"הוא יכול להוריד את מגן העיניים" הקול הסמכותי מגיע לאוזני בדיוק כשאני מנסה להבין כמה אנשים נוכחים איתי בחדר.
מאז ומתמיד ידעתי שיש לי בעיית ראיה מולדת, ושרוב האנשים רואים בברור את הסביבה ולא רק עצמים מטושטשים חסרי זהות, פעמים רבות מצאתי את עצמי חושב ומדמיין את הרגע בו אראה כאחד האדם. לא שחשבתי שדבר כזה יכול לקרות, זה היה ממש בגדר של חלום של נס ופלא.
למרות זאת הורי ברקע תמיד עודדו אותי לחשוב טוב. נראה לי שהם רצו יותר ממני שיום אחד אוכל להיות כאחד האדם.
והנה הנס מתרחש ברגעים אלו. עוד רגע מסירים לי את מגן העיניים אחרי ניתוח חדשני שאמור לתת לי ראיה מחדש. ואני, ליבי הולם במתח נרגש, לא יודע למה עלי לצפות.
המגן משוחרר לאיטו, ואני רואה. רואה.
"אתה רואה כעת מטושטש", הקול הסמכותי מדבר שוב, "לאט לאט הראיה שלך תשתפר."
אז אני מחכה. ממצמץ מעט, מזיז את האישונים לכל כיוון, מנסה למקד את עיני לעבר נקודה ברורה, לראות מה הרווחתי כעת, למה הורי שאפו כל השנים, להבין את החלום שחלמתי ולא ידעתי למה אני מצפה.
מבטי התוהה והמסונוור התייצב אט אט. הדבר הראשון שראיתי היה, תצחקו או לא, חפץ בלתי מזוהה. לקח לי זמן לתרגם את החפץ. זהו ריבוע, הבנתי כעבור רגע. ואם הוא עם ריבוע נוסף, פתוח, זה אומר שזה ארון.
הכל היה מפתיע. ראיתי צבעים, רק לא ידעתי לקרוא להם בשם. שמעתי כבר שיש אדום וכחול וירוק וצהוב ולבן ומהם מרכיבים גוונים נוספים.
והאנשים סביבי, וההבעות שלהם. לא מכיר את אבא שלי. נראה לי שמדובר בזה עם הזקן. אז ככה נראה זקן, איזה יופי. פלאי הבריאה ממש.
"נשאיר אותו לבד מעט, ניתן לו את הזמן שלו", הקול הסמכותי שייך לאדם גבוה ללא כיפה על הראש. בטח זה הרופא המסור.
"אני אמא שלך", ברור, אני מכיר את הקול. ממצמץ בעיניים. איך אחזיר לה על כל המסירות שגילתה כלפי כל השנים.
היא מחייכת ויש לה דמעות בעיניים. למרות שזו הפעם הראשונה שאני רואה, אני יודע מה זה חיוך ומה זה דמעות.
"וזה אבא", היא מצביעה אל האיש עם הזקן. שעומד ושותק. אולי נרגש מידי. אינני יודע.
אני מחייך אליהם.
"תודה", אני מצליח לומר.
והם, כולם, יוצאים מהחדר לרגעים מספר, כדי לאפשר לי להיות לבד.
ולהבין שאני רואה.
תודה ה'.
איזה נס.
מאז ומתמיד ידעתי שיש לי בעיית ראיה מולדת, ושרוב האנשים רואים בברור את הסביבה ולא רק עצמים מטושטשים חסרי זהות, פעמים רבות מצאתי את עצמי חושב ומדמיין את הרגע בו אראה כאחד האדם. לא שחשבתי שדבר כזה יכול לקרות, זה היה ממש בגדר של חלום של נס ופלא.
למרות זאת הורי ברקע תמיד עודדו אותי לחשוב טוב. נראה לי שהם רצו יותר ממני שיום אחד אוכל להיות כאחד האדם.
והנה הנס מתרחש ברגעים אלו. עוד רגע מסירים לי את מגן העיניים אחרי ניתוח חדשני שאמור לתת לי ראיה מחדש. ואני, ליבי הולם במתח נרגש, לא יודע למה עלי לצפות.
המגן משוחרר לאיטו, ואני רואה. רואה.
"אתה רואה כעת מטושטש", הקול הסמכותי מדבר שוב, "לאט לאט הראיה שלך תשתפר."
אז אני מחכה. ממצמץ מעט, מזיז את האישונים לכל כיוון, מנסה למקד את עיני לעבר נקודה ברורה, לראות מה הרווחתי כעת, למה הורי שאפו כל השנים, להבין את החלום שחלמתי ולא ידעתי למה אני מצפה.
מבטי התוהה והמסונוור התייצב אט אט. הדבר הראשון שראיתי היה, תצחקו או לא, חפץ בלתי מזוהה. לקח לי זמן לתרגם את החפץ. זהו ריבוע, הבנתי כעבור רגע. ואם הוא עם ריבוע נוסף, פתוח, זה אומר שזה ארון.
הכל היה מפתיע. ראיתי צבעים, רק לא ידעתי לקרוא להם בשם. שמעתי כבר שיש אדום וכחול וירוק וצהוב ולבן ומהם מרכיבים גוונים נוספים.
והאנשים סביבי, וההבעות שלהם. לא מכיר את אבא שלי. נראה לי שמדובר בזה עם הזקן. אז ככה נראה זקן, איזה יופי. פלאי הבריאה ממש.
"נשאיר אותו לבד מעט, ניתן לו את הזמן שלו", הקול הסמכותי שייך לאדם גבוה ללא כיפה על הראש. בטח זה הרופא המסור.
"אני אמא שלך", ברור, אני מכיר את הקול. ממצמץ בעיניים. איך אחזיר לה על כל המסירות שגילתה כלפי כל השנים.
היא מחייכת ויש לה דמעות בעיניים. למרות שזו הפעם הראשונה שאני רואה, אני יודע מה זה חיוך ומה זה דמעות.
"וזה אבא", היא מצביעה אל האיש עם הזקן. שעומד ושותק. אולי נרגש מידי. אינני יודע.
אני מחייך אליהם.
"תודה", אני מצליח לומר.
והם, כולם, יוצאים מהחדר לרגעים מספר, כדי לאפשר לי להיות לבד.
ולהבין שאני רואה.
תודה ה'.
איזה נס.