אוקי,
ועכשיו אחרי כל הדיבורים הגיע הזמן לקרוא קצת
העיקר, תהנו.
פרק שתיים:
"אני סחוטה", נועה נשמטת על הכיסא, מחבקת ידיים מגורות סביב כוס תה חמה. "תודה שירן".
"באהבה, מתוקה. יש לנו הפסקה קצרה, אז כדאי שננצל אותה".
היא שותקת. לוקחת לגימה קטנה, ריח דק של אקונומיקה מתלווה אליה, מגעיל אותה. אולי בכל זאת עובדת ניקיון הוא לא מקצוע אולטימטיבי.
"מצטערת".
נועה מרימה גבה.
"שכחתי. הבטחתי לנקות את החדר האחרון במקומך, לא עשיתי את זה. את לא שואלת למה?"
שירן עוקבת אחריה, קמה מהכיסא, שופכת כוס תה כמעט מלאה לכיור. הביוב בולע אותו בזרועות שחורות. אקונומיקה, היא בכלל לא שתייה מתוקה.
נועה מושכת כתף. "אני מאמינה שהייתה לך סיבה טובה. וגם אם לא, ורק שכחת אותי ואת הבקשה שלי, כולנו בני אדם. זה לגיטימי, שכחה היא דבר בריא".
לא תמיד. "היית צריכה לשלם על זה, לקזז מהחשבון?"
"בקטנה. פיצוי לגברת אחת עצבנית, חסרת סנטימנטים וסבלנות לעובדות ניקיון".
שירן נושכת שפה. "סליחה".
"הכל בסדר, כבר אמרתי. אם שרדתי בשביל לספר לך, כנראה שהמצב לא עד כדי כך גרוע. אני עולה לקומה שלי, מפנים עכשיו את החדרים ויש לנו בקושי שעה להתארגנות. מיכל?"
"מה?" היא לא מרימה לעברה ראש, משהו חנוק בקול שלה.
"תשטפי פנים. יש לנו עשרה חדרים לגמור במהירות המקסימלית, אני מחכה לך למעלה".
הנהון אלכסוני, חריקת כיסא. היא נמלטת לשירותים.
נועה חושקת שיניים, נצמדת לדלת הסגורה. בכי. היא לוקחת אוויר, דופקת שתי דפיקות מהירות, "מיכל, אנחנו צריכות להתחיל עכשיו, אם את לא רוצה הורדה במשכורת. צאי, נדבר כבר. בסדר?"
התנשפות מהירה, שקטה. מפתח מסתובב, ידית כסופה נלחצת כלפי מטה. פנים אדומות ושיער סתור מציץ אליה, חושף חולשה.
"בואי", נועה מושכת אותה אחריה. לוקחת שתי עגלות ניקוי, לוחצת על מספר שתיים במעלית. "מה קרה?"
מיכל בוהה בדלתות שנצמדות אחת אל השנייה. "היא אמרה שאני לא יודעת לנקות. צעקה שאני כל כך גרועה, שאפילו עתיד בתור מנקת מזבלות לא יהיה לי. הבטיחה שתעשה הכל כדי שהמשכורת שלי תרד משכר המינימום שאני גם ככה מקבלת.
הרצפה הייתה קצת דביקה, נכון. אבל רק שבוע שעבר הגעתי לכאן ולא הספקתי לשנן ולבצע את הכללים עד שהכוכב החמישי יבריק", המעלית נעצרת. היא יוצאת, נועה אחריה, מסמנת אל החדר הראשון בשורה.
"אני לא יכולה לקבל פחות כסף, נועה. אני צריכה אותו. מאוד מאוד. ובמקום להעריך את העבודה הסיזיפית והקשה שאני עושה, יש רק תלונות כל הזמן. חמישה ימים אני מנקה, ואפילו לא מילה טובה אחת. ההפך. מבטיחה לך, הדימוי העצמי שלי, שמעולם לא היה מהגבוהים, התרסק".
ברוכה הבאה לעולם שלנו, ילדת שמנת. נועה שולפת סמרטוט, מלבישה על מגב. אין אחת שהמעבר החד לא שינה בה משהו. "תגידי, העתיד שלך מסתכם בניקוי מזבלות?"
מיכל ממצמצת. "אולי, אי אפשר לדעת".
"מיכל", היא נועצת בה עין מזהירה. "מסתכם, או לא?"
"בהתחלה חשבתי שלא. עד שהיא הגיעה, הטיחה אותי לרצפה דביקה, מציאותית".
"זו הרצפה שלה, לא שלך".
מיכל מפשיטה מיטות מסדינים, פורשת חדשים. "איך את יודעת? מי הבטיח לך שהעתיד שלי לא יהיה גרוע יותר? אל תאמין בעצמך".
"קודם כל, בואי נשים דברים בפרופורציות נכונות. מבחינה ריאלית, אין תפקיד של ניקוי מזבלות. כן? וחוץ מזה, את לומדת לתואר ראשון במחשבים".
"אבל אם יקחו לי את הכסף", היא מסננת בכאב. "לא יהיו מחשבים ולא לימודים. אולי תואר באיבוד מקצוע".
"אף אחד לא יגע בדבר ששייך לך. אף אחד לא יכול בכלל, לגעת בדבר ששייך לך. המוכן לחברו, מיכל. אלוקים קובע מה יגיע למי, ומתי".
"לא אנשים גאוותנים?"
"בייחוד, לא אנשים גאוותנים. תעשי הפרדה. העבודה, זו לא את. את, מיכל. העבודה, ניקיון. הגדרתי כמו שצריך?"
"במדויק", היא משתעלת. "תפחיתי קצת אקונומיקה, אני לא נושמת".
"מעדיפה לשים יותר, מאשר פחות. אחר כך אומרים שיש ריח לא טוב, אני לא מחפשת תלונות".
"את גם עובדת בשביל לחסוך כסף ללימודים?"
הקול שלה מתקשה באחת, "לא".
"אפשר לשאול בשביל מה?" מניסיון, בנות צעירות, בעבודה כזו, לא ממהרות לענות. זה לחשוף את הנקודה החלשה, הכואבת. אף אחת לא מוכנה להסתכן בפתיחת פצעים מחדש.
"פרנסה", נועה יורה. "ועד כאן שאלות להיום. זהו. אנחנו מגבירות קצב ניקיון, שלא יהיה איפה לחפש אותנו, להקטין יותר".
במקום החולשה, בו, נמצאת הגדולה.
***
"אמא?" נועה מופתעת, מביטה בה בעיניים קרועות.
"צהריים טובים", היא מפנה אליה מבט חם. צלול לחלוטין. "למזוג לך מרק?"
מבט חם, הלב שלה מתכווץ. אמא הפנתה אלי מבט חם. צלול. "קמת", שבועות לא יצאת מחוץ לחדר, איזה נס התרחש.
"קמתי, והכנתי מרק. למזוג לך?"
"אני אשמח", נועה נבוכה. מתקרבת אליה, מחבקת חיבוק קצר. "תודה".
היא מעניקה לה נשיקה, "מגיע לך".
"גם לי היא נתנה", חזי צץ משום מקום. העיניים שלו שני כוכבים, בוהקים טוהר. "עכשיו", הוא קופץ עליה, מלחש סודות. "אמא תגיש לך מרק, ותשאל אם את רוצה גם שקדים. אחר כך היא תיקח את הצלחת והכף, תשטוף אותם. תאמר שאת אוצר, בשביל אוצרות שווה להשקיע".
נועה בוהה בו, האדים החמים מטשטשים את שדה הראייה. "תודה על ההדרכה, אח קטן".
הוא מבזיק לעברה חיוך, היא מבזיקה לו. מורידה אותו, "לך תשחק, מותק". אני צריכה לחזות בפלא פעם נוספת, למשש. אולי הכל חלום.
חזי מחליק ממנה, רץ לסלון, חוזר עם חמישה מכוניות ומשאית. "אני רוצה לשחק כאן". לחמימות משפחתית יש חבלי קסם.
נועה שותה כף אחת, עוקבת בזווית העין אחרי אמא, פותחת את המקרר, מוציאה ירקות, סוגרת. הקישוא נתקע לה בגרון.
אמא, סכין. זה לא מסתדר ביחד. בשום פנים ואופן, לא.
היא רועדת לה ביד, באוויר. המלפפון נשאר שלם, על קרש החיתוך. נועה מזנקת באחת, תולשת סכין מיד מזיעה. "שבי אמא", היא מסיטה כיסא, מגישה לה. "אני אחתוך את הסלט".
"אני מסוגלת לבד", עדי מתנגדת. לא קמה. "אני יכולה, נועה".
נועה קוצצת ירקות בסחרור, עיוורון חושים. לגמור עם זה, מהר. הרגע. "ברור לי שאת יכולה, אמא", רוק צורב לה את הגרון.
אני יודעת עד כמה זה קשה להיות המבוגר האחראי, אבל לא להצליח להנהיג. ולמרות שאתה יודע שאתה לא מסוגל, זה מעליב. פוגע. "עדיף שתנוחי קצת, את לא חושבת? עבדת כל הבוקר". ובשבילך, לעמוד על הרגליים, שקול לטיפוס מהיר על האוורסט. "אני מעריכה את זה. רוצה שתנוחי".
"אני לא מפחדת מסכינים".
רק רועדת מהם כאילו יש לך אפילפסיה. מאמינה שהשיניים שלהם חדות, לפחות כמו של כריש, ישרטו בך שריטה. "פחד הוא מושג גמיש. אולי את לא מפחדת במובן של פחד כמו שהעולם מגדיר, אבל אני לא רוצה שיהיה לך רגע אחד של צער". בטח שלא מסכין.
"את ילדה טובה".
שלא רוצה שאמא תתעלף, לא כשאני היחידה כרגע מעל גיל עשר בבית. "למי את חותכת סלט, אמא?"
"רציתי לחתוך", היא מדגישה. "לאבא".
"אגיד לו שניסית, הוא ישמח".
עדי מחייכת במאמץ, מתרוממת. "אני אלך לספה. חזי, רוצה לבוא לאמא? תספר לי איך היה היום".
"בטח", הוא זורק את המכונית הכחולה. נשרך אחריה. "אני שמח שאת מדברת איתי, ולא שוכבת במיטה. תקומי כל הזמן, טוב?"
נועה נשענת על השיש, מנסה להירגע.
הכל בסדר, לא קרה שום דבר מיוחד. אמא קמה, זה קורה בכל בית רגיל. אמא נתנה לי נשיקה, זה קורה בכל בית רגיל. אמא הכינה מרק, רצתה לחתוך גם סלט ירקות, זה קורה בכל בית רגיל. נועה, את לא צריכה להתרגש. מחר היא שוב תחזור למיטה, תשכח מאהבה. אל תפתחי ציפיות.
לא, את לא חיה בבית רגיל.
***
למור זנב-טבעת מתפתל עליו, מניח זוג ידיים שעירות על הכתפיים שלו, מבצע היפוך.
"הוא חמוד", צ'ארי מציין.
"נדמה לי שגם הוא מחבב אותך".
צ'ארי מלטף לו את הראש, "הייתי רוצה לגדל אותו בתור חיית מחמד".
"גועל נפש. מספיק לי להתבונן בך, בן".
"אבא", צ'ארי מרצין, מצמצם מולו מבט. "אתה דואג?"
"למה אתה חושב?" הוא מזניק את הכדור הלאה. לא מסכים לגעת באש.
"אף פעם לא כינית אותם בצורה של גנאי, זו בסך הכל חיה". אף פעם אתה לא אומר מספיק, אתה לא מסתפק בשום דבר. תמיד צריך עוד משהו שאין לך, שיש לאחר.
פיטו מביט אל החוף המרוחק בעיניים מוצרות, "בדרך כלל, זה בדרך כלל. היום, יוצא מהכלל".
"אתה מחכה למישהו?"
"למה את חושב שאני מחכה למישהו?"
"למה אתה מחזיר שוב פעם את השאלה אלי?"
המבע שלו תמים למדי, "למה לא?"
"אתה מתנהג היום מוזר, אבא. אני הולך לחוף, בסדר? חברים שלי שם, כל הדייגים בים, עוד מעט יפתח השוק. אני אלך לבחור חמישה דגים גדולים, כמו שאתה אוהב". שאני שונא.
"ממש לא", הוא מושך אותו לאחור. "תשחק כאן עם הלמורים. צ'ארי, אל החוף אתה לא מתקרב".
"למה?" הוא משלח לעברו מבט מופתע. "כולם שם". כמו בכל יום, הכל אמור להיות כרגיל.
"אין דבר כזה כולם, הכל בראש. ואתה לא, כי החלטתי. מובן?"
"לא".
פיטו מתקשח. "לא כדאי שהחגורה תיכנס לשימוש".
"אני כבר ילד גדול אבא, אמצעים אלימים לא מרגשים אותי".
"צ'ארי".
"למה?"
"כי אמרתי, אני חושב שזה מספיק".
שוב פעם מספיק. "אתה לא רוצה שאראה דברים שאתה חושב שאסור לי לראות?"
"שב".
צ'ארי מתיישב על האדמה. פיטו כורע על הברכיים, מביט ישר אל תוך העיניים החומות. "כדי שאם יתפסו אותך, לא תוכל להסגיר דבר".
הוא מצטמרר, גל של התרגשות שוטף אותו. "אתה מתעסק בדברים מחוץ לחוק, אבא?"
פיטו שותק. "כמו שאמרתי, מה שלא יודעים בלתי אפשרי להסגיר. תישאר כאן, או שתלך לבית. אל החוף, אתה לא מתקרב".
"הבנתי".
"אני שמח", הוא מתרומם. "זה שווה, צ'ארי. בסוף תודה לי".
הוא מכרכם פנים, "טוב", חתום. "אני אלך לבדוק אם אמא צריכה עזרה".
פיטו עוקב אחריו, רואה שהוא הולך בשביל הנכון. ולא נאבד, בטעות, בשביל אחר.
צ'ארי מפנה מבט חושש לאחור, רבע שעה עברה. אבא כבר לא כאן. מעולה, אני הולך לחוף, לשמוע את מה שאסור לי לשמוע. ושיתפסו אותי אחר כך, אני אגיד את האמת, כמו תמיד. לאמת מקשיבים.
להט של מתבגרים.
---
-"הוא יגיע".
-"מאיפה הביטחון?" פיטו מכווץ מצח, לא מרוצה.
-"העתיד שלו תלוי במדגסקר. העבר רודף אותו, אי אפשר להתחמק מעבר רדוף רוחות. הוא מפחד על עצמו, על המשפחה שהצליח להקים. מספיק בשבילו שאשתו נכנסה לדיכאון. הוא לא צריך גם את זוהר על הראש. הוא יודע להיות נודניק".
-"זה נשמע לי כמו אוסף שטויות, לא יותר מכך. ברק אף פעם לא פחד, מעולם לא. תמיד עם הראש קדימה, מכוון מטרה. אל תסבן לי את המציאות, דבר".
-"פיטו, הוא יגיע. אין לו ברירה אחרת. מה שאתה לא יודע, עדיף שלא תדע, שישאר במתכונת הנוכחית. אנחנו לא רוצים צרות, כן?"
-"ברור שלא", הוא מזעיף פנים. "זה מוזר, מאוד. ברק לא האדם שישבר כל כך מהר, לא האדם שלא ידע להתחמק מזוהר. הוא מתקפל בקלות. אני לא יודע מה איתך, אבל לי, זה מריח מסריח".
-"בסך הכל הריח של הדגים המתים", היד שלו מונפת באוויר, מבטלת אותו. "עזוב אותך מפחדים, פיטו. יהיה בסדר".
-"יש לי את המילה שלך?"
-"יש. ברק לא יאכזב. אתה יודע, יש לנו דרכים ללמד אנשים לפתוח את הפה ואת הידיים. הוא ישתף פעולה כמו שצריך".
-"תזכור שהבטחת".
-"לא יכול לשכוח. אני צריך לזוז, הים מחכה לי. להתראות, תמסור דרישת שלום חמה".
פיטו מגחך. נושם את ריח הים, הדגים מפרפרים ברשתות. עוד מעט יפתח השוק, אני צריך חמישה דגים. בדיוק.
צ'ארי נסוג לאחור. בריזה מכה בו, מעבירה גלי קור. אבא טומן למישהו מלכודת, לברק או לזוהר. איזה שמות מוזרים. מעניין מי הם, ולמה אבא רוצה להפליל אותם.
אבא חכם, אני סומך עליו.
לפעמים, גם חכמים יכולים לטעות.
***
ברק נועץ את המפתח בחור המנעול, מסובב פעמיים. הדלת נפתחת, הוא משתחל פנימה. נזהר לא להעיר אף אחד.
הבית חשוך. במטבח יש אור, נועה תמיד משאירה לו אור וארוחה. קרן שמש של ילדה.
פתק. הוא מרים אותו באיטיות.
'אבא, אמא קמה היום. ניסתה להכין לך סלט. הסכין טרפדה את התוכנית. לפני שהיא התמוטטה חזרה למיטה, היא בישלה מרק, חיממתי אותו בשתיים עשרה והלכתי לישון. מקווה שהוא עוד חם. באהבה, נועה'.
ברק בולע רוק. אין לה דם בוורידים, רק זהב טהור. יותר מעשרים וארבע קראט. הוא פותח את מכסה הסיר, אדים קלושים מתאדים במהירות.
עדי קמה היום מהמיטה. זה מקרי? זה יכול להיות מקרי? אין מקרה בעולם. ברק, אין.
הוא עוזב את הסיר, אני לא רעב. גם אם אכלתי היום רק לחמנייה אחת שנועה הכינה לי. דלת החדר שלה פתוחה עד החצי. הוא הודף אותה עם היד. "שלום מתוקה, הגעתי. את ישנה?"
הנשימות שלה שלוות, רגועות. ישנה.
ברק בולע אנחה. מעביר ליטוף עדין על תווי הפנים הרפויים, האצבע שלו מרפרפת על ריס ארוך, עולה לגבה, למצח הגבוה. הוא מתכופף, מנשק אותו.
"אני צריך לטוס למדגסקר, אני לא יכול לומר להם לא. זאת אומרת, אולי אני יכול. אבל זו תהיה טיפשות, התכחשות למציאות. אני לא רוצה שתסבלו בגללי, מספיק את עובדת קשה. מספיק כואב לי.
אני יודע שאת מושפלת שם, הוא העביר לי את המידע. ואני, רק נשכתי שפה, שתקתי. הילדה שלי סובלת, ולא משתפת אותי. כן, בבית אני כמעט לא נמצא. אין לי את מי להאשים, חוץ מאת עצמי. אשמתי, ילדה שלי. אני מבקש סליחה".
נועה דוממת.
ברק מהדק שפתיים, "אני אלך להגיד לילה טוב לחזי".
היא לא עונה.
ברק קם, יוצא. מדגסקר, אני מתגעגע. לא, אני לא מתגעגע. אין סיכוי. אני לא רוצה לטוס לשם. העבר אין. למה אני מתעקש להחיות מת, אחרי שכבר חיסלתי אותו. למה, אלוקים.
זה לא יועיל לאף אחד. בעצם, אולי לאחד. או לאחת. אולי לשניים. אפילו לארבע. תלוי בנקודת ההסתכלות. בהצלחה, בכישלון.
להיכנס למבוך מסובך, בגודל ובצורה של כדור הארץ זו לא בעיה. כל השאלה היא, איך אני יוצא ממנו. שאלה טובה.
לשאלות טובות, צריך לספק תשובות טובות. אבל נאמנות היא לא תשובה, אולי התחמקות.
---
נועה פוקחת עיניים, סוגרת. חיוך אירוני נתלה על שפתיה. מדגסקר. גן עדן עלי אדמות. גיהנום.
ועולם שלם עולה בלהבות.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
