סיפור בהמשכים מתחם F

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק ה.

"לא נכון", אלי שפשף את עיניו בחוזקה, "מילא קיוויתי שאני חי בתוך חלום, אבל לא בתוך חלום בלהות", הוא מלמל לעצמו.

"אבל אתה ער, והמציאות טופחת לך בפנים", ניר כבר היה ערני, הוא הניח את ידו על כתפו של אלי, שהביט למרכז החדר בהשתוממות.

"איך הם הגיעו לכאן בכלל?", הוא תמה בקול, "מזל גדול שאחד מהם לא דחף בטעות אותי או אותך למטה, בלילה", הוא הביט ברצינות על ניר שחייך בהנאה קלה.

במרכז החדר, שכובים על הרצפה, ישנו שני אנשים, צעיר לבוש בחולצה אפורה עם הדפס הספרות 298 וצמד המילים 'lone key' מוטבעים עליה, ולידו ישן אדם אחר עם זיפי זקן לבנים.

"תסתכל על היד שלו", ניר מחווה לאלי על ידו של הזקן, "אתה רואה את הסימן הזה?", הוא שואל ואלי מהנהן לחיוב, "זה נראה כאילו היה לו כאן צמיד או משהו אחר שלחץ בחוזקה על היד", אלי מהנהן בהסכמה, "מה זה נראה לך?".

"זה יכול להיות צמיד, חבל, אזיקים, אזיקון, כל מני דברים", אלי מעלה השערות, "זה הולך ודוהה", הוא מוסיף, "כנראה הורידו לו את זה לא מזמן", הוא משער.

"או שזה היה צמוד לבשרו ממש בחוזקה", ניר מעלה השערה נגדית.

"אוהו", מיכל פלטה מקצה החדר, "יש כאן מכונת שכפול שלא סיפרתם לי עליה?", היא מעדיפה להתחיל את היום בחיוביות.

"לא", אלי עונה, "אין לי מושג איך הם הגיעו לכאן, כמו שאין לי מושג איך את והילד החרדי הופעתם כאן".

"כמו שאין לך מושג איך אתה עצמך הגעת לכאן", היא מחליטה לענות.

"כן", אלי מהנהן בהסכמה.

"בוקר טוב ניר, על מה אתה חושב עכשיו", מיכל פונה אליו.

"נדמה לי שמצאתי דרך לצאת מכאן, אבל אני צריך להיות בטוח", הוא משתף בשקט.

"חבוב", אלי מסתכל עליו בספק חיוך ספק רצינות, "אם אתה הולך לחמוק מכאן איכשהו בלי לעדכן אותנו, אני זורק אותך למטה", ההד שעלה מהתהום הדהד את המילה 'למטה'-'מטה'-'מטה'.

"בהצלחה", ניר מאחל, "כך או כך זה לא יועיל לך, תחשוב לבד איך בדיוק".

"רגע, ברצינות, ניר", מיכל פונה ומתקרבת בזהירות אל ניר, מדלגת מעל אליהו הישן בשלווה, "אתה לא מתכוון לספר לנו עכשיו?".

"כפי שענית", הוא עונה, "אני לא מתכוון לספר לכם עכשיו".

"ואחר כך?".

"אני לא מתכוון לספר לכם עכשיו", ניר חוזר על דבריו ומיד מפנה את מבטו אל המנורות הדולקות.

'אהה, הבנתי', מיכל חשבה בליבה, 'מצותתים לנו'.

"חבר'ה", אלי מפנה את תשומת ליבם למרכז המרובע, "נראה שה'תיירים' מתחילים להתעורר".

"תיירים?", מיכל לא מבינה.

"לא יודע, זה מה שעלה לי לראש", אלי מושך בכתפיו, "אנחנו פה כבר הרבה זמן, אנחנו סוג של אזרחים ב'ממלכת שומקום', אז הם התיירים החדשים", הוא מסביר.

"או עולים חדשים", ניר מתערב, "יותר הגיוני שהם עלו לכאן, או ליתר דיוק, הועלו לכאן", הוא רומז קלות.

אלי לא קולט את הרמז וממשיך, "איך שתרצה... מי מתנדב לשיר 'הבאנו שלום עליכם'?", השניים מביטים בו במבט מופתע ומזלזל ואחר כך מביטים על שני האנשים המתעוררים.

"בוקר... בעצם, צהריים...", אלי מחפש את הנוסח המתאים, "שלום לכם", הוא מתפשר לבסוף, "נעים להכיר", הוא שולח יד ללחיצה לצעיר המופתע, "אלי", הוא מצביע על עצמו, "ניר", ניר עומד רציני, שום שריר לא נע בפניו, "מיכל", היא מחייכת וסומק עולה בלחייה, "עם מי יש לנו הכבוד?".

"עם מלאך המוות", הצעיר עונה לו רציני, "אתם הולכים להצטער על זה שחטפתם אותי, אין לכם מושג עם מי הסתבכתם", הוא מאיים.

"מה זה?", המבוגר שואל את עצמו, "איפה אני? מי אתם?".

"נעים מאוד, אדון יקר", אלי מתלהב על האדם הנחמד, "אלי, ניר, מיכל, יהיה לנו זמן לפטפט אחר כך", הוא מושיט את ידו ללחיצה, המבוגר לוחץ את היד בחוסר הבנה, אלי מושיט את ידו לצעיר, ומוטח לקרקע שנייה לאחר מכן, כשהוא מרגיש את לחיו פולטת חום. "מה קרה לי?", הוא שואל.

"חטפת כאפה", הצעיר יורה, "ואם אתה לא מוציא אותי מכאן, זו לא תהיה האחרונה".

"טוב, טוב, בואו נעשה כאן סדר", ניר מגלה סמכותיות, ונראה היה שאלי ניצל מכמה מכות נוספות, "חטפו אותנו בדיוק כמו שחטפו אתכם, התעוררנו למציאות הזויה כזו, בדיוק כפי שהרגע התעוררתם אליה, אנחנו גם בני אדם, אנחנו גם מנסים לצאת מכאן, אין לנו שום כוונה לעצבן אתכם, אם מתכוונים לעזור לנו לצאת, מוטב, אם לא, לפחות אל תפריעו".

"ולא לתת מכות מכל דמיון שעולה לך לראש", אלי מוסיף ומסתכל במבט שטני על הצעיר.

"איך קוראים לכם?", הצעיר מסתכל בחשדנות.

"פעם שלישית", אלי שואף אוויר, מתחיל לאבד את חוסר סבלנותו, "אני אלי, זה ניר, וזו מיכל".

"ומי זה?".

"זה אליהו, תעשה לי טובה, אל תתעסק עם הילד, חסר לי שהוא יהיה פה בחרדה".

"זה הבן שלך?".

"אני נראה לך דתי?", אלי שואל כנפגע, "אמרתי לך, פקחתי עיניים, מצאתי את עצמי כאן, ואז, 'פוף', הילד מופיע כאן בדיוק כמוכם, מחכה לאבא שלו שיבוא לקחת אותו".



"בוקר טוב, חמוד", מיכל חותכת לכיוון הילד, "ישנת טוב?", היא שואלת את אליהו שבדיוק התעורר, הוא הנהן לה לחיוב, "מה קרה? אתה מחפש משהו?", היא שואלת לאחר שהילד מסתכל לכל הכיוונים, 'כנראה שכח איפה הוא נמצא', היא מקווה.

"אני צריך ליטול ידיים", הוא פוסק. היא מחייכת במבוכה.

"לא נראה לי שיש כאן דבר כזה", היא עונה בשקט.

"אז מה אני אעשה?", הוא שואל בילדותיות.

"במקרה כזה, תשפשף את הידיים בבגד, כאילו נטלת ידיים", הצעיר עונה.

"מי אתה?", אליהו בוהה בצעיר החילוני מולו.

"קוראים לי 'בן', תסמוך עלי זו ההלכה".

"אתה בטוח?", הילד מסתכל עליו מסופק.

"אני בטוח, זה כתוב ב'שולחן ערוך'".

"טוב, בסדר".

אלי ומיכל מביטים בחשדנות קלה על בן. 'מה הסיפור שלו?', אלי שואל טלפתית, 'אין לי מושג', היא משיבה לו.

"זה אבא שלך, לידך?", אליהו שואל את בן.

"לא", המבוגר עונה בחיוך, "קוראים לי ראובן, אני ובן לא מכירים".

שתיקה רועמת השתררה בחלל החדר. שקט רועם.

"פססט", הלחשוש נשמע ממיכל שסימנה לניר להתקרב לאחת הפינות. "יו אר ספיק אינגליש?".

"יס".

"תשמע, אני חושבת שאני יכולה לסמוך עליך למרות הציניות שלך", היא מקדימה, הוא מחייך בתגובה. "אני לא יודעת מה יהיה עם הילד, אתה מבין אותי?", ניר הנהן בראשו, "מילא אנחנו המבוגרים, אנחנו יכולים לשרוד את הבדידות הזו, אבל הילד הזה, נמצא כאן לבד... אנחנו אפילו לא אנשים מהסביבה הקרובה שלו, ואתה יודע למה אני מתכוונת...", 'לחרדים', ניר חושב, "אני לא יודעת איך נוכל לשמור עליו שפוי, כי איך שזה נראה לי, אנחנו לא נצא מכאן בקרוב", ניר הנהן שנית, "בסוף כולם יצטרכו לעמוד, כי מרוב אנשים שיצטרפו לא יהיה מקום לשבת...", היא תיארה את העתיד הפסימי שדמיינה.

"אני עובד על משהו, תהיי מוכנה בפעם הבאה שהאורות יכבו", הוא מורה לה, "אני לא יודע עד כמה שותפנו השלישי רציני, ולגבי 'החדשים', נחכה ונראה", הוא מסביר את בחירתו, ורומז על סיומה של השיחה.



"... נשאר לי חצי רוגלעך, אין לי מושג איך יגיע לכאן האוכל בפעם הבאה", אלי מסיים מונולוג ארוך עם ידידיו החדשים, "שלא לדבר על שתייה... אתם בטוחים שלא העלו איתכם לכאן שום דבר?!".

"לא בדקנו", ראובן עונה בפשטות. הוא מפשפש בכיסי אפודתו, "הו, הנה", הוא אומר בטון עליז ושולף בקבוק מים קטן של חצי ליטר, "אני יכול להבטיח לך שזה לא היה עליי", הוא לוחש וקורץ בעינו.

"אתה זוכר מה קרה לך לפני שבאת לכאן?", אלי נדרך.

"הו, לא", ראובן מחייך, "פשוט אינני נוהג ללכת עם בקבוק מים בכיסי". אלי מהנהן בהבנה.

"סלח לי מר ראובן", ניר מתקרב לעברם, "אני מציע שנחלוק כמות מים הוגנת ושווה לכל נפש בחדר, יש מאתנו כאלו שלא שתו כבר יותר מיממה".

"בכיף", ראובן עונה, "תעשו עם הבקבוק מה שתרצו".

ההצעה נשמעת הגיונית, וכל אחד לוגם מספר לגימות, תחת עינו הפקוחה של ניר.

"שלא תחשוב על זה אפילו", בן מביט בחומרה על אליהו, "אתה לא חייב ליטול ידיים, אתה כן חייב לשתות", הוא מורה לילד, ואליהו שותה את המים בצייתנות.



"מה הסיפור שלך? אתה דתי? חילוני? אתאיסט?", מיכל מנסה לפתח שיחה כמה דקות אחר כך. רגליה מתנודדות מעל התהום, מולה קיר שחור וריק, לידה יושב בן, משועמם.

"אל תשאלי שאלות, שלא תשמעי שקרים", בן מחייך.

"אתה 'חוזר בשאלה'?", היא מנסה אופציה אחרת.

"טוב", בן לוקח צעד אחורה ומתרומם, "אני יכול לשוחח איתך על כל נושא שבעולם, חוץ ממני. אם לכיוון הזה מתנהלת השיחה, אני מתנצל מראש, לא לשם כך התיישבתי לשוחח".

"בסדר", היא אומרת, בולעת את רוקה, "נשוחח על משהו אחר מאוחר יותר".

בן קם והלך לקצה השני, אלי וראובן שוחחו עם אליהו. מיכל עקבה אחריו ממקומה, ואז נשכבה על גבה, הביטה לתקרה, והחלה לנשום בשקט.



בלא התרעה מוקדמת, האורות כבו.
 

ilan p

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עיצוב ואדריכלות פנים
כמה פרקים יש לסיפור הזה ?-- כולם במתח --מחכים
וברור לי מי שום מה שהתעלומה על מדובר כאן תפתר רק בפרק האחרון
עם איזה "יציאה "-- שנראה -- שתהיה לא צפויה -- אפילו קצת משעשעת
 

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
כמה פרקים יש לסיפור הזה ?-- כולם במתח --מחכים
אין לי מושג , (היעד שלי זה לכתוב ספר, אתם, הקוראים, תומכים בי בדרך אל היעד השאפתני הזה, ותודה ע"כ).
וברור לי מי שום מה שהתעלומה על מדובר כאן תפתר רק בפרק האחרון
:unsure:
עם איזה "יציאה "-- שנראה -- שתהיה לא צפויה -- אפילו קצת משעשעת
הנקודות המרכזיות (כולל הסוף (הסיבה)) מוכנות מראש. אם זה לא יהיה צפוי, זה יהיה מושלם...
 

Yes it's me

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הדמיות בתלת מימד
עיצוב ואדריכלות פנים
ואוו מושלם הפרק ממש יפה,
אני גם אוהבת את זה שבכל סוף פרק יש איזה משפט שגורם לך לבדוק כמה פעמים ביום אם יש עוד פרק...
המתיחות הקטנות האלה -ממש יפה
ועדיין קצת צורם לי הקטעים של מיכל שמדברת חופשי עם כולם, אני מבינה שהיא חילוניה וחלק מהעלילה אבל עדין...
 

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
ואוו מושלם הפרק ממש יפה,
אני גם אוהבת את זה שבכל סוף פרק יש איזה משפט שגורם לך לבדוק כמה פעמים ביום אם יש עוד פרק...
המתיחות הקטנות האלה -ממש יפה
ועדיין קצת צורם לי הקטעים של מיכל שמדברת חופשי עם כולם, אני מבינה שהיא חילוניה וחלק מהעלילה אבל עדין...
אשתדל לפתור את זה. (בפרק הבא, דו-שיח בינה לבין... קצת הכרחי לטעמי, אבל גם הוא יהיה רשמי וענייני, ואח"כ הבעיה תיפתר בעז"ה).
תודה על המשוב.
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק מדהים ומותח...
@יוסף יצחק פ. , החלפת את תיצמדי אלי? כי לא מצאתי שכתוב משהו בסגנון...
ובאמת שצריך להיזהר בתיאורים...
לאבא של אליהו לא קוראים אלי, זה פשוט לא מסתדר, כך שאני לא מבין מה בן חשב...
'אהבתי' את הכאפה, בן הזה נראה גבר גבר......
מחכים מאוד להמשך... בפרק הבא נפגוש כבר את החוטפים?
 

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק מדהים ומותח...
תודה.
לאבא של אליהו לא קוראים אלי, זה פשוט לא מסתדר, כך שאני לא מבין מה בן חשב...
אליהו הוא הילד. אבא שלו נמצא אי שם. אלי הוא החטוף השני (מוזכר בפרק הראשון), הוא כרגע מנסה לעודד את הילד לשמור על שפיות.
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה.

אליהו הוא הילד. אבא שלו נמצא אי שם. אלי הוא החטוף השני (מוזכר בפרק הראשון), הוא כרגע מנסה לעודד את הילד לשמור על שפיות.
זה אני יודע....
אבל, שים לב:
"איך קוראים לכם?", הצעיר מסתכל בחשדנות.

"פעם שלישית", אלי שואף אוויר, מתחיל לאבד את חוסר סבלנותו, "אני אלי, זה ניר, וזו מיכל".

"ומי זה?".

"זה אליהו, תעשה לי טובה, אל תתעסק עם הילד, חסר לי שהוא יהיה פה בחרדה".

"זה הבן שלך?".

"אני נראה לך דתי?", אלי שואל כנפגע, "אמרתי לך, פקחתי עיניים, מצאתי את עצמי כאן, ואז, 'פוף', הילד מופיע כאן בדיוק כמוכם, מחכה לאבא שלו שיבוא לקחת אותו".

בן שאל את אלי אם זה הבן שלו, הוא כבר יודע שקוראים לו אלי ולילד אליהו, אז מה הוא שואל בכלל?
 
נערך לאחרונה ב:

תמרוז

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זה אני יודע....
אבל, שים לב:


בן שאל את אלי אם זה הבן שלו, הוא כבר יודע שקוראים לו אלי ולילד אליהו, אז מה הוא שואל בכלל?
יש אליאור, יש אליצפן יש אליעזר וכו'. לכולם מותר לכנות את עצמם "אלי"
 

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עדכונים:

לתשומת לבכם, העלילה המקורית השתנתה ודמותה של מיכל הוחלפה
בדמות גברית אחרת בעלת שם זהה כדי ליצור המשכיות.
כ"כ משפטים ששונו ונמחקו. ייתכן ושגיתי בכמה דברים, ואני מתנצל ומיד פעלתי לשנות אותם. ישר כח למי שעורר והתריע.

פרק נוסף בקרוב.
 

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עדכונים:

לתשומת לבכם, העלילה המקורית השתנתה ודמותה של מיכל הוחלפה
בדמות גברית אחרת בעלת שם זהה כדי ליצור המשכיות.
כ"כ משפטים ששונו ונמחקו. ייתכן ושגיתי בכמה דברים, ואני מתנצל ומיד פעלתי לשנות אותם. ישר כח למי שעורר והתריע.

פרק נוסף בקרוב.
וואו!!! מעריכה את זה מאד!
בטוחה שלא היתה פשוטה ההחלטה ולא פשוט הביצוע.

ותודה, כי היה לי חבל לפספס את הסיפור המדהים והחדשני הזה עם חוסר הנוחות...
 

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק ו.

"מיכאל?", ניר שואל בקול, "כן", הוא עונה, נזכר בשיחה המוקדמת שלהם, "תתקדם בבקשה בעקבות הקול שלי לכיוון המשוער שלי". מיכאל עשה כדבריו, נתקל ברגל של מישהו, התנצל בשקט והמשיך לעבר ניר.

"תזהר", הוא קרא בקול, "מכאן כבר מתחיל התהום", הוא תופס בידיו, מרגיש בקצה רגלו את סיום הקיר. "אין הרבה זמן, תתרכז היטב, תזכור את מה שאני אומר לך עכשיו", הוא אומר במהירות, "לך בזהירות לצד השני, ותנסה לראות אם מופיע משם אדם כלשהו, או שיש איזשהו פתח נסתר". הוא מהנהן בחושך, אך אז נזכר שניר לא יכול לראות אותו אז הוא משיב, "קיבלתי", והוא נעלם במעבה החשכה.

ניר מנסה להביט לכל אורך הקיר, ועל הפינה שמולו, אין סימן כלשהו לאדם שצץ פתאום, גם שום פתח נסתר או סולם הושען על גבי הקיר.

"אוח", היה זה קולו של אלי שעיניו סונוורו מהמנורות שנדלקו לפתע.

"ראית משהו?", ניר פונה למיכאל, "לא", הוא משיב. הם מביטים למרכז החדר, שום דבר חדש לא הופיע שם.

"אלי? אליהו? ראובן? בן? כולם כאן?", ניר עורך מבדק, "כן", הם משיבים לו.

"אני לא מבין", מיכאל משתף אותו, לאחר שהתקרב לעברו מקצה המרובע, "מה הייתה התועלת לכבות את האורות, אם שום דבר לא השתנה?!".

"מה הייתה התועלת מלכתחילה לכלוא אותנו כאן על ריבוע בטון מוקף בתהום מכל צדדיו, בלי לתת איזשהו רמז, איום, הצעה... שום דבר?!", הוא עונה לו בשאלה. הוא מתיישב על הקרקע, מביט בזהירות בתהום תחתיו, ניר מתיישב גם, לפי ניסיונם עד כה, האורות יכבו רק עוד כמה שעות, ואז לא יידלקו יותר עד למחרת.

אבל לא, האורות כבו לפתע.

"מיכאל, בזריזות", ניר זרז אותו, והוא החל לצעוד בזהירות לקצה המרובע.

בעוד עיני שניהם מנסות להתרגל לחשכה, ניר החליט לתגבר את הכוחות. "בן, ראובן", תבדקו אם מישהו מנסה לעלות לכאן, או שיש איזשהו פתח באחת הדפנות", הוא מורה להם. "ומה איתי? שכחת שאני גם קיים כאן?", אלי נזכר לדבר, "לא שכחתי", ניר משיב לו, "אתה תשמור על אליהו", הוא מנסה לסרוק בעיניו בו זמנית, "הוא הכי מתחבר אליך", הוא מנמק.

זמזום ריצוד החשמל במנורות נשמע מעליהם, והתאורה החלשה שטפה את החדר. לא היה זכר לחפץ או אדם כלשהו שצץ במקום.

"מה הקטע שלהם?", ניר מראה סימני עצבנות ורוקע ברגלו על הקרקע, "הם כנראה שמעו והבינו את התוכניות שלכם", ראובן מפתיע ועונה.

"היי, חוטפים נכבדים", קולו של בן נשמע מאחוריהם, הם הסתובבו וראו אותו עומד במרכז החדר, מביט על התקרה ועל הקירות לסירוגין, "אתם מתכוונים לתת לי לגווע ברעב, או לשלוח לפה אוכל ושתייה", החוצפה הצינית שבדבריו מודגשת.

"השתעממת קשות, הא?", אלי מחייך לעברו במבט מנחם, "עוד מעט יגיע גם מלצר להביא לך תפריט", הוא סונט בו.

האורות כבו שוב.

"מיכאל, ראובן, בן, למקומות, קדימה", ניר דוחק בהם. בקושי הם מספיקים להגיע כל אחד לעמדתו, והאורות שבים ונדלקים.

השלושה מתנשפים קלות מהקימה המהירה, מלבד ניר, שעומד נבוך מביט בתהום שתחתיו.

"אלי?", קולו המנומס של אליהו נשמע, "מה זו החבילה הזו?".

הנוכחים מיד הסתובבו לעברו, ארגז קרטון חתום בדבק נייר ניצב שם, ידו של אליהו הייתה מונחת עליה. "אליהו?", ניר פונה אליו, טון דיבורו מעט מאיים, "כמה זמן הקופסה הזו הייתה ברשותך?", הוא מתקרב ועוצר מעליו, "לא יודע", אליהו עונה מעט מפוחד, "פתאום ראיתי אותה".

"עזוב את הילד", מיכאל פונה אליו באנגלית, ניר צועד פסיעה לאחור.

"הו, תראה את זה אלי", בן מחייך חיו ניצחון ומצביע על הארגז. 'בן', היה כתוב עליו בטוש שחור, ציור של 'לב' בטוש אדום צויר ליד. "מסתבר שהאוכל כן היה מיועד אלי". הוא הרים את הארגז במאמץ, "נראה שהביאו לי אספקה גדולה", הוא חייך, "אתה מתכוון ל'כולנו הביאו אספקה'", "חי בסרט", בן ענה לו, "פעם הבאה תזמין אתה את התפריט שלך לעצמך".

"אתה נראה קצת יותר גדול מילד קטן שמתנהג בילדותיות".

"מה לעשות", בן פרש את זרועותיו לצדדים, "זה המצב בשטח".

בן פתח את החפיסה, ומיד סגר את הקרטון בעצבים. אלי פתח באיטיות את האריזה ופרץ בצחוק רועם, "בתאבון, אדם צעיר, תאכל עד הסוף", הוא צעק והחזיק את בטנו מרוב צחוק, "תזכור מה אמרת בשעה שיביאו את האוכל האמיתי", הוא הוסיף, וראובן התכופף וחשף לכולם את תכולת הארגז.

"אבן", ניר סיכם את התכולה במילה בודדה.

"ארוחה גדולה במיוחד, אני מקווה שיהיה לך מספיק מקום בבטן", אלי אמר ומיד פרץ בצחוק רועם, "את השאריות תוכל לזרוק למטה", הוא הצביע לכיוון התהום, "אולי גם יביאו לך קינוח", הוא עצר לרגע, "אבני חצץ קטנות", אלי ניגב את דמעות הצחוק שנקוו בקצה עיניו.

"עלית על משהו", ניר החמיא לאלי.

"על מה?", אלי שאל מופתע, "על אבן?!", צחוקו מתגבר.

"אתה מוכן להפסיק עם הילדותיות הזו?", בן כובש את פניו בקרקע.

"הופה", אלי מתרומם, "המשפט הזה נראה לי מוכר...", הוא מוחא כף, "נראה לי אתה תשמע את הבדיחות האלו עוד הרבה זמן", הוא מצחקק ברשעות.

"אתה נראה קצת יותר גדול מתינוק שצריך בובה וצומי".

"מה לעשות?", אלי מחייך, "זה המצב בשטח".

"למי יש שעון?", ניר מסתובב לעברם.

"מחשב נייח ואינטרנט מהיר יעזור לך?", אלי מביט לעברו, "מה נראה לך? שאני בסניף של 'סטארבקס' עכשיו עם עמדת טעינה? רוקנו לי את הכיסים! אין לי פה קשר עם האנושות!", הוא כבר ממש עומד על רגליו, "והצעיר המגודל הזה", הוא מביט בזלזול על בן, "אני מסופק אם הוא נמנה בכלל עם האנושות, חתיכת אגואיסט".

"היי", בן התעצבן, "דבר יפה, אתה לא רוצה מכות".

"כמוני, כמוך".

"ראובן אתה יכול להניח את האבן לידי?", ניר פונה בנימוס, וראובן שמח להיפטר מהמשקל הכבד שהחזיק.

"מי יכול לספור לי שניות בסדר עולה?".

מיכאל מרים את ידו.

"מעולה, תתכונן לסימן שלי. כשתשמע את ה'בום', תעצור", הוא מורה לו ומסמן לנוכחים לזוז לצד.

"מה בדיוק אתה מתכנן?", אלי שואל ברצינות, ניר מתעלם ממנו ומרים את האבן הכבדה בשתי ידיו, לאחר מכן הוא מביט בזהירות אל התהום החשוכה שתחתיו, העלטה ששררה שם בקושי מאפשרת לו לגלות מה נמצא 2 מטר מתחתיו, מכאן והילך הדמיון ושריקות הרוח שלפעמים נשמעים מעלים השערות שונות.

"בהצלחה", ראובן איחל, אליהו הצטרף אליו. אלי טופח על שכמו של ניר, "אתה נורמלי?", ניר צעק עליו, "כמעט נפלתי יחד עם האבן למטה", אלי ממלמל 'סליחה' חרישית וצועד צעד לאחור.

"שלוש, ארבע, ו-", ניר זרק את האבן.

הבום המיוחל איחר מלהישמע.

ניר מעיף מבט למיכאל שהיה עסוק בספירת השניות, מרוכז. אלי השתדל לא להפריע, בן מלמל כמה מילים חרישית, וראובן מחזיק את ידו של אליהו.

"בטח משהו רך בלם את הנפילה", אלי מתייאש לבסוף, "אתם סתם מחכים חבר'ה, האבן בטח הייתה עשויה מספוג או משהו רך".

ניר מביט עליו במבט חמור סבר. "היא הייתה כבדה", ראובן מציין בשקט.

בווווווווום!

רעש הבום המתגלגל וההד שהחזיר אותו, הגיע היטב לאוזניהם של החבורה, שמיהרה להביט לכיוון הדופן שממנה זרק ניר את האבן.

כשהסתובבו לאחור, המתין להם ארגז נוסף.

"ארוחת ערב", אלי מכריז חגיגית, "אליהו, יש כאן מנה כשרה בשבילך", אלי שולף חמגשית עם מדבקת 'כשר למהדרין, העדה החרדית', ומגיש לילד שהתרצה והסכים לאכול.

"תגידו", ראובן משיח באמצע הסעודה, "כשהאבן פגעה בקרקע, וכולנו שמענו את ה'בום', הבחנתם בנורה ירוקה שנדלקה מעלת הדלת או שדמיינתי?".

"איפה בדיוק ראית את הנורה?", ניר מתעניין. ראובן הצביע על אזור מסוים מעל הדלת, "שם", הוא אמר.

"קשה לדעת", ניר אמר לאחר מחשבה רבה, "יש סיכוי שכן ויש סיכוי שלא", הוא נוגס במלפפון שבידו, "אתה בטוח שהנורה הזו נדלקה כשהאבן פגעה בקרקע?", ראובן מהנהן בראשו לחיוב, "אוקי", אמר ניר וסיים לאכול את המלפפון.

"מיכאל", מיכאל מרים את ראשו, "כמה שניות לקח לאבן להתרסק?".

"בערך עשרים שניות פלוס... אולי עשרים ושבע או שמונה".

"צריך לחשב כמה היא בערך שקלה, ולהמיר את המשקל למשקל של אדם ממוצע", פוסק ניר.

"מה זה יעזור לנו?", אלי שואל.

"אני רוצה לדעת מה בערך העומק של התהום הזו", עונה ניר.

בן נראה טרוד במחשבות. "הכל בסדר, הוד מעלתו?", פונה אליו אלי, בן בתגובה מסמן לו לשתוק. "קילומטר וחצי. זה בערך העומק, בצרוף משקל האבן הבסיסי ועשרים השניות שלקח לה לפגוש את הקרקע ולהתנפץ לרסיסים עליה, אז זו התוצאה".

"זה מוגבל למשקל של מישהו?", ראובן שואל, "לא", עונה בן, "כרגע חישבתי את העומק, בנוגע לנפילה, תסמוך עלי שכל מי שיקפוץ ייפול, אפילו אתה", בן עונה בחיוך ציני.

"זה טוב, או לא?", אליהו שואל.

"זה לא טוב, אפשר למות מזה", ניר עונה בקרירות, מיכאל מביט עליו בחומרה, "הוא צריך לדעת ממה עליו להיזהר", ניר עונה לשאלתו האילמת.

"יש למישהו מלח?", אלי מחליט להתלוצץ, ניר הושיט לו אריזה קטנה בפנים רציניות, "וואללה, לא חשבתי לעצמי שיש... איזו השקעה...".

נראה היה שהחבורה די השלימה עם המצב שהם תקועים אי שם, שלא משתלם להם לקפוץ למטה כי מלאך המוות ושברי האבן מחכים להם, ונותר להם רק להשלים עם המצב ולהיות אופטימיים.

האורות הבהבו כמה פעמים, לפני שכבו סופית, וכולם התארגנו לשינה נוספת על הריבוע השמם.

"תחזיקו ידיים בלילה, יש מצב שאם מישהו יתקרב לתהום, מישהו אחר יתעורר ויעצור אותו, הוא שהוא עצמו ייעצר", יועץ ראובן, שדי הרבה לשתוק מאז שהופיע.

והסיפור יכול היה להסתיים כאן, לולא הגיע הבוקר, או הצהריים... או בקיצור, מתי שהאורות נדלקו שוב.
 

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
טוב, אז כך:
נעלמתי הרבה זמן. מודה. בזמן הזה התחלתי לחשוב יותר ברצינות על הסיפור, כי להתחיל סיפור זה קל, להפוך אותו למעניין, פחות. כך שהקדשתי יותר זמן לפיתוח דמויות וקו עלילה. אחר כך קיבלתי משבר כתיבה (כמה אופייני), ועברתי לפרויקט אחר. אבל עכשיו החלטתי לחזור לפרסם, פרסום הסיפור כאן בפרוג יכול לגרום לי ליותר מוטיבציה ומחויבות (אבל אני לא מבטיח:)).

כמה דברים שרציתי לשתף:

א. אני מוכן לקבל ביקורת, הערה, הארה, תיקון שגיאות. הסיפור מתפרסם כאן בעיקר בשביל המשוב - כדי לייעל ולהפוך את הסיפור לכמה שיותר טוב.
ב. כידוע, לכל סיפור יש כמה גרסאות, ומה שמתפרסם כאן זוהי גרסה ראשונה. כמובן שיכול להיות שדברים ישתנו (ואם ישתנו ב"נ אי"ה, אעדכן). כמובן שהשאיפה היא לשנות גרס לגרסה יותר טובה.
ג. יתכנו פרקים שיחולקו למספר תתי-פרקים. (אז אל תתפלאו אם אני מעלה המשך שאינו תחת הכותרת פרק - - .
ד. זהו, בינתיים. תיהנו.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יְהוָה אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  25  פעמים

לוח מודעות

למעלה