ביקוואל של מיה אין לנו זכות לגעת... הוא שלה, והיא זו שעיצבה בכשרון אדיר ובהשקעה אינסופית את דמותו ואת סופו.
אבל נניח שאפשר היה להמציא יקוואל אחר - אז 'יקוואל' שלי הוא ילד בריא, חכם ועצמאי, ששונא את הטקסיות הזאת שבארמון, את הנימוסים הכפויים, את העובדה שכולם מתערבים לו בחיים בלי הפסקה, את הנאכס הזה שכל הזמן אנשים סביבך יודעים מה אתה אומר ועושה. את הבחישה האינסופית בפרטיות שלו.
הוא לא סובל מחוייבות לכללים מוזרים וחסרי משמעות, הוא לא מעוניין ללמוד מה שנסיכים אמורים ללמוד, הוא רוצה ללמוד מה שמעניין אותו, לעשות מה שמעניין אותו. הוא בן אדם בפני עצמו, עם רצונות ורגשות וחיים וחלומות. לא רק 'הבן של רעואל' ו'אח של איסתרק'.
הוא רוצה להיות בעל בית רגיל, יהודי טוב, אלמוני, שלא כולם יודעים בדיוק מה הוא עשה אתמול ומה יעשה מחר, שלא כל אפצ'י שלו הופך לשיחת היום בממלכה, ולא כל אמירה שלו היא בעלת משמעות. הוא רוצה לחיות בלי העטיפה הזאת, המרשרשת, המוזהבת, החונקת.
נסיך אמיתי, יקוואל.
יקוואל שלי היה עובר לעיר קטנה ויפה עם נוף משכר חושים, מתחתן עם אשה פשוטה ומקסימה, עובד ולומד ומצליח. מדי פעם שולח דרישת שלום לארמון, ככה רק קצת כדי שלא ידאגו לו יותר מדי.
ליקוואל שלי היו ילדים מתוקים, בית מלא אהבה ופשטות, וחיים שקטים ומאירים. מפה משובצת על שולחן, פת לחם עליה, ושלווה בה.
בארמון מצחצחים חרבות ותככים ממלאים את האוויר, מפות מלחמה נפרשות על השולחנות המוזהבים ובסטיאן ואיסתרק רוכנים אליהן קמוטי מצח. מרתפי הטרייר, כרגיל, מלאים באסירים אומללים, ועל פני הקרקע נערכות חגיגות טקסיות, בהן כל המי ומי מתחככים זה בזה.
באותו זמן, יקוואל יושב עם משפחתו בבית הקטן הזה, השמח הזה, וחי, כל כך חי. ומאושר.