- פרק 1 -
יום שלישי
רננה סקרה את הבבואה הנשקפת מהמראה.
הדמות העגלגלה (יותר מידי עגלגלה! צריך לעשות סוף לדבר הזה) שמצחה החל לעלות פצעונים - החזירה לה מבט חתום.
"העלמה גריי", שמעה את קולו של אריאל מחצרץ ממרחק, ואת הד צעדיו המזנקים במדרגות, "הינך מוזמנת בזאת - - אוהו, העלמה שקועה כעת במראות המרתקים הניבטים אליה מהמראה-"
"מרתקים מאד", קולה ביטא את המרירות שחשה. "מה אתה רוצה?"
"אבא קורא לי ולך לחצר למטה. הוא רוצה לדבר איתנו".
"אבא- קורא- לנו- כדי- לדבר- איתנו", חזרה רננה, מחדירה באופן שרק היא יודעת, משמעות אירונית למילים הפשוטות שהגה אריאל.
הוא הנהן.
"תמתין לי רגע", רננה פתחה את הארון, בוחנת את תכולתו בעיניים מצומצמות.
תקף אותה חשק לעטות על גופה את הג'קט האלגנטי ולרדת למטה. אולי ללבוש את החולצה - לארועים בלבד - שקנתה לאחרונה.
- פתאום אתה קורא לנו לחצר ומעונין "לדבר איתנו" - כוונו מחשבותיה לאביה - אחרי חודשים בהם אתה מסתובב בבית כמו רוח רפאים, ולא נראה שיש לך מילים. אפילו לא בשביל עצמך, אז ודאי שלא עבורי, פתאום -
"נו, רננה", אריאל תופף על המשקוף באצבעותיו.
הם ירדו.
אריאל התיישב לצד אבא על הספסל, בעוד רננה מעדיפה לגרור כסא כתר, שניצב בסמוך לשולחן הגן ולהציב אותו מולם.
"רננה, אריאל" אמר אבא. מבחינה פיזית ישב קרוב אליהם, אך די להציץ בפניו כדי להבין שרוחו לא כאן.
היכן היא באמת? חשבה רננה, האם היא עדיין בבית החולים, חנוטה בחלוק מנתחים ירוק, או אולי היא מעל כל זה: נעה ונדה ביקום כולו ולא מוצאת מנוח?
אבא ניער את ראשו וניסה למקד מבט, "אתם מבינים למה קראתי לכם, נכון?"
יום שלישי
רננה סקרה את הבבואה הנשקפת מהמראה.
הדמות העגלגלה (יותר מידי עגלגלה! צריך לעשות סוף לדבר הזה) שמצחה החל לעלות פצעונים - החזירה לה מבט חתום.
"העלמה גריי", שמעה את קולו של אריאל מחצרץ ממרחק, ואת הד צעדיו המזנקים במדרגות, "הינך מוזמנת בזאת - - אוהו, העלמה שקועה כעת במראות המרתקים הניבטים אליה מהמראה-"
"מרתקים מאד", קולה ביטא את המרירות שחשה. "מה אתה רוצה?"
"אבא קורא לי ולך לחצר למטה. הוא רוצה לדבר איתנו".
"אבא- קורא- לנו- כדי- לדבר- איתנו", חזרה רננה, מחדירה באופן שרק היא יודעת, משמעות אירונית למילים הפשוטות שהגה אריאל.
הוא הנהן.
"תמתין לי רגע", רננה פתחה את הארון, בוחנת את תכולתו בעיניים מצומצמות.
תקף אותה חשק לעטות על גופה את הג'קט האלגנטי ולרדת למטה. אולי ללבוש את החולצה - לארועים בלבד - שקנתה לאחרונה.
- פתאום אתה קורא לנו לחצר ומעונין "לדבר איתנו" - כוונו מחשבותיה לאביה - אחרי חודשים בהם אתה מסתובב בבית כמו רוח רפאים, ולא נראה שיש לך מילים. אפילו לא בשביל עצמך, אז ודאי שלא עבורי, פתאום -
"נו, רננה", אריאל תופף על המשקוף באצבעותיו.
הם ירדו.
אריאל התיישב לצד אבא על הספסל, בעוד רננה מעדיפה לגרור כסא כתר, שניצב בסמוך לשולחן הגן ולהציב אותו מולם.
"רננה, אריאל" אמר אבא. מבחינה פיזית ישב קרוב אליהם, אך די להציץ בפניו כדי להבין שרוחו לא כאן.
היכן היא באמת? חשבה רננה, האם היא עדיין בבית החולים, חנוטה בחלוק מנתחים ירוק, או אולי היא מעל כל זה: נעה ונדה ביקום כולו ולא מוצאת מנוח?
אבא ניער את ראשו וניסה למקד מבט, "אתם מבינים למה קראתי לכם, נכון?"
נערך לאחרונה ב: