כילד לפני עשרות עשרות בשנים, היה כלל אצל ההורים - המלמדים וההנהלה תמיד צודקים,
ואני כילד פעיל [היפראקטיבי במילים של היום] הייתי צריך לספוג פעם אחר פעם גחמות כאלה ואחרות של ההנהלה,
ההורים שלי היו אנשי חינוך מן המדרגה הראשונה, והסכימו כמעט לכל עונש,
כולל מקל מטאטא שנשבר על גבי, סילוק הביתה, שהייה במרחב הציבורי של התלמוד תורה במשך יומיים, מכות סטירות וכו' וכו', ותמיד תמיד ההנהלה הייתה צודקת.
עד - השפלות.
כאשר הורידו אותי מכיתה ו לכיתה ה למשך יום, הורי לא הסכימו לקבל זאת בהבנה.
והגיעו לפגישה דחופה עם ההנהלה והמלמד.
לשמחתי לא חוויתי טראומה מלרדת כתה, אבל זהו עונש שלא הייתי מסכים לקבל בשום צורה או דרך.
יש כאן כמה נקודות.
א. לדעת מה באמת הילד עשה.
ב. האם זו פעם ראשונה, או משהו קבוע שמצריך טיפול מעמיק,
ג. האם ההורים ניסו עד כה לסייע בענין, וראו התקדמות.
ד. לשמחתי זה כמה תלמידים יחד, זה כבר יותר קל [
ורק אני מרחם על המלמד בכתה ב.... כי אם זה היה אני, הוא היה מתחרט על הרגע שהסכים להיות מלמד...]
אך ללא ספק מרים טלפון, ומברר את כל הפרטים,
ומנסה להציע פתרונות אחרים שישפרו את המצב, אך ללא השפלה.
לפני כעשור אחת מבנותי שירשה את ההיפרקטיביות שלי השתוללה בבית הספר, וספגה עונשים חמורים,
הגעתי לבית הספר, עמדתי מחוץ לחדר המנהלת עד שתתפנה אליי,
ואמרתי לה בצורה נחרצת - לא אקבל שום התנהגות שאינה ראויה של ביתי,
לא השתוללות, ובטח ובטח לא חוצפה שאין לה מקום אצלנו בבית.
אבל - גם לא אקבל עונשים חסרי פורפורציה, ועל כן אני חושב שלטובת כולם נעשה חושבים איך לחנך את הילדה בשיתוף פעולה, תוך שמירה על כבודה, ובמיוחד שמירה על מסגרת בית הספר והמורות.
לשמחתי זה עבד מעולה .
ועכשיו המנהלת חולמת שביתי הזאת תהיה כלתה, אבל לא יקרה