ראש לשועלים
מהמשתמשים המובילים!
אופטימיות.
המילה הזו היכתה בראשי כמו ברק ביום שרב, שעה שהבטתי בתמונת הנשיא טראמפ מנופף 'לתומכיו' בדרכו לבית החולים, או בחזרתו, או גם וגם.
זה מה שמוכר האיש האגדי למעל מאה מיליון תומכיו בארצו, וריבי הרבבות על פני תבל. אופטימיות פשוטה, כנה, נאיבית ומזוקקת. אבל גם נצחית.
תמורת אותו דכדוך מובנה, חששנות פרנואידית וזהירות כרונית שמלווים את השמאל באשר ילך, מציע הימין, והוא בראשו, שמחה וחלום.
השמאל מרבה לדבר על חזון ותקווה, אבל הסחורה שהוא מוכר בפנים, בחנות, אחרי השלטים והקמפיין, מלאה תחושת אסון מתקרב ותחזיות קודרות. 'צונאמי מדיני' 'מוכרחים להיכנע' 'סוף המדינה היהודית' 'הכל מתפרק' 'קץ הדמוקרטיה' 'המדינה לא מתפקדת' 'שואה שניה' 'אי אפשר לעמוד מנגד' 'עצרו את המשלוחים' (למשחטות הבקר).
הימין מואשם רבות בבכיינות, ובהפחדה. אבל זו רק התפאורה והטקטיקה. ההצגה האמיתית והסודית היא הגאווה הלאומית, האמונה בנצחון בכל מצב, בשיטת 'קול הרעם מקהיר'. 'פה ושם יש דברים שצריך לתקן. וודאי. כלומר, מן הסתם. אני מניח. אבל מה הם לעומת הדברים המדהימים שאנחנו עושים ונעשה. כביר. פשוט כביר' (ביבי קלאסי).
זקני העדה יכולים מן הסתם לזכור את אותו יום סגריר, פריימריז רפובליקנים באיווה, 2016. טד קרוז ניצח את טראמפ, אבל זה לא נשאר חייב: 'אני גאה להיות במקום השני', בערך כך הוא התנסח, והותיר את יריביו ותומכיו פעורי פה והרחק מאחוריו. הוא המנצח הגדול, במקום השני והראשון.
אין כאן גישה פוליטית. זו גישה לחיים. האם לקבור את הראש במצבת המציאות, להתחפר בקשיים ובביקורת, או להביט על העולם ולומר כל בוקר 'איזה עולם מדהים'.
בסוף, טוענים מצדדי השיטה, הוא באמת יהיה מדהים. 'תחשוב טוב יהיה טוב'.
האם טראמפ המציא את השיטה? לא. הוא רק שכלל אותה. למעשה, יכול להיות שזה המאפיין הכי מובהק, והמכנה המשותף הכי רחב שניתן למצוא בין הימין שבכל מקום.
הביטו על המוכר בבאסטה, במחנה יהודה או בכל מקום. עול המיסים על צווארו, העבודה מיוזעת ולא מתגמלת כהלכה, והחיים במדינה המרופטת הזו לא קלים בכלל. צאו לדבר אתו במבט מלמעלה, על סיגריה וקפה שחור: 'איזה ביבי גדול (מראה עם הידיים). איזה צבא גדול. ככה (מצמיד שתי אצבעות) אנחנו מוחצים את הערבים. ישראל חזקה יותר מכולם. מה זה כלכלה, בולדוזר. מי יכול עליו. תראה איזה גדול הבנאדם'. ואתה? והילדים הלא מסודרים? והאשה שדורשת המון ומקבלת הרבה? והאוברדרפט?
עזבו. למה להיתפס לקטנות ולהשבית שמחות. העיקר שהמדינה גדולה, משגשגת וחזקה.
לכו לתל אביב, מעבר לכביש (1). שיחה מקבילה. האיש בהיי טק, או רופא. מרוויח בעשרות, שלושה ילדים, פנטהאוז קומה 22, שתי חניות ושלושה רכבים. וכל זה איננו שווה לו, כי השחיתות והקרע בעם והאפרטהייד וההדתה לא נותנים לו מנוח. הלו, בחייך, חיה את שארית חייך, ותיהנה ממנה כמה שיותר.
זה לא עובד. חוש הביקורת, הצדק והקיטור, והמשקפיים השחורות - חזקים יותר מהכל.
לחץ הדם של קשישים בדיור מוגן, שעולמם האופטימלי צריך היה לנוע בין הכדורים לארוחת הבוקר ומרפסת השמש, גואה עם כל פסקה בשולי העיתון אותו הם מחזיקים ביד רועדת ומקומטת. משקפיים שחורות כבר אמרנו, אבל במקרה הזה גם נוזלות ופוזלות. 'מי גנב לנו את המדינה', ישאלו זה לזה בצרידות שלא משקפת נכונה את הסופה הפנימית, לוגמים עוד מהתה המתקרר.
הקורונה, כמו בכל דבר, לקחה את ההבדלים לקצה. טראמפ, דבק לעמדה הנצחית 'לא יהיה כלום כי לא היה כלום כי הכל נהדר והשמים יפים', סרב לקבל תכתיב מאי מי, לפיו שנה שחורה מתעתדת לפקוד את האומה – עליה הוא מופקד. לא במשמרת שלו. הרי העולם כולו הוא תבנית נקודת המבט שלנו, ומנקודת המבט שלו – הכל דבש. סבבה בישראלית.
אינני יודע עד כמה המודל הזה ישים, או מתאים לכל אחד. מה שבטוח שהנשיא האמריקאי חי אותו שעה שעה. ואם שאלתם לדעתי, זו גם הדרך שלו לגשת ללבבות ההמונים. אלה, קצה נפשם בתקשורת ובהשחרת המציאות שלה. בהקדרת שמי יומם של צופים עמלים באוסף עוולות ולכלוכים מהעולם כולו. די כבר. העיקר שאמריקה נהדרת. ואם אנשים רעבים בבנגלדש, נהרגים בסודן, או מחפשים עבודה במקסיקו, ואפילו בארצות הברית עצמה. אז מה. לא צריך להתמקד תמיד בחצי הכוס הריקה.
חמוצים, נמאסתם.
מפני קדושת המועד
המילה הזו היכתה בראשי כמו ברק ביום שרב, שעה שהבטתי בתמונת הנשיא טראמפ מנופף 'לתומכיו' בדרכו לבית החולים, או בחזרתו, או גם וגם.
זה מה שמוכר האיש האגדי למעל מאה מיליון תומכיו בארצו, וריבי הרבבות על פני תבל. אופטימיות פשוטה, כנה, נאיבית ומזוקקת. אבל גם נצחית.
תמורת אותו דכדוך מובנה, חששנות פרנואידית וזהירות כרונית שמלווים את השמאל באשר ילך, מציע הימין, והוא בראשו, שמחה וחלום.
השמאל מרבה לדבר על חזון ותקווה, אבל הסחורה שהוא מוכר בפנים, בחנות, אחרי השלטים והקמפיין, מלאה תחושת אסון מתקרב ותחזיות קודרות. 'צונאמי מדיני' 'מוכרחים להיכנע' 'סוף המדינה היהודית' 'הכל מתפרק' 'קץ הדמוקרטיה' 'המדינה לא מתפקדת' 'שואה שניה' 'אי אפשר לעמוד מנגד' 'עצרו את המשלוחים' (למשחטות הבקר).
הימין מואשם רבות בבכיינות, ובהפחדה. אבל זו רק התפאורה והטקטיקה. ההצגה האמיתית והסודית היא הגאווה הלאומית, האמונה בנצחון בכל מצב, בשיטת 'קול הרעם מקהיר'. 'פה ושם יש דברים שצריך לתקן. וודאי. כלומר, מן הסתם. אני מניח. אבל מה הם לעומת הדברים המדהימים שאנחנו עושים ונעשה. כביר. פשוט כביר' (ביבי קלאסי).
זקני העדה יכולים מן הסתם לזכור את אותו יום סגריר, פריימריז רפובליקנים באיווה, 2016. טד קרוז ניצח את טראמפ, אבל זה לא נשאר חייב: 'אני גאה להיות במקום השני', בערך כך הוא התנסח, והותיר את יריביו ותומכיו פעורי פה והרחק מאחוריו. הוא המנצח הגדול, במקום השני והראשון.
אין כאן גישה פוליטית. זו גישה לחיים. האם לקבור את הראש במצבת המציאות, להתחפר בקשיים ובביקורת, או להביט על העולם ולומר כל בוקר 'איזה עולם מדהים'.
בסוף, טוענים מצדדי השיטה, הוא באמת יהיה מדהים. 'תחשוב טוב יהיה טוב'.
האם טראמפ המציא את השיטה? לא. הוא רק שכלל אותה. למעשה, יכול להיות שזה המאפיין הכי מובהק, והמכנה המשותף הכי רחב שניתן למצוא בין הימין שבכל מקום.
הביטו על המוכר בבאסטה, במחנה יהודה או בכל מקום. עול המיסים על צווארו, העבודה מיוזעת ולא מתגמלת כהלכה, והחיים במדינה המרופטת הזו לא קלים בכלל. צאו לדבר אתו במבט מלמעלה, על סיגריה וקפה שחור: 'איזה ביבי גדול (מראה עם הידיים). איזה צבא גדול. ככה (מצמיד שתי אצבעות) אנחנו מוחצים את הערבים. ישראל חזקה יותר מכולם. מה זה כלכלה, בולדוזר. מי יכול עליו. תראה איזה גדול הבנאדם'. ואתה? והילדים הלא מסודרים? והאשה שדורשת המון ומקבלת הרבה? והאוברדרפט?
עזבו. למה להיתפס לקטנות ולהשבית שמחות. העיקר שהמדינה גדולה, משגשגת וחזקה.
לכו לתל אביב, מעבר לכביש (1). שיחה מקבילה. האיש בהיי טק, או רופא. מרוויח בעשרות, שלושה ילדים, פנטהאוז קומה 22, שתי חניות ושלושה רכבים. וכל זה איננו שווה לו, כי השחיתות והקרע בעם והאפרטהייד וההדתה לא נותנים לו מנוח. הלו, בחייך, חיה את שארית חייך, ותיהנה ממנה כמה שיותר.
זה לא עובד. חוש הביקורת, הצדק והקיטור, והמשקפיים השחורות - חזקים יותר מהכל.
לחץ הדם של קשישים בדיור מוגן, שעולמם האופטימלי צריך היה לנוע בין הכדורים לארוחת הבוקר ומרפסת השמש, גואה עם כל פסקה בשולי העיתון אותו הם מחזיקים ביד רועדת ומקומטת. משקפיים שחורות כבר אמרנו, אבל במקרה הזה גם נוזלות ופוזלות. 'מי גנב לנו את המדינה', ישאלו זה לזה בצרידות שלא משקפת נכונה את הסופה הפנימית, לוגמים עוד מהתה המתקרר.
הקורונה, כמו בכל דבר, לקחה את ההבדלים לקצה. טראמפ, דבק לעמדה הנצחית 'לא יהיה כלום כי לא היה כלום כי הכל נהדר והשמים יפים', סרב לקבל תכתיב מאי מי, לפיו שנה שחורה מתעתדת לפקוד את האומה – עליה הוא מופקד. לא במשמרת שלו. הרי העולם כולו הוא תבנית נקודת המבט שלנו, ומנקודת המבט שלו – הכל דבש. סבבה בישראלית.
אינני יודע עד כמה המודל הזה ישים, או מתאים לכל אחד. מה שבטוח שהנשיא האמריקאי חי אותו שעה שעה. ואם שאלתם לדעתי, זו גם הדרך שלו לגשת ללבבות ההמונים. אלה, קצה נפשם בתקשורת ובהשחרת המציאות שלה. בהקדרת שמי יומם של צופים עמלים באוסף עוולות ולכלוכים מהעולם כולו. די כבר. העיקר שאמריקה נהדרת. ואם אנשים רעבים בבנגלדש, נהרגים בסודן, או מחפשים עבודה במקסיקו, ואפילו בארצות הברית עצמה. אז מה. לא צריך להתמקד תמיד בחצי הכוס הריקה.
חמוצים, נמאסתם.
מפני קדושת המועד
נערך לאחרונה ב: