שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

[ELIZABET]

כמו כולן.... מבקשת לא לשפוט קטע ישןןןןןןןן

לא מילים שנאמרו
לא דפים שנגזרו
לא אותיות שעפות באוויר

לא תווים שנאגדו
לא תנועות שנרקדו
לא חיים שנרקמים על דף בהיר

רק-דם
ליבי
ששפוך
על דפים

רק כאב
לא סתמי
שהותז
שנכתב
שהשפריץ
שיצא
שנסחט
ונמדד
ונשקל
ואושר


אנמיה
חוסר ברזל
סכיזופרניה


די!
בא לי לצעוק
תעזבו את הדם שיצא
הוא בחוץ
תלכו ותוציאו את הקוץ
שהוציא אותו

 

[.חיה פ]

שיר חדש מיוחד שהוצאתי ממש היום!!
כמובן שהשיר מוקלט אבל אתם תרוויחו רק לקרוא ולזמזמם לעצמכם...

כתיבה: אנוכי
לחן:- "שיר היונה"

בת קטנה ויחידה מול דור שלם,
נלחמת בדמעות, של הלב,
לא רוצה ליפול, ולא להתייאש,
שואפת לעמוד ולבקש.

מול חומות של תקווה ימים של דאגה,
חולמת על שמחה, ומחכה שתגיעה,
רוצה עוד קצת קרבה, אל בורא עולמות,
ובסוף מסך כבד, עומד מול החלומות.

והוא יושב ומחכה, ממתין לתפילתך,
רוצה לשמוע, זעקתך, את שליבך מבקש,
ואת שבורה כה רחוקה, מתקשה להאמין,
שהוא יבוא, יהיה קרוב, יותר מתמיד.

בת קטנה ויחידה, מול דור שלם,
יושבת ממתינה, להיגאל,
עוברים ימים וגם שעות, עיניך מצפות,
לקבל תשובות על שאלות.

ומזמן אמרו לך שהנה הוא כבר בא,
וחיכית ממנו לשמוע הבשורה,
עכשיו את מבינה, עמוק בתוכו פנימה,
שהיה שווה לעבור את המסע.

עוד מודעה שהודפסה, על פטירה היא מודיעה,
כל תפילה שנשמעה, ולא נענתה,
כל דמעה שירדה, אחרי כאב עמוק,
עכשיו את שם נעמדת, מביטה מרחוק.

וקול שופר עוד מהדהד, הבית כבר יורד,
והדמעות שממלאות, מעיניך נשפכות,
קול תרועה, כאן נשמע, אחרי עמל ויזע,
בגאווה, את מובילה, תורה ועבודה.

זה חלום ישן של כל אחד,
כבר אלפים שנה בגלות,
יושבת שם לבד, לו את ממתינה,
עוד תבוא הגאולה השלמה.

מרגש עד.. לבכות!!!

 

[דיני!]

נוח בה מאוד
במצרים שלי
וכיף
מפנק, אפילו
ציפוי זהב
עוטף
יש בה כל.
כל שצריך,
וגם יותר
הכל מואר,
ומסנוור.

אבל
יש נוגש בה,
במצרים שלי.
אני.
עם אלה
או קלשון
בלב
ובלשון
נוזפת
וצולפת--
שוב נפלת,
ואין תקוה
אין לך סיכוי
את לא שווה
ואיך את
מבקשת אהבה
אם לעצמך
את לא נותנת
כלום.

ושוב אני מכה
וצולפת,
ונוזפת,
וזועפת,
וחוטפת.

אז אני רק מחכה
שיאמרו לי:
קומי, צאי
כי בא אורך
צאי כבר
ממצרים של עצמך.

 

[לרקוד על הירח]

וואו, מדהים!
לדעתי שווה אשכול בפני עצמו...

 

[bookworm]

צביטה
שמכווצת
את הלב שלי
ולא מרפה.

היא סוחטת
מוצצת
שלולית של דם
ודמעות

הן חותמת
לצלקות
נשארות שם
מעידות

וגל של חיים
מגיע, ושוטף.
מדפיס לי תעודה
של ניסיון

חתום בדם ואש.

 

[איוליס]

אני עושה טעות
אני יודעת
לא מפסיקה

אני רוצה אחרת
להיות בוחרת
לא מעזה

אני מתפללת
משתדלת
להיות יותר
טובה

 

[מאושרת;)]

אזהרה! [זה נכתב פעם כך שאין כל התחייבות להמשך!!]
אשמח להערות והארות ....

יום שישי עבר עלי בתחושות רעות, מוזרות.
עוד בדרך ללימודים הרגשתי שמשהו לא טוב הולך לקרות היום.
אני לא יודעת אם היו אלה הכוחות נפש שקיבלתי בבוקר , או התחושות ,
והפרפרים שהסתובבו לי בבטן.
אבל ככה הרגשתי . מועקה.
מצאתי את עצמי יושבת מול המורה בלי להבין מילה, הלב שלי פעם מהר מתמיד.
התחלתי לדאוג. [ולא ידעתי כמה..]
ב11:00 כבר לא יכולתי לעמוד בלחץ. נשברתי.
מצאתי את עצמי עולה לאוטובוס ורק מתפללת שלא יתפוס אותי טלפון.
שאני אספיק להגיע לפני. פעם אחת שאהיה לפניה. שאקדים אותה. להיות לידה ולחבק.
פעם אחת כנגד ... להתכופף ולומר לה –
תודה.
ב11:20 הוא הגיע . צרם לי באוזן. נתקפתי כולי בצמרמורת , קרה.
האצבעות שלי רעדו ובקושי לחצתי על דחיה. לא הייתי מסוגלת לענות.
לא רציתי למצוא את עצמי בוכה בין כל ההמון שהיה על האוטובוס של יום שישי.
לא רציתי לתת לתקווה האחרונה שעוד הייתה לי סיבה להתמוסס.
פחדתי שהגוש שעמד לי בגרון ימצא את מקומו החוצה , ברעש.
לא היה לי מה לעשות חוץ מלתפוס את הסידור ולהתפלל . להסתיר את הדמעות מהציבור.
ושוב עוד לפני שהתחלתי להתפלל, טלפון –
"אבא מחייג אלייך ".
נראה לי שמי שישבה לידי שמעה את הדפיקות של הלב שלי. הוא פעם בחוזקה .
רק הוסיף לי לחץ , מצפון , דאגה .
נשכתי שפתיים בכוח. הגוש כבר איים לפרוץ , והאצבע שלי קפאה .
לא הייתי מסוגלת ללחוץ על קבל , וגם לא על דחיה .
השיחה הסתיימה.
כל הסרטים האפשריים רצו לי בראש, הכבידו עלי. נותרתי עם גוש כבד ומועקה.
הכל הסתובב סביבי , התאמצתי בכל הכוח להחזיק את הראש , להישאר יבשה. לא הייתה לי
פריבילגיה לבכות.
הדרך נותרה כתמיד קצרה. אבל לא הצלחתי לראות את סופה . נדמה היה לי שלא תסתיים לעולם.
הכל סביב היה מטושטש, אבדתי שליטה בדמעות. עצרתי בכוח את הקול, לפחות שהוא לא ישמע.
הפניתי את הראש לחלון , לגלות שהנוף גם הוא מטושטש, איבד את חינניותו.
האוטובוס זחל, איטי מתמיד. כאילו ביקש לבדוק את סבלנותי .כל רעש נשמע לי כצעקה. כל צלצול
טלפון העלה את מפלס החרדה .
שוב הרגשתי רטט , הדופק שלי קפץ , הולם. לא מתחשב.
האישה שלידי הוציאה טלפון מהכיס וענתה. נשמתי לרווחה . "זה לא שלי."
אבל לא עברה שניה, ושוב עצרתי נשימה. נזכרתי בשיחה מאבא, שרק התנתקה.
"מי יודע מה קרה"? נלחמתי בעצמי , בעצמי.
"תתקשרי עכשיו. חבל שתתחרטי." "הבריחה שלך לא תשנה את המציאות."
הכל סגר עלי. נהיה לי חם וחנוק . לא מצאתי תנוחה , נלחמתי על כל נשימה.
ועדיין לא מצאתי כוח להתקשר לאבא לשמוע מה יש לו לחדש. כמה שנלחמתי עם היד , הלב התנגד.
פחדתי . ברחתי. היה לי נוח יותר ככה. לא רציתי להיהפך למסכנה.
לפקוח עיניים ולמצוא – חלל.

 

[מ. ש]

[זה נכתב פעם כך שאין כל התחייבות להמשך!!]

חייבת המשך!
זה ממש רוע ככה להשאיר אנשים!

 

[אחת כזאתי;)]

אדגיש מראש, כי בהחלט זה קושקש וניכתב לו פעם. בצורה כזאת, שהכתבת אפילו לא זוכרת למה
אה וחשוב לומר כי זה טיפה דרמטי
--
הוא מסתכל למטה. חלחלה אוחזת בו. עוצם עיניים. רעד פתאומי חולף בו. הבטן שלו מתכווצת. פולטת ממנה כל מה שרק יכלה והכילה באותה השעה.
הוא מתיישב בלאות על האדמה. שלולית ניצבת לידו. זכר לחורבן.
ידו נישרטות מהאבנים הפזורות על האדמה. נותרות עם פסים קצרים ומכוערים. ויש גם דם.
הוא מייחל שהשמש תבוא רק לרגע. תשכיח את הכאבים. תפשיר את הלב שלו. הוא קפוא כמו קרח. כואב כמו ים. אחד כזה בלי חוף בסופו.
עיניו נעצמות בחולשה. גופו רועד מהקור העז. לא פלא. הוא נימצא על ראש ההר. המקום האהוב עליו. נותן פרופורציות לחיים.
מקום שממנו האנשים נראים כמו צעצועים. דומים יותר ללגואים קטנים. פגיעים יותר מהרוח. כשהיא ללא מעצורים.
השעות חולפות עליו בכאב עצום. מפלח. הרוחות לא חדלות מלנשוב. טיפות קטנות יורדות.
הוא רוצה לזכות לבכות כמוהם. למלא אגם קטן. מלא בתפילות שלו.
ומי יקשיב לו ביכלל? אדם אחד. חסר תקנה שכמותו. חי פה בעולם.
הלב שלו משתולל בתוכו פנימה. השאלה מרעידה אותו שוב ושוב. מי ישמע את הלב שלו? מי ישתה את האגם?
הוא נעמד במאמץ. ברק עוצמתי מטלטל את השמיים. מרעיד את דוממי האדמה.
הוא צונח שוב על הארץ. גופו מיטלטל עליה בחוסר שליטה.
הגשם מתגבר. טיפות גסות יורדות. צולפות בו מכל כיוון. מרטיבות אותו כליל.
׳׳אבל אני כבר יודע. רק אתה אלוקים. אוי אלוקים׳׳ הוא צועק בהשלמה. חזק יותר משהתכוון. המילים חוזרות אליו בהד.
רק אתה אלוקים. אוי אלוקים. הדבר היחיד שהוא שומע. מאמין. ויודע.

׳קח ממני את הפחדים. את הנסיונות והקשיים׳. הוא מבקש.
׳תרחם עלינו. אבא של כל הילדים׳.
זה שכואב עם האלה שבוכים. שרואה ושותה את האגמים שמילאו, את הבקשות שביקשו, ברוב רחמים.

 

[אחת כזאתי;)]

תובנה מעניינת?

כשאני מצליחה
אני מוחקת מהעולם,
אלפי דרכים
איך (לא) לטעות
כשעדיין לא מגיעים.

 

[שיבת ציון]

חלומות. מה גדולים הם. מה מכילים. מה משיגים את כל אשר משתוקקת הנפש.

כמה מהירים. כמה נמוגים. כמה כואבים בהעלמותם.

חלומות. מי אינו חפץ בחלום שיאיר את שלוותו. מי מוכן לוותר עליו בגלל העובדה שהוא אינו מוגשם.
כמה מעטים האנשים שיקחו חלומות ויהפכום לחלומותיהם של אחרים.

כמה בודדים האנשים שיקחו חלומות ויהפכום למציאות.

 

[sh.t.down]

עצב, מרפרף בכנפיו על פני,

פורש את חסותו עלי.

עומד כחומה אל מול השמחה,

מגן מכל מחשבה טובה.

 

[מ. ש]

כמו הייתי הולך על גחלים

טיפות מים על פני

רגלי מרחפות על אויר

ורוח קלה בין עיני

וגם אז ידעתי מהר

יש פה אחד מנהל

מביט, מסתכל, מאזין

רואה בכל רגע אותי.

 

[קרב]

בורות של אהבה, שבורים בתוכי
לא מצליחים להכיל מאומה.
לב כוסס, מפרפר בקרבי
בוכה ולא יודע על מה.
גלים, זרמים, שטים בדמי,
מרעידים, חודרים לנשמה.
פרפרים מתוחים,
רוקדים בקרבי.
מי ידע
סודה של דממה....

 

[וריטסרום]

היום בו האיש שאתה עכשיו והאיש שרצית להיות לוחצים ידים בחמימות,
כמו מכריזים על הפסקת אש למשך שעה קלה או חיים שלמים.

הוא היום
בו אתה יכול לעלות במדרגות החורקות לסובב את המפתח בחור של המנעול
ואז להפטיר: "הגעתי הביתה".

 

[נ. גל]

עשר אצבעות לי יש, כל דבר יודעות הן.
להתרחק ולקרב, לגעת ולנתק.
לפתוח מנעול ולזרוק מפתח הרחק.
להצביע אל האופק ולגעת בקצה אפי.
לנוע בחוסר מנוחה ולקפוא בפחד ורתיעה.
ללטף ילד תם, לשרוט וגם להיפצע מתער.
עשר אצבעות לי יש, ולפעמים כל כך הרבה ניתן לעשות איתן, שאינני מסוגלת לעשות דבר.