• משתמשים יקרים!
    הערב בין השעה 19:00 ל 21:00 יתכן והאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

שיתוף - לביקורת "שלושה שותפים באדם"-סיפור מרגש ומחזק שקרה לאימי היקרה

הודיה בושארי- ציירת

איור דיוקנאות ברמה גבוהה מאד
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
נעים מאד, כייף לשתף לראשונה, בהתרגשות גדולה, סיפור שטרחתי לכתוב לאיזו תחרות.. ומרגישה שיש לו ייעוד להוסיף אור וחיזוק בעולם. תהנו.
שלושה שותפים באדם/הודיה בושארי

***

יש סיפורים מרגשים, יש סיפורים מחזקים, ויש סיפורי השגחה, בסיפור המוגש לפניכם יש את מכלול הדברים, כי הוא סיפור שקרה באמת!

***


לאמא שלי יש בספה שקע, 30 שנה שאמא שלי יושבת במקום הקבוע שלה, זר לא ישקע.

אני יושבת מולה על הפוף שלי. מדברת בהתלהבות והיא מקשיבה.

אתמול חזרתי מסופ''ש בסמינר ''ערכים'' לרווקות. והלב שלי דופק מאז בקצב אחר.

אני מספרת לאמא בעיניים נוצצות על האור של דרך התורה, איך גמלה בליבי ההחלטה לזרוק את כל הבגדים שלי לפח, ולצאת לדרך חדשה, לחזור בתשובה...

אמא שוקעת בספה עוד יותר, כעס מבעבע בה, אני מזהה מאוחר מידי שהיא לא אוהבת שום אור שנדלק בי.

היא מזדקפת, מתחילה למנות את כל מה שלא מוצא חן בעיניה. מורידה שלטרים.

אחד: החצאית המוזרה שאני לובשת.

אחד ושתיים: הבגדים שאני רוצה לזרוק.

אחד ושלוש: "כסף לא גדל על העצים!"

אחד וארבע: "לפחות תמסרי את הבגדים, אם לא למכור..."

אני מרימה עיניים לאמא, עיניי נפגשות בעיניה. לא חשבתי שתיקח כ''כ ללב.

"אז מה?" היא שואלת בשקט "נסעת עד נתניה כדי שיבלבלו לך את המוח?!" אכזבה שזורה בקולה.

"תמיד היית שקולה ואינטליגנטית" היא מרימה להנחתה "אני מתפלאת עלייך, ככה ליפול בפח??"

הפנסים בעיניים שלי נדלקים שוב, קוראים לזה ''אורות''.

"חבל שלא באת איתי אמא!" אני מנסה למתן את הקול המתלהב שלי, "זו השבת הראשונה ששמרתי, ואפילו לא הרגשתי איך שהזמן עבר... ההרצאות היו כאלה עמוקות..."

"טוב שלא טבעת" אמא צינית, ואני ממשיכה בחצי טון "גיליתי שם את בורא עולם, את התורה הקדושה---"

"זה ברור שיש בורא לעולם!" אמא קוטעת אותי, ואני מתכווצת לתוך הפוף. נוגעת ברצפה.

"ומה קשור בורא עולם לחצאית שאת לובשת? את נראת כמו עם וילון אמבטיה!"

אני מסמיקה בשביל החצאית של דנה, התחננתי שתתן לי אותה אחרי הסימפוזיון של מוצ''ש, דווקא אהבתי אותה ממש.

הפנסים בעיניי נכבים. "החצאית..." אני משלבת אצבעות, משפילה עיניים... "כי לא הייתי מסוגלת לצאת מהמלון כמו שהגעתי לשם..."

"ואז מה?" ממשיכה אמא להקשות "ואז עלה איזה רב ולימד אתכן שצריך לזרוק את הבגדים לפח? זה מה שמלמדים הרבנים שלך?"

הדלת נפתחת, ואני נעמדת, מתכוננת לברוח מהמשפט שדה שנכפה עלי.

"היי יפיתוש!" אבא נכנס נושק למצחי. "ברוכה הבאה יקירה! איך היה בנופש?"

"זה לא נופש אבא" אני צוחקת, מפשירה מהמתח שהיה עד עכשיו, "זו שבת ערכים..."

"ערכים?" אבא מרים גבה.

"בוא תשמע עם איזה ערכים חזרה הילדה שלנו" אמא לא משחררת...

אני נאנחת. מתיישבת בחזרה על הפוף, שנאנח גם הוא.

שניהם מולי מביטים בי בשאלה, "ככה כנראה מרגישים בבית דין של מעלה" אני נזכרת באחת ההרצאות ששמעתי.

אמא קוטעת את זכרונותיי.

"הרב אמר ליפית שאסור לה ללבוש יותר את הבגדים שלה, מכנסיים גופיות וכל השאר,

אבל גם אסור לה..." הקול של אמא עולה טון. "אסור לה למכור או למסור לאחרות כי זה נקרא....הכשלה" אמא מנסה להיזכר במילה הנכונה.

"להכשיל" אני מתקנת בשקט.

"להכשיל את מי?" אבא לא מבין.

השתרר לרגע שקט. אני יודעת שזה קרב אבוד מראש.

הורי אנשים מדהימים, שעובדים מהזריחה עד השקיעה כדי לפרנס את הבית.

דואגים כל הזמן שיהיה לי טוב, ולא יחסר לי דבר.

תמיד לבשתי בגדים יפים, ואפילו מותגים. כדי שארגיש שווה, שאהיה כמו כולן.

ועכשיו, איך אסביר להם שאסור לי להעביר את הבגדים שלי לאחרות, כי הן תכשלנה בבגדים לא צנועים, מחוסר ידיעה, בדיוק כמו שאני לא ידעתי עד השבת האחרונה...

"ולכן, אני מתכננת לרוקן את כל הארון שלי, זורקת הכל לפח... בלי נדר..." אני מסיימת להסביר, מייחלת שיבינו.

"מי זה נדר?" אבא מתחיל לאבד את הסבלנות ואמא נעמדת מניחה ידיים על המותניים ומסכמת:

"עם נדר, בלי נדר" היא מתחילה לצעוד למטבח "עכשיו! אני לוקחת אשפתון ענק, וממלאה בו את כל הבגדים שתכננת לזרוק, מחר אני מוכרת אותם לחברות שלי בעבודה!"

"אתה שומע?" אמא ממשיכה מהמטבח, "רק שבוע שעבר היא קנתה מאילת חליפה מעור ב1,000 שקל"

אבא מביט בי, לא מבין מה עובר עלי... ואני מייחלת שהפוף יבלע אותי, גיליתי את האור, וכל כולי בחושך...

אמא תולשת אשפתון מהגליל ואומרת ברצינות תהומית: "כתוב בעשרת הדיברות "בל תשחית" היא מדגישה את המילים "את זה הרבנים שלך שכחו ללמד!"

הפוף נקרע. כל הכדורים מתגלגלים מצחוק. גם אני.

"אויי... אמא, את מצחיקה" אני לוקחת את המפתחות והארנק ויוצאת מהבית.

בורחת כשהגזר דין מתממש. גם ככה קשה לי.

***

פוסעת בשדרה החשוכה, האוויר חם והרוח כמו מתעקשת להעיף אותי לאחור,

אני לא נכנעת לה, הולכת כנגדה, ממצמצת מול החולות שמנסים להיכנס לי לעיניים, להפריע לי להיאבק.

שיר עולה בי, אני מגרדת את קצה הזיכרון, מאיפה השיר הזה מוכר לי, אהה כן.. שרנו אותו בליל שבת בבית כנסת, הוא היה ארוך עם מילים קדושות כאלה, אני זוכרת שהביאו לי סידור וכל המילים היו כתובות שם.

אני מחליטה לצעוד לבית הכנסת השכונתי, שם בוודאי אמצא סידור.

מנסה להכריח את עצמי להיזכר לפחות ב-2 מילים כדי שאדע מה לחפש, מערבולת של מילים בראשי, ואין לי קצה חוט.

נזכרת שאמרו לנו שאפשר לבקש מבורא עולם כל מה שרוצים וצריכים, אפילו דבר קטן ולא חשוב.

זה מרגש אותי ואני מחליטה לנסות.

"אבא שבשמים" אני נושאת עיניים לשמים השחורים "יש שיר קדוש שאני לא מצליחה להיזכר בו... ו.. אני צריכה מילה או שתיים כדי שאדע מה לחפש..."

ואז זכרון מתוק עולה בי, אני נזכרת שהיו 2 מילים שגרמו לי לדמוע, 2 מילים שכל בחורה חולמת לשמוע..."בואי כלה בואי כלה" רק לא לבכות עכשיו, אני עוצרת את הדמעות.

"בואי כלה בואי כלה" הדמעות מדגדגות לי שוב כשאני עומדת מול הדלת הכבדה תוהה אם מותר לי להיכנס פנימה.

"סליחה את צריכה עזרה?"

אני מנתרת לאחור בבהלה, איש מבוגר הדור פנים עומד למולי, מחכה לתשובתי.

"אמ.מ. סליחה, כן" אני מנסה לארגן את מילותיי, "אני צריכה שיר, שכתוב בסידור שיש בו את המילים ''בואי כלה'', אין לי סידור חשבתי לחפש כאן בבית הכנסת..." אני משפילה את עייני במבוכה.

העיניים של האיש מאירות, הוא מחייך חיוך גדול ומבקש: "תמתיני כאן, אני אביא לך את מבוקשך"

הוא נכנס לבית הכנסת, וחוזר כעבור דקה עם סידור פתוח.

"שם עזרת הנשים" הוא מצביע על דלת לבנה שנמצאת בצד. "תוכלי להניח את הסידור שתסיימי"

"תודה רבה" אני מודה לאיש הצדיק, מחבקת את הסידור ולוחשת "ותודה גם לך אבא!"

מתיישבת על ספסל קרוב, ומתחילה לקרוא מילים שעד לפני שבוע לא היה לי סיכוי להכיר: "לכה דודי לקראת כלה פניי שבת נקבלה"

אני מרגישה את בורא עולם מדבר לי בלב, דרך המילים האלה שנוגעות בי כ''כ,

"התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי" אני לוחשת את המילים האלה שוב, מרגישה שהן כמו רטייה קרה על פצע כואב.

"הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי. כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי." ואין לי ממה לחשוש, ה' איתי, הוא שומע אותי והוא כ''כ קרוב, הדמעות מטשטשות לי שוב את המילים,

אני סוגרת את הסידור, מנגבת את הדמעות ושרה לעצמי "בואי כלה בואי כלה"

וקול עונה בי "בואי ילדה"

אני באה, מבטיחה.

***

בפתח הבניין הכל חוזר אליי. הלב שלי מתחיל לדפוק במהירות. אמא אמרה שהיא תרוקן את הארון שלי, תמכור את כל הבגדים מחר.

היא עשתה זאת?

אני פותחת את הדלת ואשפתון שחור עומד בפתח, גדול ונפוח.

כן, היא עמדה בהבטחתה, וכמו שאני מכירה אותה, היא גם תמכור את כל תכולת השקית.

הלב שלי עדיין דופק שאני מגלה שהשקית מודבקת בסלוטייפ לתיק העבודה של אמא,

שאבא לא יפנה אותו בטעות בבוקר, יחשוב שהיא אשפה...

צועדת לחדר שלי בשקט, מדליקה את האור.

מול עיניי דלתות הארון פתוחות. המדף ריק, וגם ארון התליה.

אמא יסודית, תמיד הייתה. לא הייתי עומדת בפינוי שהיא עשתה כאן.

לא בטוחה שהייתי מסוגלת לפנות הכל בבת אחת, אולי הייתי משאירה כמה חליפות למזכרת.

צמרמורת עוברת בגבי עולה עד שורשי השיער.

המדף ריק. אין לי מה ללבוש מחר, חוץ מהחצאית של דנה עם הפרחים, פתאום החן שלה יורד בעיניי, היא באמת מזכירה וילון אמבטיה.

"אלוקים" אני מרימה עיניים לתקרה מכוונת ליבי לשמים. "תחשב לי כאילו זרקתי" אני מביטה בארון הריק "כי... כי באמת הייתי זורקת! רק ש..." בושה מציפה אותי "הייתי עושה את זה לאט יותר, וגם הייתי חוסכת כסף כדי לקנות בגדים צנועים... " הבכי מדגדג לי בגרון, והכעס של אמא צף ועולה בי.

ואיך חשבתי שתבין? אני מבינה פתאום.

תינוקת שנשבתה, ילידת דור הצנע, אם אוכל לא זורקים, קל וחומר בגדים.

***

שעת צהריים מאוחרת.

אני יושבת על הפוף הקרוע שלי, קוראת עיתון. אמא שותקת כבר חצי יום,

אופה עוגות ועוגיות כאילו ערב חג, ולא מעפעפת לכיווני.

אני מתאפקת לא לשאול אותה אם מכרה בגד או שניים. ועל מה החגיגה.

לא רוצה להראות לה שזה מעניין אותי. מאד.

קולות עולים מהחלון, אבא חוזר מהעבודה, ולהפתעתי נכנס עם שוטר, וכשהוא רואה אותי הוא ממרפק אותו, ושניהם מסתכלים עליי במבט מוזר.

"יפיתוש מה שלומך?" אבא לא מחכה לתשובה, גורר כיסא לשוטר שמתיישב לידו בשולחן, וממשיך:

"בואי רגע, שבי איתנו אנחנו רוצים לדבר איתך."

הלב שלי מחסיר פעימה.

אני ניגשת לשולחן. אמא מגישה קפה וצלחת עוגיות חמות. "היא ידעה מהאורח" אני חושבת לעצמי.

אבא מכחכח בגרון, אמא משתעלת ומתיישבת לידי, השוטר מהמהם המהום רב משמעות. אני שוקלת להזמין מד''א, להשלמת האירוע הדרמטי.

"אבא??" סימני שאלה מסתובבים לי בתוך העיניים, אם שניהם פה לידי מה עוד יכול לקרות, ולמי?

"אה.. כן" אבא מזדקף. "הכל בסדר, כן. אל תדאגי, פשוט קרה משהו שיצער אותך ו..." הוא מסיים את המשפט במהירות "אני מבטיח לך שתפוצי כמו שצריך" הוא מסובב את ראשו לעבר השוטר, אבינועם אהרוני שמו, שמהנהן בראשו לאישור.

"היא לא יודעת כלום" אמא מעדכנת. ולוגמת לגימות ארוכות מהקפה.

אבא מתנדב להסביר:

" הבוקר אמא יצאה כהרגלה לעבודה, וחיכתה בתחנת מוניות להסעה שלה"

"עם האשפתון של הבגדים שלך" אמא מוסיפה בהדגשה. ומסתכלת עלי בוחנת את תגובתי.

"היא פטפטה עם ניצה, גל וחגית" ממשיך אבא.

"מה זה משנה עם מי דיברתי?" אמא קוטעת באחת, וידה פוגעת בכוס הקפה שלה, שנשפכת עלי ועל החצאית היחידה שלי, אני מתעלמת מהכוויה, ומבקשת: "אבא... נו... תקדם את העלילה". זה לא בן אדם לחברו, אני מתאפקת להוסיף.

אבא ממשיך מאותה נקודה, מנצל את ההזדמנות לדבר לבד, עד שאמא תחזור עם הסמרטוט.

"וככה הן פטפטו כהרגלן, וכשהגיעה ההסעה אמא עלתה עליה... בלי השקית. היא שכחה אותה בתחנת מוניות. ונסעה". וואו, אני חושבת לעצמי, אמן. אמן. אמן. שזרקו אותה בשבילי... אני מוסיפה תפילת שווא.

"ב08:00 אני מגיע להפסקה בתחנה, יוצא מהמונית ולחרדתי אני מגלה חפץ חשוד מתחת לספסל..."

הלב שלי יורד לתחתית של הכוס, שוקע בבוץ. אז לא זרקו אותה??

"לא איבדתי עשתונות" אבא שלי נהנה מהדרמטיות "אני מיד מרחיק אנשים מהזירה. מתקשר למשטרה, ומדווח"

"ואז אתה הגעת?" אני שואלת את השוטר.

"לא..." השוטר מחייך "ואז הגיע החבלן, עם רובוט חבלה..."

אני מדמיינת רובוט עם דגל "מי לה' אלי" מתקרב לשקית הבגדים שלי.

"ואז... את איתי יפית?" הקול של אבא קוטע את דמיונותיי. "ואז.. המשטרה סגרה את המקום עם סרט אדום, לחבלן היה שלט איתו הוא כיוון את הרובוט, הרובוט ירה בשקית. כל מה שהיה בה התעופף לכל הכיוונים" הבטן שלי מתכווצת. "וזהו, פירק אותה" אבא מתנשף.

"תודה לאל, זה לא היה מטען חבלה, זו הייתה רק שקית עם בגדים" הוא מביט בי, בודק אם אני מבינה לאן חותרות מילותיו.

"בצהריים אני מתקשרת אליו" עכשיו תורה של אמא, שני צדדים למטבע. אין אפשרות להתאושש.

"אומרת לו, דוד, אולי ראית את השקית עם הבגדים של יפית, שכחתי אותה בעבודה שלך-בתחנת מוניות...

ואז..." קולה נשבר "אבא מספר לי מה קרה, פוצצו לך את כל השקית עם הבגדים!" היא פורצת בבכי ומחבקת אותי "אויי מסכנה שלי.." אמא מייבבת.

אני שוקלת את האמבולנס פעם נוספת.

"אל תדאגי, ציפי" עכשיו התור של השוטר, אמא משתתקת. "כבר אמרתי לכם בדקתי את העניין..." הוא פונה אליי: "יפית, איך שההורים שלך דאגו מהתגובה שלך, דווקא אני לא רואה שהיא לוקחת את זה קשה" הוא מסתכל על ההורים שלי, שעשו לו הכנה מיותרת.

"אם לא ע''י הפח, או שרף או מלאך, שיהיה ע''י חבלן ורובוט" אני נעמדת. "העיקר שהבגדים ז''ל"

אמא מסמיקה, ואבא מחייך.

"כל הכבוד לך!" הוא אומר ומחבק אותי "כל הכבוד למלך הכבוד!" אני עונה. וצוחקת.

השוטר מוציא דף מהתיק ומגיש לי: "זה דו''ח נזק, תמלאי כאן למעלה את הפרטים שלך, ולמטה תכתבי מה היה תוכן השקית, וכמה בערך שוויה. יש אגף בתחנה שמתעסק עם הדברים האלה. את תקבלי 50% מסכום ערך השקית"

עכשיו אני זקוקה למד''א... אני מתיישבת מסוחררת.

שלושה שותפים לאדם. אביו ואימו והקדוש ברוך הוא!

***

שבועיים אחר כך, אני בדרך לקנות בגדים בבני ברק. והלב שלי מתרונן.

"תודה אבא," אני מדברת בלב, מוצפת ברגשות תודה שלא הכרתי "אין לי מילים מול כל הטוב הזה שאתה מרעיף עליי"

אני פותחת הארנק, ערימת שטרות מסודרת בו, אני מתאפקת לא לחייך...

"מי היה מאמין?" אני מסתכלת לשמים... "שיהיה לי כזה סכום לקנות בגדים צנועים".

"אנחנו מאמינים בני מאמינים..." הפלאפון שלי מצלצל, עונה את התשובה.

"כן אמא" אני משווה לקולי ענייניות. מאז המקרה משתדלת מאד לא להכאיב יותר בדרך החדשה שלי.

"יפיתוש דובשניה שלי" אמא משתפכת, "שמתי לך שוקולד חלבי בתיק" היא מפתיעה "הוא כשר".

"תודה רבה אמא" אני עונה. מחכה לעוקץ.

"ותקני הרבה חצאיות פרחוניות..." אמא צוחקת "יפות כמו וילונות אמבטיה".


נון ובית:

כמו שצויין בהתחלה.

הסיפור קרה באמת!

גיבורת הסיפור היא אמא שלי שתחי', שזכתה לדור ישרים מבורך!
 

מינדי שטרן

חוויה ויזואלית
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
ווואו איזו כתיבהה
סוחפת
מרגשת
נוגעת
ומיוחדת!!
וואו!
ממש הרגשתי בתוך הסיפור!
 

הודיה בושארי- ציירת

איור דיוקנאות ברמה גבוהה מאד
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי

צביה ר.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
וואו הודיה, איזה סיפור!! מרגש מאד מאד, והכתיבה שלך כ"כ יפה ומכניסה לאוירה.
כמה משפטים וביטויים מוצלחים שאהבתי במיוחד:
זר לא ישקע.

אחד: החצאית המוזרה שאני לובשת.

אחד ושתיים: הבגדים שאני רוצה לזרוק.

אחד ושלוש: "כסף לא גדל על העצים!"

אחד וארבע: "לפחות תמסרי את הבגדים, אם לא למכור..."

הפוף נקרע. כל הכדורים מתגלגלים מצחוק. גם אני.

הלב שלי יורד לתחתית של הכוס, שוקע בבוץ.

בקיצור- לא רק שאת ציירת מוכשרת במיוחד (הציורים שלך - מדהימים!! אבל זה לא קשור כאן לפורום), הכתיבה שלך מעולה.
מקווה שזה בסדר הערונת קטנטונת:
"כש" במקום "ש" היה מדוייק יותר ומשפר כמה מהמשפטים.... :)
 

הודיה בושארי- ציירת

איור דיוקנאות ברמה גבוהה מאד
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
מדהים!
גם הסיפור וגם הכתיבה החלקה.
ממש מחזק!
וברוכה הבאה!
מחכה לעוד קטעים ממך.
(הייתי עושה שלוש כוכביות, ולא שורה שלמה, שיהיה נעים לעין)
*** אופסססס חחח
ותודה רבה!!!
 

הודיה בושארי- ציירת

איור דיוקנאות ברמה גבוהה מאד
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
וואו הודיה, איזה סיפור!! מרגש מאד מאד, והכתיבה שלך כ"כ יפה ומכניסה לאוירה.
כמה משפטים וביטויים מוצלחים שאהבתי במיוחד......
בקיצור- לא רק שאת ציירת מוכשרת במיוחד (הציורים שלך - מדהימים!! אבל זה לא קשור כאן לפורום), הכתיבה שלך מעולה.
מקווה שזה בסדר הערונת קטנטונת:
"כש" במקום "ש" היה מדוייק יותר ומשפר כמה מהמשפטים.... :)
תודה שטרחת לצטט, וואו איזו קהילה מפרגנת..
ותודה על כל ביקורת, מקדם אותי ממש!
 

הודיה בושארי- ציירת

איור דיוקנאות ברמה גבוהה מאד
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
(הכישרון ציור שלך, זה מגיע מהווילונות אמבטיה הכל?)
חחח
עשיתי גוגל תמונות על וילונות אמבטיה
לראות שאני מדייקת ביצירה...

ולשאלתך,
הוריי שיחיו עם חצי כשרון ציור שלא פותח... כך נולד האדם השלם :LOL:
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
ואוו.
סיפור מדהים, נשארתי עם פה פעור.

אה, וברוכה הבאה לקהילתנו הקדושה!!! (אל תשכחי להשאיר את קטע הקבלה שלך כאן...).

אחד ושתיים
מה עם אחת ואחת?
(ד"א, באמת צריך לכתוב אחת ולא אחד...).

הפוף נקרע. כל הכדורים מתגלגלים מצחוק. גם אני.
תיאור ענק.


(הייתי עושה שלוש כוכביות, ולא שורה שלמה, שיהיה נעים לעין)
כנ"ל.
 

הודיה בושארי- ציירת

איור דיוקנאות ברמה גבוהה מאד
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
סיפור מדהים, נשארתי עם פה פעור.

אה, וברוכה הבאה לקהילתנו הקדושה!!! (אל תשכחי להשאיר את קטע הקבלה שלך כאן...).
תודה רבה ברוכים הנמצאים,
הקטע קבלה שלי היה החלק הראשון של הסיפור הנ''ל.
בכל זאת להוסיף אותו?

דרך אגב,
אני מאד מתרגשת מכל התגובות, זה לא כמו שאני מעלה ציור, בגו זקוף וחיוך מאושר,
כאן זה הסיפור הראשון שכתבתי, (עמלתי עליו שעות... שיפצרתי ושיפצתי, והתייעצתי וכו' וכו')
זה משהו אחר בהרגשה ובהגשה,
קצת יותר מהסס, עניו, מתרגש...
אז תודה על כל הארה והערה...
 

הודיה בושארי- ציירת

איור דיוקנאות ברמה גבוהה מאד
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
תודה ל @מ. י. פרצמן שטרחת להכניס את הטקסט הערוך עם 3 כוכבים של מוצ''ש:)
 

הודיה בושארי- ציירת

איור דיוקנאות ברמה גבוהה מאד
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פגשה אותי אתמול מכרה
ופירגנה לי על הסיפור הנ''ל
והחמיאה לי שאני ממש לא נראית בעלת תשובה,
מסתבר שהיא הבינה שזה סיפור אמיתי שקרה לי והאמא בסיפור היא אימי.
אז מדייקת
הסיפור הזה קרה לאימי, והאמא בסיפור זו סבתי שזכתה בהמשך גם היא לחזור בתשובה:)
יש מצב שזה לא היה ברור? :unsure:
 

צביה ר.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
יש מצב שזה לא היה ברור?
דווקא היה ברור בהחלט.
והחמיאה לי שאני ממש לא נראית בעלת תשובה,
בעיניי המחמאה הגדולה מגיעה למי שזכתה ב"ה לחזור בתשובה, זה צעד ענק ומיוחד!
אשריהן של אמא וסבתא שלך שזכו.
ואיך בדיוק אמורה להיראות בעלת תשובה? קרניים או משהו? ;)
 

הודיה בושארי- ציירת

איור דיוקנאות ברמה גבוהה מאד
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
בעיניי המחמאה הגדולה מגיעה למי שזכתה ב"ה לחזור בתשובה, זה צעד ענק ומיוחד!
אשריהן של אמא וסבתא שלך שזכו.
ואיך בדיוק אמורה להיראות בעלת תשובה? קרניים או משהו? ;)
חד משמעית!
אשרינו שזכינו:)
היא התכוונה כנראה לסגנון הלבוש אולי, וקשירת המטפחת שזה בהחלט מאפיין בעלת תשובה...
כמובן שהיא אמרה את בצורה חיובית לשני הצדדים...
 

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

מנסה לכתוב סיפור.
הנושא די רגיש.
מקווה שיתקבל ולא אחטוף ביצים על הראש...
הסיפור אמיתי ודי קרוב אלי כמובן בשינויים שלא יזהו...
אשמח לביקורת.
כתבתי בגוף ראשון אני מתלבטת אם להמשיך ככה או לשנות...


פרק א

זהו אבא הלך.

שמעתי את אמא אומרת בטלפון למישהו חשוב שהוא לא יחזור והיא גמרה אתו.

אני מפחד שהיא התכונה שהיא כבר הרגה אותו ואבא מת. אני חושב שלגמור זה להרוג.

כל פעם שהיא כועסת היא מרביצה חזק, אולי עכשיו הידיים שלה הרגו אותו.

הקול שלה היה כועס נורא, אני לא יודע למה.

אני רוצה לבכות אבל לא יוצא לי כלום.

אבא הטוב שלי. אני אוהב אותו.

לא יודע אם הוא אוהב אותי.

אפילו שכל פעם הוא היה אומר לי שאריאל הילד הכי צדיק והכי גיבור כמו אריה.

וכשהוא היה מנשק הוא היה אומר לי שאריאל מתוק כמו כוכב.

כי אם הוא אוהב אותי למה הוא השאיר אותי בבית כשאמא כועסת, אולי הוא לא אוהב בכלל.

הוא יודע שזה מפחיד כשהיא כועסת, אז למה הוא לא לקח אותי אתו.

אמא באמת כועסת עלי. היא רוצה שאני יאכל ואני לא יכול.

אם אני אפתח ת'פה הבכי יצא, לא יהיה מקום לאוכל להיכנס.

אוף, אני מפחד נורא שאמא תרביץ לי. היא תמיד הרביצה לאבא כשהוא הרגיז אותה.

עכשיו אני מרגיז אותה, כי אני לא אוכל.

בסוף אני לא מצליח להשאיר את הפה שלי סגור.

הבכי בורח לי וגם הדמעות. כל הפנים שלי רטובות.

אמא כועסת עוד יותר ואני מפחד נורא.

הראש שלי חושב כל הזמן על אבא ולאיפה הוא הלך, אני רוצה אותו, אני בטוח שהוא אוהב אותי.

בטעות אמרתי בקול את המחשבות שלי והם התערבבו לי עם הבכי.

אמא כועסת נורא, כל הפנים שלה אדומות, גם הלחי שלי אדומה.

מצויר עליה יד, אני יודע.

כל פעם שהיא מרביצה לי אני אחר כך רואה במראה את היד הגדולה שלה מצוירת לי על הלחי.

אני מפסיק לבכות ורק הדמעות מרטיבות אותי.

החולצה שלי רטובה וחם לי נורא.

אמא שמה אותי במיטה של הקטנים אפילו שאני כבר בן ארבע.

אני יודע למה היא שמה אותי שם ואני כועס מאד.

היא לא רוצה שאני יצא, היא שמה אותי בעונש.

כל המקלות האלה ששומרים על התינוקות, שומרים עלי עכשיו שאני לא יצא מהעונש.

אני מתגעגע לאבא.

אולי הוא לא יחזור בכלל, אני לא יודע, רק מפחד נורא.

הלב שלי דופק מהר וכואב לי הראש.

אני חושב פתאום שאולי בגלל שאמא לא אוהבת אותי היא עשתה שאבא ילך.

ואולי אף אחד בעולם בכלל לא אוהב אותי.

אני כבר בוכה עוד פעם, הכי חזק.

מלא דמעות מרטיבות את הכרית.

אמא לא באה לכעוס עלי, היא מדברת עם אנשים חשובים בטלפון שלה, אני שומע אותה.

היא סגרה לי את הדלת כי אני מפריע לה לדבר.

אני בוכה יותר חזק כי עכשיו חשוך לי.

אין לי אור ואני מפחד נורא.

אין לי אבא שיגרש את החושך.

הוא הלך.

אמא אמרה למישהו בטלפון שסוף סוף יש לה גט כי אבא נתן לה.

אני לא יודע מה זה גט ולמה אבא נתן אותו לאמא.

אני מנסה לחשוב כי אבא אמר שאני חכם.

בסוף נגמר לי המח, הוא מפסיק לחשוב כי נרדמתי.


מחר אני יעלה עוד פרק...

כשאתה מקשיב, אתה לומד דברים חדשים על העולם
כשמקשיבים לך, אתה לומד דברים חדשים על עצמך
(ה.פ.)





אחר הצהריים לקח אבא את אורי לרופא שיניים.
אורי לא פחד.
הרופא ירדים את הפה ואבא יגיד לו "בוא נחכה עוד קצת, דוקטור, שיירדם לגמרי". אבא גם יגיד לו להזריק לא עמוק בהתחלה, ורק אחרי שהאזור נרדם להזריק גם לעומק. ככה אבא תמיד אומר לרופא.
ואפילו את הדקירה הראשונה לא מרגישים בכלל כי אבא אומר לו לעשות אילחוש. "שים הרבה" אומר אבא "בשפע".
כזה הוא אבא שלו, עושה הכל כדי שלא יכאב לאורי.
בגוף, זאת אומרת.
כשכואב לאורי בלב זה כבר משהו אחר.
אבא לא יודע מה עושים, ולרוב גם לא יודע בכלל שכואב, כי הוא לא מקשיב.

בדיוק כמו עכשיו, כשהם עוברים ליד הקיוסק של ציון, ואורי רואה את יואלי, החבר הכי טוב שלו, יושב על גזע עץ ומדבר עם ילד זר. והם יושבים קרוב, מאד מאד קרוב. ואורי מרגיש דקירה, ממש כמו מחט דקה וארוכה מאד.


"אבא, ראיתי את יואלי" אומר אורי אחרי שהתרחקו משם.

"מי, יואלי דקשר, החבר שלך?"

"כן".

"אמרת לו שלום?"

"הוא, הוא היה עם ילד..." אמר אורי ובלע את הרוק "עם ילד אחר".

"אה, אז הוא כנראה לא שם לב שעברת... היי תראה! תוכי על העמוד חשמל. שם, רואה?"

"רואה" אמר אורי בשקט.

אבא הביט רגע בפניו, אחר כך כיווץ את גבותיו בחוסר הבנה והמשיך ללכת.
ואורי הרגיש את המחט תקועה בפנים, עמוק.

כשהרופא לחץ על הדוושה ואורי התרומם עם המיטה כלפי מעלה, אמר אבא "בדרך כלל הוא אמיץ אבל היום אורי קצת פוחד".
"אני שם לך אילחוש" אמר הרופא כשפניו קרובות מאד לאורי "לא תרגיש כלום חמוד" והוא הצמיד את הצמר גפן הרטוב.
"שים הרבה" אמר אבא כמו תמיד "שים בשפע".
אורי עצם עיניים, הוא הרגיש איך האצבעות העטופות בכפפות ניילון מפשקות את שפתיו, אבל את המחט שננעצת בחניכיים לא הרגיש בכלל.
יואלי צף בדמיונו, צוחק בפה פעור לשמע לחישות הילד הזר. והמחט ההיא, שבלבו, את הדקירה שלה הוא חש היטב היטב, ודמעה קטנה נבעה מעפעפיו העצומים.
"אוי זה כואב לו" קרא אבא בבהלה.
אורי אוהב את אבא שלו מאד. אבל להקשיב אבא לא כל כך יודע.


כשנגמר הטיפול אורי התיישב ליד הכיור הקטנטן והסתכל איך הכוס מתמלאת מים מעצמה. אחר כך שטף את הפה והרגיש מאד מוזר כשהמים עברו מעל השפתיים הרדומות. הרופא הושיט לו חייל פלסטיק, מהגדולים האלה, הצבעוניים. ואורי חייך והודה לו עם פה עקום כזה.
"כל הכבוד" אמר הרופא "היית גיבור!"
ופתאום פרצו הדמעות.

ואבא נתן לו יד גדולה ולקח אותו הבית. ובדרך סיפר לאורי איך עשו סתימות כשהוא היה ילד, בלי הרדמה בכלל. וסבתא היתה צריכה להחזיק לו את הידיים שלא ידחוף את הרופא. ואחרי הטיפול היו מקבלים מדבקה, סתם מדבקה כחולה, קטנה ועגולה.
אוי אבא, חשב אורי, מה אתה מבין...

*

בערב אמא הכינה את מה שאורי הכי אוהב, שקשוקה.
אורי ישב מול צלחת ריקה ואמא עמדה בגבה אליו, ביד אחת מערבבת במחבת וביד שניה מחזיקה את דובל'ה בן החודשיים.
שקשוקה לוקחת זמן וצריך לחכות בסבלנות. ובנתיים יש הזדמנות לפטפט.
אמא דיברה ודיברה ואורי רק ענה כן ולא.
בסוף אמא הסתובבה ואמרה בקול רך את מה שרצתה כל הזמן לומר אבל חששה שאורי ייעלב.

"אבא אומר שפחדת היום אצל דוקטור לוי".

"לא פחדתי" ענה אורי.

אמא בחשה במחבת חזק, הקטינה את האש, והתיישבה מול אורי.

"אבא סיפר לי ש..."

"זה בגלל יואלי" קטע אותה אורי חדות
"הוא כבר לא חבר שלי. זה לא קשור בכלל לרופא".

אמא נאנחה וידה חצתה את השלחן ועטפה את כף ידו "מה קרה עם יואלי?"

"הוא היה מאחורי הקיוסק של ציון עם מישהו אחר" העיניים של אורי בהו בצלחת הריקה.

"איי אורי'לה, באמת. זה לא אומר כלום. יואלי יכול לדבר עם עוד ילדים ולהישאר החבר הכי טוב שלך..."

"הוא לא רק דיבר, הם צחקו ו... את לא מבינה" אורי שמט את ידו מתחתיה והדף את כסאו לאחור.

"צלצל אליו, דבר אתו ותראה ש..."

"לא!" צעק אורי.

אמא הסתכלה בו בעצב ואז הריחה עשן, ובדיוק כשהיא קמה אל המחבת, פלט דובל'ה על כתפה שלולית סמיכה עם גושישים לבנים שלולית שהתחילה לזלוג משני צדי החלוק.
"אסתי, בואי תגמרי פה עם השקשוקה" קראה אמא כשהיא נחפזת לחדר לטפל בדובל'ה ובחלוק. ותיכננה לתת לאורי יותר מאוחר חיבוק חזק חזק. אבל היה הר של כביסה ושיעורי בית עם שימי ושיחת טלפון ארוכה עם דודה רחל ומילוי סדרת צ'קים לסמינר וקפה לאבא וסירוק כינים לתאומות ו.... החיבוק נשכח.

*

בלילה דפק אורי בדלת חדרה של אסתי, אחותו הגדולה.
אסתי ישבה מול מסך מחשב שעליו שורות שורות של מספרים ואותיות באנגלית ולא הצליחה להחליט אם לכתוב את הסי חמש לפני הסוגריים או אחריהם.
"מה יש, אורי?" שאלה אסתי מבלי להסיר את עיניה מהשורה הבעייתית.
אסתי אוהבת מאד את אורי, היא אוהבת את כולם. רק עסוקה מאד בלימודים.

"תקשיבי לי רגע" אמר אורי בקול מתחנן.
אסתי עשתה ניסיון אחרון עם הסי חמש, נאנחה לקבל שוב הודעת שגיאה, והסתובבה בכיסאה לאחיה הקטן.
"כן, אורי'לה חמודי'לה מתוקי'לה, אני מקשיבה".
אורי סיפר לה.

אסתי נגעה באצבעה בקצה חוטמו "אתה יודע, יואלי הזה בכלל לא מתאים לך, אתה צריך חבר ברמה יותר גבוהה ממנו".

לרגע לא ידע אורי מה לומר, וכשהוא התעשת ורצה לענות, כבר חזרו עיני אחותו אל הסי חמש הסורר. אז הוא שתק והלך.

"לילה טוב חמודילה מתוקילה" קראה אסתי מתוך הסוגריים.

*

כשאבא העיר בבוקר את אורי הוא אמר "אני לא הולך לחיידר" ומשך את השמיכה מעל הראש.
על פני אבא עלה המבט הזה של מי שיוצא לקרב אבוד "אתה צריך ללכת לחיידר, אורי. חייבים" גייס אבא תקיפות עלובה לקולו, ויצא.
אחרי חמש דקות נכנסה אמא. במבט של מצביא שאינו יודע תבוסה מהי, אמרה בקול שקט ונחוש
"אורי!"
והוא נטל ידיים והחל להתלבש בחוסר חשק.

רבע שעה אחר כך כשבידו התיק עם הסנדוויץ' והתפוז והחייל הצבעוני החדש, פסע אורי במרץ לאורך הרחוב הראשי עד שעבר את המכבסה, שם אמא כבר לא יכולה לראות אותו מהמרפסת, ואז חזר להשתרך לאיטו.

הוא לא מסוגל להיכנס לכיתה, ולהתיישב ליד יואלי, לא מסוגל.
והוא פנה בין הבניינים לשביל המוביל אל השכונה החדשה שמאחוריה יש את הגינה עם האומגות.

*

על ספסל אחד מתחת לעץ ענק ישבה אישה מבוגרת ואכלה במבה נוגט מתוך שקית.
היא חייכה אליו כשהוא התקרב, והוא השיב לה חיוך ועצר.
"שלום" אמרה האישה והושיטה לו את השקית המרשרשת.
אורי התיישב בקצה הספסל ואמר "אמא שלי אומרת שכשעצובים צריך משהו מתוק, ועכשיו אני מאד עצוב, אז..." הוא הכניס יד לשקית המושטת והוציא לעצמו חופן קטן. "תודה רבה" אמר בנימוס והיא חייכה.
הוא ברך בקול והכניס אחת לפיו. מתפלא שהאישה לא עונה אמן.
היא לא נראתה לו חילונית, אבל גם לא חרדית, משהו שונה.

היו לה כפכפים מעץ ובגדים שבכלל לא באופנה.
אבל היא מצאה חן בעיניו. היה לה זמן, והייתה לה סבלנות, והיה לה חיוך שופע חום.

"את רוצה לשמוע למה אני מאד עצוב?" היא הנהנה.

אורי סיפר לה. וכשתיאר את פניו הצוחקות של יואלי מאחורי הקיוסק של ציון, התחיל לבכות.
"אני עכשיו כל כך לבד. לא רק שיואלי עזב אותי, גם אף אחד אחר לא מבין אותי ולא מקשיב לי כאילו אני מדבר בשפה אחרת. אני לא יודע מה יהיה עכשיו, איך אני אלך לחיידר ועם מי אני אשחק. ובכלל... כל הראש מסתובב לי ואני רוצה לברוח למקום רחוק, אני.. אני לא יודע מה לעשות" והוא בכה ובכה בלי בושה.
האישה הביטה בו כל העת מצמידה את שתי ידיה על ליבה בצער. ואורי רטט בקצה הספסל ידיו על פניו, ואפו ועיניו דולפים בלי הפוגה.
ככה ישבו שניהם דקות ארוכות ללא מילה, האישה נתנה לו טישו אחר טישו שהוציאה מתיקה.

כשאורי נרגע קצת וישב מתנשם ומייבש את סנטרו ולחייו, הושיטה לו שוב את השקית והוא לקח חופן נוסף.
הבמבה הייתה טרייה מאד ונמסה בפה יחד עם השוקולד המתוק שבתוכה ואורי הרגיש פתאום נחמה מזדחלת בתוכו.
הוא הסתכל סביב על הרחובות הריקים למדי ועל העצים שזהרו באור בוקר.
גבר בחולצה שחורה שטייל במרחק עם כלב, עצר והשקיף אל הספסל של אורי והאישה, הניף יד לשלום והמשיך בטיולו.

העולם נגלה לאורי בפן חדש ורענן שאורי לא שם לב אליו קודם. כאילו סדרו אותו שוב בצורה יפה יותר, מזמינה יותר.
הדמעות שטפו את כל הלכלוכים מהתמונה שעכשיו היא בהירה וצלולה.

"אז את מבינה למה אני עצוב כל כך?" שאל אורי והאישה הנהנה.
"אני חושב שמקודם הרגשתי ש... שאסור לי להיות עצוב, ואני חייב להתגבר ולחשוב שזה לא נורא שיואלי פטפט קצת עם ילד אחר. או פשוט למצוא לי חבר אחר וזהו.
אבל עכשיו אני מרגיש שמתחשק לי רק סתם להיות עצוב. ומותר לי להיות עצוב, נכון?"
האישה חייכה ועיניה הבריקו.
"ומרוב שמותר להיות עצוב, פתאום אני כבר לא מצליח להיות עצוב" אמר אורי בקול מהורהר ופתאום פרץ בצחוק.
האישה צחקה לעומתו והבמבה נשרה מפיה.
היו לה כמה שיניים מזהב, והשמש התנוצצה מהן.

"נראה לי שאני לא עצוב אלא פשוט פוחד. פוחד שלא יהיו לי חברים. או שבעצם אני כועס, כועס על יואלי, וכועס על כל מי שלא מקשיב לי".
האישה הנהנה, הכניסה לפיה במבה נוספת והושיטה לו שוב את השקית.

"אבל לא את. את מקשיבה לי הכי טוב" חייך אליה אורי בהערכה.

בשקית נשארו בה רק שתי במבות אחרונות, אורי סירב לקחת.

"כועס או פוחד, לא יודע. אני צריך לחשוב על זה" אמר והרגיש שהוא מתחיל לשלוט בענייניים.
הוא רואה את המצב לאשורו. הוא כאילו מסתכל על עצמו מבחוץ.
ולא רק את הרגשות שלו הוא חוקר אלא אפילו על העובדות עצמן הוא מביט מלמעלה במקום לטבוע בתוכן.

"אני כבר לא בטוח שיואלי באמת עזב אותי. אולי זה היה בן דוד שלו, וגם אם לא, אולי זה בסדר שיש עוד חברים שיספרו לו בדיחות ואז הוא יספר אותן לי. ונצחק ביחד כמו שתמיד. וגם לי יהיו עוד חברים אחרים לדבר איתם ואבל יואלי יהיה החבר הראשי".
האישה הניעה את ראשה בחוזקה. באותה החלטיות כמו המנגינה שבה יצאו המילים של אורי.
היא הוציאה את שתי הבמבות האחרונות, וחילקה אחת לאורי ואחת לעצמה, את השקית השליכה לפח הסמוך.

אורי לקח את הבמבה תוך כדי שהוא קם ממקומו.
"תודה רבה" אמר מכל הלב "תודה על הכל הכל, גברת יקרה".

"שלום" אמרה האישה ועיניה חייכו.

ואורי הלך לחיידר, מתכנן איך להסביר למלמד את האיחור.
הוא לא היה שמח. בכלל לא.
אבל הייתה לו תחושה טובה. תחושה של בקרה, של וויסות, של מסוגלות.
תחושה של... של... אושר אולי?
אולי. צריך לחשוב על זה.
תחושה טובה על כל פנים. טובה אפילו עוד יותר מלפני שהתחילה הפרשיה של יואלי.
אורי חייך לעצמו, תלה את התיק על הצוואר והחל לרוץ לחיידר.

*

גבר בחולצה שחורה התקרב אל הספסל והכלב שאיתו נבח בשמחה כשראה את הגברת.

" קְטוֹ אֶטּוֹ בּוּ?" קרא אליה

"נֶה זְנַאיֵישׁ" ענתה האישה.

"אז מה הוא רצה?" הוסיף הגבר להקשות ברוסית מתגלגלת.

"לא יודעת. ילד חמוד מאד, הזכיר לי אותך שהיית קטן. לא הבנתי אף מילה ממה שהוא דיבר. הכל היה בעברית...."

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה