- פרק 7 -
בסך הכל רציתי לעזור...
כמה פעמים שמע את המשפט הזה?
גם אם היה נעזר באצבעות הרגליים - לא היה יכול למנות את כמות הפעמים שהמשפט התנגנן באוזניו.
נאמר. נלחש. האשים. התגונן. הוטח. נזעק.
אני כל כך טובה, אמר בתוכו קולה של שני, אז מה אם לפעמים אתה לא מרוצה מהתוצאה?
השיר "קטונתי מכל החסדים" שהזדמר בקול מהנייד שלו - קטע את מחשבותיו.
"אבאאא", יללה פצועה, קטועה.
הלב של דניאל עצר את מהלכו. "יונצ'יק, מה קרה?"
"אני רוצה לבוא לגור איתך", בן העשר היה נחוש מבעד לשפופרת.
דניאל נאלם לרגע.
"איפה אתה גר? אני אבקש מרננה שתיקח אותי".
"למה, מתוק? מה קרה?"
"אני רוצה להיות איתך, באותו בית".
"קרה משהו?" ניסה דניאל לגשש.
יהונתן שתק.
"איך היה בשבת?" הוא פתח בחקירה.
"בסדר. הלכנו אני ואריאל לבית הכנסת. עם מאיר ודוד בן שושן".
"ומה היה? ילדים שאלו אותך איפה אבא?"
"לא", אפילו מעבר לקו דניאל יכל לראות את משיכת הכתף הקטנה. "רק שיחקתי בחוץ, בחצר. השתוללנו נורא, ככה אמא אמרה. כי המכנסיים שלי נקרעו קצת, והחולצה התלכלכה מהחול".
"ומה עוד אמא אמרה?" שאל דניאל.
"אתמול אמא אמרה שאני מתנהג כמו ילד קטן בן שלוש".
דניאל המתין.
"כי לקח לי מלא זמן לאכול ארוחת ערב. ועוד מלא זמן להתקלח. והלכתי לישון מאוחר, אז אמא כעסה".
"אבל יונצ'יק, אמא צודקת. אם אתה הולך לישון מאוחר - אתה עייף למחרת. נכון היית עייף היום?"
"נכון".
"אמא דואגת לך".
"נכון", הקול של יהונתן נחלש באוזניו, התמוגג. נעלם.
"נכון", אמר דניאל בקול לעצמו.
יהונתן ניתק את השיחה, והוא אפילו לא הבחין.
שני מתקתקת את הבית, את הילדים, את עצמה.
תמיד.
ובשלושה חודשים האחרונים,
כששכב במיטה בעיניים ריקות - היא הכינה ארוחות ערב, השכיבה לישון, העירה בבוקר ופיזרה למוסדות חינוך,
כשישב מול הצלחת ורק שיחק עם הסכין והמזלג - היא העמידה ארוחות צהרים למשפחת בן שושן, כולל קינוח ועוגות,
כשחזר מתפילת שחרית מאוחרת - היא סחטה את הסמרטוט, הרצפה הבהיקה וריח קלוש של אקנומיקה עדיין נישא באויר.
הוא לא מסוגל אפילו לשמינית מהעשיה שלה.
ולפעמים, לפעמים, לפעמים - הוא אפילו רק מפריע.
בסך הכל רציתי לעזור...
כמה פעמים שמע את המשפט הזה?
גם אם היה נעזר באצבעות הרגליים - לא היה יכול למנות את כמות הפעמים שהמשפט התנגנן באוזניו.
נאמר. נלחש. האשים. התגונן. הוטח. נזעק.
אני כל כך טובה, אמר בתוכו קולה של שני, אז מה אם לפעמים אתה לא מרוצה מהתוצאה?
השיר "קטונתי מכל החסדים" שהזדמר בקול מהנייד שלו - קטע את מחשבותיו.
"אבאאא", יללה פצועה, קטועה.
הלב של דניאל עצר את מהלכו. "יונצ'יק, מה קרה?"
"אני רוצה לבוא לגור איתך", בן העשר היה נחוש מבעד לשפופרת.
דניאל נאלם לרגע.
"איפה אתה גר? אני אבקש מרננה שתיקח אותי".
"למה, מתוק? מה קרה?"
"אני רוצה להיות איתך, באותו בית".
"קרה משהו?" ניסה דניאל לגשש.
יהונתן שתק.
"איך היה בשבת?" הוא פתח בחקירה.
"בסדר. הלכנו אני ואריאל לבית הכנסת. עם מאיר ודוד בן שושן".
"ומה היה? ילדים שאלו אותך איפה אבא?"
"לא", אפילו מעבר לקו דניאל יכל לראות את משיכת הכתף הקטנה. "רק שיחקתי בחוץ, בחצר. השתוללנו נורא, ככה אמא אמרה. כי המכנסיים שלי נקרעו קצת, והחולצה התלכלכה מהחול".
"ומה עוד אמא אמרה?" שאל דניאל.
"אתמול אמא אמרה שאני מתנהג כמו ילד קטן בן שלוש".
דניאל המתין.
"כי לקח לי מלא זמן לאכול ארוחת ערב. ועוד מלא זמן להתקלח. והלכתי לישון מאוחר, אז אמא כעסה".
"אבל יונצ'יק, אמא צודקת. אם אתה הולך לישון מאוחר - אתה עייף למחרת. נכון היית עייף היום?"
"נכון".
"אמא דואגת לך".
"נכון", הקול של יהונתן נחלש באוזניו, התמוגג. נעלם.
"נכון", אמר דניאל בקול לעצמו.
יהונתן ניתק את השיחה, והוא אפילו לא הבחין.
שני מתקתקת את הבית, את הילדים, את עצמה.
תמיד.
ובשלושה חודשים האחרונים,
כששכב במיטה בעיניים ריקות - היא הכינה ארוחות ערב, השכיבה לישון, העירה בבוקר ופיזרה למוסדות חינוך,
כשישב מול הצלחת ורק שיחק עם הסכין והמזלג - היא העמידה ארוחות צהרים למשפחת בן שושן, כולל קינוח ועוגות,
כשחזר מתפילת שחרית מאוחרת - היא סחטה את הסמרטוט, הרצפה הבהיקה וריח קלוש של אקנומיקה עדיין נישא באויר.
הוא לא מסוגל אפילו לשמינית מהעשיה שלה.
ולפעמים, לפעמים, לפעמים - הוא אפילו רק מפריע.
נערך לאחרונה ב: