איזה הפתעה, כמה נחמד לקבל פנייה כזו! תודה רבה.
טוב, הנה ההזדמנות להודות לכל אלה שבחרו בי, בעצם לא על זה שבחרו אלא על זה שהבינו והזדהו.
כשישבתי על הכרזה, הרגשתי כל הזמן שאני לוקחת סיכון משמעותי. היה לי כאן מסר עמוק וכמעט לא מוגדר. האמת, די צפיתי שהכרזה שלי תהיה מיותמת לחלוטין מתודות, ולא יהיה אפילו בן אדם אחד שיצליח לרדת לסוף דעתי, או נכון יותר לסוף הרגשתי.
לפני ששלחתי את הכרזה לתחרות, עשיתי ניסיונות ושלחתי אותה לכמה בני אדם, לראות אם זה עובד. בהתחלה שלחתי לאח שלי, והוא אמר שאינו מבין מאומה...
זו כמובן היתה התחלה טובה מאוד.
לאחר מכן שלחתי למספר אנשים שהבינו מיד, ומה שעשה לי תקווה היה שכל אחד שהבין, לא סתם אמר "אה, הבנתי מה שאת רוצה להגיד", אלא אמר – "אוף, איכס, אוי ואבוי, זה נורא!" וזה עשה לי הרגשה שאולי בכל זאת אפשר להרגיש אותי.
כל אחד שהבין שיפר לאט לאט את מצב הרוח.
את שיא המחמאה קיבלתי מאחותי בת החמש עשרה. הראינו לה בסתמיות ושאלנו אותה מה דעתה. היא הסתכלה ואמרה "אוי!" ועיקמה את הפרצוף.
שאלנו – "מה ראית? מה אוי?" אז היא אמרה – "כזה סבא עם מחשב? וזה מה שהוא רוצה שהנכד שלו יראה?..."
אני יכולה להכביר במילים על המסר, ואולי אני עוד אעשה את זה, אבל בעיקר מה שרציתי זה שירגישו רתיעה, ושכל הרגשות יצופו מבפנים, בלי שום הכוונה שלי.
לכן לא רציתי להוסיף מילים. אני לא רוצה להגיד לך מה לחשוב ומה להרגיש.
בשלב מסוים חשבתי שכן כדאי להוסיף איזשהו מלל. יש משהו במלל שאפשר לזכור אותו ולחזור עליו בראש, ותמונה יכולה להאבד מהר. חוץ מזה, יש בו משהו שגורם לבן אדם לעצור ולהתעמק.
אבל רציתי מלל כזה שלא יכוון לשום כיוון ושעדיין הכול יבוא מתוך הצופה. לכן הוספתי מין מלל-בלי מלל כזה, שאולי ממקד אבל בעצם בלי לומר דבר מפורש שאתה לא צריך להוציא מתוך עצמך.
אני אנסה לפרוט קצת מהרגשות שהרגשתי עם התמונה הזו.
אני מרגישה שתמונת יודאיקה, במיוחד כזו של סבא שיושב עם נכד, יש לה צורה קבועה ומוכרת, ויש לה רגש חמים וקבוע שהיא גורמת לך בכל פעם שרואים אותה.
זה מבטא לי את מורשת ישראל, את ההיסטוריה שמאחורינו ואת הקשר שלנו אליה, את שושלת הדורות, את הגאווה היהודית, את היופי שביהדות... כשאנחנו תולים דבר כזה על הקיר, אנחנו אומרים המון דברים על האמונה שלנו מה באמת טוב ויפה ונכון.
כשחדרתי לתוך התמונה מלאת הרגש הזו ולקחתי לסבא את הגמרא שלו ותקעתי לו מחשב ביד, ושילחתי את הפרצוף שלו בהתרגשות לכיוון המסך המרצד, דלוק לגמרי... כשהנכד שישב ללמוד איתו איבד פתאום את כל תשומת הלב החמה והסבאית שהיה רגיל לקבל שם תמיד, ונדחק אל הצד, משם הוא בתמימות מסתכל ומנסה גם כן לראות 'מה כל כך מעניין שם'...
הנושאים החמים
הנושאים החמים
)
