הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
שורי עוברת כמו בכל ערב מאז התחילה המלחמה הנוראית הזאת, לסגור תריסים וחלונות.
הולכת לאכול בממ"ד ארוחת ערב . כשמסיימת באה להניח את הצלחת בכיור. היא מסתכלת לחלון, מכווצת גבות "מי פתח את התריסים?" שואלת.
"אני" שימי מציין מעם פינת האוכל, לא מעיף מבט, ממשיך לדפדף.
"שימי!"
"מה?" הוא מרים ראש לשנייה מהעיתון.
"למה פתחת?"
"כי חנוק פה"
"אז מה, עדיף לסבול קצת ולהישאר בחיים" היא אומרת תוך כדי שהיא סוגרת שוב את התריסים.
"אהה, כמובן" הוא אומר בחשיבות "יבוא מחבל יראה תריסים מוגפים ויעשה אחורה פנה, ברור"
"שימי!" היא צועקת, לא נושמת "תגיד חס וחלילה!"
"חס וחלילה" הוא משועשע.
"ובטל ומבוטל" היא היסטרית.
"נו באמת שורי, די. התריסים שלך לא עוזרים בכלום, לפני התריסים יש סורגים. והם, בניגוד לתריסים, מברזל. אין שום טעם לסגור תריסים"
היא משלבת ידיים, לא מרוצה "זה לא קשור" עונה שלא ממין העניין.
"ואני רק אזכיר שאנחנו גרים בירושלים בקומה חמישית, אם מחבל יגיע-"
היא קוטעת אותו "שימי! תפסיק לדבר ככה, ה' ישמור, חס וחלילה"
הוא ממשיך "תהיה לו דרך ארוכה עד שהוא יגיע לפה".
"חס ושלום, שה' ישמור על כל עם ישראל" היא ממהרת לומר בשקט. שימי מנענע ראשו בייאוש.
"בנים..." היא ממלמלת בזעף, הולכת לבדוק שהדלת נעולה.
"בנות..." ממלמל גם הוא. שב לדפדף בעיתון.
בום.
אמאלה, אמאלה" היא צורחת.
"שורי, תנשמי הכל בסדר" הוא עובר לעמוד הבא.
"מה בסדר מה? יורים עלי טילים!" היא ממשיכה לצרוח בפאניקה.
"אלף, זה לא 'עלייך' תפסיקי להגזים. בית, זה לא טילים זה הבנים של כץ למעלה, משחקים בכדור" מנסה שימי להרגיע.
"אוף איתך".
אזעקה עולה ויורדת, מפרה את השקט.
שורי רצה לממ"ד. שימי קם, קורא לאבא ולאמא ושאר אחיהם הקטנים.
'בוםםם'.
"זה קרוב!" שורי צורחת יותר, מפגינה יכולות ווקאליות גבוהות ומנעד מרשים.
"זה לא קרוב, שורי" אבא מרגיע "כשזה קרוב זה הרבה יותר חזק"
"טוב" היא מתכרבלת לתוך עצמה, מושכת באפה.
"שורי תפסיקי לפחד כמו ילדה קטנה" אומר שימי בתרעומת. אחרי כן מסתכל סביב, כל אחיו הקטנים בכלל לא מפחדים. אופס.
"שימי תפסיק למצמץ כבר" היא מטיחה בו בכעס.
"מה?!" השתבשה עליה דעתה או מה?. בשביל הקטע הוא מנסה. לא מצליח.
"אותו דבר בעיני" היא מבארת "גם לפחד אני לא יכולה להפסיק, זה לא רצוני"
"הנידון לא דומה לראייה בכלל. פחדנית" הוא מסנן, אבא שולח אליו מבט נוזף.
"פחדן אתה בעצמך" היא מחזירה. מעיפה את שערה אחורה. ומסובבת ראשה.
"אני?!" הוא מרים את הקול. אפילו לא יודע למה הוא מתעצבן. אולי הטון הזה שלה.
היא מסתכלת עליו כשחיוך קטן בזווית פיה "גם לפחד מהפחד זה סוג של פחד".
כל אחד והפחדים שלו.
שורי עוברת כמו בכל ערב מאז התחילה המלחמה הנוראית הזאת, לסגור תריסים וחלונות.
הולכת לאכול בממ"ד ארוחת ערב . כשמסיימת באה להניח את הצלחת בכיור. היא מסתכלת לחלון, מכווצת גבות "מי פתח את התריסים?" שואלת.
"אני" שימי מציין מעם פינת האוכל, לא מעיף מבט, ממשיך לדפדף.
"שימי!"
"מה?" הוא מרים ראש לשנייה מהעיתון.
"למה פתחת?"
"כי חנוק פה"
"אז מה, עדיף לסבול קצת ולהישאר בחיים" היא אומרת תוך כדי שהיא סוגרת שוב את התריסים.
"אהה, כמובן" הוא אומר בחשיבות "יבוא מחבל יראה תריסים מוגפים ויעשה אחורה פנה, ברור"
"שימי!" היא צועקת, לא נושמת "תגיד חס וחלילה!"
"חס וחלילה" הוא משועשע.
"ובטל ומבוטל" היא היסטרית.
"נו באמת שורי, די. התריסים שלך לא עוזרים בכלום, לפני התריסים יש סורגים. והם, בניגוד לתריסים, מברזל. אין שום טעם לסגור תריסים"
היא משלבת ידיים, לא מרוצה "זה לא קשור" עונה שלא ממין העניין.
"ואני רק אזכיר שאנחנו גרים בירושלים בקומה חמישית, אם מחבל יגיע-"
היא קוטעת אותו "שימי! תפסיק לדבר ככה, ה' ישמור, חס וחלילה"
הוא ממשיך "תהיה לו דרך ארוכה עד שהוא יגיע לפה".
"חס ושלום, שה' ישמור על כל עם ישראל" היא ממהרת לומר בשקט. שימי מנענע ראשו בייאוש.
"בנים..." היא ממלמלת בזעף, הולכת לבדוק שהדלת נעולה.
"בנות..." ממלמל גם הוא. שב לדפדף בעיתון.
בום.
אמאלה, אמאלה" היא צורחת.
"שורי, תנשמי הכל בסדר" הוא עובר לעמוד הבא.
"מה בסדר מה? יורים עלי טילים!" היא ממשיכה לצרוח בפאניקה.
"אלף, זה לא 'עלייך' תפסיקי להגזים. בית, זה לא טילים זה הבנים של כץ למעלה, משחקים בכדור" מנסה שימי להרגיע.
"אוף איתך".
אזעקה עולה ויורדת, מפרה את השקט.
שורי רצה לממ"ד. שימי קם, קורא לאבא ולאמא ושאר אחיהם הקטנים.
'בוםםם'.
"זה קרוב!" שורי צורחת יותר, מפגינה יכולות ווקאליות גבוהות ומנעד מרשים.
"זה לא קרוב, שורי" אבא מרגיע "כשזה קרוב זה הרבה יותר חזק"
"טוב" היא מתכרבלת לתוך עצמה, מושכת באפה.
"שורי תפסיקי לפחד כמו ילדה קטנה" אומר שימי בתרעומת. אחרי כן מסתכל סביב, כל אחיו הקטנים בכלל לא מפחדים. אופס.
"שימי תפסיק למצמץ כבר" היא מטיחה בו בכעס.
"מה?!" השתבשה עליה דעתה או מה?. בשביל הקטע הוא מנסה. לא מצליח.
"אותו דבר בעיני" היא מבארת "גם לפחד אני לא יכולה להפסיק, זה לא רצוני"
"הנידון לא דומה לראייה בכלל. פחדנית" הוא מסנן, אבא שולח אליו מבט נוזף.
"פחדן אתה בעצמך" היא מחזירה. מעיפה את שערה אחורה. ומסובבת ראשה.
"אני?!" הוא מרים את הקול. אפילו לא יודע למה הוא מתעצבן. אולי הטון הזה שלה.
היא מסתכלת עליו כשחיוך קטן בזווית פיה "גם לפחד מהפחד זה סוג של פחד".
כל אחד והפחדים שלו.
