווה לעתיד. אתה מבין אותי?!״

אלישע לא השיב לשאלה. במקום זאת, הוא שאף שאיפה אחרונה מהסיגריה, ולאחר מכן – הסתובב והניח את הבדל הבוער על אדן החלון.

כששב והסתובב לעבר אלירן, הייתה על פניו הבעה של חמלה מסוימת. ״מה שסיפרת לי עכשיו, משנה את כל התמונה,״ הוא אמר בנימה עניינית שלא הסגירה את המשמעות הדרמטית של דבריו. ״אני בטוח שאפרים לא יעבור על זה בשתיקה. הוא יעשה מסביב לזה טררם רציני, אבל אם זה היה רק הוא – הייתי מצליח להסתדר אתו. הבעיה הגדולה היא, שהחוקרים של מז״פ הם טיפוסים לא קלים, ואם אני מבין נכון איך הראש שלהם עובד – הם עסוקים כבר עכשיו בניסיון לעקוף אותך, במטרה לקבל את האחריות על הזירה. במובן מסוים, אני חושב שאתה תסכים אתי שהם צודקים. הם מבינים יותר טוב מכולם את העבודה שלהם, והם מבינים שהזמן משחק כאן תפקיד קריטי. לפי הערכה שלי, מתישהו בקרוב ממש – הם יצליחו לשכנע את אחד הקצינים הבכירים, אולי אפילו את הממ״ז, לתת להם אישור להיכנס – למרות ההטעיה שעשית להם. זה יהיה אסון, כי הדרג הפיקודי יבין מהר מאוד שאנחנו פה בלי שום אישור, וזה עלול להיגמר מאוד לא טוב. השמדת חומרי חקירה, היא עבירה פלילית, והעובדה שאנחנו שוטרים – תהיה דווקא לרעתנו במקרה הזה, ולא להפך...״

אם רצה אלישע להדאיג את אלירן, הרי שהוא הצליח בכך למעלה מן המשוער. ״אל תגזים,״ הוא מיהר לומר מיד, ההבעה על פניו מעידה על כך שהוא לחוץ. ״הסיכוי שהממצאים באמת ניזוקו – הוא קטן מאוד. האנשים בחוץ הם אנשים שלנו, חברים מהתחנה. רוב הסיכויים שזה ייגמר בלי נזק אמיתי, כך שהסיכון במקרה הגרוע ביותר - הוא נזיפה והערה בתיק האישי. אתה יודע יותר טוב ממני, שתשעים אחוז מהשוטרים כאן – יתייחסו לזה כתרגיל מעצבן על חשבונם, ולא יותר. כמה מהם יחשבו במונחים של עבירה פלילית?! וכמה יהיו אמיצים מספיק כדי לפתוח תלונה על חבר?!״

אלישע נענע את ראשו בחוסר הסכמה. ״אם יש מה שלמדתי מהיום הזה,״ הוא אמר בנימה קודרת, ״זה שאי אפשר לסמוך על סטטיסטיקות ועל הסתברות. בכל הנוגע לחקירה הזו, הנחת העבודה שלי היא - שכל מה שיכול להשתבש, עתיד להשתבש. התיאוריות שלי, שהיו הרבה יותר יציבות מהתחזית שלך – התנפצו פעם אחר פעם, כך שאי אפשר להתעלם מהחשש הממשי שמרחף פה״.

אלירן נאנח. ״יש לך הצעה שיכולה לפתור את זה, או שאתה סתם נהנה לראות אותי סובל?!״ הוא שאל, ולמרות שנימת קולו הייתה צינית – החשש ניכר היטב בעיניו.

בעיניו של אלישע עלה מבט מהורהר. ״יש לי הצעה,״ הוא הגיב לאחר מחשבה קצרה, פניו מביעות כובד ראש. ״זו אמנם לא ההצעה האידיאלית, אבל לצערי אין לי ברירה. אני באמת רוצה להיות אופטימי, אבל אני לא יכול להסתמך על הרצון הטוב של החוקרים האחרים. לא במקרה הזה״.

הוא הרים את ראשו, מישיר מבט אל תוך עיניו של אלירן. ״אני מתכוון לקבל עליי את האחריות המלאה,״ אמר, נימת קולו ההחלטית לא מבטאת בשום דרך את התחושה הפנימית שלו. ״התפקיד שלי בחקירה הסתיים בכל אופן,״ הוא המשיך, מבהיר בכך את הסיבה האמיתית שגרמה לו לקבל את ההחלטה הקשה. ״אני עומד ממילא בפני הדחה זמנית או קבועה, כך שיש לי מעט מאוד מה להפסיד. גם אם תיפתח נגדי חקירה פלילית – אני מאמין שאצא מזה עם עסקה טובה של פרישה מהמשטרה״.

מדהים היה לראות, כיצד מבטא אלישע – האיש שכל חייו הבוגרים נעו סביב העבודה במשטרה, האיש שהיה מוכן לתת כמעט כל דבר בשביל לשמור על התפקיד ועל המעמד שלו, את המילים ׳פרישה מהמשטרה׳, מילים שרק לפני פחות מיממה – תיארו את הסיוט העמוק ביותר שהוא מסוגל היה לדמיין.

ברגעים אלו, אם היה נקלע לחדר אדם שאינו מכיר את אלישע לעומק, הוא מסוגל היה לחשוב – שהתרחיש שהציג אלישע – אינו אלא תכנית עבודה לגיטימית וסבירה, כזו שאולי אינה רצויה – אבל היא גם לא מאיימת במיוחד. קולו של אלישע היה שלו, רגוע, הייתה בו אפילו אדישות מסוימת, כאילו השלים עם הגורל שממתין לו.

״אם מישהו ישאל אותך, מדוע שיקרת לחוקרי הזיהוי הפלילי, אני מבקש ממך – או נכון יותר, דורש ממך – שתציג אותי כמי שהטעה אותך. תאמר שהצגתי את הדברים באופן שגרם לך להשתכנע שקיבלתי הוראה כזו מאפרים, ותנסה לעשות את זה במלא האמינות. תהיה נסער, תכנה אותי באיזה כינוי שתעלה בדעתך, ובקיצור – תעשה הכול כדי שיאמינו לך. אתה מוכרח להוריד את כולם מהגב שלך כדי שתוכל לפעול בחופשיות״.

אלירן התחיל לומר משהו בתגובה, אבל אלישע עצר אותו בהינף יד. ״אני לא מצפה לתודות,״ הוא אמר, ״אבל אני גם לא אקבל סירוב. אני לא עושה את זה בשבילך, או בשביל מי שזה לא יהיה. אני עושה את זה, כי רק בעיר הזו יש מאות אלפי תושבים – שאיש מהם אינו מודע לסכנה שאורבת לו. אני חושב שאין מי שיחלוק על כך, שהסימנים כולם מעידים על אירועים שעומדים להתרחש. נמרוד גואטה מתכנן משהו עם לבושי השחורים, והם כל כך מטורללים – עד שאין שום דרך לחזות מראש מה הם מתכוונים לעשות, ומה המניעים שלהם. אני לא יודע מה גופי הביטחון האחרים עושים בנידון, ובכנות – כרגע זה לא מעניין אותי. המציאות היא שבעיר יש עכשיו הרבה מאוד אנשים בסכנה. אנשים, נשים, צעירים, מבוגרים, קשישים, אפילו ילדים ותינוקות. אם אתה חושב שאני מוכן לקחת את הסיכון, ולהסיר אחריות מהגורל של כל האזרחים האלו, רק בגלל ששמעתי חצאי ידיעות על גופים מסתוריים שאולי מואילים בטובם לטפל בזה, אתה טועה בי. אני לא משחרר. לא לפני שיהיה ברור לי, שיש מישהו שבוודאות – עושה הכול כדי לעצור את הכאוס שמתקרב. רציתי להיות האיש הזה, אבל נכשלתי. עכשיו, ברגעים הקריטיים האלו, אני דורש ממך – אלירן, לקבל אחריות. אני דורש ממך להמשיך מאיפה שעצרתי. אין לי כרגע את הזמן להעביר אליך את כל המידע שאספתי, אבל יש לי כאן את הטלפון של ליאוניד, עורך הדין, ומלבד זאת – אני בטוח שאמצא את הדרך להעביר אליך את המידע. יש לי רק בקשה אחת ממך, אלירן. רק הנחיה אחת לגבי ההמשך...״

על פניו של אלירן הייתה הבעה סהרורית. הוא נראה מבולבל לגמרי מההתפתחויות. ״איזו הנחיה?!״ הוא הצליח לשאול, למרות הבלבול.

״אני מבקש שתפנה לאפרים״, השיב אלישע במתינות. ״ברגע שהקשר אתו יחודש. חשוב לי שתספר לו על הלילה הזה, לפרטי פרטים. תראה לו את הממצאים, אני בטוח שהוא יידע מה לעשות״.

אצבעותיו של אלישע פשפשו בכיס מכנסיו, והוא התאמץ להוציא משם את מכשיר הטלפון שקיבל מעורך הדין. ״חוץ מזה,״ הוא המשיך, תוך כדי תנועה תמידית, ״אני מבקש שתעשה הכול כדי שבכל רגע נתון יהיה אתך שותף. איש שאתה יכול לסמוך עליו, איש שיוכל להחליף אותך אם לא תהיה כשיר. אני מבקש את הבקשה הזו, כי אני רואה את הדרך שבה פועלים המטורפים האלו. הם יעשו הכול כדי לבודד אותך. כדי לנתק אותך מהשותפים שלך. אסור לך לתת להם. אתה מוכרח לדאוג לעצמך לשותף או אפילו שותפים שיגבו אותך במקרה שיתעורר בכך צורך״.

אלירן לא הגיב עדיין. הוא נראה כמו מי שזקוק לזמן כדי לעכל את ההתפתחות הדרמטית. אלישע, מצדו, לא התמהמה. הוא הוציא מכיסו את מכשיר הטלפון, מושיט אותו לידי אלירן. ״המכשיר הזה,״ הסביר, ״הוא כרגע – הסיכוי הכי טוב שלנו. עורך הדין שמר בו הרבה מאוד חומר לגבי הארגון של נמרוד והתוכניות שהוא מתכנן. אני מזהיר אותך מראש, שלפחות חלק מהמידע – הוצפן על ידי עורך הדין, כך שיהיה צורך בעבודה מאומצת כדי לפענח אותו. אני נותן לך את הטלפון, מכיוון שאין לי שום יכולת לחזות את המועד של הפגישה הבאה שלנו – כך שהמידע שבמכשיר הוא כרגע הכיוון היעיל ביותר שיש לי לתת לך. הבקשה היחידה שלי ממך היא, שתעשה הכול כדי לפענח את המידע, ותעשה הכול – כדי שהמידע שבטלפון יהיה מגובה, ויהיו חשופים אליו כמה שיותר אנשים. זו הדרך היחידה להבטיח שהסודות של עורך הדין לא ייעלמו לבלי שוב״.

אלירן היסס לכמה רגעים, אולם לבסוף – הבין שהתוכנית של אלישע היא הנבונה ביותר. הוא שלח את ידו בשתיקה, נוטל את המכשיר מאלישע. על פניו הייתה עדיין אותה הבעה הלומה, כאילו חטף מכת אגרוף בפניו.

מבלי משים, שלח אלישע את ידו שוב לכיס מכנסיו, אצבעותיו מיששו את מכשיר הטלפון הקטן והפרימיטיבי שמסר לו עורך הדין לפני שנפרד ממנו. לרגע אחד התעורר בו רצון להעביר גם את המכשיר הזה לאלירן, להסיר מעצמו כל אחריות וכל קשר לאירועים המתישים של היממה האחרונה, אולם מיד אחר כך – התגבר אצלו רגש אחר, חזק עשרת מונים. רגש שהזהיר אותו מפני נתינת אמון מלא באיש אחד בלבד. לא יהיה נבון להפקיד את כל סודותיו בידי אדם בודד, גם אם מדובר בתקווה האחרונה שלו, וגם אם מדובר באדם נאמן - שהציל את חייו.

כשעל פניו הבעה סתמית, הוא הוציא את כף ידו מכיסו, ומיהר ליטול את מכשיר הטלפון האישי שלו – שהיה מונח עדיין על השולחן. ״אם כך,״ סיכם. ״אני חושב שהגיע הזמן לסגור את זה״.

לראשונה מאז הודיע אלישע על התוכנית שלו, חזרה יכולת הדיבור של אלירן. ״מה עכשיו?!״ הוא אמר בקול צרוד.

״אני מתכוון להתקשר למפקד המחוז,״ פירט אלישע את תוכניותיו. ״אני אשמע מה שיש לו לומר, אעשה את עצמי כאילו לא צפיתי את זה מראש, וכשהכול יסתיים – אנחנו נצא מכאן, שנינו. אני אמשוך אליי את כל האש, ואתה – תנסה להתחמק, להיעלם. משם – זה באחריותך. אני מן הסתם אצטרך לשחזר את מה שעבר עליי, כך שצפויים לי דיונים של שעות עם אופציה להארכה. בזמן הזה – אתה תסתובב, ותביא לכאן את המטורפים ההם. האנשים שרצחו את עמיקם ואת אמיר, האנשים שכנראה גרמו למותו של עורך הדין. שכורי הכוח הללו צריכים לבלות את החיים שלהם במאסר, אבל בינתיים – אני מוכן להסתפק בכך שתצליח לעצור חלק מהם. אפרים ינהל את התשאול, אני בטוח שתסתדרו מצוין ביחד״.

למרות שהתוכנית הייתה רחוקה מלהיות מפורטת – נראה שהיה בה כדי להרגיע, ולו במעט, את אלירן. הוא עדיין נראה כמו מי שחושש מפני הבאות, אולם הוא מסוגל היה – לכל הפחות, לתקשר באופן תקין עם אלישע. ״אני איתך, אלישע,״ הוא אמר תוך כדי שהוא מתיישב על הכיסא ומשלב את ידיו. ״זאת בטח תהיה שיחה קשה, אבל אני כאן ואני בצד שלך״.

אלישע הנהן הנהון חטוף של תודה. בתוכו השתוללה סערת רגשות, לרגע חש שהוא עושה את המעשה הנכון – וברגע שאחריו, צלצלו כל פעמוני האזהרה שבמוחו וקראו לו לסגת מיד. דומה שמעולם לא חש אלישע כל כך הרבה רגשות בו זמנית, והעובדה הזו – מנעה ממנו לחשוב על הדברים ולקבל החלטות בצורה מושכלת. כעת, ברגעים המוזרים האלו, הוא פעל כרובוט, על פי התוכנית הסדורה שהכין קודם לכן, זו שאת תמציתה – הוא פירט בפני אלירן.

לאלישע לא היה שום קושי למצוא את מספר הטלפון של מפקד המחוז. ברגע בו פתח את המכשיר, התלקחה על הצג הודעה: ״שש עשרה שיחות שלא נענו״. בראש הרשימה הופיעו השיחות האחרונות, וכולן – ללא יוצאת מן הכלל, הגיעו ממקור אחד – ׳ניסים, מפקד המחוז׳.

כשעל פניו הבעה החלטית ונחושה, החליק אלישע על הצג. התצוגה התחלפה, כעת הופיע שם שמו של מפקד המחוז, יחד עם התיאור: ׳מחייג׳.

לא חלפו יותר משלושה רגעים, עד שהשיחה נענתה. ״פקד אלישע בוסקוביץ׳?!״ שאלה מישהי אלמונית, כנראה מזכירתו של מפקד המחוז, מצדו השני של הקו, ואלישע מיהר להשיב בחיוב. ברגע שאישר אלישע את זהותו, חדרה אל קולה נימה של הקלה. ״אני מעבירה אותך מיד למפקד המחוז,״ עדכנה. ״הוא פינה את כל עיסוקיו, והוא ממתין לשיחה ממך. אל תנתק בשום אופן״.

קולה של המזכירה נדם, ומהמכשיר בקעה כעת מנגינה עליזה. אלישע ניצל את ההזדמנות כדי להביט סביבו, ומשקלט את אלירן מתאמץ לקרב את אזניו כדי לשמוע משהו – הוא מיהר להעביר את המכשיר למצב ׳רמקול׳. המנגינה פרצה כעת בווליום גבוה בהרבה, אולם שני רגעים אחר כך – היא נדמה.

״השמועות נכונות?!״ הצטווח מעבר לקו קולו של ניסים, מפקד מחוז נגב. ״האם באמת הסכים הוד רוממותו לקום מכס המלכות ולענות לטלפון של נתין פשוט כמוני, או שחושיי מתעתעים בי?!״

לאלישע לא היה מה להפסיד. ״אני מתנצל,״ הוא אמר באדישות מופגנת, רק כדי לצאת ידי חובה. ״הטלפון לא היה עליי. מיד כשראיתי – התקשרתי״.

״פקד בוסקוביץ׳!״ קרא מפקד המחוז בנימה מתרה, וממילותיו נעדרה כעת הפיוטיות. ״נראה לי שאתה מתבלבל בטעות ביני לבין המורה שלך מהיסודי. בפעם הבאה שאני צריך אותך, אתה עונה לי – גם אם זה אומר שמהיום אתה מתקלח ואוכל עם הטלפון. סוכם?!״

מכיוון שאלישע הכיר היטב את הסגנון של מפקד המחוז, הוא הבין שאין טעם להתווכח. האיש אינו מתכוון ברצינות לדרישות שהוא מוציא מפיו, וכל ויכוח אתו – הוא התגרות מיותרת. ״סוכם״. הוא השיב בקול שפל.

״יפה״. הגיב מפקד המחוז בנימה מרוצה. ״עכשיו נתקדם ישר לעניין – כי זה לא סובל דיחוי. תקשיב טוב, כי אני מקריא לך ממסמך שקיבלתי בפקס מלשכת המפכ״ל״.

אם עד לרגע זה עוד קיננה בליבו של אלישע תקווה רחוקה - שמא יש טעות מסוימת בתחזית הפסימית שלו, ויש סיבה אחרת לניסיונות התכופים של מפקד המחוז ליצור עמו קשר, סיבה שאינה קשורה בהכרח לחקירה שניהל ולהתעלמות שלו מהנחיות הדרגים הגבוהים – הרי שעתה, לשמע המילים האחרונות, כבה בליבו גם ניצוץ התקווה האחרון הזה.

יש רק משמעות אחת לעובדה שהמסמך יצא מלשכת המפכ״ל. המשמעות היא, שהדרגים הגבוהים הכריזו עליו מלחמה. נראה שהפרקליטות והגופים האחראיים – הפנימו את הטעות שעשו בפעם הקודמת בה ניסו להזיז את אלישע מהדרך, אז שלחו את אפרים להיות אחראי על ביצוע ההחלטה שלהם. בפעם הזו, הם פועלים באופן הרבה יותר אפקטיבי. הם לא מסתפקים בהנחיה כללית, או בעדכון של המפקדים הישירים של אלישע. הם פועלים באמצעות המפקד העליון של המשטרה, בפקודה ישירה למפקד המחוזי, שגם הוא בתורו – קיבל הנחיה להעביר את הפקודה לאלישע בעצמו. כך הם מוודאים שהמסר עבר בוודאות. יעיל מאוד, ישיר מאוד, בלי שום אופציה לכישלון.

בבת אחת, הציפה את אלישע תחושה מרה של כאב ואכזבה, ולראשונה הוא חש את המשמעות האמיתית של הרגעים האלו – שללא ספק, היו הקשים ביותר בקריירה שלו. לא היה דבר אחד בעולם שהוא רצה בו פחות מהמשך השיחה הזו. ״אתה יכול לדבר, אני מקשיב לכל מילה,״ הוא אמר בקושי, מייחל לרגע בו תסתיים החוויה המשפילה.

״אז אני מקריא״. הכריז מפקד המחוז, והעליצות הקבועה שבקולו – הייתה מנוגדת ניגוד מוחלט לתשישות המדוכדכת של אלישע. הוא השתהה למשך שני רגעים, ואז החל לקרוא במנגינה מתנגנת.

״מאת: המטה הכללי״. הוא קרא מילה במילה. ״המען: לשכת מפקד מחוז נגב. עותקים: השר לביטחון פנים, היועץ המשפטי למשטרת ישראל...״ הוא עצר בפתאומיות, כאילו הבין שמדובר במידע חסר חשיבות בעבור אלישע. ״בקיצור״. סיכם בנימה מתרעמת. ״יש עוד הרבה מכותבים, אם זה חשוב לך – תקרא לבד״.

מפקד המחוז השתהה למשך עוד כמה רגעים, כאילו רצה לוודא שהוא אינו מצטט שוב מלל בלתי חשוב או בלתי רלוונטי. ״אוקי,״ הוא המשיך לבסוף, ״הנה זה״:

״בסופה של ישיבת מטה שהתנהלה במטה הכללי, בנוכחות המפכ״ל, היועץ המשפטי לממשלה, גורמי ביטחון, אישי מודיעין וחברי אגף כוח אדם, הוחלט על שינוי מידי במצבת כוח האדם שביחידות תחת פיקודך. על פי ההחלטה שהתקבלה פה אחד, יש לפעול לבצע את השינויים לאלתר, בלי שום דיחוי, החל מרגע קבלת מכתב זה. יודגש, כי לאור הדחיפות העליונה והצורך הקריטי בקיום הנחיות אלו, עשוי תהליך הביצוע להיות מפוקח בזמן אמת ואף אחר מעשה, בידי הגורמים הרלוונטיים״.

ברקע נשמעה קריאה. מישהו פנה למפקד המחוז בשאלה, והמפקד השיב לו תשובה – שלא הצליחה להיקלט באזניו של אלישע. את ההפוגה הקצרה הזו, ניצל אלירן כדי להביע את דעתו על המילים שציטט מפקד המחוז. ״זה הזוי...״ הוא לחש. ״הם נעלו את זה מכל הכיוונים. הם כנראה ממש מפחדים ממך, אלישע!״

אלישע הנהן הנהון רפוי. דעתו הייתה נתונה למתרחש בצד השני של הקו, והוא לא היה פנוי להגיב תגובה ממשית. עם זאת, כשעברו עוד רגעים ארוכים ומפקד המחוז עדיין לא שב אל הקו – מצא אלישע את עצמו מהרהר בדבריו של אלירן, והוא מוכרח היה להודות – שאלירן הצליח לשים לב לתופעה חריגה מאוד. ככל שאימץ אלישע את מחשבתו, הוא לא הצליח לזכור – מתי ראה לאחרונה מסמך שנוסח באופן נחרץ כל כך, תקיף כל כך. הבחירה של מנסחי המכתב להשתמש בשפה כזו, ואפילו לכלול בהנחיה איום מרומז למקרה שהנמען יתרשל במילוי תפקידו, הייתה תמוהה עשרת מונים – בהתחשב בכך שהנמען של המכתב, אינו שוטר זוטר – שניתן לחשוד בו בעצלות או במסמוס מכוון של ההנחיה, אלא מדובר באחד הקצינים הבכירים ביותר במשטרה. העובדה הזו העידה בעיני אלישע, שהדרגים הגבוהים הסירו את כל הכפפות. הם מוכנים לסלק את אלישע מדרכם, בכל מחיר.

״כן״. קולו של מפקד המחוז חזר ונשמע בבירור. ״איפה היינו...״ הוא המהם במשך כמה רגעים, עד שמצא את הנקודה בה הופסקה הקריאה. ״על פי ההחלטה שהתקבלה פה אחד,״ ציטט מפקד המחוז. ״ייגרע פקד אלישע בוסקוביץ׳ ממצבת הכוחות שתחת פיקודך, ותפקידו כקצין תשאול יופסק לאלתר...״

למרות שההחלטה הייתה צפויה, ולמרות שאלישע הכין את עצמו היטב לקראתה, ברגע האמת – כאשר נאמרו המילים בבירור, הוא חש כאילו ליבו צונח ומפרפר. מבטו נע לעבר אלירן, שסימן לו בידו – בתגובה לדברים, תנועה של אגרוף מונף - כאילו רצה לחזק את ידו ולהבהיר לו שהוא תומך בו.

הדבר היחיד שאלישע רצה – היה לנתק את השיחה, להיות לבד עם עצמו, לעכל את הבשורה הקשה. מבחינתו, כל רגע שהשיחה נמשכה – היה עינוי של ממש, אבל משום מה – התעקש מפקד המחוז שלא לנתק אותה. רק באיחור של כמה רגעים, הבין אלישע שהוא ממתין לתגובה, והאופן בו כפה עליו מפקד המחוז להגיב ברגעים כל כך כואבים – גרם לו לחוש תחושה של כעס נורא כלפי האיש שבצד השני של הקו, כלפי הממונים עליו, וכלפי כל מי שנטל חלק במה שאלישע ראה כהחלטה מושחתת ונגועה.

״טוב״. אמר אלישע לבסוף בקול רפה, כשהבין שזו הדרך היחידה בה תסתיים השיחה מתישהו. ״סיימנו, או שיש עוד משהו?!״

״סיימנו?!״ חזר מפקד המחוז בפליאה. ״ממש לא! עכשיו מגיע החלק הטוב״. נשמע רחש של רשרוש דפים, ולפני שאלישע הספיק לשאול משהו – התייצב קולו של מפקד המחוז. ״ לאחר השלמת הליך העזיבה,״ הוא ציטט בהטעמה, ״יועבר פקד בוסקוביץ׳ ללא דיחוי למטה הכללי, וישרת תחת פיקוד האגף לחקירות מיוחדות. בהתאם להמלצות אנשי המקצוע, מתבקש פקד בוסקוביץ׳ לפקד על צוות חקירה מיוחד, שפרטיו יימסרו בהמשך״.

עיניו של אלישע נפקחו בתדהמה. הוא שלח מיד מבט מהיר לעברו של אלירן - המאזין הנוסף לשיחה, משום שלרגע שאל את עצמו אם אכן שמע היטב את הדברים. התגובה של אלירן – הייתה מופתעת לא פחות ממנו. הוא הביע אותה בתנועות ידיים ובהעווית פנים, כאילו רצה לאותת – שגם בעיניו מדובר בתפנית בלתי צפויה בעליל.

״סליחה״. אזר אלישע את האומץ להפנות את השאלה למפקד המחוז. ״יכול להיות שלא שמעתי טוב?! אני ממש אשמח אם תחזור שוב על המשפט האחרון״.

מהעבר השני של הקו, צחק מפקד המחוז. ״שמעת מצוין, פקד בוסקוביץ׳. תאמין לי, אין שום סיבה לחזור על הדברים שנית...״​
 

תמרוז

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מהרגע שהוא קיבל את השיחה, היה לי את ההרגשה שמה שקרה בסוף- יקרה,
אהבתי את אלישע שחזר לעצמו, איך שהוא הגיב, השלים עם עצמו ועם המצב, איך השכל הישר חוזר לעצמו, השליטה, העברת סמכויות.
וגם אלירן היה כתוב טוב הפרק.
פרק ממש יפה. היכולת שלך להפתיע ולהביע כל דבר פשוט מדהימה. היה כיף לקרא.
 

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
הסיפא של הפרק היתה הפתעה.
טובה.
מהממת, הייתי אומרת. סוג של פאנצ' מפתיע וטוב בכל התסבוכת שהיתה עד עכשיו, ושכנראה תהיה עוד מעט. מבחינתי, זו הפוגה טובה לקראת שלב ב' - שאני משערת שיהיה עוד יותר סוער, רב תהפוכות ומשוגע.
 

brachy 100

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עריכה והפקת סרטים
וואו, פרק אש!
מזדהה עם @א-ירושלמית , באמת משמח סוף סוף משהו טוב...

הערה קטנה-
אלישע ישב על מקומו בהבעה קפואה.

הבלבול שלו היה כה גדול, עד שהוא חש כאילו הוא אינו שולט בעצמו. כאילו הוא מאבד את היכולת לחשוב באופן עצמאי ומושכל. פניו היו מהורהרות, כך שניתן היה לחשוב שהוא שקוע במחשבות עמוקות, אבל למעשה – המוח שלו ננעל, נכנס למצב של קיפאון. מחשבותיו היו נתונות להבלים של ממש, כמו צורת כפתורי החולצה של אלירן, או הדוגמאות שהופיעו על השטיח שכיסה את הרצפה.

מרגע לרגע, התגברה בתוכו תחושה של עצבנות. הוא חש עקצוצים קלושים בעורו, עקצוצים שהופיעו לסירוגין בנקודות שונות בגופו, כאילו ערבב מישהו במערכת הדם שלו חבילה של נעצים. גופו רצה לנוע, להשתחרר, לפעול, אולם לא הייתה לו שום תכנית. שום אסטרטגיה.

הבהייה בחלל הצפוף והעמוס הכבידה על שרירי העיניים שלו, והוא מצא את עצמו מכסה את פניו באמצעות כפות ידיו. החשכה המלאכותית הקלה על כאב הראש שלו, אבל הדגישה תחושות בלתי נעימות אחרות – כמו תשישות בלתי נסבלת, כאבי שרירים - שהייתה זו הפעם הראשונה שהוא חש בהם, ואפילו רעד קלוש ובלתי רצוני בברך הימנית, זו שנפגעה רק לפני שעות ספורות - כשקפץ מגג ביתו של עמיקם.

המחשבות של אלישע היו מבולבלות, והוא מצא את עצמו מהרהר לסירוגין בהרבה מאוד נושאים מגוונים. הוא לא היה יכול להעריך בוודאות את משך הזמן בו הוא היה שקוע בהרהוריו, שכן – תחושת הזמן אבדה לו בעקבות פיזור הדעת והעובדה שעיניו היו עצומות, אבל יחד עם זאת – ברור היה לו שלא מדובר על רגעים בודדים.

לכל אורך הזמן הזה, שמר אלירן על דממה מוחלטת. הייתה בו מספיק רגישות בשביל להבין שאלישע צריך לעבד את הדברים, ושהוא זקוק ליותר מכמה רגעים על מנת לגבש לגביהם דעה ברורה. עם זאת, הוא עדיין נשאר בחדר – אולי משום שלא רצה להשאיר את אלישע לבדו, ואולי משום שרצה להבהיר בכך – שהוא ממתין לקבלת החלטה מצדו של אלישע, והוא אינו מוכן לאפשר לאלישע להתחמק בלי לקבוע באופן ברור כיצד עתידה החקירה להתנהל.

בסופו של דבר, נראה היה – שהמנוחה המחשבתית משפיעה לטובה על אלישע. באיטיות מסוימת, החל הערפל שמילא את מוחו להתפוגג, והוא חש יותר חופשיות – כאילו שידר לו מוחו שהוא מסוגל להתמודד עם מידע חשוב בעל משקל גדול יותר. הוא מצא את עצמו משחזר רגעים שונים מהיום שעבר עליו - מבלי לחשוב לעומק על האירועים ומבלי לנתח אותם ואת משמעותם. מצד אחד, היו אלו רק זיכרונות גולמיים. אבל מצד שני – היה זה סימן מעודד בעבור אלישע. לתחושתו – מערכת החשיבה שלו, שעד לרגע זה הייתה שקועה בקיפאון עמוק, החלה להפשיר.

רגעים ספורים לאחר מכן, החלה תחושה מוכרת לעקצץ. הצורך בעישון, או – נכון יותר, הצורך בפורקן וברגיעה המחשבתית שסיפק לו העישון, היה חזק ממנו. הוא שפשף את עיניו ופקח אותן, ממצמץ קלות מול התאורה הצהובה שהייתה ממוקמת בדיוק מול עיניו. ״אני צריך סיגריה דחוף,״ הוא אמר, ומשום מה – היה קולו צרוד מהרגיל, באופן שגרם אפילו לו עצמו – לחוש יותר דרמטיות מזו שכיוון אליה. ״אני מצטער,״ הוא אמר מיד, מכחכח בגרונו. ״אני רוצה לצאת לסיגריה. אתה יכול לבוא אתי אם אתה חושש שאברח לך או משהו״.
7 פסקאות שמתארות את ההרגשה של אלישע.
להערכתי, בספר ממוצע וכתחילת פרק זה יקח בסביבות 2 עמודים. (ואפילו יותר!)
זה מייגע, מייגע, מייגע
בחייאת, אני מעריכה את אלישע מאוד
אבל אני רוצה להתקדם בעלילה....
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
7 פסקאות שמתארות את ההרגשה של אלישע.
להערכתי, בספר ממוצע וכתחילת פרק זה יקח בסביבות 2 עמודים. (ואפילו יותר!)
זה מייגע, מייגע, מייגע
בחייאת, אני מעריכה את אלישע מאוד
אבל אני רוצה להתקדם בעלילה....
ב"ה

אם תדפדפי אחורה, תראי שכמעט כל הפרקים מתחילים ככה.
אני חושבת שכסיפור בהמשכים זה עדיין ניתן להחלקה, כי עובר זמן רב בין פרק לפרק, והפסקאות האלו מחממות אותנו ומחזירות אותנו לאווירה.
כספר, אני מאמינה שהפסקאות האלו, בכל הפרקים, יעברו עריכה משמעותית.
(אם תשימי לב זה תלונה כמעט סדרתית שלי.. אבל דווקא הפרק זה לא הרגיש לי כ"כ מוזר, כי זה תומך בתהפוכות שעוברות על אלישע במהלך הפרק.
דווקא החלק הזה שהוא מוצף מידי ומתחיל לחשוב על צורת הכפתורים של אלירן - זה מאוד מוכר לי באופן אישי, וזה הפך את אלישע שוב לאנושי ורגיל - שזה ממש חשוב בסיפור הזה)
 

בובה בובה

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
״סיימנו?!״ חזר מפקד המחוז בפליאה. ״ממש לא! עכשיו מגיע החלק הטוב״. נשמע רחש של רשרוש דפים, ולפני שאלישע הספיק לשאול משהו – התייצב קולו של מפקד המחוז. ״ לאחר השלמת הליך העזיבה,״ הוא ציטט בהטעמה, ״יועבר פקד בוסקוביץ׳ ללא דיחוי למטה הכללי, וישרת תחת פיקוד האגף לחקירות מיוחדות. בהתאם להמלצות אנשי המקצוע, מתבקש פקד בוסקוביץ׳ לפקד על צוות חקירה מיוחד, שפרטיו יימסרו בהמשך״.
מישהו מנסה לתפור לו תיק?
או שזה דווקא מחזק את התיאוריה של אלירן שפשוט לא מפחדים ממנו ולכן מנסים להשאיר אותו ככלי משחק בתמונה?
 

mic003

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
52

פרס הנשיא.

למרות שהמילים בהן השתמש מפקד המחוז היו מפורשות, ולמרות האישור הנוסף שקיבל אלישע לכך שהוא אכן הבין את משמעותן הנכונה – עדיין, היה משהו בתוכו שמנע ממנו לקבל את הדברים בביטחון מלא. הפער בין הציפייה שלו לבין המציאות היה כה קיצוני – עד שעדיין קינן בליבו החשש שיש כאן טעות. הוא נזהר מלפתח ציפיות, חושש מפני מצב שבו יתברר הכול כחוסר הבנה, מה שעלול להשאיר אותו עם מפח נפש כפול ומכופל.

לרוע מזלו, האיש שנבחר להעביר אליו את הבשורה – הוא דווקא מפקד המחוז, כך שאלישע היה מוכרח לשמור על כבודו ולהימנע מלהרגיז אותו. בהתחשב בכך שאלישע כבר ניסה לבקש ממנו לחזור על תוכן המסמך, ניסיון שהסתיים בהתחמקות אלגנטית, מצא אלישע את עצמו במצב של חוסר ברירה. הוא לא היה יכול לבקש שוב את אותה הבקשה, אבל מצד שני – הוא לא מסוגל היה לסיים את השיחה כשהספק עדיין מנקר בו.

אם ציפה אלישע להבנה מצדו של מפקד המחוז, ואם הייתה בליבו תקווה שלפחות ינהג עמו המפקד באנושיות בסיסית - ויאפשר לו הפוגה קצרצרה, לשם יצירת סדר מינימלי במידע המבולגן שבמחשבותיו, הרי שהוא התבדה. מפקד המחוז דהר לסיומה של השיחה, באופן שהעלה אצל אלישע חשד שהוא נמנע במכוון מלהשיב תשובות. ״בקיצור...״ שמע אותו אלישע אומר. ״פרטים נוספים יבואו בהמשך. בינתיים, אני מבקש ממך רק להישאר במקום ולהיות זמין...״

אלישע היה מוכרח לעצור אותו. ״תמתין רגע...״ הוא אמר בבהילות, שוכח לרגע עם מי הוא מדבר. ״כלומר... אני מבקש רגע אחד, המפקד״. הוא תיקן את עצמו מיד. ״אני מנסה להבין,״ הוא המשיך באותה נשימה, מונע ממפקד המחוז להשחיל מילה. ״על מה בדיוק אתה מדבר?! על איזה צוות חקירה אני עומד להיות אחראי?!״

מפקד המחוז השתעל מהצד השני. ״זו שאלה טובה,״ הוא אמר בהתחמקות. ״אבל הקו לא מאובטח, וגם אם הוא היה – אני חושש שאינני הגורם המוסמך לענות על השאלה הזו. אם הייתה לך סבלנות להמתין עוד שתי שניות, הייתי מספיק לומר לך – שכבר עכשיו, יש שליח בדרך אליך, עם מסמכים שאתה צריך לחתום עליהם, ועם קצת יותר פרטים לגבי התפקיד החדש שלך. כך או כך, אני לא הכתובת להפנות אליה שאלות. האירוע כולו התנהל מחוץ לטווח ההשפעה שלי, כך שהתפקיד שלי הוא רק למסור לך את ההודעה, מה שכבר עשיתי, ולטפל בשחרור שלך מהיחידה שלי – מה שאני מתכוון לעשות מיד. חוץ מזה, אין לי שום דבר לומר לך, מלבד מזל טוב על התפקיד החדש, וכמובן – אף פעם אל תשכח מי גידל אותך...״

מפקד המחוז כבר היה בשלב האיחולים, כך שאלישע לא יכול היה לחשוב על דרך להטות את השיחה לכיוון הרצוי מבחינתו. מתוך חוסר ברירה, ומתוך הבנה שאם לא יעשה משהו דרסטי – תנותק השיחה תוך רגעים, בהסכמתו או בעל כורחו, קיבל אלישע החלטה שהייתה בה אי נעימות מסוימת. ״אני מתנצל שאני ככה מטריד אותך,״ הוא חתך בגסות את איחוליו של מפקד המחוז. ״פשוט... אני מנסה להבין. לפני כמה שעות קיבלתי הוראה מפורשת להפסיק באופן מידי את תיק החקירה שאני עובד עליו. ההוראה הגיעה ישירות מלשכת המפכ״ל, בדיוק כמו ההוראה שאתה מעביר אליי עכשיו. אני מרגיש שאני מפספס משהו, כך שאני מוכרח לשאול אותך שוב. אתה בטוח שלא מדובר בטעות, או בחוסר הבנה?!״

הגישה הישירה הצליחה להפתיע את מפקד המחוז, שכן הוא השתתק למשך שני רגעים, אולם בסופו של דבר – הוא התאושש במהירות, וכשדיבר – היה קולו רגיל לגמרי. ״אני מכיר את האירוע שאתה מדבר עליו,״ הוא הבהיר בנימה שהעידה על עודף חשיבות עצמית. ״אבל יחד עם זאת – ברור לי שאין שום טעות בהודעה שמסרתי לך. כבר אמרתי שאני לא מוסמך להשיב תשובות, בוודאי לא דרך הטלפון, כך שלצערי – אין לי הרבה מה להוסיף לך. השליח שסיפרתי לך עליו כבר עושה את דרכו לבאר שבע, ולהערכתי – הוא יהיה אצלך תוך דקות ספורות. הוא ייצור אתך קשר באמצעות הסלולרי שלך, אז תשאיר את הטלפון שלך מופעל וזמין״.

הסיכוי להוציא ממפקד המחוז עוד בדל של מידע – היה אפסי, כך שלאלישע לא הייתה שום סיבה להמשיך ולהתעקש. הייתה בו מועקה מסוימת שנבעה מכך שלא קיבל תשובה מלאה לשאלותיו, אולם הוא הבין את הצורך בשמירה על ביטחון המידע. את הרגעים הבאים העביר אלישע בהאזנה משועממת לאיחולים היבשים של מפקד המחוז, וכשאלו הסתיימו – הוא השמיע אי אלו מילות פרידה בשפה רפה ומיהר לנתק את השיחה.

למשך כמה רגעים עוד נשמרה הדממה בחדר. רק כאשר הניח אלישע את המכשיר הדומם על טבלת השולחן – הרשה אלירן לעצמו לפצות את פיו, ובאופן די צפוי – הביע קולו תדהמה והשתאות.

״מה זה היה?!״ הוא שאל, נסער עד עמקי נשמתו. ״מה קרה פה עכשיו?! איך זה קרה?!״

באופן בלתי מוסבר, עוררו השאלות תחושה של חוסר סבלנות אצל אלישע. את השאלות הללו, בנוסח מעט שונה, שאל הוא עצמו רק לפני כמה רגעים – כך שהן בוודאי לא נשאלו כדי לקבל עליהן תשובה. נראה שהייתה זו הדרך של אלירן לבטא את הסערה הפנימית שלו, ודווקא משום כך – חש אלישע רתיעה. דומה היה שאלירן מעוניין ללבן יחד אתו את הדברים. למצוא יחד אתו את התשובות לשאלות, אבל מבחינתו של אלישע – היה זה למעלה מכוחותיו. הנושא הזה, עם כל התעלומות הכרוכות בו, נגע לו באופן אישי, ומשום כך – הוא רצה לדון בשאלות הללו עם עצמו בלבד. הרצון של אלירן להיות שותף – נחשב בעיני אלישע כרצון לחדור אל פרטיותו, גם אם בשוגג.

מאחר והוא כבר הספיק להכיר מעט את אישיותו של אלירן, ברור היה לו – שהוא צריך להתנהל ברגישות, ובוודאי שלא להביע את תחושותיו הפנימיות כלפי חוץ. במאמץ די גדול, הוא עטה על פניו הבעה ידידותית. ״אני חושב שאין מה לדון בזה עכשיו,״ אמר בלקוניות. ״כמו שאתה רואה, התשובות שקיבלתי לא עוזרות הרבה, וחבל יהיה להתחיל להעלות השערות לא מבוססות. לדעתי, הטוב ביותר יהיה – אם נמתין לבואו של האיש שנשלח לכאן כדי לעדכן אותי. אני בטוח שאחרי זה נהיה חכמים יותר״.

הוא התרומם ממקומו, מנסה לשמור על טבעיות, כך שהפעולות שלו לא ייראו ככאלו שנעשות מתוך רצון להתחמק. ״אני חושב שהגיע הזמן שנפנה את החדר,״ אמר, כאילו באגביות. ״השוטרים צריכים להיכנס ולהתחיל פעולות חקירה, ולדעתי – הגיע הזמן להתעדכן במה שקורה בחוץ. היינו כאן יותר מדי זמן, ואני לא צריך להזכיר לך – שהשארנו אחרינו את הגופה של המתנקש, כך שמאוד הגיוני שהצוותים החוקרים הצליחו לגלות משהו שאנחנו לא יודעים״.

אלירן הנהן בראשו הנהון קלוש, אבל הבעתו הייתה מוטרדת, כאילו שאל את עצמו אם כוונותיו של אלישע כנות. מבלי לרצות, מצא אלישע את עצמו מסיט את מבטו. ״אני מתכוון לצאת עכשיו,״ הוא הבהיר, אחרי כמה רגעים נוספים בהם המשיך אלירן בסריקה שלו. ״אתה יכול להישאר כאן אם תרצה, אבל לא הייתי ממליץ על זה״.

אלירן עדיין שתק, אבל הוא לפחות הואיל לנוע ממקומו, ומבחינתו של אלישע – הייתה זו תוצאה מעולה. הוא פסע אל דלת החדר, צעדיו נחושים, על פניו הבעה ממוקדת.

רק כאשר עמד אלישע סמוך לדלת, התעוררה אצלו הססנות קלה. הוא לא יכול היה לדעת מה באמת מצפה לו מאחורי החדר, ורק כעת הוא קלט – עד כמה הרגיעה אותו השהות בחדר, ועד כמה היא ניתקה אותו מהעולם שבחוץ. עם זאת, למרות החשש שקינן בתוכו, ברור היה לו שהוא עושה את הצעד הנכון, והידיעה הזו סייעה לו לקבל את ההחלטה. הוא הניח את כף ידו על ידית הדלת, מעיף מבט לאחור – רק כדי לוודא שאלירן מצטרף אליו. כשהבין שהתשובה חיובית, הוא סובב את פניו, נשם נשימה ארוכה, ואז – בתנועה אחת חזקה, הוא הדף את הדלת.

ברגעים הראשונים, נדמה היה לו כאילו חזרה ההתנהלות בתחנה לשגרה. המסדרון היה ריק כמעט לגמרי, סרטי הניילון הזרחניים שתחמו לפני כן את האזור שלפני הדלת – היו קרועים, ובאופן כללי – הייתה תחושה יומיומית, כאילו התייאשו השוטרים מלהמתין.

אולם אז, קלטו עיניו של אלישע את דמותו של אחד השוטרים הצעירים במחלקה, יושב על כיסא פלסטיק שעמד בזווית ישרה אל הדלת. לשוטר נדרשו עוד שניים או שלושה רגעים, אבל בסופם – הוא מיהר להתרומם לעמידה זקופה. ״הם יצאו!״ הוא קרא.

תוך רגעים בודדים, השתנתה האווירה במסדרון מקצה לקצה. הראשונים לפלוש אל המסדרון – היו שלושה שוטרים בלבוש אזרחי, שהגיחו מהמטבחון הסמוך. כמה שניות אחר כך, החלו דלתות להיפתח, ודמויות נוספות החלו להתאסף. ״קדימה!״ קרא מישהו שאלישע לא הצליח לראות, תוך כדי מחיאת כף קולנית. ״הזירה באחריותנו!״ הוא המשיך, ועל פי נימת קולו והאופן בו התקבלו דבריו – ניתן היה להבין בקלות שהוא משמש כעת כמפקדם של אנשי המחלקה. ״תעשו את זה כמו שצריך,״ הוא הורה. ״תתחלקו לצוותים. אני רוצה עבודה מסודרת, בלי אנשים מיותרים. מי שאין לו תפקיד – שיחזור לחדר שלו עכשיו. כל השאר – תתחילו עבודה בזירה, חמש צוותים לכל היותר. החדר קטן, ואני לא רוצה ברדק!״

אלישע המתין לאלירן שיצא באיחור קל מהחדר, ושניהם ניסו לפלס את דרכם בין אנשי מחלקת הזיהוי הפלילי, שנעו בכיוון ההפוך. משום מה, כולם הביטו לכיוונם בהאשמה, ולאלישע נדרש זמן כדי להבין ששוטרי המחלקה כועסים עליהם בגלל העיכוב שגרמו. הגדיל לעשות שוטר נמוך אחד, שהביט בשעונו באופן מוחצן למדי – בדיוק כשאלישע עבר לצדו, הרים את ראשו וסינן: ״זה לא בסדר. לא. זה ממש לא בסדר. הפקרות שכזאת...״

למרות אי הנעימות, הצליחו אלישע ואלירן לחצות את קטע המסדרון בו התרכזו אנשי המחלקה, בקלות יחסית. אלישע כבר התחיל לנוע במהירות לכיוון המעלית, אבל אז – הופיעו פתאום, משום מקום, לפחות חמישה שוטרים לבושי מדים, והעובדה שהם נעו ישירות לכיוונו של אלישע – לא בישרה טובות.

הקצין שפסע בראש המשלחת, היה צעיר גבוה בעל מראה שחצני. הוא לא המתין עד שאלישע יהיה סמוך אליו. ברגע שהמרחק בינו לבין אלישע הצטמצם לכדי כמה מטרים – הוא מיהר לפעול, שולף מכיסו תעודה, פותח אותה בשתי אצבעות באופן מרשים למדי. ״מחלקת חקירות״. הוא הכריז בקול גבוה. ״אני צריך אתכם בשביל למלא דו״ח אירוע. תתלוו אליי בבקשה״.

בסתר לבו, ציפה אלישע לאפשרות הזו, והיה מוכן לקראתה. ״מצטער״. הוא אמר באדישות. ״אני עסוק עכשיו. תמתין עד הבוקר...״

הקצין כבר היה מספיק קרוב, כך שאלישע מסוגל היה לראות בבירור שהוא אינו מרוצה. ״זה לא יכול להמתין עד הבוקר,״ הוא הבהיר. ״אני מבין שאתם עסוקים, אבל האחריות שלכם להשיב לנו על שאלות בסיסיות. בכל זאת, הייתם מעורבים בפעילות שנהרג בה אדם! זה לא צחוק...״

אלישע עטה הבעה אדנותית על פניו, גופו הזדקף והוא שילב את ידיו. ״אתה האחראי על חקירת המוות של הרוצח שחיסלתי?!״ שאל בנימה עניינית.

הקצין הגיב בנענוע ראש. ״זאב אחראי על החקירה,״ הודה בחוסר רצון. ״אבל אנחנו פה בפקודה ישירה שלו. אני ממש מבקש שתתלווה אלינו, זוהי חובתך המוסרית. אני אומר לך בכנות, שזה לא ייראה טוב אם תסרב. יש הרבה אנשים שעלולים לראות את זה כמו זלזול בחיי אדם״.

אלישע לא אהב את הגישה של השוטר שממולו, ואת הניסיון להפעיל עליו לחץ רגשי. יחד עם זאת, ברור היה לו שסירוב שלו לשתף פעולה בלי הסבר מתקבל על הדעת – עשוי לעורר חשד ממשי. הוא התלבט כיצד לנהוג, והדבר ניכר היטב על פניו – שהתמלאו קמטים של מחשבה.

מבחינה הגיונית, הנכון ביותר היה – להתגבר על תחושת ההשפלה, להתלוות אל הקצין הצעיר, ולהעביר את השעה הקרובה בפעילות מתישה שכוללת שחזור של סדר האירועים, נבירה בכל פרט ופרט, ולבסוף – בונוס בדמות דו״ח ארוך ומפורט, אותו הוא יידרש למלא. למרות חוסר המוטיבציה של אלישע, הוא היה מוכרח להודות – שלא מדובר בפעילות שיש בה סיכון משום סוג שהוא. את הדקות הקרובות תכנן אלישע בכל מקרה להעביר בהמתנה לשליח שכבר נמצא בדרכו אליו, כך שלא ייגרם שום נזק אם הוא יעביר את הזמן בתחקירים חסרי חשיבות מבחינתו. כמו כן, הוא לא ראה סיכון ממשי לפגישה העתידית שלו עם השליח, שכן – ברור היה לו, שאיש אינו יכול למנוע ממנו פעילות חשובה כל כך. הפגישה עם השליח עשויה לספק לו את התירוץ המושלם להתחמק מהעיסוק בתחקור האירוע, וכך הוא יוכל להציג את עצמו כמי שרצה לשתף פעולה – אבל נאלץ בעל כורחו לעסוק בעניינים חשובים יותר.

הוא כבר כמעט נתן את הסכמתו, אלא שאז – תוך כדי שהוא מנסה למצוא ניסוח שלא יתפרש על ידי הקצין שממולו ככניעה, התעורר בתוכו בלי שום התראה - דחף מרדני.

הוא מצא את עצמו מהרהר באירועים שחווה במשך היום. אירועים שהרבה מהם – היו תוצאה של הכרח. פעולות שהוא לא רצה בהן, אבל נאלץ לבצע – רק בגלל סיבות שונות, שהתחלפו כל העת. החירות שלו לפעול כפי שהוא רוצה, כפי שהוא חושב לנכון, נשללה ממנו לאורך החקירה כולה – והוא חש שהוא אינו מסוגל לעשות זאת שוב. הוא רצה להיות חופשי, לפעול כמו שהוא אוהב וכמו שהוא רגיל. הדחף הפראי בתוכו קרא לו לעשות הכול כדי לא להתפשר שוב על מה שחשוב בעיניו, גם אם זו פשרה שהסיכון בה נמוך.

מבלי שהתכוון לכך, הפכה ההבעה על פניו לנוקשה, מה שלא חמק מעיניו של הקצין שממולו. ״אני ממתין...״ אמר הקצין, ״אתה יכול להסביר לי למה אנחנו עדיין כאן?!״

המילים המתנשאות של הקצין, היו כל מה שנדרש לאלישע בשביל לקבל החלטה אמיצה. ״למען האמת,״ הוא אמר, מביט ישירות לתוך העיניים החומות של הקצין. ״אני באמת לא מבין מה אנחנו עושים כאן. כמו שאמרתי לך, אני עסוק, אבל שכנעת אותי שזה חשוב – אז אני אסכם לך בקצרה את מה שיקרה...״

הקצין כיווץ את מצחו בניסיון להבין, אלישע לא אפשר לו להשחיל הגה. ״מכיוון שאין לי כאן הרבה זמן,״ הוא אמר, ״אני מצפה לראות את המפקד שלך אצלי בחדר בשעה הקרובה. יכול מאוד להיות שאני לא אהיה בחדר, אז שייצור אתי קשר בטלפון לפני כן. תאמר למפקד שלך שאני מצפה לעדכון מלא בנוגע לאירוע שהיחידה שלכם חוקרת. אני רוצה לדעת כל פרט על האיש שניסה לפגוע בי, ואני מדבר על כל פרט. אני רוצה לדעת את השם שלו, מקום המגורים שבו הוא מתגורר, השתייכות, מקום עבודה, וכל רסיס מידע נוסף שאתם מגלים עליו, בין אם זה נראה לכם חשוב ובין אם לא. אני מבקש שתבהיר היטב למפקד שלך, שבעיניי – עבר כבר מספיק זמן מאז האירוע, בשביל שניתן יהיה לגבש תכנית עבודה מסודרת. אני רוצה לשמוע לאן אתם מתכוונים לקחת את זה, מה התחלתם לעשות ואיך אתם מתכוונים לעשות את זה״.

הקצין נראה המום, אבל אלישע לא התכוון לעצור. ״לפי איך שאתה מרשה לעצמך לדבר לקצין שהדרגה שלו גבוהה בהרבה משלך,״ הוא המשיך, צובר ביטחון מרגע לרגע. ״אני מאמין שהמפקד ששלח אותך ואת החברים שלך, שמע משהו על תסבוכת שאני נמצא בה. אולי הוא אפילו שמע שהדרגים הבכירים לוחצים עלי לפרוש, ולכן הוא הרשה לעצמו לשלוח אתכם אליי עם דרישות...״

על פי האופן בו הגיב הקצין שממולו, ברור היה שההשערה – שהופרחה על ידי אלישע כבלון ניסוי בלבד, הצליחה לקלוע לאמת, וכשהבין זאת אלישע – הוא חש כאילו בוערת בתוכו להבה הרסנית של זעם, שהשתוקקה לפרוץ מתוכו ולהכאיב לכל אחד מהשוטרים החצופים שממולו. ״אם זאת באמת הסיבה שבגללה אתם מרשים לעצמכם להתנהג למפקד של יחידה חוקרת אחרת כמו אחד השוטרים הזוטרים אצלכם,״ הוא המשיך באותו קול, מגייס את כל יכולות ההתגברות שלו כדי לא לשדר החוצה את הזעם הפנימי שלו, ״אני מציע למפקד שלכם להרים טלפון למפקד המחוז. אולי הוא יצליח להסביר לו באיזו דרך פונים לראש יחידה חוקרת כשהוא עסוק בחקירה של חיים ומוות״.

הצעיר עדיין שתק, ואלישע חייך חיוך קונדסי. ״למרות כל זה,״ הוא אמר, ״כבר הבעתי את דעתי בעניין שיתוף פעולה בין היחידות שלנו, וכבר אמרתי שיש לכך חשיבות מבחינתי. לכן, תאמר בבקשה למפקד שלך, שאני מוכן להקדיש לו עשר דקות מתוך פגישת העדכון שתתקיים במשרדי. תאמר לו שאני מצפה ממנו להתכונן היטב, ולהכין מראש את השאלות הרלוונטיות ביותר עבור המשך החקירה. אם הוא מעוניין להשלים פערים בהמשך – הוא מוזמן לתאם שיתוף פעולה עם אפרים שוקן, מפקד מחלקת תשאול. בינתיים – יום טוב לכולם, ואני מעדיף לא לראות אתכם במחלקה שלי״.

אלישע לא המתין לתגובתו של הקצין היהיר. ברגע שסיים להעביר את המסר – הוא התנתק ממקומו, פוסע בזריזות לכיוון המעלית. מאחוריו, התעכב אלירן עוד כמה רגעים. אלישע שמע אותו מחליף כמה מילים עם השוטרים, ועל פי המעט שהצליח אלישע לקלוט – נראה היה שאלירן מעדיף להשתמש בשפה פחות חריפה, אבל גם הוא מסכים עם המסר שהציג אלישע. השיח של אלירן עם השוטרים נמשך רגעים ספורים בלבד, כך שכאשר עמד אלישע מול דלת המעלית – כבר הספיק אלירן להדביק אותו.

רק כאשר עמדו שניהם בתוך המעלית, הרשה אלירן לעצמו להביע את דעתו על הדרך בה בחר אלישע להתחמק מהשוטרים. ״ענית להם כמו שצריך,״ הוא אמר, מתנשף מעט. ״המפקד שלהם היה צריך להיות טיפש וגם חסר מודעות כדי לשלוח אותם להתעמת אתך...״

״כן...״ מלמל אלישע בהיסח הדעת, הבעה מהורהרת על פניו. אלירן קלט את חוסר ההתלהבות של אלישע, ותוך שבריר שנייה – נמחק החיוך מעל פניו. ״אתה חושש מהמפקד שלהם?!״ שאל בדאגה.

אלישע נענע בראשו. ״המפקד שלהם באמת טיפש וחסר מודעות״. הסכים. ״הדברים שמטרידים אותי, הם הרבה יותר משמעותיים...״

הוא לא נראה כמו מי שמעוניין להרחיב, אבל אלירן לא היה האיש שיוותר. ״מה מטריד אותך?!״ הוא מיהר לשאול, הסקרנות ניכרת על כל תו מתווי פניו. ״נו, דבר!״ הוא המשיך ודחק באלישע, אחרי שלא קיבל תשובה לשאלתו, והפעם – התלוותה אל השאלה דקירת מרפק קלה שכוונה היישר לצלעותיו של אלישע.

אלישע נאנח. ״אני לא יודע אם תבין אותי״. אמר בכנות.

על פניו של אלירן הייתה הבעה של בוז. ״תהיה צריך להתאמץ הרבה יותר כדי לשחרר אותי ממך,״ הבהיר. ״אנחנו עלולים לבלות עוד הרבה זמן יחד, ואני לא מתכוון להעביר את הזמן שלי בניחושים לגבי הפרצוף הסובל שלך. אם אתה רוצה לשמור לעצמך את הסודות שלך – תתכונן מעכשיו למכבש לחצים. ואני מודיע לך מעכשיו: אני מתכוון לרדת נמוך במאבק הזה... כל כך נמוך, עד שאתה תבין אחת ולתמיד את המונח ׳דיוטה תחתונה׳...״

התיאור הציורי הצליח לשעשע את אלישע, ולהעלות חיוך אמיתי על פניו. ״טוב, טוב, תירגע...״ הוא אמר בבהילות. ״אין לי התנגדות עקרונית לשתף אותך, למרות שאין כאן מידע סודי או משהו, סתם... משהו שעלה לי בראש בהקשר למה שקרה למעלה, במסדרון״.

עיניו של אלירן הביעו זעם מדומה. ״דבר כבר!״ הוא אמר.

אלישע הנהן בראשו. ״חשבתי על זה, שתמיד אני שומע מהרבה אנשים משפטים כמו: ׳אתה סומך רק על עצמך,׳ או: ׳אתה לא נותן לאחרים הזדמנות׳, וכל מיני משפטים מעין אלו. אני יודע שגם לך יש ביקורת על הדרך שבה אני מתנהל, אז אתה בטח תבין למה אני מתכוון״.

המעלית נעצרה, מפסיקה לכמה רגעים את השיחה. אלישע יצא אל קומת המבוא, שהייתה עמוסה מדי בעיניו – למרות השעה המאוחרת. ״תרצה לצאת החוצה?!״ הוא הציע לאלירן, שהנהן בראשו מיד.

השעה הייתה מאוחרת מאוד, ואלישע הופתע לגלות שהחשכה עדיין שולטת. רוח חזקה נשבה, ואלישע – שהספיק לנצל את ההליכה הקצרה לשם תחיבת סיגריה נוספת לתוך פיו, גילה למורת רוחו – שהמצית שלו מסרבת לתפקד. לאחר שנכשלו כל ניסיונותיו להגן על הלהבה בכפות ידיו, הוא הרים את עיניו - מחפש אחר פינה מוגנת מהרוח. ״הנה, שם!״ הוא קרא לאחר שני רגעים של התבוננות, והעובדה שהסיגריה עדיין הייתה בין שפתיו – גרמה למילותיו להיאמר באופן מאוד לא ברור. ״על הספסל!״ הוא קרא שוב, כשאלירן הביט בו בשאלה, וכשגם המילה הזו לא הובנה כראוי – מיהר אלישע לסמן באצבעו, כשעל פניו קוצר רוח מופגן. ״שם! שם! על הספסל!״ הוא קרא שוב, נאבק בשאון הרוח, ולמזלו – הבין סוף סוף אלירן את כוונתו, ושינה את נתיב הליכתו.

פינת הישיבה אליה סימן אלישע, התגלתה כבחירה מעולה. היא הייתה מוגנת היטב מפני הרוח, הודות למיקום שלה – בין שני קירות חיצוניים, אלכסוניים, של מבנה התחנה. בנוסף, היא הייתה ממוקמת בנקודה שאפשרה להשקיף ממנה אל פתח התחנה מבלי להיראות.

רק כאשר סיים אלישע להתמקם, בוחר לשבת על משענת הספסל – כשנעליו מונחות על המושב באופן שנוגד את כללי הנימוס הבסיסי, והסיגריה שבפיו בוערת ומפיצה עשן, רק אז – הוא התפנה להמשיך את השיחה. ״בקיצור,״ הוא סיכם את מה שאמר קודם לכן, ״הרבה מאשימים אותי שאני סומך רק על עצמי...״

אלירן הנהן בראשו. ״לדעתי הם צודקים,״ אמר בזהירות. ״אתה לוקח יותר מדי על עצמך, ואתה צריך לשחרר קצת. אבל כבר דיברנו על הנושא הזה, ואני לא רואה עניין לפתוח את זה שוב״.

אלישע הנהן הנהון חפוז. ״כן. דיברנו על זה״. הוא הסכים. ״ואם שמת לב – אני לא מתחמק מביקורת. תמיד כשעלו הטענות האלו, ניסיתי לעשות עבודה עם עצמי, ניסיתי לחשוב איך להתגבר על התכונה הספציפית הזו שלי. אף פעם לא התכחשתי לזה שיש לי בעיה בתחום הזה, אבל כשאני רואה מול העיניים את האופן שבו מתנהלים האנשים שעליהם אני צריך לסמוך – זה גורם לי לחשוב שוב על כל העניין״.

אלירן קימט את מצחו. ״למה אתה מתכוון?!״ שאל.

אלישע נאנח. ״למה לדעתך, היה חשוב למפקד מחלקת חקירות לשלוח אליי את הקצין שלו בשביל למלא דו״ח חקירה?! למה דווקא עכשיו?!״

אלירן הרהר במשך שני רגעים, ואז משך בכתפו. ״כי הוא יכול״. השיב.

התשובה של אלירן הייתה כל כך קולעת, עד שאלישע לא ראה שום צורך להוסיף עליה. ״בדיוק!״ הוא אמר, עיניו מלאות כעס. ״הוא לא כיוון לשום מטרה. הוא הרגיש שיש לו הזדמנות להשפיל אותי, והוא עשה את זה. הוא לא בירר במה אני עסוק, למרות שכל שוטר שראה את העבודה שלי היום – היה מבהיר לו שאני מתרוצץ ממקום למקום במטרה לפתור תיק חקירה סבוך. הוא לא שאל את עצמו אולי כדאי לתת לי את הזמן שאני זקוק לו. סתם כך, היה לו חשוב להפריע לי כדי להראות מי כאן בעל הבית, אז הוא עשה את זה״.

״נו...״ אלירן לא היה שותף להתלהבות של אלישע. ״זה חדש בעיניך?! כולם פה עובדים ככה״.

״נכון״. אמר אלישע. ״כולם פה עובדים ככה. לכולם יש אינטרסים, וכולם עושים הכול רק כדי לקדם את עצמם ואת הקריירה שלהם. אם אתה מבין את זה, איך אתה יכול לצפות ממני לסמוך עליהם?! איך אתה מסוגל לחשוב, שאני צריך להפקיד את החיים של אזרחים שנמצאים באחריותי – בידיים של אלו ששיקול הדעת שלהם מושפע כל הזמן רק מהרצון למצוא חן בעיני הממונים עליהם ובעיני הציבור?!״

על פניו של אלירן הייתה הבעה אדישה. ״אתה שואל שאלות טובות,״ הוא אמר, ״אבל בסופו של דבר – לניהול אנושי יש מחיר, והמחיר כנראה שווה את זה. המערכת עובדת, ועל זה אי אפשר להתווכח. בסופו של דבר, האינטרסים האישיים מביאים את המפקדים לעבוד קשה יותר, והמבחן היחיד שקובע – הוא מבחן התוצאה״.

אלישע נענע את ראשו. ״קשה לי לקבל את זה״. אמר. ״קשה לי לשמוע ביקורת על כך שאני לא סומך על הקצינים האחרים בתחנה, בזמן שאני מכיר את הקצינים הללו ויודע בדיוק מה האינטרסים שלהם״.

על פניו של אלירן עלתה הבעה משועשעת. ״מי שישמע אותך, עלול לחשוב שאתה איזה קדוש, שעובד רק לתועלת הציבור,״ הוא אמר. ״אני מנסה להבין אותך, באמת מנסה, אבל אתה מקשה בכוונה. אני רוצה להבין, אתה חושב שאתה חף מאינטרסים?! לדעתך, המניע היחיד שלך הוא טובת הציבור?! אתה לא מדמיין העלאה בדרגה או קבלת אות הצטיינות?!״

אלישע חשב למשך כמה רגעים. ״בוודאי שכן,״ הודה לבסוף. ״אבל אני לא רוצה את זה סתם בשביל להסתובב כאן עם חזה מנופח. חשוב לי להשפיע, חשוב לי שהמילים שלי יישמעו, אני מאמין בדרך שלי – ומתסכל אותי לראות איך הסגל הבכיר מקבל החלטות שמהרגע הראשון אפשר למצוא את השגיאות בהן. אני רוצה לעלות בדרגה, כי המשטרה פועלת על היררכיה, וכרגע – אני איפשהו באמצע הפירמידה, כך שלא מתייחסים אליי כמו שהייתי רוצה שיתייחסו״.

על פניו של אלירן עלתה הבעה מפקפקת. ״אתה רוצה לומר לי, שאם היו נותנים לך להישאר בתפקיד שלך, כאן בתחנה, אבל היית מקבל את היכולת להשפיע – לא היית רוצה להתקדם?! לא היית חושב על הצלחה ועל פרסום?! היית מוכן להיזכר לנצח בתור פקד בוסקוביץ׳ מתחנת באר שבע?!״

אלישע כיווץ את מצחו, כאילו התקשה להבין את הנימה הלעגנית בה השתמש אלירן. ״זה ברור!״ הוא אמר מיד. ״אתה חושב שאני חולם על תפקיד במקום אחר?! למה?! אני אוהב את התחנה, את האנשים. אני אוהב את המשרד שלי, את העבודה שלי. אני אוהב את הנגב, ומבחינתי – זה המקום המושלם לחיות בו״.

אלירן הביט בו בתימהון למשך מספר רגעים, כאילו התלבט אם הוא אומר את האמת. ״תשמע, אלישע,״ הוא אמר לבסוף. ״יש שתי אפשרויות. או שאתה מדבר בכנות, ואז – לדעתי, אתה צריך לקבל את פרס הנשיא או משהו. האפשרות השנייה היא, שאתה שקרן כל כך טוב – עד שהצלחת לשכנע אפילו את עצמך במה שאתה אומר...״

אלישע רצה להגיב, אבל אז צלצל הטלפון שלו. על הצג הופיעו המילים ׳מספר חסום׳, ואלישע מיהר לקבל את השיחה.

״פקד בוסקוביץ׳!״ אמר קול עבה ומחוספס מהצד השני. ״כאן אביגדור ממשרד ראש הממשלה. עדכנו אותך שאני בא?!״

אלישע הזדקף מיד. ״בוודאי,״ השיב בנימה של חשיבות עצמית. ״היכן אתה?!״

״כאן. מתחת לבניין התחנה״. השיב הקול. ״ניפגש במשרד שלך?!״

״אני מעדיף שלא״. השיב אלישע מיד. ״האוויר הפתוח נוח לי יותר. אני נמצא כבר עכשיו ליד הבניין, בפינת הישיבה שאחרי הכניסה. תוכל לבוא לכאן?!״

אם תהה אביגדור האלמוני לגבי הבחירה של אלישע, הרי שהדבר לא ניכר בקולו. ״אין בעיה״. הוא אישר מיד. ״תמתין. אני כבר אמצא אותך״.

ההמתנה הייתה קצרה, פחות מדקה בסך הכול, אבל עם כל רגע שעבר – חש אלישע את עצביו נמרטים. הוא נע בתזזיתיות ללא הרף, המחשבות הטורדניות שהציקו לו לפני כן - שבו והציפו את מוחו.

הוא כבר חשש שאירע משהו, שהייתה אי הבנה, שהשליח לא ראה אותו והמשיך בנסיעה, אולם אז – הופיע בקטע הכביש שממולו אופנוע כבד, עליו רכבה דמות לבושה בגדי עור כהים. האופנוע זחל על הכביש, פניו של הרוכב מופנות אל המדרכה. ברור היה שהוא מחפש משהו.

אלישע חש את לבו הולם בעוז.​
 

mic003

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
סקר, ומבצע בין הזמנים.

הבטחתי כבר לפני חודש שיהיה מבצע, והבטחות צריך לקיים.
אז קודם כל - לקראת בין הזמנים, הסקר יהיה קצת שונה מפעמים קודמות. הפעם, אני מניח את הסיפור כולו על הגריל.
הרבה פעמים, אני מקבל ביקורות מסוימות על פרק אחד, לפעמים לטוב ולפעמים... והעובדה שהמגיבים הם רבים - לפעמים עלולה לגרום לי לראות את הפרק, או את קבוצת הפרקים, דרך משקפיים צרות. בנוסף, יש הרבה שלא היו כאן בהתחלה, ואת תגובותיהם אני מקבל רק על הפרקים המאוחרים - כך שלמרות האופטימיות הזהירה, אני עדיין חושש שיש יותר מדי כאלו שהחוויה הכללית שלהם היא לא מי יודע מה.
אז בואו נעשה את זה מסודר.
אני רק מדגיש, שהחוויה הכללית - כשמה כן היא. זה שיש ביקורת, לא בהכרח מחייב שזה פוגע בחוויה הכללית. המדד הוא, התחושה שלך כשמופיע פרק חדש והתחושה שלך כשהוא נגמר.
אם החוויה הכללית שלך היא:
ממתין לכל פרק וכיף לי - הצבע ׳שכוייח׳.
ממתין לכל פרק והרבה פעמים יוצא מאוכזב - הצבע ׳וואו׳.
באמצע. חצי מהפרקים כיפיים וחצי מאכזבים נורא - הצבע ׳צוחק׳.
הסיפור מתיש, עם הברקות נדירות - הצבע ׳תודה׳.
הסיפור מתיש, בלי הברקות - הצבע ׳עצוב׳.

חברים בקהילת הכתיבה - זה הזמן שלכם לכתוב ביקורות על הסיפור כולו. זה יכול להיות בשתי מילים, או בים בלתי נגמר של מלל. אני קורא הכול, סופג הכול, ומנסה ליישם כל הערה או ביקורת. כמובן, שאם יש לכם דברים טובים לומר - זה מעולה, גם בשביל המוטיבציה, וגם בגלל שככה אני יודע ממה הקוראים נהנים.

המבצע!
אני רוצה לאתגר את עצמי, וגם אתכם.
גם הפעם נספור הצבעות, אבל הפעם - זה יהיה קצת שונה. הפעם - אני מציב יעדים. על כל יעד שייכבש - אני אכתוב, בעז״ה, פרק חדש שיפורסם בטווח של שלושה ימים. כלומר: אם היעד ייכבש ביום שני - יהיה פרק חדש עד יום רביעי. אם גם ביום שלישי ייכבש יעד נוסף - יהיה עוד פרק, בחמישי. וכן הלאה.
אם שני יעדים נכבשו ביום אחד - יינתן לי יום נוסף לפרק השני. לדוגמא: אם ביום שני נכבשו שני יעדים, יפורסם פרק אחד לכל המאוחר ברביעי ופרק נוסף לכל המאוחר בחמישי.

חוקים:
א. ימי שישי ומוצאי שבת - אינם נחשבים ימים.
ב. המבצע יוצא להפסקה החל מיום שלישי הבא (ניקיונות, חגים וחול המועד) וחוזר במוצאי שביעי של פסח.
ג. תוקף המבצע יפוג בראש חודש אייר, למגינת לב הקוראים. אז תזדרזו.
ד. תגובה כתובה - תיספר כשתי הצבעות. אבל רק אחת לכל משתמש, כי אני חושש מהתעללות.

היעדים הם:
יעד ראשון - 50 הצבעות.
יעד שני - 70 הצבעות (50 ראשונות + 20 הצבעות חדשות).
יעד שלישי - 85 הצבעות (70 ראשונות + 15 הצבעות חדשות).
מכאן ואילך - כל 10 הצבעות נוספות, שוות פרק חדש.

נ.ב. כל ההבטחות הן בלי נדר, למרות שאשתדל מאוד לקיים אותן.
הצביעו והשפיעו!

 
נערך לאחרונה ב:

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
עלה לי פתאום, תוך כדי הקריאה:
יש לך נטיה לתאר בפרוטרוט כל התרחשות, גם הקטנה ביותר, לפרטי פרטים - ופחות להשאיר מקום לדמיון של הקורא. בספרות לא מקובל לנהוג ככה. הפירוט הנרחב מתיש מאד לקריאה, בסופו של דבר, וגם מיותר.
תהיה מוכן שבעריכת התוכן הבסיסית הראשונה - הרבה מאד יעבור שינוי? ויהיו אינסוף השמטות וצמצומים?

כי העלילה עצמה מרתקת, ולמרות שאני לא מספיק רואה מה השילוב עם משפחת חזן ואיך הדמויות שם משתלבות במארג (או שהן שתי עלילות מקבילות שקו ההשקה היחיד שלהן היתה הפציעה של הרבנית?) - גם זה חלק מרתק בפני עצמו, וחבל שהוא קצת נזנח. לפי אורך הפרקים עד עכשיו, נצטרך אנציקלופדיה כדי לקרוא את הסיפור כולו, וחבל - אפשר בהחלט לצמצם אותו, לרכז אותו - ולהשביח אותו.

את הפרק הנוכחי - אני יכולה לסכם כמסקנות אישיות של אלישע על עצמו, וטוב שהוא הגיע לכך. אלירן מדרבן אותו בצורה עדינה להסיק את המסקנות הנכונות, אבל גם מכבד אותו, מגדיר לו מרחב מאפשר ולא נותן לאלישע לרמוס אותו. אלישע לומד פה משהו על יחסים בינאישיים, ואהבתי את זה מאד. מצד שני - אלישע שם גבולות חריפים, הייתי אומרת שאפילו יותר מדי - למפקד חקירת המוות. יש מקום לשים גבולות, כי באוירה הדורסנית שקיימת (באמת? דורש בדיקה!) בתחנת משטרה - כל אחד צריך לשמור על עצמו במיטב האפשרי. מצד שני, לשים גבולות בדורסנות מאפיין את אלישע הישן, לא את השינויים שחלו בו.
 

תמרוז

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בכללי הסיפור הוא מטורף, נדיר באיכותו!
אני מחכה לכל פרק מחדש, ורוב הפרקים לא מאכזבים.
וכמו ש @א-ירושלמית אמרה, קצת חסר השילוב בין הסיפורים
אני אישית אהבתי את הרמזים המתרימים ששתולים בסיפור, יותר בהתחלה, כי אחר כך כבר הפסקתי לעקוב ולנסות לנחש מה הם מתרימים, אהבתי את הדמויות, את ההתקדמות של אלישע עם עצמו, איטית, אבל מציאותית.
אהבתי את המבנה של הסיפור, את ההתקדמות וההתפתחויות שלו, אני מקווה שהוא לא יסתיים באופן מידי פנתזי, כי זה יהיה מאכזב.
אגב, עוד כמה נשאר לסיפור עד לסיומו?
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
ב"ה

על הסיפור כהתרשמות כללית:
1. הדבר הכי בולט מבחינתי - אפיון דמויות מהודק. אלישע מתנהג בדיוק כמו שאנחנו מצפים ממנו,
עמיקם גם,
אלירן גם
ראובן חזן
נמרוד גואטה
ליאוניד
כל אחת מהדמויות נצמדת לאפיון שלה עד הסוף, בלי זליגות - וזה נקודה משמעותית מאוד, שתורמת המון לאמינות והריאליות של הסיפור.

2. עלילה מרתקת. כן, כמעט בכל פרק אני יכולה להצביע על הפסקאות שבוודאות יקוצצו בעריכה, אבל זה ממש לא פוגם בהנאת הקריאה העכשווית.
היכולת לייצר עלילה חדשה בתוך ים העלילות השבלוניות סביבנו - זו יכולת מרשימה ממש!
וזה שהעלילה מרתקת אפילו שהיא מתרחשת כאן בבאר שבע, בתוך תחנת משטרה - זה וואו ענק.

3. היכולת להחזיק מתח.
אין הרבה סופרים שמצליחים לעצור את נשימתי. והסיפור הזה כן, ולא בפרק בודד - אלא בהרבה מאוד מתוך הפרקים שלו.

4. התיאורים הקטנים שהופכים את הסיפור לאנושי מאוד ויומיומי מאוד, כזה שאנחנו מאמינים שהוא היה יכול לקרות.
הקטע שאלישע גולל בויקיפדיה וקורא את הערך של ג'סטין - היה הפרק שהכי המחיש את זה, אבל זה חוזר על עצמו לאורך כל הסיפור.

5. קו העלילה של משפחת חזן לא מספיק מתקדם. אם הוא חשוב, הייתי מצפה לראות יותר נוכחות של החלק הזה. אם הוא לא מספיק חשוב - אולי לוותר עליו לגמרי?
(אתן דוגמא מעולם העיצוב הגרפי: כשיש לוגו וסלוגן, הנטיה הראשונית היא לשים את הלוגו גדול והסלוגן קטנטן. אבל המקצוענים יודעים, שההסתכלות על הלוגו הוא כיחידה אחת, ואמנם הסלוגן צריך להיות נמוך יותר בהירארכיה - אבל הוא צריך להשלים ולדבר יחד עם הלוגו. אם הסלוגן לא חשוב - אל תשימו אותו בכלל, ואם הוא חשוב - תנו לו מקום שרואה אותו ונותן לו כבוד.)

6. תודה על גיבור אנושי כמו אלישע. הוא לא חף מטעויות, אנחנו מכירים את הצדדים הטובים שלו, וגם את אלו שלא.
ואלו שלא - זה לא נתון זניח כמו זיוף שירים, אלא פגמי אופי שיש לו עוד הרבה מה לעבוד כדי לתקן.
וזה כל כך חשוב וכל כך שונה בנוף, אז תודה!
 

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
5. קו העלילה של משפחת חזן לא מספיק מתקדם. אם הוא חשוב, הייתי מצפה לראות יותר נוכחות של החלק הזה. אם הוא לא מספיק חשוב - אולי לוותר עליו לגמרי?
הדבר היחיד שאני חושבת עליו כסיבה להזנחת חלק אחד והתקדמות בחלק אחר - זה שיש רצון לסגור קודם כל את העלילה של אלישע, ללא סתירה לחלק של משפחת חזן.
אח"כ יהיה מיקוד במשפחת חזן.
אבל השאלה היא: מה יהיה בעתיד? זה ישתלב? כי אם לא, עד כמה באמת נחוץ לדחוף את העלילה של משפחת חזן לעלילה, שבינתיים היא הראשית - של אלישע, ג'סטין, וכל יתר הדמויות המעניינות?
 

בובה בובה

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
פרק פשוט מעולה!
בלי לגעת בענין העלילה - אני בעד הנקודה של השילוב בין 2 העלילות וקצת לשפוך אור או רמזים -
אני מרגישה שיש איזשהו סגנון תיאורי שחוזר על עצמו ומפריע לי
שמה כאן קטע לדוגמה
מבחינה הגיונית, הנכון ביותר היה – להתגבר על תחושת ההשפלה, להתלוות אל הקצין הצעיר, ולהעביר את השעה הקרובה בפעילות מתישה שכוללת שחזור של סדר האירועים, נבירה בכל פרט ופרט, ולבסוף – בונוס בדמות דו״ח ארוך ומפורט, אותו הוא יידרש למלא. למרות חוסר המוטיבציה של אלישע, הוא היה מוכרח להודות – שלא מדובר בפעילות שיש בה סיכון משום סוג שהוא. את הדקות הקרובות תכנן אלישע בכל מקרה להעביר בהמתנה לשליח שכבר נמצא בדרכו אליו, כך שלא ייגרם שום נזק אם הוא יעביר את הזמן בתחקירים חסרי חשיבות מבחינתו. כמו כן, הוא לא ראה סיכון ממשי לפגישה העתידית שלו עם השליח, שכן – ברור היה לו, שאיש אינו יכול למנוע ממנו פעילות חשובה כל כך. הפגישה עם השליח עשויה לספק לו את התירוץ המושלם להתחמק מהעיסוק בתחקור האירוע, וכך הוא יוכל להציג את עצמו כמי שרצה לשתף פעולה – אבל נאלץ בעל כורחו לעסוק בעניינים חשובים יותר.
הפירוט המלא של כל המחשבות של אלישע קצת מטרחן, וקצת הורס מהאותנטיות של הכתיבה. אתה כותב בגוף שלישי אבל כל יודע וזה קצת מוגזם כשזה חוזר על עצמו, בעיני.
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
סקר, ומבצע בין הזמנים.

הבטחתי כבר לפני חודש שיהיה מבצע, והבטחות צריך לקיים.
אז קודם כל - לקראת בין הזמנים, הסקר יהיה קצת שונה מפעמים קודמות. הפעם, אני מניח את הסיפור כולו על הגריל.
הרבה פעמים, אני מקבל ביקורות מסוימות על פרק אחד, לפעמים לטוב ולפעמים... והעובדה שהמגיבים הם רבים - לפעמים עלולה לגרום לי לראות את הפרק, או את קבוצת הפרקים, דרך משקפיים צרות. בנוסף, יש הרבה שלא היו כאן בהתחלה, ואת תגובותיהם אני מקבל רק על הפרקים המאוחרים - כך שלמרות האופטימיות הזהירה, אני עדיין חושש שיש יותר מדי כאלו שהחוויה הכללית שלהם היא לא מי יודע מה.
אז בואו נעשה את זה מסודר.
אני רק מדגיש, שהחוויה הכללית - כשמה כן היא. זה שיש ביקורת, לא בהכרח מחייב שזה פוגע בחוויה הכללית. המדד הוא, התחושה שלך כשמופיע פרק חדש והתחושה שלך כשהוא נגמר.
אם החוויה הכללית שלך היא:
ממתין לכל פרק וכיף לי - הצבע ׳שכוייח׳.
ממתין לכל פרק והרבה פעמים יוצא מאוכזב - הצבע ׳וואו׳.
באמצע. חצי מהפרקים כיפיים וחצי מאכזבים נורא - הצבע ׳צוחק׳.
הסיפור מתיש, עם הברקות נדירות - הצבע ׳תודה׳.
הסיפור מתיש, בלי הברקות - הצבע ׳עצוב׳.

חברים בקהילת הכתיבה - זה הזמן שלכם לכתוב ביקורות על הסיפור כולו. זה יכול להיות בשתי מילים, או בים בלתי נגמר של מלל. אני קורא הכול, סופג הכול, ומנסה ליישם כל הערה או ביקורת. כמובן, שאם יש לכם דברים טובים לומר - זה מעולה, גם בשביל המוטיבציה, וגם בגלל שככה אני יודע ממה הקוראים נהנים.

המבצע!
אני רוצה לאתגר את עצמי, וגם אתכם.
גם הפעם נספור הצבעות, אבל הפעם - זה יהיה קצת שונה. הפעם - אני מציב יעדים. על כל יעד שייכבש - אני אכתוב, בעז״ה, פרק חדש שיפורסם בטווח של שלושה ימים. כלומר: אם היעד ייכבש ביום שני - יהיה פרק חדש עד יום רביעי. אם גם ביום שלישי ייכבש יעד נוסף - יהיה עוד פרק, בחמישי. וכן הלאה.
אם שני יעדים נכבשו ביום אחד - יינתן לי יום נוסף לפרק השני. לדוגמא: אם ביום שני נכבשו שני יעדים, יפורסם פרק אחד לכל המאוחר ברביעי ופרק נוסף לכל המאוחר בחמישי.

חוקים:
א. ימי שישי ומוצאי שבת - אינם נחשבים ימים.
ב. המבצע יוצא להפסקה החל מיום שלישי הבא (ניקיונות, חגים וחול המועד) וחוזר במוצאי שביעי של פסח.
ג. תוקף המבצע יפוג בראש חודש אייר, למגינת לב הקוראים. אז תזדרזו.
ד. תגובה כתובה - תיספר כשתי הצבעות. אבל רק אחת לכל משתמש, כי אני חושש מהתעללות.

היעדים הם:
יעד ראשון - 50 הצבעות.
יעד שני - 70 הצבעות (50 ראשונות + 20 הצבעות חדשות).
יעד שלישי - 85 הצבעות (70 ראשונות + 15 הצבעות חדשות).
מכאן ואילך - כל 10 הצבעות נוספות, שוות פרק חדש.

נ.ב. כל ההבטחות הן בלי נדר, למרות שאשתדל מאוד לקיים אותן.
הצביעו והשפיעו!

ב"ה

לפי המהירות של המענה כאן, נראה לי שאנחנו אמורים לקבל פרק היום ופרק מחר!
 

mic003

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
וואו. זריזים נורא, כולכם.
הפרק הבא יעלה בל״נ מחר, ואחר כך בחמישי. אני מזכיר רק, שעל פי החוקים הדרקוניים שקבעתי - שישי ומוצ״ש הם לא ימים (האמת היא, שאין באמת אפשרות לכתוב בשישי ומוצ״שׁ), אז הפרק הבא - בראשון.
בקצב הזה, יהיה פרק כל יום עד סוף בין הזמנים, אבל אני לא מתלונן.
לכותבי התגובות - כתבתם דברים מעניינים וחשובים, אני אגיב כשלא יהיה לי פרק ליום על הראש.
תודה לכולם! תמשיכו.
 

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
בסוף עוד נצא בעודף עליך...
 

mic003

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
53

הנפילים.


האופנוע התקרב בגלישה איטית, פנסיו מאירים את החשכה באור בוהק, מסנוור. כשהבחין רוכב האופנוע בשני הקצינים שבפינת הישיבה, הוא עצר את האופנוע והחליק מעליו בתנועה חיננית.

״מי משניכם הוא פקד אלישע בוסקוביץ׳?!״ שאל בקול שהיה מספיק גבוה כדי להתגבר על שריקת הרוח.

אלישע התנתק מעל הספסל, מזדקף מלא קומתו. האופנוען עדיין לא הסיר את הקסדה שלו, והעובדה שהוא עמד מולו כך – כשלראשו קסדה אטומה ופניו אינן נראות, יצרה אצל אלישע חשש מסוים. ״זה אני,״ הוא אמר בהיסוס קל, מתקדם חצי צעד לכיוון האופנוען.

האופנוען לא הסיר את הקסדה. פניו היו ממוקדות בנקודה אחת, כנראה באלישע שעמד בדיוק מולו, ואז – בתנועה מהירה, הוא שלח את ידו אל אזור חגורתו.

לרגע נדמה היה לאלישע שהאופנוען עומד לשלוף נשק, ובאופן אינסטינקטיבי – נשלחה ידו אל נרתיק הנשק שעל חגורתו. רגע לאחר מכן הוא הבין את טעותו, כאשר שלף האופנוען מכיסו צרור מפתחות, אולם את הנעשה – אין להשיב. האופנוען קלט את ידו של אלישע מונחת על ידית הנשק שלו, ובאוויר השתררה דממה של מבוכה.

האופנוען הבין כנראה שהעובדה שפניו מכוסות אינה מוסיפה לו נקודות זכות אצל שני הקצינים. הוא הרים את שתי כפות ידיו, אוחז בקסדה משני צדדיה. בתנועה אחת מהירה, שהזכירה חליצה של פקק שעם מבקבוק זכוכית, הוא שלף את הקסדה מעל ראשו, חושף באחת את פניו.

תחילה, ראה אלישע רק שיער כסוף מתנפנף ומתפרע לכל עבר. רגע לאחר מכן, כאשר הסיטו ידיו של האיש את שיער הבלורית מעל פניו, ניתן היה להבחין בתווי הפנים שלו – שהיו חדים ומסותתים, כאילו פוסלו באבן. להערכתו של אלישע, היה הגבר שלפניו בשנות החמישים המאוחרות לחייו, ולמרות זאת – מרחוק ניתן היה לטעות ולחשוב שהוא צעיר למדי, בעיקר בגלל הגוף המוצק והלחיים החלקות – המגולחות למשעי. ״אני אביגדור,״ הוא אמר את הברור מאליו, מושיט לאלישע את ידו ללחיצה. ״שלום לך,״ אמר בקול מחוספס.

אלישע לחץ את ידו ברפיון. ״אני אלישע,״ הוא אמר, רק מפני שלא הצליח לחשוב על אמירה מוצלחת יותר. ״אני מצטער על זה שכמעט שלפתי עליך נשק,״ ראה צורך להתנצל ולהבהיר את עצמו. ״פשוט... היה לי יום קשה, קיבלתי הרבה איומים על החיים שלי, וזה גורם לי להיות זהיר הרבה יותר ממה שאני רגיל״.

אביגדור חייך חיוך ידידותי. ״זה בסדר גמור,״ אמר בנימה קלילה, ״אין שום דבר רע בזהירות יתר״, הוא הוסיף, והקול הרגוע שלו יצר אצל אלישע תחושה – כאילו הייתה ההתנהגות שלו טבעית ומתבקשת. ״עם זאת,״ המשיך האיש בקול שהייתה בו מעט הסתייגות, ״אני מוכרח לציין, שלדעתי – עבר זמן רב מאז אימון הירי האחרון שתרגלת. אילו הייתי עוין אתכם כמו שחששתם – הייתי מסוגל לגבור על שניכם, עוד לפני שהספקתם להניע אצבע״.

אלישע העיף מבט חטוף מזווית עינו לעבר אלירן. ״אני מוכן לקבל את הביקורת ביחס אליי,״ אמר בהבעה מסתייגת, ״אני באמת חלוד, והרבה זמן לא התאמנתי. אבל בכל הנוגע לבחור שלידי – אתה בוודאי טועה. הוא אולי לא נראה כמו מי שמסוגל להיות מסוכן, אבל לא הייתי מציע לך להתגרות בו. הוא יוצא יחידה מובחרת, ובעצמי ראיתי שהוא מעולה...״

הגבר שהציג את עצמו בשם אביגדור, הסיט את מבטו לעבר אלירן. ״יוצא יחידה מובחרת...״ הוא חזר על דבריו של אלישע בקצב איטי, במצחו נחרשו קמטים – כאילו התאמץ להעלות במחשבתו זיכרון חמקמק. ״אתה יודע מה,״ הוא אמר לאחר כמה רגעים, ובעיניו נדלק אור שלא היה בהן קודם לכן. ״אני חושב שאני יודע מי אתה. הייתי מהמר שהשם שלך הוא אלירן, והיחידה המובחרת שפקד בוסקוביץ׳ דיבר עליה – היא סיירת מטכ״ל. אם אני לא טועה, היית ביחידה כשהמפקד שלה היה דוד סנה, שלימים התמנה לרמטכ״ל. השתחררת בדרגת סרן, בגלל פציעה בכתף – כתוצאה מאירוע ירי״.

עיניו של אלירן נפקחו בהפתעה. ״מה?! מאיפה אתה יודע?!״ הוא השתומם. ״מי אתה?!״

האיש חייך, מושיט את ידו ללחיצה. ״אני אביגדור ממשרד ראש הממשלה,״ הוא הציג את עצמו שוב. ״נעים להכיר״.

אלירן נענע את ראשו. ״לא שאלתי איך קוראים לך,״ הבהיר. ״השם שלך לא נותן לי כלום. התכוונתי לשאול לאיזה ארגון אתה משתייך. מהיכן אתה מכיר אותי ויודע כל כך הרבה על העבר שלי?!״

אביגדור שילב את ידיו. ״כבר אמרתי שאני עובד במשרד ראש הממשלה,״ הוא חזר בנימה רובוטית, ״אין לי מה להוסיף על זה. בכל אופן, הייתי רוצה להתקדם. תוכל להשאיר אותי לבד עם פקד בוסקוביץ׳?!״

אלירן הופתע מהבקשה הישירה, אולם הוא כנראה הבין שאין לו באמת ברירה. ״אם זה מה שאתה רוצה...״ מלמל, תוך כדי שהוא קם ממקומו. ניכר היה שהוא כועס על האופן בו התנהג אליו אביגדור, ואלישע הבין אותו היטב.

לפני שהספיק אלישע לומר משהו, היסה אותו אביגדור. ״הזמן קצר,״ הוא אמר, ״ויש פערים גדולים שצריך להשלים. לצערי, לא אוכל לנדב לך מידע לפני שתחתום על הטפסים, אז תחשוב איפה נוח לך לעשות את זה...״

היצר המרדני של אלישע התעורר לחיים, מוחה על כבודו של אלירן שגורש באופן משפיל מהשיחה. ״פה״. הוא השיב בקצרה. ״על הספסל״.

אביגדור הביט בו לרגע בתמיהה. לרגע אחד יכול היה אלישע להיות מרוצה מהנקמה הקטנה שלו, אבל מיד לאחר מכן – משך אביגדור בכתפו באדישות. ״אם זה מה שאתה רוצה – זה מה שיהיה,״ הפטיר, מסתובב אל האופנוע כשצרור המפתחות שלו בידו.

כמה רגעים לאחר מכן הסתובב שוב אביגדור, והפעם – הוא החזיק בידו קלסר דקיק. ״אלו טפסים שאתה צריך לחתום עליהם,״ הבהיר תוך כדי שהוא מתקרב לאלישע, ומניח בין ידיו את הקלסר.

״זהו?!״ התפלא אלישע, שציפה לכמות גדולה בהרבה של מסמכים. בתגובה, חייך אביגדור בחמלה. ״הלוואי״. אמר. ״יש עוד ארגז שלם של מסמכים שאתה צריך לחתום עליהם, אבל כרגע – זה לא דחוף. המסמכים שנתתי לך הם החשובים מכולם, כי בלעדיהם – לא אוכל להעביר לך מידע. כשנסיים, אתה תקבל את המסה הרצינית. תוכל לקרוא את המסמכים בזמנך הפנוי, אם תבטיח לסרוק את כולם ולשלוח אותם חתומים״.

אלישע הנהן בהבנה. הוא התיישב על הספסל, פותח את הקלסר – שהכיל שלושה דפים בודדים. העמוד הראשון היה מודפס באותיות צפופות, ובראשו הופיעה הכותרת: ׳הסכמה לקבלת מידע רגיש׳. עיניו של אלישע רפרפו על השורות הקטנות, שמילאו את העמוד כולו, ואת מחציתו של העמוד הבא. על פי ההתרשמות שלו, הכיל המסמך בעיקר חוקים דרקוניים שנועדו למנוע דליפת מידע. כשהבעה של תשישות על פניו, הוא שלף מכיסו את העט השחור – בו הוא רגיל היה להשתמש עבור הרישומים שלו. ידו השמאלית שרבטה חתימה פשוטה במקום המיועד לכך, והוא מיהר להפוך את הדף – חושף את העמוד השלישי והאחרון.

המסמך שלפניו, היה מסמך רשמי של משרד ממשלתי, דבר שניתן היה לזהות מיד – על פי ההדפס הבולט של סמל המנורה, שתפס כמעט רבע משטח העמוד. תחת הסמל, הופיעה הכותרת: ׳כתב מינוי׳.

המסמך הכיל מעט מאוד מלל, בוודאי ביחס למסמכים הקודמים עליהם חתם אלישע, מה שעודד את אלישע לקרוא כל מילה ולא להסתפק בהבנה שטחית של הנושא. ״אני החתום מטה,״ הוא קרא בדממה, ״ממנה את אלישע בוסקוביץ׳,״ אלישע דילג באופן אוטומטי על מחצית השורה הבאה, שכללה את מספר הזהות שלו ואת מספר הזיהוי המשטרתי שלו, ״לנהל את צוות החקירה המשותף הפועל תחת אחריות משרדי וידוע בכינוי ׳יחידת הנפילים׳. המינוי ייכנס לתוקף החל ממסירת מסמך זה, והוא אינו מוגבל בזמן״.

מתחת לשורות המלל הקצרות, הופיעה חתימה אחת בודדת, שאלישע זיהה מיד – משום שהיא נשאה את שמו המלא של ראש ממשלת ישראל...

״מה...״ מלמל אלישע בהפתעה. ״מה זה?! למה ראש הממשלה חתום על המינוי שלי?!״

אביגדור נראה כמו מי שאינו מבין את תמיהתו של אלישע. ״הצוות החדש שלך,״ הוא הסביר, ״פועל תחת אחריות משרד ראש הממשלה, אז כמובן – שחתימות על מינויים הן באחריות שלו״.

אלישע קימט את מצחו. ״מה אמרת?!״ שאל בתמיהה. ״אני הולך לעבוד במשרד ראש הממשלה?! למה?! באיזה היגיון?! אולי התבלבלתם, אבל אני שוטר במשטרת ישראל! אתם לא יכולים להעביר אותי לתפקיד במשרד ממשלתי! לא בצורה הזאת!״

על פניו של אביגדור היה משהו שנראה כמו ניסיון להציג הבנה. ״תראה,״ הוא אמר, תוך כדי שהוא מתקרב ומתיישב בטבעיות על הספסל, לצדו של אלישע. ״אני מבין שהכול חדש לך, אבל אתה תתרגל. אלו בשורות טובות, אני מבטיח לך. הרבה מאוד אנשים בצמרת הביטחונית והניהולית של המדינה היו רוצים להתחלף איתך. אני בטוח שיש לך שאלות, ואני מקווה שיהיו לי התשובות עליהן. בינתיים, אני מציע לך לקחת לעצמך כמה רגעים, להירגע, לנשום. אחרי שתרגיש טוב יותר – נוכל להתקדם״.

אלישע לא הסכים לקבל את ההצעה. ״לא״. הוא אמר, חש כאילו סופה משתוללת בתוכו. ״חיכיתי יותר מדי זמן. אני לא מתכוון להמתין עוד. תן לי תשובות. עכשיו. את כולן״.

אביגדור משך בכתפו. ״כרצונך,״ אמר מיד. ״אם כך, נשאר לנו לבצע עוד הליך אחד בלבד. במקרים אחרים, היו מקיימים טקס יפה ומבזבזים הרבה כספי ציבור, אבל בהתחשב בנסיבות...״ הוא לא המשיך, מאפשר לאלישע לנחש את סוף המשפט בעצמו. ידו נשלחה לכיס המעיל שלו, וכשהוא הוציא אותה – היה בה מכשיר טלפון מודרני, חדש ומבריק – כאילו יצא לפני דקות מאריזת המפעל. אביגדור החליק בידיו על צג המגע, וכמה רגעים לאחר מכן – התעורר לחיים הפנס הקבוע בצד האחורי של המכשיר.

״אוקי,״ אמר אביגדור בנינוחות, מכוון את המכשיר כך שהמצלמה תתפוס את פלג גופו העליון של אלישע. ״מה שאנחנו עושים עכשיו – זהו טקס מאוד מצומצם של הצהרת אמונים. התפקיד החדש שלך מקנה לך מעמד של עובד מדינה בכיר, כך שעל פי חוק שירות המדינה – זהו תנאי הכרחי״. הוא שלח את ידו השמאלית אל כיס מכנסיו, שולף משום מקום פיסת קרטון מעוצבת עליה הודפסה שורה אחת בכתב גדול וברור. ״קדימה,״ אמר אביגדור, ״אתה קורא, אני מצלם, וסיימנו עניין״.

אלישע הנהן בראשו. הוא חש תחושה מוזרה, כאילו מישהו מוביל אותו, כאילו הוא בובה בתיאטרון. לרגעים נדמה היה לו שהוא חולם, או שמישהו מנהל סביבו מתיחה מופרעת במיוחד. ברגעים האלו, הוא לא היה מסוגל לחשוב על שום פעולה. הוא נגרר באופן מלא אחרי אביגדור וההנחיות שלו.

״אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל וחוקיה,״ הוא מלמל בפה יבש, מתאמץ לקרוא מתוך הכתב, מנסה בכל כוחו לשמור על כובד ראש - למרות שמוחו התעקש משום מה לקשר בין הסיטואציה הנוכחית, לבין אירוע הבר מצווה שלו. ״ולמלא ביושר כל חובה המוטלת עליי כעובד המדינה,״ הוא סיים בחיפזון, מעיף מבטים מהירים לצדדים.

״יופי,״ אמר אביגדור, נוגע באצבעו בקלילות בצג הטלפון. אם ציפה אלישע לראות עליו סימן לחגיגיות, כזו שבדרך כלל מאפיינת הצהרות נרגשות מעין אלו, הרי שהוא היה רחוק מלהבין את הלך רוחו של האיש. התנהגותו של אביגדור הייתה שגרתית לגמרי, אפילו חיוך לא נראה על פניו. המילים הבודדות שהוא הסכים לנדב, היו - ״סיימנו עם ההצהרה,״ כאילו לא הבין זאת אלישע מעצמו. רגע לאחר מכן, כאשר כבה פנס המצלמה, חזרה הסיטואציה להיות סתמית, חסרת חן וייחודיות.

כשחלפו כמה רגעים ושום דבר לא אירע, הרשה אלישע לעצמו להתיישב על הספסל. אחריו, התיישב גם אביגדור, על פניו הבעה של אורך רוח. ״הזמן שלנו קצר,״ הוא התריע, ״אם אתה רוצה משהו, המפקד, הזמן הוא עכשיו״.

אלישע צמצם את עיניו. ״קראת לי המפקד?!״ שאל בנימה מוטרדת.

אביגדור הנהן בראשו. ״בהחלט,״ אמר כאילו היה זה מובן מאליו. ״אני חבר ביחידת הנפילים, חשבתי שזה יהיה ברור מאליו – בהתחשב בכך שהטרחתי את עצמי לבוא עד לכאן, ולא שלחתי איזה יועץ או עוזר״. היה משהו מאשים במבט שלו, כאילו חשב שאלישע צריך לנחש את המידע הקריטי הזה רק מהתבוננות בפניו. ״בכל אופן,״ הוא המשיך רגע לאחר מכן, ובמפתיע – שבו פניו להבעה הידידותית הקבועה שלהן, ״אני מבין שחשבת שאני בעצמי סוג של יועץ או עוזר או משרת, ואני רוצה להבהיר את הדברים – כי בסופו של דבר, אני אחראי להביא אליך מידע חשוב שעשוי להיות רלוונטי מאוד עבור קבלת ההחלטות שלך, ולא הייתי רוצה שתתייחס בחוסר רצינות לדברים שלי״.

הוא השתהה רגע, מגרד בשערו בחוסר נינוחות. ״תראה,״ אמר בנימה מתנצלת, ״אני לא ממש רגיל לחשוף פרטים על עצמי, כך שאני מעדיף להימנע מלהרחיב בעניין הפרטים האישיים שלי ושל בני המשפחה שלי. אם תרצה – תוכל למצוא הכול בכרטיס המידע האישי עליי, שכמובן – יהיה זמין עבורך מתוקף תפקידך החדש״. הוא הביט בדאגה באלישע, כאילו חשש שהבקשה שלו לא תתקבל, מה שהיה מוזר בעיני אלישע – שלרגע לא חשב לדרוש ממנו פרטים משפחתיים או אישיים. באמצעות הנהון קצר, הבהיר אלישע שהוא מקבל את הבקשה, ועל פניו של אביגדור התפשטה הבעה של רווחה. ״אם כך,״ הוא אמר במהירות, כאילו חשש שאלישע יחזור בו, ״מה שחשוב כרגע – זה רק הפן המקצועי. התפקיד שלי ביחידה, הוא רכז מודיעין. ליחידה יש שלוחות רבות של איסוף מידע, והתפקיד שלי הוא לעשות סדר, להצליב נתונים, לנתח מידע. זו גם הסיבה, שדווקא אני נשלחתי אליך. לממונים הייתה תחושה, שהבעיה הכי קריטית כרגע אצלך – היא חוסר סדר״.

אלישע טלטל את ראשו. ״רגע, רגע,״ האט את הקצב. ״אתה מעמיס עליי כמות גדולה מדי של חומר. אני עוד לא יודע מהי היחידה, מי הם הממונים עליך, ועל אילו שלוחות אתה מדבר. בוא נעשה את זה כמו שצריך, ונתחיל ממש מההתחלה. ספר לי בבקשה, לאיזה גוף אתה משתייך?! אתה לא נראה לי כמו איש משטרה...״

אביגדור אישר את ההשערה של אלישע בניד ראש. ״אני בהחלט לא איש משטרה,״ הבהיר. ״אני איש מודיעין, וזוהי המומחיות שלי – בהווה ובעבר. אני גאה לספר שיש מאחוריי למעלה משלושים שנות שירות, כולן בתפקידים שונים בתחום המודיעין״.

מבלי שהתכוון לכך, שרק אלישע שריקה של התפעלות. ״תן לי להבין,״ הוא ניסה להבין במדויק את דבריו של אביגדור. ״כשאתה אומר ׳מודיעין׳, אתה מתכוון לשב״כ?!״

אביגדור נענע את ראשו. ״כולם חושבים מיד על שב״כ,״ אמר בנימה מבודחת, ״אבל האמת היא, שאת רוב הקריירה שלי – עשיתי באמ״ן. הייתי איש צבא עד לפני קצת יותר מעשר שנים, אז שוחררתי - בדרגת סגן אלוף. מאז השחרור שלי - ניסיתי את מזלי במגזר העסקי, ניהלתי את אגף אבטחת המידע בחברת תרופות גדולה, אבל זמן קצר אחר כך – נקראתי לשוב ולשרת, ועשיתי זאת בלי היסוס״.

התיאור הפטריוטי של אביגדור היה מוגזם לטעמו של אלישע, והוא התאפק שלא לחייך. ״אני מנסה להבין,״ אמר בקוצר רוח, ״מה בדיוק ההגדרה של היחידה הזו?! כי לפני כן קיבלתי את הרושם שמדובר בצוות חקירה, אבל לפי מה שאתה מספר – זה נשמע יותר מזה״.

אביגדור הנהן. ״אתה צודק,״ אמר. ״היחידה באמת התחילה את פעילותה כצוות חקירה מיוחד, שהיו חברים בו מספר אנשי מקצוע מעולים בתחומם. ההרכב של אנשי הצוות היה מצומצם, והוא כלל חוקרים של משטרת ישראל, יחד עם יועצים שהיו בעיקר אנשי מודיעין בדימוס. הגרעין המקורי של צוות החקירה, כלל פחות מעשרה חוקרים...״

״כן, אני מבין,״ קטע אותו אלישע בקוצר רוח. ״אבל עוד לא הבנתי את העיקר. מה התפקיד של צוות החקירה, מה הוטל עליהם לחקור?!״

אביגדור חייך. ״זו שאלת השאלות,״ אמר בנינוחות. ״התפקיד המקורי של צוות החקירה היה לאסוף מידע על התארגנות של כמה פושעים פליליים שהיו מוכרים היטב למשטרה, במה שנראה אז כמו הכנה למלחמה פנימית בין כנופיות עולם תחתון. כמה תחנות משטרה קיבלו בתקופה ההיא מידע מעורפל, שגרם להם לחשוב שמשהו עומד לקרות, למרות שאיש לא הבין מה בדיוק קורה ומה מניע את כל העסק. הידיעות היו מאוד לא ברורות, ונוספו אליהן אירועים לא ברורים שאיש לא ידע את המשמעות האמיתית שלהן״.

אלישע לא היה צריך להתאמץ כדי לדמיין את המציאות עליה מדבר אביגדור. ״זה בדיוק מה שקרה ביממה האחרונה,״ אמר. ״אני מניח שאתה מתכוון לסוג כזה של אירועים״.

אביגדור הטה את ראשו בחצי הסכמה. ״בערך״. דייק את הדברים. ״אירועים כמו אלו של היממה האחרונה – הם קיצוניים. אתה עדיין לא יודע הכול, אבל מה שאתה יודע מספיק כדי שתוכל להבין – שאירועים כאלו, לא יכולים היו לחמוק מהרדאר הציבורי. בתקופה שעליה אנו מדברים, היו אלו אירועים שאמנם עוררו סקרנות, אולם שום נזק לא נגרם מהם. בנוסף, הפיזור היה הרבה יותר גדול, גם מבחינת הפריסה הגיאוגרפית – שהייתה נרחבת בהרבה, ולא התמקדה בשטח אחד שבאחריות תחנת משטרה אחת, וגם מבחינת התדירות – שכן באותה התקופה, לעיתים היו חולפים חודשים בלי שום אירוע חריג״.

״עם זאת,״ הוא המשיך, ״יש דמיון מסוים בין אירועי היממה האחרונה לאירועים ההם, בכך שגם אז – היו אלו אירועים מסתוריים, שלא ברור מי אחראי להם. גם אז כמו היום, היו אלו אירועים שנראו בתחילה כמו אירועים פליליים קלאסיים מהסוג עמו מתמודדים חוקרי משטרה באופן יומיומי, אולם הם התבררו בסופו של דבר – כאירועים גדולים יותר, שרק הסתבכו עם כל התקדמות.

״בשלב מסוים, הבין מישהו שהתיקים הפתוחים הללו קשורים איכשהו זה לזה. ההשערה שלו הייתה, שהעובדה שאין גוף אחד שאחראי על כלל החקירות – היא שיוצרת את מסך הערפל סביב האירועים האלו ומשמעותם. בשלב הזה, הוקם לראשונה צוות החקירה, שפעל בימיו הראשונים תחת אחריות משטרת ישראל. זה היה צוות יעיל, והיו לו הישגים מסוימים, אבל ככל שהתקדמה החקירה – הבינו החוקרים שמדובר בתיק הרבה יותר גדול משחשבו״.

למרות שפע האינפורמציה, הייתה לאלישע תחושה שאביגדור אינו מעוניין לפרט באזניו שום פיסת מידע בעלת חשיבות. הוא אמנם פירט על התהליך של הקמת הצוות, כפי שביקש אלישע, אולם נראה היה – שהוא מנסה להתחמק מלהרחיב בכל מה שקשור לאירועים שבגללם הוקם הצוות, או התוכן של החקירה שבשבילה הוא הוקם. ״תעשה רגע סדר,״ הוא ביקש. ״תסביר הסבר קונקרטי. מה בדיוק היה שם, מה הם חקרו, במה הם הסתבכו?!״

אביגדור התמהמה מלהשיב, מה שחיזק את ההשערה של אלישע – על כך שהוא מעדיף עדיין לשמור את המידע החשוב לעצמו. בשעה מאוחרת זו, לא הייתה לאלישע טיפת סבלנות למשחקים ולמסרים עקיפים. ״תאמר לי,״ הוא בחר בגישה הישירה. ״יש סיבה שאתה מתחמק מלתת לי תשובות ברורות?!״

״מתחמק?! למה מתחמק?!״ אביגדור לא הבין את הטענה של אלישע, או שעשה את עצמו כאילו אינו מבין. ״אני רוצה לתת לך את כל המידע, אבל יש דברים שאי אפשר לסכם בשיחה כזו קצרה. אתה מבקש ממני להכניס למעלה מעשר שנים של פעילות לתוך שיחה של עשר דקות, וכשאני מנסה – אתה מתלונן שאני לא מפרט מספיק על דברים שחשובים בעיניך״.

אלישע נענע את ראשו, מותש מכדי לנהל ויכוחים. ״תעזוב את ההיסטוריה של צוות החקירה,״ אמר בקול עייף. ״תענה לי על השאלה ששאלתי. למה התכוונת כשאמרת שהצוות הצליח להשיג הישגים, אבל הסתבך?! מה הם בדיוק חקרו, ומה הייתה התסבוכת?!״

אביגדור נאנח בייאוש. ״אני ארחיב בנושא הזה,״ אמר בנימה של חוסר ברירה. ״אבל אנחנו לא נוכל להמשיך את השיחה הזו לנצח״.

״ובכל זאת,״ התעקש אלישע.

אביגדור הניח רגל על רגל, נשען אחורנית. ״האינסטינקט של מפקד הצוות, שבמבט לאחור התברר כצעד נבון, היה להתמקד בנמרוד גואטה ובאנשים שלו. הרבה מאוד מהאירועים המוזרים שעליהם דיברתי, היו קשורים אליו איכשהו, למרות שהוא היה זהיר מספיק כדי לא להשאיר עקבות שיובילו אליו״.

״כשאני מדבר על אירועים לא שגרתיים,״ הבהיר אביגדור, ״זה עלול להטעות. אתה אולי מדמיין אירועים פליליים חמורים שלא מובילים לשום כתובת, או תוכניות מרחיקות לכת שזוהו ונעצרו בזמן. חשוב לי לומר, שלא מדובר בשום דבר מהסוג הזה. אם היו לנו אירועים כאלו, היינו יכולים להתחיל עם משהו. היינו יכולים לעצור חשודים, לבחון ראיות, לפעול באגרסיביות נגד חשודים. בפועל, כל מה שהתקבל ביחידות השונות – אלו רק מקרים בודדים, שלא נמצא להם שום הסבר. אירועים כמו פגישות שונות בין אנשי עולם תחתון מוכרים, שבדרך כלל מצביעות על שיתופי פעולה או על מגעים בין אויבים, אבל במקרה הזה – לא הייתה להן שום השפעה. מקרים כמו ניסיונות חדירה לנכסים שונים, כאשר הציפייה הייתה למצוא בהם כלי נשק או פריטים אחרים שלא ניתן להשיג באמצעות קנייה בשוק הלגיטימי, אולם פעם אחר פעם – נמצאו הנכסים הללו ריקים מכל פריט בעל ערך. החוקרים הרגישו שהם צועדים באפלה, בלי שום הבנה לגבי התוכניות של היעדים שלהם.

״בחודשים בהם התחיל צוות החקירה את פעילותו, נפוצו שמועות על איסוף מסיבי של חפצי אמנות בידי גורמים פליליים מוכרים, כאשר החוקרים לא הצליחו למצוא שום סיבה להתעניינות בהם. האובססיביות של גורמים שונים להשיג יצירות אמנות מבוקשות הייתה כה גדולה, עד שלעיתים – הופעלו לחצים כבירים על אנשי מקצוע מהתחום. אפשר היה לחשוב שמדובר בטרנד חולף, מעין תחרות בין אנשים שאמנות מעולם לא עניינה אותם, אבל מבחינתם – זהו סמל לעושר וכוח. זה היה הגיוני, אם בדרך כלשהי – היו הקונים עושים שימוש ביצירות הנדירות, אבל בפועל – הגיעו יותר מדי ידיעות על יצירות שנקנו ונמכרו מיד. החוקרים הוותיקים יודעים לספר על מקרה בו היה ביקוש עצום לפריט אספנות עתיק, עד שהוא נקנה על ידי ארגון הפשע של בועז דגני במחיר שהיה כפול שלוש מהשווי המוערך שלו. ביום שאחרי הקנייה, כבר חזר הפריט לשוק, כשהמחיר בו הוא נמכר בסופו של דבר – הוא פחות ממחצית משוויו.

״כאיש משטרה, אתה בוודאי מבין – שכל המקרים האלו, יחד עם עוד הרבה מאוד מקרים דומים, הדאיגו מאוד את החוקרים. איש לא חשב שמדובר באירועים סתמיים, לכולם ברור היה שעומד לקרות משהו, אבל למרבה ההפתעה – איש לא ידע לספק מידע. החוקרים נכשלו בכל ניסיון להחדיר מקורות אל תוך הארגונים הרלוונטיים, מה שהגדיל עוד יותר את החשש שמשהו מאוד לא טוב עומד לקרות. המציאות הייתה כזו, שהרבה מאוד חקירות משטרתיות – הסתובבו סביב ניסיון להוציא משהו מהחשודים, אבל מי שהיה מוכן לדבר – התברר כמי שאינו יודע, ומי שידע משהו – לא הסכים לדבר, למרות כל הלחצים.

״ראש צוות החקירה, תת ניצב אופיר חתוכה, החליט לשנות את המשוואה. במקום לנסות ולרדוף אחר זנבות חמקמקים של מידע, הוא החליט להכות בראש הנחש – ומבחינתו, לא היה שום ספק שהאחראי לכל הוא נמרוד גואטה. הוא צירף אל הצוות חוקרים של רשות המיסים, והתחיל מלחמת חורמה על הנכסים של גואטה, יחד עם מעקב רצוף – עשרים וארבע שעות ביממה, אחרי כל איש מפתח בארגון של גואטה.

״הלחץ אמור היה לעבוד, והוא אכן השיג תוצאות מסוימות, אבל לא כאלו שראש הצוות ציפה להן. התברר שאנשי הארגון קיבלו הוראה לעשות כל מאמץ כדי להביא לידיו של גואטה חפצי אמנות עתיקים, כאשר ההתמקדות שלו הייתה – בעתיקות היסטוריות מתרבויות שונות, עליהן הוא מוכן היה לשלם הון. באופן עקיף התברר, מי התחיל את ההיסטריה הכללית סביב חפצי האמנות. מתברר שהפעילות של גואטה גרמה למתחרים שלו לגלות עניין בתחום הספציפי הזה, וגם היה מישהו שלחש על אזניהם של כמה מראשי כנופיות הפשע המובילות אז – שמועה מופרכת על יצירת אמנות שבתוכה הוטמנו יהלומים גנובים, שהייתה בדרכה אל גואטה – והשליח שהוביל אותה מת מדום לב.

״קשה לדעת מי הפיץ את השמועה, אבל כשרואים את התוצאות – זה די ברור שגואטה הוא המרוויח העיקרי ממנה. הוא הצליח להסיט את תשומת לבם של מתחריו, כך שהוא יכול היה לעסוק במה שהיה חשוב באמת בעבורו בלי שום נקיפות מצפון. הוא גרם למתחרים שלו לבזבז הון ולדלדל את הכספים שלהם בחיפוש אחר כלום ושום דבר, ויותר מכל – הוא הצליח לגרום לאנשי החוק לחשוב שמדובר בטרנד המוני, כך שהם לא התמקדו דווקא בו ובסיבות שבגללן הוא משקיע מאמץ בחיפוש אחר עתיקות.

״בנוסף לכך, הצליחו החוקרים להבין שגואטה משקיע מאמצים גדולים מאוד, באיתור של אדם שכינויו היה ׳המזוקן׳. לא ברור מה הסיבה לניסיונות של גואטה למצוא אותו, ולא ברור מה הוא ציפה להשיג ממנו. החוקרים השקיעו ימים ולילות בניסיון להבין מיהו המזוקן, והמסקנה שלהם הייתה – שאיש לא יודע, אפילו לא גואטה בעצמו, כך שבמקום להתקדם לקראת פתרון – מצאו החוקרים את עצמם מול שאלות גדולות יותר. הם יצאו מנקודת הנחה שהיה מי שהכיר את המזוקן, ויצר את ההתעניינות של נמרוד סביבו. הם העריכו שהאיש – אותו הם כינו ׳המתווך׳, ניתק קשר עם נמרוד, ומכיוון שלא הייתה להם שום יכולת לגלות את הסיבה לכך – הם קיוו שהוא עדיין קיים היכן שהוא, וניתן יהיה להשיג אותו. שבועות של עבודה עברו בניסיון למצוא משהו, פיסת מידע כלשהי, שתאשר רק את קיומו של המתווך התיאורטי, אבל למרבה הצער – הם נכשלו כישלון חרוץ״.

אביגדור השתהה לרגע, ואלישע חש את העייפות מתגברת ומתפשטת בכל גופו. הוא ציפה לשמוע מידע ברור, מסודר, ובמקום זה – מצא את עצמו מתמודד שוב מול עומס מידע שהוא אינו מסוגל לעבד. ראשו הפך כבד פתאום, והוא תפס אותו בשתי ידיו, עוצם את עיניו. ״תקשיב,״ הוא אמר, ״זה יותר מדי בשבילי לשעה הזו. משהו צריך להשתנות לגבי הצורה שבה אני מקבל את המידע. אני טובע בתוך כמויות של חומר, ואני לא יכול לחשוב בצלילות״.

אביגדור רצה לומר משהו, אבל אלישע לא אפשר לו. ״תאמר לי בבקשה,״ הוא שינה את הנושא, מרים את ראשו, פוקח שתי עיניים אדומות. ״המטה של צוות החקירה, או היחידה, או איך שלא קוראים לזה, היכן הוא נמצא?!״

אביגדור קימט את מצחו. ״בירושלים,״ השיב מיד.

אלישע נאנח. ״כמה התקציב שלנו?!״ שאל.

אביגדור הביט בו באופן מוזר, כאילו מעולם לא שאל אותו מישהו שאלה מעין זו. ״האמת...״ הוא אמר, ״אני חושב שאין לי מספרים מדויקים, אבל אנחנו ניזונים מתקציב הביטחון – כך שאתה לא אמור לדאוג לגבי העניין הזה, אלא אם כן החזון שלך כולל רכישה של צי חלליות או משהו כזה...״

אלישע חייך חיוך רפה. ״אני לא רואה שימוש יעיל בצי חלליות,״ הוא אמר, מתרומם תוך כדי כך ממקומו. ״אבל אני בהחלט חושב על כמה שינויים...״

אביגדור הביט בו בחשש. ״עוד לא ביקרת במשרד שלך, עוד לא ראית את האנשים שלך, וכבר אתה רוצה לעשות שינויים?!״

אלישע התרומם מעל הספסל, מרים את עיניו אל השמים, שצבעם היה עדיין כחול כהה, אולם הם היו הרבה פחות כהים מלפני כן. ״בשביל השינויים האלו,״ הוא אמר, ״אני לא צריך לראות שום דבר. אני רק צריך לדעת, מה הפרוצדורה לקבלת חוקרים חדשים אל הצוות?! מי ממנה אותם?! יש איזו ועדה או משהו?!״

אביגדור נענע בראשו באיטיות. ״בעיקרון, אתה אחראי״. הוא אמר. ״אלא אם כן אתה מדבר על ראשי אגפים, שמתמנים על פי פרוטוקול. יחד עם זאת, אתה לא יכול לקבל אנשים שלא משרתים או שירתו בכוחות הביטחון״.

על פניו של אלישע עלה חיוך של רווחה. ״זה בסדר,״ הוא אמר. ״אני לא מתכוון להוסיף לצוות את המנקה של הבניין״. הוא יישר את מבטו, מביט באופן ממוקד אל תוך עיניו הירוקות של אביגדור.

״אני הולך לתפוס מנוחה קצרה,״ הוא עדכן אותו. ״שעה, אולי שעה וחצי. בזמן הזה, אני רוצה שתתחיל בהכנות לקראת פתיחת חדר מצב שמחובר אל המטה המרכזי, שיפעל מכאן – מבאר שבע. אני מצפה ממך להבהיר לכל חוקר בצוות, שהוא יידרש להעביר ביממה הקרובה דו״ח פעילות שמסכם את העבודה שלו בצוות בשנתיים האחרונות. אני רוצה את המידע קצר, מסודר וברור. חוץ מזה, אני רוצה שתפעל לצרף אל הצוות שני אנשים. אלירן בוסקילה, האיש שישב כאן לפני כן, ואפרים שוקן – מפקד מחלקת תשאול. אני מכין אותך מראש לזה שהם לא אנשים קלים לשכנוע, בפרט אפרים, אבל הם יקבלו את התפקיד בסוף. אני מכיר אותם. תראה את זה בתור ההזדמנות הראשונה שלך להוכיח את עצמך מול המפקד החדש של הצוות״.

אביגדור הביט בו בהלם מסוים, אבל אלישע ידע היטב מה הוא עושה.

הוא הסתובב, משרך את רגליו לכיוון בניין תחנת המשטרה.

רק כשהיה בדרך לתפוס תנומה, הוא מסוגל היה לקלוט עד כמה חסרה לו השינה, ועד כמה משפיעה עליו העייפות. הוא לא יכול היה שלא לחשוב על כך, שאילולי העייפות הזו - הוא מעולם לא היה מעז להיות אסרטיבי כל כך.

נראה שלמרות השם הרע שיצא לה, לעיתים יש לה יתרונות, לעייפות.​
 

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

הם הביטו למרחק אל שורת העצים. היה קריר והפרק היה מלא אנשים, מחכים לבחור שמשכיר קורקינטים.

הם שתו מיץ תפוזים בכוסות פלסטיק גדולות. האישה הביטה על העצים. הם היו ירוקים ושפיציים, והם נראו כמו שולי המפה שדודה קלרה קנתה להם לפסח.

"הם נראים נראו כמו שולי המפה שדודה קלרה קנתה לנו לפסח", היא אמרה.

"אני לא זוכר את המפה של פסח", אמר האיש.

"ואולי לא, אני סתם מדמיינת", אמרה האישה.

"תשתי את המיץ שלך", אמר האיש.

"הוא לא מתוק מספיק. כן. אני חושבת שכן. העצים שם נראים כמו המפה שדודה קלרה קנתה לנו לפסח. מה אתה אומר?"

"טוב", אמר האיש.

"תפסיק עם זה", אמרה האישה, "בבקשה תפסיק עם זה".

"להפסיק עם מה?" שאל האיש.

היא הביטה על שורת העצים.

"נו תשתי את המיץ שלך, תראי, אני כבר גמרתי" אמר האיש.

"הם נראים כמו שולי המפה שדודה קלרה קנתה לנו", היא אמרה.



הוא לא ידע אם היא מביטה בעצים או שהעצים מביטים בה, הוא ידע רק שקריר לו ושהיא לא שותה את המיץ שהוא קנה לה.

הוא יכול רק לקנות הוא לא יכול להכריח אותה לשתות. אז הוא בעצם איש טוב. והיא.
היא סתם אישה. זאת אומרת, אישה שבמקום להודות באמת, היא אומרת שזה לא מתוק מספיק.

"אתה לא זוכר את המפה של קלרה? עם ציור של מרכבות מסביב".

"אה כן, בטח. עם המרכבות..." אמר.

"אל תעשה את זה", אמרה האישה. "אל תעשה את זה בבקשה".

אבל אני איש, חשב. איש טוב.

"בואי נשתה את המיץ, בסדר?" אמר.

הוא יודע שעוד מעט הם יחזרו הבייתה ויצחקו בדרך.
לא היה ספק בכך, הם תמיד חוזרים וצוחקים. אבל הוא לא ידע אם היא תגמור קודם את המיץ או לא. זה היה הדבר היחיד שהוא לא ידע.
הוא ידע שהם יצחקו כשהם יעברו ליד האוטו המפונצ'ר של בעל הסנדלריה. ושהוא יחזיק את הבטן וישען על גדר הפח.

היא קמה ושפכה את הכוס שבידה על האדמה שמאחורי הספסל.
היא הושיטה אליו יד והוא נתן לה את הכוס הריקה שלו.
הכניסה כוס בכוס והניחה אותם במהופך על מוט שהזדקר מהגדר.

ילדה קטנה הסתכלה על הכוסות ואחר כך עליהם.
והמשיכה להביט אחריהם צועדים אל שער הפארק.

הם יצאו מהשער הראשי והלכו לאורך המדרכה, רחוקים זה מזה.

הילדה תקעה אצבע בפה והתיישבה על הספסל שלהם, היא הסתכלה על שורת העצים הרחוקים ופתאום הוציאה את האצבע מפיה ואמרה "כמו מפה ירוקה עם רכבות".
אחר כך הכניסה את האצבע שוב, והביטה על הזוג שעמד ליד הסנדלריה, האיש החזיק את הבטן, ושניהם צחקו.
"אין לי זמן" הוא אמר ולעס את המסטיק שלו.
הסתכלתי על פניו המשועממות, הוא היה נראה מאד בודד ומסכן.
"יש לך משפחה?"
"לא!" ענה בחוסר סבלנות, יכולתי להריח את המסטיק, תות.
"אז...רק רגע" מילמלתי
הוא הניע בראשו לשלילה.
כשראה את הייאוש בעיניי, ריכך את קולו ואמר:
"ביום שישי, אדון. רק ביום שישי, מצטער"

מה אעשה?!
אני צריך להמתין עכשיו שעתיים ליואב בגינה הציבורית, ואני אמות משעמום. פשוט אמות. אתה רוצה שאמות?! שאלתי אותו. וכשלא הגיב לי, יצאתי מהחנות בועט בדרכי החוצה בדופן מקרר השתיה.
"חכה אדון" צעק פתאום.
חכה, אל תמות לי", הוא התכופף והוציא מתחת הדוכן עיתון מקומט. "אולי זה יעניין אותך, לפני חמש דקות בערך זה עף מבחוץ אל תוך החנות, אין לי מושג מי או מה. תקרא או תזרוק לפח, יש פח מאחורי התחנת אוטובוס שם".
לקחתי ממנו את העתון והלכתי אל הגינה.

הצתתי סגריה, שמתי רגל על רגל, ופתחתי את קפלי העיתון.
התאריך היה מהיום! זה היה עתון טרי.
לא היה שם לעיתון, רק מספר ארוך וסמל מוזר של צללית שחורה המחזיקה חרמש בידה.
הכותרת הראשית הייתה "המשטרה מבקשת את עזרת הציבור".
אדם כבן שלושים וחמש הלבוש במכנסיים כחולות ובחולצה ירוקה בהירה, יצא היום מביתו ברחוב השחף 16 לעבר ה...
מה????
אני בעצמי גר ברחוב השחף 16, ואני בן 35.
הסתכלתי על החולצה הירקרקה שלי בתדהמה, והמשכתי לקרוא.
...הגינה הציבורית בשכונת כנפי-רוח, כדי לפגוש שם אדם בשם יואב.
עצמתי את עיניי, וצבטתי את עצמי. זה לא היה חלום.
הסרתי את משקפיי וניקיתי אותם בדש החולצה, מנסה לעכל את המתרחש.
המשכתי לקרוא:
...הוא הסיר את משקפיו וניקה אותם בדש חולצתו... "אמא מה זה???" פרצה צעקה מפי. "מה קרה?" נשמע קול מרוחק, יואב פסע על המדרכה המובילה אל הגינה ובידו תיק מסמכים חום.
עיניי חזרו אל העיתון שרעד בין אצבעותיי.
... האיש צעק בקול מוזר "אמא מה זה" ראה את יואב המתקרב אל הגינה, ואז, לפי העדות של יואב, קרה הדבר המחריד. הוא...
קמתי במהירות השלכתי את העיתון מידיי,
והתחלתי לרוץ.
הראייה שלי הטשטשה, וחום מוזר התפשט בגופי. ואז

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  5  פעמים

לוח מודעות

למעלה