רצה מהר, גשם מטפטף בחוץ, אין לי מטריה, פך, שמרך, משתדלת לא להחליק, הרחוב רטוב וגשום, הרוח מפריעה לי לראות קדימה. צריכה להגיע הבית, לפתוח חזית, להילחם, לא להרים ידיים, ברוריה נתנה לי את הכוח.
בום-ספלאש---------------אני מנסה לעצור—לא מצליחה—הרגל מחליקה, אין לי במה להיתפס. כמה שמיניות מרהיבות באוויר ואני נוחתת בחוזקה על הקרקע, שחור בעיניים.
חבטה לא רכה, מדרכה עקומה, גשם רטוב. אני מוצאת את עצמי עטופה בבוץ, שפתיים משורבבות, דם ובוץ בערבובביה, פנים שוקעות כמו בביצה, טובענית. כאב חד עוטף אותי, מתערבל, הפנים שלי פוגשות במדרכה הקשה, מסביבי אנשים, מתאספים, חושבים שהתעלפתי. אני לא, אבל סביבי מתאספת שלולית דם מאיימת, הפנים שורפות, מישהו מזמין אמבולנס, אני מסמנת שלא צריך – אבל אנשים עסוקים מידי בצקצוקי הצער, לא מבחינים שאני בסדר, רק נראית רע, רק שורפות הפנים, בבערה אדומה, איומה.
אני שומעת כברת את היללה, מנסה להתיישב על שפת המדרכה, מצליחה. האישה שמולי מסובבת את הפנים כשהיא רואה אותי, כנראה אני נראית גרוע, נורא ואיום. פרמדיקים קופצים, גוהרים עלי, "אני בסדר!" אני לוחשת להם, רק החבטה שלי לא הייתה מוצלחת, שלמזלית, "צריך לדעת איך ליפול" הייתה סבתא שלי אומרת.
הם מכניסים אותי לאמבולנס, אני מנסה להתנגד, חלשה מידי, כואב לי. מודדים סיטורציה הלחץ דם תקין, הדופק משתולל – כנראה הבושות עשו את זה. מתחילים לטפל לי בפנים, לעצור את הדם שעדיין ניגר. אני צועקת, בוכה כמו ילדה. "אל תגעו" אני אומרת, הפנים חתוכות, שסועות. "אין ברירה" אומר לי הפרמדיק בעדינות "אם את רוצה שלא ישאר צלקת – אין ברירה וגם..." הוא מסתכל עלי, לראות אם אני כשירה מספיק בשביל לשמוע, מחליט שכן. חבל: "את מאבדת מידי הרבה דם".
נכון. אני מסתכלת סביבי, האמבולנס נראה כבית מטבחיים, דם וגושי עור, כאילו עברתי תאונה, שלומיאלית שכמותי, רק הולכת, רצה – וכבר חייבת ליפול על הצד הלא נכון, תמיד ידעתי שאני מוכשרת הרי.
הכול מתחיל להתערפל מסביבי "היא מתעלפת" אני שומעת פרמדיק אחד צועק, לא מצליחה לשלוט על הראש, הוא נופל לי, אני רואה עדיין, שוב גוהרים עלי, מרימים לי רגליים, מודדים לי דופק.
"היא מאבדת דם" לוחץ אחד הפרמדיקים בקול בהול בביפר שלו, "אנחנו לא מצליחים להשתלט" מסכים איתו השני, קולו מצטרף למתח, "אנחנו כבר מגיעים לבית החולים" אני שומעת קול בטוח אחד בקול הסערה, נהג האמבולנס כנראה.
מנסה להחזיק את עצמי, מרגישה נוזל חם מטפטף, אני רטובה כולי, נכנעת, שוקעת לתוך הערפל, לתוך החושך, נאבדת מהעולם, חשיכה עבה ומגנה תופסת אותי, מלטפת, בשיירים אחרונים אני מנסה לצאת ממנה, שוקעת, טוב לי עכשיו, טוב. רגוע, כמו שלא הרגשתי אי פעם.