דיון כמה ספרים כתבתם?

[שלחן עורך]

אני כותב בצוותא עם אשתי את ספרנו הראשון

חלום!

 

[דוכסוסטוס]

מה שחסר לי זה כדאיות כלכלית מובטחת, ניווט מקצועי לאורך הדרך, ודדליינים.

 

[מרים יעל]

אני מקפיצה כדרכי בקודש
אשכול מעניין מאד!
בגיל התיכון כתבתי 2-3 סיפורים. אחד מהם אפילו סיימתי, לאחר שכתבתי אותו בערך פעמיים וחצי בצורות שונות, כן כן. מהתחלה עד הסוף. זוכרת ששום דבר לא עניין אותי באותה תקופה מלבד לכתוב. לא היה לי מחשב פרטי, והמחשב הביתי היה באמצע המסדרון- אפס פרטיות וסביבה שהיא ממש אנטיתזה להשראה, ואני עדיין מתגעגעת לסשנים האינטנסיביים של הכתיבה שהייתי מסוגלת אליהם אז. הייתי חוזרת הביתה וישר יושבת להקליד, נשארת ערה עד מאוחר כדי לשפץ ולערוך. וכל יום כשחזרתי מהסמינר ישבתי על מה שכתבתי אתמול, התמוגגתי או הזדעזעתי ומחקתי ותיקנתי. למי שמתעניין, הסיפור עסק באליוט, ילד אסופי שלהקת מוזיקה אימצה אותו והוא נודד אתה בעולם. אגב, אף אחד מעולם לא קרא שום דבר ממה שכתבתי, אף פעם, אפילו לא את התקציר שהרגע פירגנתי לכם. אז תדמיינו את תנאי ההסתרה הקשים לכתוב בהם כשאנשים עוברים במסדרון, ואת ההרגשה לחיות כאילו ביקום מקביל שאף אחד לא יודע ממנו. וואו, זו הקלה סוף סוף לספר על זה

זהו, לענייננו, מתי שהוא גלשתי יותר לתסריטאות והתחלתי להתמקד בקומיקס. אז כתבתי תסריט שלם שנקרא 'קופסה שחורה' והיה בו ילד עם יכולות תעופה, שמנסה למצוא את האמת על מות ההורים שלו. לחדי אבחנה- כן כן. הסיפור הנוכחי שמתפרסם בעיתון משפחה הוא הגלגול ה-בערך רביעי שלו, רק עם גיבורה לבקנית עם יכולת להאט זמן... גם את הסיפור הזה כתבתי שוב ושוב. אמנם זה היה בפורמט של תסריט (מה שידעתי אז לעשות) אבל ערכתי ותיקנתי אותו המון פעמים. הכנתי גם סקיצות לכל העמודים של החלק הראשון (במוח שלי זו עמדה להיות סדרת ספרים.... עזבו) אני לא חושבת שאי פעם אחלוק את הסקיצות האלה, בין השאר מפני שמרבית הציורים והדיאלוגים בהן גורמים לי כיום לרצות למחוק את החלק הזה בעבר שלי... אתם מכירים את התחושה? אני יודעת שאני לא לבד. אבל זה היה נסיון טוב.

אז עזבתי אותו בינתיים והתחלתי לכתוב את ספר הקומיקס לבני נוער 1:0 (בזמנו קראתי לו אפס מידע, ואחר כך תיאטרון זהות) שנתיים ביליתי בתחקיר, כתיבה בסיסית ומחשבה על דמויות וקווי עלילה, וגם בנסיון להשיג גב כלכלי. בסופו של דבר עיתון ילדים של משפחה אימץ אותי ואת הסיפור שלי ויצאנו לדרך! הדרך הסתיימה לפני כחצי שנה, ואני גאה לספר שבימים אלו הספר כבר ניתן להשגה בחנויות דני ספרים, סטימצקי, צומת, אלתר, אור החיים, וכו'. אז תחפשו את 1:0 ותגידו לי אם היה שווה כל האכילת ראש...

אהמ... חוץ מזה, לאורך השנים כתבתי עוד סיפור פנטזיה אחד וסיימתי אותו, גם הוא היה (ביקום הנפרד שבמוח שלי) ספר ראשון בסדרה. הוא היה סבבה, אני חושבת. לא ממש חדשני. אני מתחילה לחשוב שכל הסיפורים האלה היו הדרך שלי לכתוב יומן בגיל ההתבגרות.
אז אלו הסיפורים שגמרתי.

סיפורים לא גמורים? וואו. אני לא יכולה אפילו לספור. אני רק יכולה לספר שיש יותר מדי... אבל אני חושבת שברובם אין ממש בשר בשביל עלילה לספר שלם. אתם מכירים את זה, כשאתם פותחים מסמך רק כדי לשפוך איזה שבריר השראה רגעי, ויוצאת לכם סצנה, אבל אז הסצנה הזאת לא רואה את אור היום לנצח, כי אין באמת איך להמשיך אתה עדיין. אז ככה.

סיפור לא גמור אחד שאולי ראוי לדבר עליו הוא מה שהחברות שלי קוראות 'ריח של אש' (פשוט בגלל שאלו המילים הראשונות בסקיצה) אני רוצה לחשוב שיש לסיפור הזה פוטנציאל אבל אני לא יודעת. התחלתי לכתוב אותו רק בשביל הכיף, וגם הוא היה גרסה בערך שלישית לסיפור ישן שלי (אותו סיפור פנזטיה גמור, אתם עוקבים?) כתבתי בערך המממ... 200 עמודים. אני לא יודעת אם אמשיך. אבל הגיבן המוכשרת עשתה לעמודים הראשונים שלו אדפטציה לקומיקס כאן אז אתם מוזמנות להציץ (סליחה מראש אבל זה פורום ליוצרות)

כרגע אני כותבת סיפור עתידני אפוקליפטי, וכשאני אומרת 'כותבת' אני מתכוונת שיש לי בערך שלושה פרקים וה' יעזור.
תודה על ההזדמנות להיזכר בכל הרגעים המביכים משנות הנערות שלי!

 

[מרים יעל]

מה שחסר לי זה כדאיות כלכלית מובטחת, ניווט מקצועי לאורך הדרך, ודדליינים.

לכולנו...

 

[מ. י. פרצמן]

אגב, אף אחד מעולם לא קרא שום דבר ממה שכתבתי, אף פעם, אפילו לא את התקציר שהרגע פירגנתי לכם. אז תדמיינו את תנאי ההסתרה הקשים לכתוב בהם כשאנשים עוברים במסדרון, ואת ההרגשה לחיות כאילו ביקום מקביל שאף אחד לא יודע ממנו. וואו, זו הקלה סוף סוף לספר על זה

רגע, אני מנצחת בתחרות הסיפור-הטיפשי-ביותר-שכתבת-אי-פעם:
הספר הראשון שלי היה על ילדה שלא שמרה טוב על אחותה התינוקת, והאחות נפלה מהחלון. בקומה למטה גר יוסוף, השכן הנוצרי, וכשראה תינוקת נופלת מהחלון מהר מהר פשט ידיים החוצה ותפס אותה.
(באחת הגרסאות המתקדמות נפלה בי ההבנה שלא יכול להיות שהוא תופס תינוקת מכזה גובה, אז זה השתנה לסצנה שבה הוא מזהה את התינוקת נופלת מהאוויר, מהר רץ לתוך הבית ותופס כרית, זורק אותה מטה, ואז התינוקת נופלת על הכרית, לא קורה לה כלום, ויוסוף השכן הנוצרי יורד למטה כדי לקחת אותה הביתה.)
הסיפור ממשיך שג'סיקה, אישתו הנוצרייה של יוסוף הנוצרי, מחליטה לאמץ את התינוקת היהודייה לבת. הם רצים אל הכומר כדי לבקש ברכה, והכומר אומר לשלוח את הילדה למנזר.
הילדה גדלה לנזירה לתפארת ובא לשלום גואל, אם לא שהאחות הרחמנייה של התינוקת, ההיא שהתרשלה בשמירה, גדלה בינתיים עם נקיפות מצפון שבגללה אחותה הקטנה נעלמה.
יום אחד האחות הגדולה נחטפת למנזר, ושם היא שרה בלילה ברגש ובדמעות המלאך הגואל. התינוקת, שהיום היא נזירה, לא זוכרת את האחות, לא זוכרת כלום מעברה, אבל את מנגינת המלאך הגואל היא מזהה וכך היא נזכרת בשורשיה היהודיים. הסיפור מסתיים בסצנת רגש סוחטת דמעות בה צמד האחיות נופלות חבוקות אחת על כתפיה של רעותה.
אה? איך זה?
זאת תרפיה מרתקת, לספר על הסיפורים הראשונים. מזמינה את הבא בתור

 

[מגבת]

תודה פרצמן, תודה!
(אפשר לפול על כתפייך? )
כמה טוב להרגיש לא לבד...

 

[מ. י. פרצמן]

כמה טוב להרגיש לא לבד...

באיזה נושא? הסיפורים הטפשיים בעולם, או הספרים שנשארו מותחלים? או שזאת עסקת חבילה.

 

[נ. גל]

הסיפור מסתיים בסצנת רגש סוחטת דמעות

הו, כאן הבנתי למה הסיפור נכנס לתחרות הסיפורים הטיפשיים

כמה טוב להרגיש לא לבד...

מצטרפת.

האמת היא שאני התחלתי מכתיבת שירים בכלל. בכיתה ג', בערך. שמרתי את השירים הראשונים, אבל אין לי מושג איפה הם. אולי טוב שכך... אלו היו שירים שהחרוזים בהם היו "אוי וי" עם "אוי וי", פחות או יותר.
הסיפור הראשון שלי עסק בגמדים שגרים בתוך עצים, ונדקרים כל פעם מחדש מהענפים שרק החלו לצמוח, הולכים לבכות לאמא והיא אומרת להם שיום אחד הם יגדלו ויצליחו לכרות את העצים. בינתיים היום הזה לא הגיע, והם מחפשים זבובים שיסכימו לעזור להם לעוף, כדי לא להידקר. הזבובים לא מסכימים כי זה כבד מדי, והגמדים נשארים לקוות שיום אחד הם יגדלו.
מאוד חינוכי, אני מודה.

 

[מגבת]

באיזה נושא? הסיפורים הטפשיים בעולם, או הספרים שנשארו מותחלים? או שזאת עסקת חבילה.

גם וגם..
אבל פשוט הזכרת לי את הסיפור שלי
"דון קרלוס" (שלי!!)
שברח בדיוק לפני שהאינקוויזיציה דפקה על דלתו.
וכשילדתו הקסומה ואשתו הרחומה ייבבו לתוך מטפחת,
הוא שלף מירכתי העגלה המון המון תופינים ושתיה,
וכך הם עשו את דרכם בטוב ובנעימים אל פורטוגל השכנה..
אוף.
הייתי כ"כ להוטה להעניק לו טיפת שלווה בעולם האכזר...

 

[למאי נפקא מינה]

כמובן שאם תשלמו אכתוב גם סדרה שלמה, אבל לאמיתו של דבר:

אמר מי שאמר ש'המחמאות הן לחם האמן'.
הוא התכוון לגחך באירוניה על כך שכולם יודעים להחמיא, וזה נחמד, אבל תכל'ס - לא לחכמים לחם.

ואני אומר, שזה העיקר. התשלום הכלכלי הוא המשני.

אין תחליף לכתיבה בבמה הנחשפת לעשרות או מאות אלפי זוגות עיניים.
התגובות המגיעות תמיד - יותר או פחות, רועשות או שקטות, מחמיאות או מתקוממות - הן הדלק.
הציפייה אליהן לפעמים מעוררת דריכות יותר מזו של שדכן על יד הטלפון, כאשר זוג 'שלו' נפגש ברגעים אלו.
ואז כשהן מגיעות - השמחה יותר מהשדכן שקיבל תשובה חיובית.

ספר?
נו, איי, כמה כבר יקראו אותו?
ובשביל זה לעבוד כל כך הרבה.

מה שכן, יש לי חלום להשתמש יום אחד בסדרת כתבות על תחום איקס, ולהפוך אותו למצבור סיפורים מעוררי השראה.
מה תתנו לי? את שני השליש האחרונים שלו...

 

[חדוי לינד]

מה אתם צריכים כדי להתחיל?
אם הייתי מוכנה לתת לכם משהו,
משהו אחד,
שיהיה הדבר שיגרום לכם להתחיל לכתוב ספר,
מה הוא היה?

תתני לי במתנה את עריכת הספר.....!!!!
אני כרגע בדיוק באמצע הספר/סיפור שלי. שמתפרסם ברוך ה' כסיפור בהמשכים. אבל הוא יצטרך עריכה רצינית, רצינית לפני שהוא יראה אור, ייצא לאוויר העולם מול עיניה הדומעות של אמו יולדתו.

 

[ifatrosh]

שאלה טובה ומעניינת. ככה ראיתי שיש עוד כמוני.
כתבתי הרבה, מגיל ילדות.
התחלתי את סיפור העלייה של סבא שלי ז"ל. לא יצא לאור בגלל קשיי תקציב.
אחר כך כתבתי סיפורים נוספים של 70000 מילה, הילדים שלי קראו והעירו והאירו.
אולי... אנסה להעלות בקבוצה המקסימה הזאת...

 

[נועה לבין (Tamar)]

אצלי הסיפורים הראשונים היו בכלל בשיעור הבנת הנקרא. אבל למזלי בכיתה ה' התחלתי לכתוב את הסיפור-הכי-טפשי.
זה היה על שתי חברות ולכל חברה הייתה בעיה אחרת שהיא הסתירה מהשנייה, ובגלל שהחברה שלה התנהגה מוזר היא הייתה בטוחה שהיא יודעת. לכן היא מאוד התביישה מחברתה (הכל הדדי...). עד שביום בהיר הן מגלות שאף אחת לא ידעה על השנייה והן סתם פחדו. גם זה נגמר, כמובן, בסצנה סוחטת דמעות והחלטה ש"יותר לא נסתיר אחת מהשנייה כלום לעולמים!!"

הבעיה שלי הייתה כשבעמוד 12 גיליתי שלא עשיתי להן שום בעיות, חוץ מזה שאבא של אחת מהן התגלה כרופא. ממש בעיה, לא?
אז הפסקתי את זה פה לטובת מי שיקרא את הסיפור וכמו פסיכית נתתי לכלללל המשפחה המורחבת לקרוא אותו פלוס לכלללל המשפחה של חברה שלי.

התגובות שלהם היו מסוננות, לפחות. מזל.

 

[לאלה]

אני כותבת מלא. זה התרפיה שלי.
לפעמים עולה בי ניצוץ כתמתם עם רצון להוציא ספר,
ואז אני אומרת לו "שתוק, קודם תתרכז במטלה הבאה, אחר כך תתרכז בספר שלם."
וכך הניצוץ הולך ודועך לו אל תהומות הנשייה.

מה שכן אני חולמת לכתוב ספר ילדים. אני אפילו באמצע הכתיבה כבר.
אני רק צריכה מישהו מקצועי שיעבור על זה ויגיד עם זה סבבה לפנות עם זה להוצאה לאור.
קיצר, אם יש לכם המלצה כלשהי זה יעזור.

ושאפו על הסבלנות לכתוב ואז לשכתב שוב ושוב. זה באמת השראה הסיפורים האישיים כאן.

אה, ועוד משו-
פרצמן, אל תתחרי איתי על הסיפור המטופש ביותר, אני לוקחת בטוח.

 

[סיפור8]

פרצמן, אל תתחרי איתי על הסיפור המטופש ביותר, אני לוקחת בטוח.

רוצים לשמוע! חחחח

אם הסיפורים המוקדמים שלנו גורמים לנו להסמיק זה טוב, לא? התקדמנו...

יש לי סיפור אחד בחיי שסיימתי, מהסיפורים המוקדמים. כתבתי במחברת. בעיפרון. משהו כמו שש עשרה עמודי מחברת ספירלה.
הוא פנטזיה, ודיי טרגי. הגיבור לא מצליח להציל את הדמות המשנית, אבל המוות של הדמות המשנית מוציא ממנו את הכוח לשנות את האנושות כולה.
ו @מרים יעל כל כך מזדהה איתך על המחשב הנייח באמצע הבית... והצורך בכתיבה אישית וכאילו להזיז את המסך (השמן, של פעם) כל פעם שאחות חצופה באה להציץ... אני ממש צוחקת כשאני נזכרת בזה

 

[7שבע7]

זאת תרפיה מרתקת, לספר על הסיפורים הראשונים. מזמינה את הבא בתור​

הסיפור הראשון שלי (בכיתה ב') היה סיפור חינוכי להפליא על חברות שרבו ואז השלימו בזכות "דרשה" של המורה לכבוד חודש אלול...
אבל כמה שנים אחר-כך המצאתי סדרת סיפורי חבורה! ובהרפתקה הראשונה שלהם הם הספיקו לגלות מחבלים שהתחבאו ביער ליד ביתם, להיחטף בידי המחבלים, להפליג איתם באונייה לארץ אחרת, לנסות לברוח מהאונייה, לחוות סערה ולהיפלט לאי בודד, לגלות שאחד המחבלים שרד גם הוא את הסערה, לגלות שהוא בעצם סוג של אחמד בן שרה, להתמודד עם נמר שגר על האי, להקים שם בית, ורק אחרי הרבה זמן לחזור איכשהו הביתה, עם המחבל היהודי ששב בתשובה שלמה כמובן...
וכל זה היה כתוב בכתב גדול ובמחברת דקה של פחות מארבעים דף, כן?

המצחיק הוא שלפני כמה זמן הקראתי לילדים שלי את הסיפור הזה (כן, נוסטלגית שכמותי שומרת בערך כל פיסת "יצירה" שלה...) -
והם פשוט התמוגגו! היה נראה שהם לגמרי נהנים, וגם מקנאים - לא ברור אם בילדים בסיפוג שחוו הרפתקה נהדרת שכזו, או באמא שלהם, ש"הצליחה" לכתוב סיפור מתח שכזה...

 

[palm]

התחלתי וסיימתי שלשה
הגישה שלי לכתיבה, ממוקדת מטרה
אחד נכתב תוך כשלשה חודשים וחצי והופץ, עפ"י התגובות והמיילים שאני מקבלת, נראה שהמטרה מושגת
השניים האחרים הם בסגנון סיפורי ילדים עם 'דלת אחורית' שפונה לכל גיל, אלה לא פורסמו בגלל עיכובים למיניהם
עוד סדרה מעניינת שבניתי עם הרבה מחשבה [סוג של תמיכה לימודית] ולא יצאה לאור כי עדיין לא היסקתי מספיק על אופיו החיצוני [חילוקי דעות בולטים בין אנשי חינוך שאיתם התייעצתי] שאמור להוות נתח מאד משמעותי בהשגת מטרת הספר
בגדול אפשר לומר שזמן הוא המניע/מונע הראשוני לכל כתיבה

 

[מ. י. פרצמן]

תתני לי במתנה את עריכת הספר.....!!!!
אני כרגע בדיוק באמצע הספר/סיפור שלי. שמתפרסם ברוך ה' כסיפור בהמשכים. אבל הוא יצטרך עריכה רצינית, רצינית לפני שהוא יראה אור, ייצא לאוויר העולם מול עיניה הדומעות של אמו יולדתו.

אולי זה נשמע אחרת כשמסתכלים על זה מבחוץ, אבל בפועל, עריכה היא שלב די קל בכתיבת ספר.
באים בסוף, מוצאים עורך מתאים, עובדים ביחד, משכתבים פה ושם, וזהו, יש ספר. עבודה, כן, אבל לא כל כך מסובכת.
האומנות האמיתית היא לכתוב אותו. ואם את אומרת שאת כבר באמצע, תני לעצמך להיות רגועה. יהיה לך ספר, בעז"ה, העריכה היא לא כזה ביג-דיל.

אחד נכתב תוך כשלשה חודשים וחצי והופץ, עפ"י התגובות והמיילים שאני מקבלת, נראה שהמטרה מושגת

יכולה לספר לנו עליו?

אה, ועוד משו-
פרצמן, אל תתחרי איתי על הסיפור המטופש ביותר, אני לוקחת בטוח.

את לא יכולה לנצח, אם את לא מתחרה.
קדימה. שפכי.

 

[לאלה]

את לא יכולה לנצח, אם את לא מתחרה.
קדימה. שפכי.

כתבתי מלא מלא שירים מלאי אופטימיות של בת 9.
שה' אוהב אותנו בכל מצב, ולמה להתמקד ברע אם יש כל כך הרבה טוב?

כתבתי סיפור על איזה חייל שהגיע לכותל בששת הימים ומרוב התרגשות חזר בתשובה - זה היה איזה עשר דפים בסוף מחברת מולדת.

היה שם עוד איזה סיפור מנקודת מבט של ילד קטן חולה במחלה שכותב מכתבים מלאי תקווה ותום וחפים מכאב.

הכל נכתב עם מלא שגיאות כתיב, חרוט חזק בסופי מחברות של בית ספר.

 

[נועה לבין (Tamar)]

אבל בפועל, עריכה היא שלב די קל בכתיבת ספר.

באמת? קצת קשה לי להאמין... אחרי הכול, לא סתם עריכה עולה בין 10,000 ל- 30,000
אני עבדתי על הספר שעכשיו מתפרסם כאן (והוא כבר לא מטופש..) במשך חודשים תוך כדי התייעצות עם עורכת, אבל עדיין בסוף כשהבאתי לה אותו לעריכה לא ראיתי טקסט מרוב הערות. האמת שאלו היו הארות, אבל העבודה שהיא נתנה לי הייתה נוראית...
אני חושבת שגם ספר שלוקחים עליו 5,000, כל עוד העורך טוב, העריכה היא עבודה קשה. כאן צריך לשלב את הראש הגדול של האאוטליין ביחד עם האומנות שבכתיבה עצמה ולהוריד \ להוסיף סצנות בקור רוח של מבט מבחוץ. כל זה כשמדובר בבייבי שלך כשכל מילה שאת מוחקת יושבת עלייך בלילות.
לומר שהיה לי קל? לא. לומר שהיה שווה? מוזמנים לקרוא את הסיפור שבקישור למעלה. על זה תענו אתם.