הנושאים החמים
mic003
מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
51
משבר.
אלישע ישב על מקומו בהבעה קפואה.
הבלבול שלו היה כה גדול, עד שהוא חש כאילו הוא אינו שולט בעצמו. כאילו הוא מאבד את היכולת לחשוב באופן עצמאי ומושכל. פניו היו מהורהרות, כך שניתן היה לחשוב שהוא שקוע במחשבות עמוקות, אבל למעשה – המוח שלו ננעל, נכנס למצב של קיפאון. מחשבותיו היו נתונות להבלים של ממש, כמו צורת כפתורי החולצה של אלירן, או הדוגמאות שהופיעו על השטיח שכיסה את הרצפה.
מרגע לרגע, התגברה בתוכו תחושה של עצבנות. הוא חש עקצוצים קלושים בעורו, עקצוצים שהופיעו לסירוגין בנקודות שונות בגופו, כאילו ערבב מישהו במערכת הדם שלו חבילה של נעצים. גופו רצה לנוע, להשתחרר, לפעול, אולם לא הייתה לו שום תכנית. שום אסטרטגיה.
הבהייה בחלל הצפוף והעמוס הכבידה על שרירי העיניים שלו, והוא מצא את עצמו מכסה את פניו באמצעות כפות ידיו. החשכה המלאכותית הקלה על כאב הראש שלו, אבל הדגישה תחושות בלתי נעימות אחרות – כמו תשישות בלתי נסבלת, כאבי שרירים - שהייתה זו הפעם הראשונה שהוא חש בהם, ואפילו רעד קלוש ובלתי רצוני בברך הימנית, זו שנפגעה רק לפני שעות ספורות - כשקפץ מגג ביתו של עמיקם.
המחשבות של אלישע היו מבולבלות, והוא מצא את עצמו מהרהר לסירוגין בהרבה מאוד נושאים מגוונים. הוא לא היה יכול להעריך בוודאות את משך הזמן בו הוא היה שקוע בהרהוריו, שכן – תחושת הזמן אבדה לו בעקבות פיזור הדעת והעובדה שעיניו היו עצומות, אבל יחד עם זאת – ברור היה לו שלא מדובר על רגעים בודדים.
לכל אורך הזמן הזה, שמר אלירן על דממה מוחלטת. הייתה בו מספיק רגישות בשביל להבין שאלישע צריך לעבד את הדברים, ושהוא זקוק ליותר מכמה רגעים על מנת לגבש לגביהם דעה ברורה. עם זאת, הוא עדיין נשאר בחדר – אולי משום שלא רצה להשאיר את אלישע לבדו, ואולי משום שרצה להבהיר בכך – שהוא ממתין לקבלת החלטה מצדו של אלישע, והוא אינו מוכן לאפשר לאלישע להתחמק בלי לקבוע באופן ברור כיצד עתידה החקירה להתנהל.
בסופו של דבר, נראה היה – שהמנוחה המחשבתית משפיעה לטובה על אלישע. באיטיות מסוימת, החל הערפל שמילא את מוחו להתפוגג, והוא חש יותר חופשיות – כאילו שידר לו מוחו שהוא מסוגל להתמודד עם מידע חשוב בעל משקל גדול יותר. הוא מצא את עצמו משחזר רגעים שונים מהיום שעבר עליו - מבלי לחשוב לעומק על האירועים ומבלי לנתח אותם ואת משמעותם. מצד אחד, היו אלו רק זיכרונות גולמיים. אבל מצד שני – היה זה סימן מעודד בעבור אלישע. לתחושתו – מערכת החשיבה שלו, שעד לרגע זה הייתה שקועה בקיפאון עמוק, החלה להפשיר.
רגעים ספורים לאחר מכן, החלה תחושה מוכרת לעקצץ. הצורך בעישון, או – נכון יותר, הצורך בפורקן וברגיעה המחשבתית שסיפק לו העישון, היה חזק ממנו. הוא שפשף את עיניו ופקח אותן, ממצמץ קלות מול התאורה הצהובה שהייתה ממוקמת בדיוק מול עיניו. ״אני צריך סיגריה דחוף,״ הוא אמר, ומשום מה – היה קולו צרוד מהרגיל, באופן שגרם אפילו לו עצמו – לחוש יותר דרמטיות מזו שכיוון אליה. ״אני מצטער,״ הוא אמר מיד, מכחכח בגרונו. ״אני רוצה לצאת לסיגריה. אתה יכול לבוא אתי אם אתה חושש שאברח לך או משהו״.
אלירן חייך חיוך עקום. ״אתה בטוח?!״ הוא שאל בנימה מוזרה, שגרמה לאלישע לחוש כאילו פספס משהו.
אלישע כיווץ את מצחו בחשד. ״אתה שואל אם אני בטוח שאני רוצה סיגריה?!״ הוא ניסה לרדת לסוף דעתו של אלירן.
החיוך נמחה מעל פניו של אלירן. ״אני שואל אם אתה בטוח שאתה רוצה לצאת למסדרון שיש בו עכשיו שני שליש מהשוטרים בתחנה – לפי הערכה שלי, החל משוטרים זוטרים שהתחילו לעבוד לפני שבוע וכלה בקצינים בדרגות גבוהות משלי, ואולי אפילו משלך?! אתה בטוח שאתה רוצה לעמוד מולם, כשכולם יודעים שאני ואתה היינו האחרונים עם אמיר בחדר?! כשכולם יודעים שאני ואתה – היינו מעורבים בנוסף, באירוע ירי – שהסתיים עם הרוג, שבמקרה – לבש בגדים של מכשף אסיאתי קדמון, והיה חמוש בחרב – כאילו חזרנו לבריטניה של ימי הביניים?! אתה באמת חושב לעבור בין כולם, לומר להם: ׳סליחה, חברים, אני הולך להפסקת סיגריה, תנו לי את הזמן שלי,׳ והם יעזבו אותך במנוחה?!״
אלישע העווה את פניו. הוא לא חשב על ההיבט הזה, והדבר המחיש את מידת הבלבול והניתוק שלו מהסיטואציה כולה. ״תקשיב,״ הוא ניסה להסביר, תחושה של אי נעימות משתלטת עליו. ״המוח שלי לא פה. אני לא מצליח לחשוב על כלום. אני לא יודע אם אתה מסוגל להבין אותי, כי אפילו אני בקושי מבין את עצמי, אבל בהרגשה שלי – אני בתוך חלום מוזר, שאין בו שום דבר הגיוני – אבל משום מה, הוא ממשיך וממשיך. אין רגע של התעוררות בסוף...״
אלירן צמצם את עיניו בחשד. ״אם אני מבין אותך נכון,״ הוא סיכם. ״אתה בטח רוצה לומר לי, שאתה לא כשיר כרגע לקבל החלטות גורליות כמו אלו שדרשתי ממך. מן הסתם, אתה מבקש להמתין עד שהמחשבה שלך תשוב להיות צלולה לגמרי, שכן רק אז – תוכל לקבל את ההחלטה הנכספת...״ בעיניו היה משהו לעגני, שהבהיר היטב את כוונתו. ״הבנתי נכון, אלישע?!״ הוא שאל, על פניו הייתה הבעה של כעס ואכזבה.
אלישע נאנח. ״לא הבנת כלום...״ הוא השיב, מתכוון לכל מילה שאמר. ״אני מבין איך זה נראה מהמקום שלך, אני מבין שאתה רואה את זה כמו עוד התחמקות שלי. אבל מנקודת המבט שלי, אין שום סיבה לדון עכשיו בתיאוריה שהצגת. את ההחלטות שלי כבר קיבלתי, כך ששום דבר לא עומד להשתנות״.
אלירן זקף גבה אחת בפליאה. ניכר היה שמילותיו של אלישע הפתיעו אותו וערערו את הביטחון העצמי שלו. ״החלטות?!״ הוא חזר בשאלה. ״איזה החלטות קיבלת?!״
העמידה של אלירן הייתה אדנותית וכועסת, והנימה בה השתמש – הייתה תובענית במיוחד. לאלישע לא היה ספק שהוא מצפה לתשובה מיידית, ודווקא משום כך – התעורר בו דחף ילדותי, שקרא לו למתוח את עצביו של אלירן עד הקצה. ״קצת סבלנות, אלירן...״ הוא העיר בביקורתיות, תוך כדי שהוא מוציא מכיסו חפיסת סיגריות מעוכה. את הרגעים הבאים, הוא הקדיש לשליפת סיגריה בודדת מתוך החפיסה, ותנועותיו היו כה עצלות – עד שקשה היה שלא להבחין שהוא עושה זאת במכוון.
רק כשהיה אלישע בטוח שהצליח לגרום לאלירן להתחרט על האופן בו הוא בחר להתנהג, מוכן היה אלישע לחזור לנושא השיחה, ולהשיב תשובה לשאלה שנשאל. ״מנקודת המבט שלי,״ הוא אמר בנימה עניינית, ״התפקיד שלי בחקירה, וייתכן שאפילו במשטרה – הסתיים״.
אלירן נראה כמו מי שלא קלט לגמרי את משמעות המילים, אולם אלישע לא המתין. ״אף פעם לא אהבתי אנשים שמתכחשים למצב שלהם,״ הסביר, ועל פניו הייתה הבעה שלווה, מפוכחת. ״אף פעם לא הערכתי אנשים שהאופטימיות מסנוורת אותם עד שהם אינם מצליחים לראות את המציאות כמו שהיא״.
אלישע פסע בצעדים מדודים לכיוון החלון, הסיגריה אחוזה בין אצבעות ידו השמאלית. ״המסקנה שהגעתי אליה,״ המשיך תוך כדי שהוא מסיט את הווילון, ״היא ההגיונית ביותר – בהתחשב בנסיבות, ומכיוון שאני לא רוצה להפוך לאדם מהסוג שזלזלתי בו תמיד – אני בוחר להסתכל למציאות בעיניים, לא להתכחש לה״.
״לא צריך להיות גאון גדול,״ הוא הסביר את כוונתו, ״כדי להבין, שאני עומד בפני הדחה, לפחות הדחה זמנית. הטרדתי יותר מדי גופים גדולים. הלכתי ראש בראש נגד הצמרת, נגד הפרקליטות, ואם זה לא מספיק – היה לי את האומץ לצאת למלחמה גלויה נגד גוף שפועל תחת משרד ראש הממשלה, כששנינו יודעים מה המשמעות. אם הייתי יוצא מהמאבק הזה עם הישג כלשהו – ייתכן והייתי מצליח לשכנע את הקודקודים לסלוח לי. אבל נחשפתי באמצע. נכשלתי בניסיון שלי לנהל חקירה חשאית, ועכשיו העיניים כולן עליי. רק עכשיו קיבלתי את השיחה החמישית או השישית מהממ״ז, ואני בטוח שהוא לא מתקשר אליי כדי לשאול מה לקנות לי ליום ההולדת. הסיכוי שלי להמשיך ולנהל את החקירה – פשוט אינו קיים״.
אלירן נראה המום מהאופן בו הציג אלישע את הדברים. ״מה... מה זה בדיוק אומר?!״ הוא שאל בנימה מבולבלת.
בידו הימנית של אלישע צצה מצית כסופה, והוא השתמש בה כדי להדליק את קצה הסיגריה הנתונה בפיו. ״אני עדיין לא מצליח לחשוב בריכוז על התיאוריה שלך,״ אמר כשסיים, פולט מפיו עננת עשן תוך כדי דיבורו. ״עברתי הרבה היום. יש לי כמויות לא נסבלות של חומר במוח, כמויות שאני חייב להעביר הלאה – בדחיפות עליונה. התחושה שלי היא, שעם כל רגע ורגע שעובר – גדל הסיכון שאשכח פרטים חשובים. כבר עכשיו, אני לא מסוגל לזכור את כל מה שעברתי היום, ואני חושש שהבעיה תגדל עם כל רגע שיעבור״.
אלירן העיף מבט חטוף בשעונו. רגע לאחר מכן הוא העווה את פניו באכזבה, ואלישע – שקלט את ההבעה, עצר את שטף דיבורו. ״קרה משהו?!״ שאל בדאגה.
אלירן הרים את עיניו. ״אני רוצה מאוד לשמוע ממך את הסיכום שלך לאירועים,״ הוא אמר - ועל פניו הייתה הבעה מתנצלת, כאילו חשש לאכזב את אלישע. ״תאמין לי,״ הוא חזר בהדגשה. ״הייתי רוצה מאוד. הבעיה היא - שאנחנו נמצאים, שנינו, בזירת פשע טרייה – שעדיין לא נאספו ממנה ממצאים. בשלב הזה, כל רגע הוא קריטי. אתה יודע טוב ממני, שיש ממצאים שניתן לאסוף רק כשהם טריים. כל רגע שעובר, עלול לסכן אותם, ולגרום לסיבוך נוסף בחקירה של הרצח״.
אלישע פקח את עיניו בהפתעה. ״אתה רוצה לומר לי שחוקרי המז״פ עוד לא לקחו דגימות?!״ הוא שאל בפליאה. ״איך זה הגיוני?! איך הם אפשרו לנו להיות כאן כל הזמן הזה?!״
אלירן הסב את מבטו. ״הייתי צריך לשקר להם״. הוא השיב בקול שפל. ״אמרתי להם שיש לנו הוראה להיות הראשונים שנחשפים לממצאים, וכדי שהם לא ישאלו שאלות מיותרות – הבהרתי להם שיש צו איסור פרסום, עם הגבלה לבעלי סיווג גבוה. הם שאלו, כמובן, מי נתן את ההוראה, ונאלצתי – למרות המורכבות, להשתמש בשמו של אפרים״.
״אוי, לא!״ הגיב אלישע אוטומטית. ״אפרים ישתולל כשהוא ישמע את זה. אתה בטוח שחשבת על זה עד הסוף?!״
אלירן פרש את ידיו בהבעה של חוסר ברירה. ״מה הייתי יכול לעשות, אלישע?!״ הוא שאל, בנימה שהעידה שהוא אינו שלם לגמרי עם ההחלטה. ״הרגשתי שאני חייב לתפוס איתך כמה רגעים, והבנתי שאין עוד מוצא. אפרים הוא הקצין הבכיר היחיד בתחנה שאינו זמין כרגע, והחוקרים של המז״פ לא יעזו להתנגד להוראה שלו – בפרט כאשר הקצין הממונה עליהם, עמיקם, איננו. אם לא ההטעיה הזו, מזמן היו מפריעים לנו בדפיקות בלתי פוסקות, ואולי אפילו – היו מפסיקים את השיחה בינינו בכוח, באמצעים אחרים. אני מבין שההשלכות יהיו חמורות, אבל מנקודת המבט שלי – שווה היה להסתכן ולשמור איזה שהוא בדל של תקווה לעתיד. אתה מבין אותי?!״
אלישע לא השיב לשאלה. במקום זאת, הוא שאף שאיפה אחרונה מהסיגריה, ולאחר מכן – הסתובב והניח את הבדל הבוער על אדן החלון.
כששב והסתובב לעבר אלירן, הייתה על פניו הבעה של חמלה מסוימת. ״מה שסיפרת לי עכשיו, משנה את כל התמונה,״ הוא אמר בנימה עניינית שלא הסגירה את המשמעות הדרמטית של דבריו. ״אני בטוח שאפרים לא יעבור על זה בשתיקה. הוא יעשה מסביב לזה טררם רציני, אבל אם זה היה רק הוא – הייתי מצליח להסתדר אתו. הבעיה הגדולה היא, שהחוקרים של מז״פ הם טיפוסים לא קלים, ואם אני מבין נכון איך הראש שלהם עובד – הם עסוקים כבר עכשיו בניסיון לעקוף אותך, במטרה לקבל את האחריות על הזירה. במובן מסוים, אני חושב שאתה תסכים אתי שהם צודקים. הם מבינים יותר טוב מכולם את העבודה שלהם, והם מבינים שהזמן משחק כאן תפקיד קריטי. לפי הערכה שלי, מתישהו בקרוב ממש – הם יצליחו לשכנע את אחד הקצינים הבכירים, אולי אפילו את הממ״ז, לתת להם אישור להיכנס – למרות ההטעיה שעשית להם. זה יהיה אסון, כי הדרג הפיקודי יבין מהר מאוד שאנחנו פה בלי שום אישור, וזה עלול להיגמר מאוד לא טוב. השמדת חומרי חקירה, היא עבירה פלילית, והעובדה שאנחנו שוטרים – תהיה דווקא לרעתנו במקרה הזה, ולא להפך...״
אם רצה אלישע להדאיג את אלירן, הרי שהוא הצליח בכך למעלה מן המשוער. ״אל תגזים,״ הוא מיהר לומר מיד, ההבעה על פניו מעידה על כך שהוא לחוץ. ״הסיכוי שהממצאים באמת ניזוקו – הוא קטן מאוד. האנשים בחוץ הם אנשים שלנו, חברים מהתחנה. רוב הסיכויים שזה ייגמר בלי נזק אמיתי, כך שהסיכון במקרה הגרוע ביותר - הוא נזיפה והערה בתיק האישי. אתה יודע יותר טוב ממני, שתשעים אחוז מהשוטרים כאן – יתייחסו לזה כתרגיל מעצבן על חשבונם, ולא יותר. כמה מהם יחשבו במונחים של עבירה פלילית?! וכמה יהיו אמיצים מספיק כדי לפתוח תלונה על חבר?!״
אלישע נענע את ראשו בחוסר הסכמה. ״אם יש מה שלמדתי מהיום הזה,״ הוא אמר בנימה קודרת, ״זה שאי אפשר לסמוך על סטטיסטיקות ועל הסתברות. בכל הנוגע לחקירה הזו, הנחת העבודה שלי היא - שכל מה שיכול להשתבש, עתיד להשתבש. התיאוריות שלי, שהיו הרבה יותר יציבות מהתחזית שלך – התנפצו פעם אחר פעם, כך שאי אפשר להתעלם מהחשש הממשי שמרחף פה״.
אלירן נאנח. ״יש לך הצעה שיכולה לפתור את זה, או שאתה סתם נהנה לראות אותי סובל?!״ הוא שאל, ולמרות שנימת קולו הייתה צינית – החשש ניכר היטב בעיניו.
בעיניו של אלישע עלה מבט מהורהר. ״יש לי הצעה,״ הוא הגיב לאחר מחשבה קצרה, פניו מביעות כובד ראש. ״זו אמנם לא ההצעה האידיאלית, אבל לצערי אין לי ברירה. אני באמת רוצה להיות אופטימי, אבל אני לא יכול להסתמך על הרצון הטוב של החוקרים האחרים. לא במקרה הזה״.
הוא הרים את ראשו, מישיר מבט אל תוך עיניו של אלירן. ״אני מתכוון לקבל עליי את האחריות המלאה,״ אמר, נימת קולו ההחלטית לא מבטאת בשום דרך את התחושה הפנימית שלו. ״התפקיד שלי בחקירה הסתיים בכל אופן,״ הוא המשיך, מבהיר בכך את הסיבה האמיתית שגרמה לו לקבל את ההחלטה הקשה. ״אני עומד ממילא בפני הדחה זמנית או קבועה, כך שיש לי מעט מאוד מה להפסיד. גם אם תיפתח נגדי חקירה פלילית – אני מאמין שאצא מזה עם עסקה טובה של פרישה מהמשטרה״.
מדהים היה לראות, כיצד מבטא אלישע – האיש שכל חייו הבוגרים נעו סביב העבודה במשטרה, האיש שהיה מוכן לתת כמעט כל דבר בשביל לשמור על התפקיד ועל המעמד שלו, את המילים ׳פרישה מהמשטרה׳, מילים שרק לפני פחות מיממה – תיארו את הסיוט העמוק ביותר שהוא מסוגל היה לדמיין.
ברגעים אלו, אם היה נקלע לחדר אדם שאינו מכיר את אלישע לעומק, הוא מסוגל היה לחשוב – שהתרחיש שהציג אלישע – אינו אלא תכנית עבודה לגיטימית וסבירה, כזו שאולי אינה רצויה – אבל היא גם לא מאיימת במיוחד. קולו של אלישע היה שלו, רגוע, הייתה בו אפילו אדישות מסוימת, כאילו השלים עם הגורל שממתין לו.
״אם מישהו ישאל אותך, מדוע שיקרת לחוקרי הזיהוי הפלילי, אני מבקש ממך – או נכון יותר, דורש ממך – שתציג אותי כמי שהטעה אותך. תאמר שהצגתי את הדברים באופן שגרם לך להשתכנע שקיבלתי הוראה כזו מאפרים, ותנסה לעשות את זה במלא האמינות. תהיה נסער, תכנה אותי באיזה כינוי שתעלה בדעתך, ובקיצור – תעשה הכול כדי שיאמינו לך. אתה מוכרח להוריד את כולם מהגב שלך כדי שתוכל לפעול בחופשיות״.
אלירן התחיל לומר משהו בתגובה, אבל אלישע עצר אותו בהינף יד. ״אני לא מצפה לתודות,״ הוא אמר, ״אבל אני גם לא אקבל סירוב. אני לא עושה את זה בשבילך, או בשביל מי שזה לא יהיה. אני עושה את זה, כי רק בעיר הזו יש מאות אלפי תושבים – שאיש מהם אינו מודע לסכנה שאורבת לו. אני חושב שאין מי שיחלוק על כך, שהסימנים כולם מעידים על אירועים שעומדים להתרחש. נמרוד גואטה מתכנן משהו עם לבושי השחורים, והם כל כך מטורללים – עד שאין שום דרך לחזות מראש מה הם מתכוונים לעשות, ומה המניעים שלהם. אני לא יודע מה גופי הביטחון האחרים עושים בנידון, ובכנות – כרגע זה לא מעניין אותי. המציאות היא שבעיר יש עכשיו הרבה מאוד אנשים בסכנה. אנשים, נשים, צעירים, מבוגרים, קשישים, אפילו ילדים ותינוקות. אם אתה חושב שאני מוכן לקחת את הסיכון, ולהסיר אחריות מהגורל של כל האזרחים האלו, רק בגלל ששמעתי חצאי ידיעות על גופים מסתוריים שאולי מואילים בטובם לטפל בזה, אתה טועה בי. אני לא משחרר. לא לפני שיהיה ברור לי, שיש מישהו שבוודאות – עושה הכול כדי לעצור את הכאוס שמתקרב. רציתי להיות האיש הזה, אבל נכשלתי. עכשיו, ברגעים הקריטיים האלו, אני דורש ממך – אלירן, לקבל אחריות. אני דורש ממך להמשיך מאיפה שעצרתי. אין לי כרגע את הזמן להעביר אליך את כל המידע שאספתי, אבל יש לי כאן את הטלפון של ליאוניד, עורך הדין, ומלבד זאת – אני בטוח שאמצא את הדרך להעביר אליך את המידע. יש לי רק בקשה אחת ממך, אלירן. רק הנחיה אחת לגבי ההמשך...״
על פניו של אלירן הייתה הבעה סהרורית. הוא נראה מבולבל לגמרי מההתפתחויות. ״איזו הנחיה?!״ הוא הצליח לשאול, למרות הבלבול.
״אני מבקש שתפנה לאפרים״, השיב אלישע במתינות. ״ברגע שהקשר אתו יחודש. חשוב לי שתספר לו על הלילה הזה, לפרטי פרטים. תראה לו את הממצאים, אני בטוח שהוא יידע מה לעשות״.
אצבעותיו של אלישע פשפשו בכיס מכנסיו, והוא התאמץ להוציא משם את מכשיר הטלפון שקיבל מעורך הדין. ״חוץ מזה,״ הוא המשיך, תוך כדי תנועה תמידית, ״אני מבקש שתעשה הכול כדי שבכל רגע נתון יהיה אתך שותף. איש שאתה יכול לסמוך עליו, איש שיוכל להחליף אותך אם לא תהיה כשיר. אני מבקש את הבקשה הזו, כי אני רואה את הדרך שבה פועלים המטורפים האלו. הם יעשו הכול כדי לבודד אותך. כדי לנתק אותך מהשותפים שלך. אסור לך לתת להם. אתה מוכרח לדאוג לעצמך לשותף או אפילו שותפים שיגבו אותך במקרה שיתעורר בכך צורך״.
אלירן לא הגיב עדיין. הוא נראה כמו מי שזקוק לזמן כדי לעכל את ההתפתחות הדרמטית. אלישע, מצדו, לא התמהמה. הוא הוציא מכיסו את מכשיר הטלפון, מושיט אותו לידי אלירן. ״המכשיר הזה,״ הסביר, ״הוא כרגע – הסיכוי הכי טוב שלנו. עורך הדין שמר בו הרבה מאוד חומר לגבי הארגון של נמרוד והתוכניות שהוא מתכנן. אני מזהיר אותך מראש, שלפחות חלק מהמידע – הוצפן על ידי עורך הדין, כך שיהיה צורך בעבודה מאומצת כדי לפענח אותו. אני נותן לך את הטלפון, מכיוון שאין לי שום יכולת לחזות את המועד של הפגישה הבאה שלנו – כך שהמידע שבמכשיר הוא כרגע הכיוון היעיל ביותר שיש לי לתת לך. הבקשה היחידה שלי ממך היא, שתעשה הכול כדי לפענח את המידע, ותעשה הכול – כדי שהמידע שבטלפון יהיה מגובה, ויהיו חשופים אליו כמה שיותר אנשים. זו הדרך היחידה להבטיח שהסודות של עורך הדין לא ייעלמו לבלי שוב״.
אלירן היסס לכמה רגעים, אולם לבסוף – הבין שהתוכנית של אלישע היא הנבונה ביותר. הוא שלח את ידו בשתיקה, נוטל את המכשיר מאלישע. על פניו הייתה עדיין אותה הבעה הלומה, כאילו חטף מכת אגרוף בפניו.
מבלי משים, שלח אלישע את ידו שוב לכיס מכנסיו, אצבעותיו מיששו את מכשיר הטלפון הקטן והפרימיטיבי שמסר לו עורך הדין לפני שנפרד ממנו. לרגע אחד התעורר בו רצון להעביר גם את המכשיר הזה לאלירן, להסיר מעצמו כל אחריות וכל קשר לאירועים המתישים של היממה האחרונה, אולם מיד אחר כך – התגבר אצלו רגש אחר, חזק עשרת מונים. רגש שהזהיר אותו מפני נתינת אמון מלא באיש אחד בלבד. לא יהיה נבון להפקיד את כל סודותיו בידי אדם בודד, גם אם מדובר בתקווה האחרונה שלו, וגם אם מדובר באדם נאמן - שהציל את חייו.
כשעל פניו הבעה סתמית, הוא הוציא את כף ידו מכיסו, ומיהר ליטול את מכשיר הטלפון האישי שלו – שהיה מונח עדיין על השולחן. ״אם כך,״ סיכם. ״אני חושב שהגיע הזמן לסגור את זה״.
לראשונה מאז הודיע אלישע על התוכנית שלו, חזרה יכולת הדיבור של אלירן. ״מה עכשיו?!״ הוא אמר בקול צרוד.
״אני מתכוון להתקשר למפקד המחוז,״ פירט אלישע את תוכניותיו. ״אני אשמע מה שיש לו לומר, אעשה את עצמי כאילו לא צפיתי את זה מראש, וכשהכול יסתיים – אנחנו נצא מכאן, שנינו. אני אמשוך אליי את כל האש, ואתה – תנסה להתחמק, להיעלם. משם – זה באחריותך. אני מן הסתם אצטרך לשחזר את מה שעבר עליי, כך שצפויים לי דיונים של שעות עם אופציה להארכה. בזמן הזה – אתה תסתובב, ותביא לכאן את המטורפים ההם. האנשים שרצחו את עמיקם ואת אמיר, האנשים שכנראה גרמו למותו של עורך הדין. שכורי הכוח הללו צריכים לבלות את החיים שלהם במאסר, אבל בינתיים – אני מוכן להסתפק בכך שתצליח לעצור חלק מהם. אפרים ינהל את התשאול, אני בטוח שתסתדרו מצוין ביחד״.
למרות שהתוכנית הייתה רחוקה מלהיות מפורטת – נראה שהיה בה כדי להרגיע, ולו במעט, את אלירן. הוא עדיין נראה כמו מי שחושש מפני הבאות, אולם הוא מסוגל היה – לכל הפחות, לתקשר באופן תקין עם אלישע. ״אני איתך, אלישע,״ הוא אמר תוך כדי שהוא מתיישב על הכיסא ומשלב את ידיו. ״זאת בטח תהיה שיחה קשה, אבל אני כאן ואני בצד שלך״.
אלישע הנהן הנהון חטוף של תודה. בתוכו השתוללה סערת רגשות, לרגע חש שהוא עושה את המעשה הנכון – וברגע שאחריו, צלצלו כל פעמוני האזהרה שבמוחו וקראו לו לסגת מיד. דומה שמעולם לא חש אלישע כל כך הרבה רגשות בו זמנית, והעובדה הזו – מנעה ממנו לחשוב על הדברים ולקבל החלטות בצורה מושכלת. כעת, ברגעים המוזרים האלו, הוא פעל כרובוט, על פי התוכנית הסדורה שהכין קודם לכן, זו שאת תמציתה – הוא פירט בפני אלירן.
לאלישע לא היה שום קושי למצוא את מספר הטלפון של מפקד המחוז. ברגע בו פתח את המכשיר, התלקחה על הצג הודעה: ״שש עשרה שיחות שלא נענו״. בראש הרשימה הופיעו השיחות האחרונות, וכולן – ללא יוצאת מן הכלל, הגיעו ממקור אחד – ׳ניסים, מפקד המחוז׳.
כשעל פניו הבעה החלטית ונחושה, החליק אלישע על הצג. התצוגה התחלפה, כעת הופיע שם שמו של מפקד המחוז, יחד עם התיאור: ׳מחייג׳.
לא חלפו יותר משלושה רגעים, עד שהשיחה נענתה. ״פקד אלישע בוסקוביץ׳?!״ שאלה מישהי אלמונית, כנראה מזכירתו של מפקד המחוז, מצדו השני של הקו, ואלישע מיהר להשיב בחיוב. ברגע שאישר אלישע את זהותו, חדרה אל קולה נימה של הקלה. ״אני מעבירה אותך מיד למפקד המחוז,״ עדכנה. ״הוא פינה את כל עיסוקיו, והוא ממתין לשיחה ממך. אל תנתק בשום אופן״.
קולה של המזכירה נדם, ומהמכשיר בקעה כעת מנגינה עליזה. אלישע ניצל את ההזדמנות כדי להביט סביבו, ומשקלט את אלירן מתאמץ לקרב את אזניו כדי לשמוע משהו – הוא מיהר להעביר את המכשיר למצב ׳רמקול׳. המנגינה פרצה כעת בווליום גבוה בהרבה, אולם שני רגעים אחר כך – היא נדמה.
״השמועות נכונות?!״ הצטווח מעבר לקו קולו של ניסים, מפקד מחוז נגב. ״האם באמת הסכים הוד רוממותו לקום מכס המלכות ולענות לטלפון של נתין פשוט כמוני, או שחושיי מתעתעים בי?!״
לאלישע לא היה מה להפסיד. ״אני מתנצל,״ הוא אמר באדישות מופגנת, רק כדי לצאת ידי חובה. ״הטלפון לא היה עליי. מיד כשראיתי – התקשרתי״.
״פקד בוסקוביץ׳!״ קרא מפקד המחוז בנימה מתרה, וממילותיו נעדרה כעת הפיוטיות. ״נראה לי שאתה מתבלבל בטעות ביני לבין המורה שלך מהיסודי. בפעם הבאה שאני צריך אותך, אתה עונה לי – גם אם זה אומר שמהיום אתה מתקלח ואוכל עם הטלפון. סוכם?!״
מכיוון שאלישע הכיר היטב את הסגנון של מפקד המחוז, הוא הבין שאין טעם להתווכח. האיש אינו מתכוון ברצינות לדרישות שהוא מוציא מפיו, וכל ויכוח אתו – הוא התגרות מיותרת. ״סוכם״. הוא השיב בקול שפל.
״יפה״. הגיב מפקד המחוז בנימה מרוצה. ״עכשיו נתקדם ישר לעניין – כי זה לא סובל דיחוי. תקשיב טוב, כי אני מקריא לך ממסמך שקיבלתי בפקס מלשכת המפכ״ל״.
אם עד לרגע זה עוד קיננה בליבו של אלישע תקווה רחוקה - שמא יש טעות מסוימת בתחזית הפסימית שלו, ויש סיבה אחרת לניסיונות התכופים של מפקד המחוז ליצור עמו קשר, סיבה שאינה קשורה בהכרח לחקירה שניהל ולהתעלמות שלו מהנחיות הדרגים הגבוהים – הרי שעתה, לשמע המילים האחרונות, כבה בליבו גם ניצוץ התקווה האחרון הזה.
יש רק משמעות אחת לעובדה שהמסמך יצא מלשכת המפכ״ל. המשמעות היא, שהדרגים הגבוהים הכריזו עליו מלחמה. נראה שהפרקליטות והגופים האחראיים – הפנימו את הטעות שעשו בפעם הקודמת בה ניסו להזיז את אלישע מהדרך, אז שלחו את אפרים להיות אחראי על ביצוע ההחלטה שלהם. בפעם הזו, הם פועלים באופן הרבה יותר אפקטיבי. הם לא מסתפקים בהנחיה כללית, או בעדכון של המפקדים הישירים של אלישע. הם פועלים באמצעות המפקד העליון של המשטרה, בפקודה ישירה למפקד המחוזי, שגם הוא בתורו – קיבל הנחיה להעביר את הפקודה לאלישע בעצמו. כך הם מוודאים שהמסר עבר בוודאות. יעיל מאוד, ישיר מאוד, בלי שום אופציה לכישלון.
בבת אחת, הציפה את אלישע תחושה מרה של כאב ואכזבה, ולראשונה הוא חש את המשמעות האמיתית של הרגעים האלו – שללא ספק, היו הקשים ביותר בקריירה שלו. לא היה דבר אחד בעולם שהוא רצה בו פחות מהמשך השיחה הזו. ״אתה יכול לדבר, אני מקשיב לכל מילה,״ הוא אמר בקושי, מייחל לרגע בו תסתיים החוויה המשפילה.
״אז אני מקריא״. הכריז מפקד המחוז, והעליצות הקבועה שבקולו – הייתה מנוגדת ניגוד מוחלט לתשישות המדוכדכת של אלישע. הוא השתהה למשך שני רגעים, ואז החל לקרוא במנגינה מתנגנת.
״מאת: המטה הכללי״. הוא קרא מילה במילה. ״המען: לשכת מפקד מחוז נגב. עותקים: השר לביטחון פנים, היועץ המשפטי למשטרת ישראל...״ הוא עצר בפתאומיות, כאילו הבין שמדובר במידע חסר חשיבות בעבור אלישע. ״בקיצור״. סיכם בנימה מתרעמת. ״יש עוד הרבה מכותבים, אם זה חשוב לך – תקרא לבד״.
מפקד המחוז השתהה למשך עוד כמה רגעים, כאילו רצה לוודא שהוא אינו מצטט שוב מלל בלתי חשוב או בלתי רלוונטי. ״אוקי,״ הוא המשיך לבסוף, ״הנה זה״:
״בסופה של ישיבת מטה שהתנהלה במטה הכללי, בנוכחות המפכ״ל, היועץ המשפטי לממשלה, גורמי ביטחון, אישי מודיעין וחברי אגף כוח אדם, הוחלט על שינוי מידי במצבת כוח האדם שביחידות תחת פיקודך. על פי ההחלטה שהתקבלה פה אחד, יש לפעול לבצע את השינויים לאלתר, בלי שום דיחוי, החל מרגע קבלת מכתב זה. יודגש, כי לאור הדחיפות העליונה והצורך הקריטי בקיום הנחיות אלו, עשוי תהליך הביצוע להיות מפוקח בזמן אמת ואף אחר מעשה, בידי הגורמים הרלוונטיים״.
ברקע נשמעה קריאה. מישהו פנה למפקד המחוז בשאלה, והמפקד השיב לו תשובה – שלא הצליחה להיקלט באזניו של אלישע. את ההפוגה הקצרה הזו, ניצל אלירן כדי להביע את דעתו על המילים שציטט מפקד המחוז. ״זה הזוי...״ הוא לחש. ״הם נעלו את זה מכל הכיוונים. הם כנראה ממש מפחדים ממך, אלישע!״
אלישע הנהן הנהון רפוי. דעתו הייתה נתונה למתרחש בצד השני של הקו, והוא לא היה פנוי להגיב תגובה ממשית. עם זאת, כשעברו עוד רגעים ארוכים ומפקד המחוז עדיין לא שב אל הקו – מצא אלישע את עצמו מהרהר בדבריו של אלירן, והוא מוכרח היה להודות – שאלירן הצליח לשים לב לתופעה חריגה מאוד. ככל שאימץ אלישע את מחשבתו, הוא לא הצליח לזכור – מתי ראה לאחרונה מסמך שנוסח באופן נחרץ כל כך, תקיף כל כך. הבחירה של מנסחי המכתב להשתמש בשפה כזו, ואפילו לכלול בהנחיה איום מרומז למקרה שהנמען יתרשל במילוי תפקידו, הייתה תמוהה עשרת מונים – בהתחשב בכך שהנמען של המכתב, אינו שוטר זוטר – שניתן לחשוד בו בעצלות או במסמוס מכוון של ההנחיה, אלא מדובר באחד הקצינים הבכירים ביותר במשטרה. העובדה הזו העידה בעיני אלישע, שהדרגים הגבוהים הסירו את כל הכפפות. הם מוכנים לסלק את אלישע מדרכם, בכל מחיר.
״כן״. קולו של מפקד המחוז חזר ונשמע בבירור. ״איפה היינו...״ הוא המהם במשך כמה רגעים, עד שמצא את הנקודה בה הופסקה הקריאה. ״על פי ההחלטה שהתקבלה פה אחד,״ ציטט מפקד המחוז. ״ייגרע פקד אלישע בוסקוביץ׳ ממצבת הכוחות שתחת פיקודך, ותפקידו כקצין תשאול יופסק לאלתר...״
למרות שההחלטה הייתה צפויה, ולמרות שאלישע הכין את עצמו היטב לקראתה, ברגע האמת – כאשר נאמרו המילים בבירור, הוא חש כאילו ליבו צונח ומפרפר. מבטו נע לעבר אלירן, שסימן לו בידו – בתגובה לדברים, תנועה של אגרוף מונף - כאילו רצה לחזק את ידו ולהבהיר לו שהוא תומך בו.
הדבר היחיד שאלישע רצה – היה לנתק את השיחה, להיות לבד עם עצמו, לעכל את הבשורה הקשה. מבחינתו, כל רגע שהשיחה נמשכה – היה עינוי של ממש, אבל משום מה – התעקש מפקד המחוז שלא לנתק אותה. רק באיחור של כמה רגעים, הבין אלישע שהוא ממתין לתגובה, והאופן בו כפה עליו מפקד המחוז להגיב ברגעים כל כך כואבים – גרם לו לחוש תחושה של כעס נורא כלפי האיש שבצד השני של הקו, כלפי הממונים עליו, וכלפי כל מי שנטל חלק במה שאלישע ראה כהחלטה מושחתת ונגועה.
״טוב״. אמר אלישע לבסוף בקול רפה, כשהבין שזו הדרך היחידה בה תסתיים השיחה מתישהו. ״סיימנו, או שיש עוד משהו?!״
״סיימנו?!״ חזר מפקד המחוז בפליאה. ״ממש לא! עכשיו מגיע החלק הטוב״. נשמע רחש של רשרוש דפים, ולפני שאלישע הספיק לשאול משהו – התייצב קולו של מפקד המחוז. ״ לאחר השלמת הליך העזיבה,״ הוא ציטט בהטעמה, ״יועבר פקד בוסקוביץ׳ ללא דיחוי למטה הכללי, וישרת תחת פיקוד האגף לחקירות מיוחדות. בהתאם להמלצות אנשי המקצוע, מתבקש פקד בוסקוביץ׳ לפקד על צוות חקירה מיוחד, שפרטיו יימסרו בהמשך״.
עיניו של אלישע נפקחו בתדהמה. הוא שלח מיד מבט מהיר לעברו של אלירן - המאזין הנוסף לשיחה, משום שלרגע שאל את עצמו אם אכן שמע היטב את הדברים. התגובה של אלירן – הייתה מופתעת לא פחות ממנו. הוא הביע אותה בתנועות ידיים ובהעווית פנים, כאילו רצה לאותת – שגם בעיניו מדובר בתפנית בלתי צפויה בעליל.
״סליחה״. אזר אלישע את האומץ להפנות את השאלה למפקד המחוז. ״יכול להיות שלא שמעתי טוב?! אני ממש אשמח אם תחזור שוב על המשפט האחרון״.
מהעבר השני של הקו, צחק מפקד המחוז. ״שמעת מצוין, פקד בוסקוביץ׳. תאמין לי, אין שום סיבה לחזור על הדברים שנית...״
Reactions: רחל רבין, מחוברת לעצמי, ללי99 ועוד 16 משתמשים19 //