• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

שיתוף - לביקורת תקשיבו לי רגע (סיפור)

הווה פשוט

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
תודה!
חוויה מיוחדת לקרוא כל פוסט שלך, תמשיך להנפיק כאלה חומרים משובחים!
תודה לך ולכל המפרגנים,
איך שכל אחד מצליח למצוא מילים טובות בדרך שלו, זה ממש אלומת אור מזהירה בתוך חשכת השנאה והדם שמאפילה לאחרונה על העולם.
תבורכו, ראיית הטוב בזולת זו תכונה נאצלת, ולהביע אותה בלי קמצנות זו נתינה מדהימה, נתינת מתת חינם שהיא הידמות לבורא.
הלוואי והייתי יכול להודות אישית לכל אחד מכם.
 

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

נשיקה אחרונה לשילה, נשיקה למזוזה, מבט אחרון לאפרת, ו...שוב המבט הזה.

"אפרת בניגוד להרבה פעמים אחרות, לא אני הבאתי את הסיפור הזה עלי" הוא נשען על המשקוף לרגע.

"אז למה אתה מדבר בנימה מתנצלת כזו?" אפרת העבירה יד על עיניה הטרוטות "לך כבר עם ישראל צריך אותך"

הוא פסע החוצה, סגר את הדלת מאחוריו, התחיל לפסוע לכיוון היציאה מהחצר בוחן אותה אולי לאחרונה בחייו, הוא שמע את שילה בוכה.

פסע פסיעה וספת לכיוון השער, אבל משהו נשבר בו, הלב לא נתן לו ללכת. הבן שלו בוכה, וזה אולי פעם אחרונה שהוא שומע את זה.

הוא הסתובב סיבוב מהיר, ורץ הביתה, הוא רק ירגיע אותו ויצא.

היד על הידית, והלב בבית. הטלפון מצלצל – אורי.

"אנסוור" הוא לחש לאוזניה.

"אייל אס או אס, יש לנו את נובמבר השחור"

סיבוב מהיר ודהירה לאופנוע הלב היה בבית, והמוח הלאה משם, אלף תרחישים רצו במוחו.

נובמבר השחור.

+++

"שלום אורי לאן אני?, הוא פתח את הדלת בלי לדפוק.

אורי הרים אליו עיניים שנראו כמו גוש שחור מעופל וענה בקול צרוד "חדר ישיבות ממתינים לך שם שבע חברה?"

"לא הגזמתם עם כמות?"

ארון הוריד עיניים ולא הגיב ומשוה נראה לו חשוד.

שבע חברה קשוחים הפנו ליו את מבטיהם באחת.

הוא נגש לראש השולחן והחל מיד לדבר.

"וצפי אל תל, היה איש צבא פוליטיקאי ירדני בולט כיהן במספר קדנציות כראש ממשלת ירדן, נרצח על ידי ארגון ספטמבר השחור, נובמבר השחור הוא אחד מהרוצחים, הכינוי הודבק לו משום שנעלם מיד לאחר האירוע בנובמבר וגם משום שלא ידוע שמו. רצח זה גרם לבעיות בהסכם השלום עם ישראל, האיש ידוע כאכזר מאוד, וראינו זאת גם בעת הרצח של
וספי אל תל"/

"וספי או וצפי" שאל שחרחר אחד וקטע אותו מהדיבור הרציף.

"בלי קריאות ביניים, ושאלות טפשיות" עקד אותו איל בעיניו, "שגרם לו להיות ראוותני ומרושע, האיש אחרי שסיים עם הירדנים נגש לסגור עניין אעם ישראל, אחראי על פיגועים רבים, ביניהם הפיגוע בהר נוף, הפיגוע בכניסה לעימנואל, פיגוע הדריסה ברמות, פיצוץ קו האוטובוס ארבע מאות וחמש, וכעת היה קשור גם לעשירי בנובמבר, הוא המוח מאחורי הטירוף שהולך פה. הוא כתב את החוברת שהסבירה למחבלים כיצד להתעלל בגופות, לחטוף נשים ותינוקות, ועוד. הוא גם המציא את יכולת התקשורת עליה לא עלה אגף המודיעין שלנו."

שקט בקהל אף אחד לא דיבר ולא שאל.

"ואותו," הנמיך אייל את קולו, "אנחנו צריכים לתפוס חי".

"שאלות?"

"למה חי? המפקד" שאל בחור בהיר עיניים ושיער.

ארון נאנח לידו.

"לא הבנתי, הפילו לי פה חברה מצה"ל? הם לא כולם בעזה עכשיו?" זה מה שחסר לו.

"זה פעולה בשיתוף פעולה, הוראות מגבוה".

אשר יגורתי בא לי.
אזהרת קריאה: שוב קטע על מ"ל.

יש לי זיכרון מעניין. הוא אוהב נוסטלגיה, במיוחד בזמנים רגועים ופנויים כמו ימי חמישי, כשהבית נוצץ.
כלומר- נוצץ מהנצנצים של היצירות והיצירתיות. וכשריח של אוכל של שבת (שעברה. הסיר של הטשולנט עדיין לא נשטף. אין כניסה לזרים) נישא באוויר.
בקיצור- נזכרתי באשכול ישן ואהוב, וברוח ההשראה שסביבי- להמשיך אותו קצת.
עד כאן הקדמה.

טוווובבב....
אחרי החלטת כתיבה נחושה וקריאת הסדרה שוב ושוב למען יצירת אייל אוטנטי, זה הגיע...
אייל כמו אייל, לא יוצב לשירות מילואים פשוט, אלא יקבל משימה רצינית. הוא גויס למילואים במוסד, אגב מכירה מישהו שגויס למילואים בשב''כ, ככה שהבנתי שיש כזה דבר ושם עמלים על פריצות סייבר רועי , ועבודה מסביב לשעון בחסימת פורצים לאתרים משמעותיים כמו דואר ישראל, מערכת יירוט ריח קלמנטינות, וכו'.
זהו ניסיון ראשון בכתיבת סגנון זה, ראו הוזהרתם!

לא ארוך, אני יודעת, אבל מי שמצא השראה אשמח לקבלה על פי סימנים....

אורי הרים עיניים עייפות ממסך המחשב, מביט בדלת הנפתחת בלאות שהומרה בחיוך מידי כשראה את הנכנס ''אייל!''
''כן, זה אני''. הוא סקר את המקום שהיה לו לבית, מתיישב על הכיסא הריק מול מפקדו לשעבר.
''מה אתך? עם המשפחה?'' אורי הזיז את הניירת האינסופית שהצטברה בדממה על השולחן הגדול, רוכן לעבר הסוכן שלו.
''משתדלים להיות בסדר.'' במבטו ניצוצות זעם, כאב ורצון לנקמה מתחרים על המקום הראשון. ''אורי... מה... מה קרה? איך?''
הרמס''ד השפיל את עיניו לרגע, ואז הישיר אותם חזרה, סמכותיות בקולו ''נדלג על זה עכשיו. יקומו וועדות חקירה, יעופו ראשים, אבל זה לא יהיה קשור אליך בשום צורה. הייתה פאשלה רצינית, ואין ספק שיש יותר מבוגד אחד מתוך המערכת שהעדיף להתעלם מההערכות הברורות.'' הוא דמם לרגע ''ממך נבקש משהו אחר.'' רגע ארוך הוא גישש במגירת השולחן, ואז שלף תיקייה, תמונה נעוצה בראשה ''יחיא סינוואר. מכיר?''
אייל הנהן, דומם.
''תרכיב לך צוות. יש לך יד חופשית ממני לכל מה שתצטרך.''
''אלי.'' הוא ירה, מתרומם, לוקח את תיקיית הקרטון הדקה.
''תקבל.''



תגובות, בבקשה.

אז סוף סוף, כאמור, קיבלתי אישור מהצנזורה לחשוף את הסיפור המלא מאחורי מותו של סינוואר. אייל, הבמה שלך.

"אפרת?" מופתעת, הסתובבה, סוקרת במבט בלתי מפוענח את מדיו המלוכלכים, מלאי הבוץ והאבק "אייל!! אתה... חשבתי שתחזור לשבת!"
"ביקשתי מאורי אישור חריג. לא שהייתי צריך אישור, אבל טוב להיצמד לנהלים מדי פעם. מה... מה איתך? איפה כולם?" השתוקקות בקולו הלאה, העייף.
"לאלישמע נמאס להרוס את הבית, הוא עבר לטפל בבית של אבא שלך. חוגלת יצאה לסיבוב עם שילה, ואליצפן אצל חבר. להכין לך משהו לשתות? לאכול?" חרדה עמומה בקולה. הוא לא חזר סתם. אייל רוצה לומר לה משהו, להכין אותה למשהו.
"שבי, אני אכין." נעליו הכבדות הותירו שאריות בוץ יבשות על הרצפה שסיימה לשטוף כמה דקות לפני שהגיח בפתאומיות. "קפה?"
"מה פתאום. תחליף בגדים קודם" אפרת סקרה בביקורתיות שוב את בגדיו המרובבים.
אייל הצדיע, נעלם בכיוון האמבטיה.
היא החלה לקצוץ ירקות לסל
כשהגיע סוף-סוף הזמן לבחור לי מישהו מתאים, החלטנו לפעול בכמה מישורים.

"טויבי, אנחנו לא מתפשרים," אבא אמר בקול של מנכ"ל ועדת חקירה. "נעשה סינון קפדני."

וכך, בכל ערב, היינו יושבים בסלון עם רשימת מועמדים, מנתחים ומסננים.

"זה?" אבא אמר, מצביע על תמונה. "נראה טוב, אבל קצת רזה מדי."

"נכון," הנהנתי. "הוא גם נראה די שברירי ועייף. לא רוצה מישהו שישב בטל כל היום."

"וזה?" הוא הראה לי מישהו אחר.

"לא, אבא. העיניים שלו קטנות מדי."

"אה!" הוא קרא בהתלהבות, "את חושבת כמוני! העיניים זה המדד הכי חשוב."

עברנו אחד אחד, פסלנו פה, פסלנו שם.

"הוא... קצת חלקלק, לא?"

"מאוד. לא סומכת עליו."

"וזה?"

"נראה שקט מדי. אולי הוא לא מספיק נוכח."

"וזה?"

"נראה לבן מידי. אשכנזי כזה." פסקתי. "אני אומרת לך - אחרי שנה אחת אמא תעשה ממנו קציצות."

עברו שעתיים. ערימה של שמות נפסלה, ואני הרגשתי מותשת.

"אולי זה?" אבא הצביע.

"נראה נחמד, יפה, אבל משהו בו... קצת בוהה."

"כן, נכון, כמו מישהו שאין לו מושג מה קורה בסביבתו."

בדיוק אז הגיעה אמא עם כפפות ומבט של מישהי שנמאס לה מהשטויות שלנו.

"נו? בחרתם כבר?"

"עוד לא", נאנחתי.

"די, תחליטו כבר. אני רוצה ללכת הביתה."

הסתכלתי על אבא בהלם.

"אנחנו לא בבית?"

"מה פתאום," אמא גלגלה עיניים. "אתם פה כבר שעה וחצי מחפשים דג מהאקווריום של החנות."
ה'תשפה'

יום אחד מצאתי את אבא שוכב בקיא של עצמו, מגלגל עיניים למעלה, מחכה לסוף.

לאבא היה מנהג שכזה לאהוב. את העולם, את עצמו, את החיים.

ולבטוח.

הוא היה מה שמכנים בעולם "תמים" או "נאיבי".

אבא תמיד נלחם בשדים של העולם. הוא גירש להרבה לבבות את החושך, ונלחם שיהיו כאן קצת פחות דמעות.

על הדרך אבא הפסיד הכל.

את הכסף, האהבה, הניצוץ.

אבא מת. או הלב שלו. זה לא באמת משנה.

הוא לא מת מהמלחמה.

להיפך, המלחמה היתה מנוע הצמיחה שלו. מה שהרג לו את הלב היתה חוסר המלחמה.

של השדים שיושבים לכולם בלב ופשוט נחים להם.

של אותם מקבלי הכסף והאהבה שלו שלא נלחמו על הקבלה שלהם. או השמירה של חתיכות הלב של אבא שאצרו אצלם.

השדים אכלו הכל.

"אתה יודע?" אמר לי אבא השיכור למחצה, וריק המבט. "כשהייתי בן עשר, הלכתי עם חבר דחוי חברתית לאכול פיצה על חשבונו, כי הוא נלחם על הלב שלי, סיימתי את הפיצה וברחתי לו בריצה".

"אז מה אתה אומר אבא?" שאלתי אותו בלי קול, כי עוויות הבכי לא נתנו לי להילחם. כי לא נשאר.

"שד יכול להיות בן עשר" הוא השתנק "ויכול להיות..." הוא מעולם לא סיים את המשפט.

זה היה הקרב האחרון שאבא ניצח. לא להאשים מפורשות.

אלוקים הקריב את הלב של אבא.

לא נשארה בו לחלוחית של כלום. זה לא אמיץ מבחינתי, כמי שעומד שם ומסתכל על החלל הריק בעיניים הטובות שלו. לא אמיץ להתבוסס ככה בריקבון של השדים שאכלו לך את כל האתמול עד כדי כך שלא השאירו לך מחר.

זה יותר ייאוש ורוע. מזוכיזם משולב עם קארמה. ערבוב של לב מידי טוב עם חוסר מודעות לרוע האנושי, ותמימות.

כל כך הרבה תום וחיבה יש לו לאבא, עד היום לא ידעתי. עכשיו אני מבין. רק מהקור הנושב שם בים הכחול שלא סוער כבר בתוך עיניו, לראות את שפתיו השמוטות בייאוש, לא מסוגלות לדבר כבר.

לא מכיר את אבא. כאילו לא מספיקה לו אהבתי חוצת היבשות.

תמיד חשבתי שאני מספר אחד ולא משנה מה עובר עליו, הוא מוצא בי נחמה. כנראה שהשדים בי לקחו לו את חתיכות הלב שהשקיע גם בי.

אוף!

בא לי לשמוח. לא רוצה לראות את זה.

לא רוצה להבין שאולי משהו לא טוב.

פתאום הבחנתי שאבא לא פראייר. אבא משיב מלחמה.

אבא העיר את כל השדים, ולקח לי אותם למחול.

מחול מסחרר של מלחמות, היו שם בערך 1,500 לבבות שמתו עם העיניים שלו. לבבות שיכלו איכשהו כנראה עם המחול המטורף הזה להחזיר משהו.

תשמח אבא, תשמח בתורה. תשמח בבן שלך.

אלוקים לקח לי את אבא.

או שאולי אלוקים זה אבא?

אבא ששבע ממלחמות ורוצה השנה לשמוח עם המיליונים שנשארו מינוס 1,500 פרחים שנקטפו אליו ומחזירים לו את הגלים בים של העיניים.

אבא אהוב שלי.

רוצה לחבק ולהמליך אותך.

עם כל השדים שבי, אתה אהוב ליבי.

והשדים? נטפל בהם יחד.

רק תחזיר את הניצוץ, כי כבר אי אפשר יותר.



שנה טובה!

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה