שלוש לפנות בוקר. התנפצות אדירה, חבטה עצומה ופיצוץ מרעיד. אימה.
אני מתעורר בבעתה כשלחדר מתפרץ שלומי בן השבע: "אבא, מישהו זרק לנו קוף דרך החלון בסלון", שאר הילדים מצטרפים להתקף החרדה המשפחתי, כאשר אשתי מובילה את הפאניקה בכישרון רב. זה שמישהו מתנכל לנו באמצעים מבעיתים באמצע הלילה, זה עוד סביר מבחינתה, אבל מה שבאמת מטריד אותה, זה לדעת מי העז לטנף את הסלון עם פגר של קוף אחרי שהיא כבר מרקה אותו לפסח?
אם הייתי זה שזרק את הקוף, לא הייתי רוצה לפגוש את אשתי באותן דקות. אימה משודרגת.
רק אני, בניגוד גמור לתחושות של כולם, הייתי מאושר. הרמתי ידיים לשמיים בהודיה עצומה. הודו לה' כי טוב. תכף יגיע לכאן צוות סופרים מספריית 'מחניים' כדי לתעד את הנס מקרוב. "פרנסה מן השמיים חלק 2", עומד לטרוף את שוק הספרים.
משפחתי נעצה בי עיניים של פסיכיאטר, "וכי הלחץ של פסח הכריע את שפיותך?", אמרו ללא אומר.
"היו נינוחים, היו שמחים, ילדיי היקרים", הבטתי אליהם במבט אבהי עוטף, "ההיסטוריה חוזרת, והיא נמצאת עכשיו בסלון ביתנו. ה' עשה לנו נס עצום, הסכיתו ושמעו לסיפור האדיר":
כידוע לכם, בימים אלה אני עוזר לחברי, עזריאל נחימוב, להוציא את ספרו לאור.
במסגרת זו התחברתי לבעל דפוס ערבי משכונת אבו תור בירושלים, שמדפיס ספרים במחירים זולים. הייתה לי סייעתא דשמיא והתחבבתי עליו, עד שהוא הזמין אותי לבקר אתמול באחוזתו המפוארת.
פחדתי ללכת לביתו, בכל זאת תקופה לא פשוטה, אבל רוח שמיימית כמו נשאה אותי לשם. בכניסתי לאחוזתו נדהמתי לראות קוף חמוד ששמח לקראת בעליו, הערבי מהדפוס.
האחרון ביקש להתרברב ברוב עושרו, והזמין אותי למרתף סודי שבו גיליתי אוצרות אדירים של מטבעות זהב עתיקים. התבוננו, אני, הוא והקוף, בארגזי הזהב, כשלפתע צדו את עיניי שולחן מעץ כבד, ועליו מטלית לניקוי. "כאן אני מנקה מדי יום את מטבעותיי החביבים", שיתף אותי הערבוש.
הרגשתי ששלחו לי משמיים נס פרטי בסגנון של איקאה – כל הרכיבים בפנים, נשאר רק להרכיב.
ברוב תושייה וחוכמה שמיימית שנחה על מוחי, התחלתי להנדס ולהרכיב את הנס הפרטי שלי, בהשראה היסטורית.
"בוא ואלמד אותך איך מנקים מטבעות", הצעתי לבעל הדפוס באדיבות, בעודי נוטל מטבעות ומתחיל ללחלח אותם בפי. הוא התפעם מהתוצאות המבריקות, ונראה כי אימץ את השיטה. בשלב הזה הזמנתי גם את הקוף לקורס המאולתר, "כדאי שילמד גם, הוא יוכל לעזור לך במלאכה", אמרתי לערבי הנחמד, שאכל את הלוקש הזה כמו דג פתי שמזנק בחדווה לחכתו.
הוא החמיא לי על הרעיון וביקש לשוב איתי לדפוס להמשך העבודה. לקראת היציאה מביתו שטחתי בפניו בקשה אחת קטנה: "לנו, היהודים, יש מנהג מוזר, לפיו זורקים לסלון הבית קוף מת בימים שלפני פסח. אז אם הקוף שלך ימות במקרה עד פסח, אשמח שתשלח כמה עובדים שלך שיזרקו אותו דרך חלון ביתי".
הוא גיחך, "למה שהקוף הצעיר והנמרץ שלי ימות?", שאל במבוכה. "אבל אתה יודע מה? אם הוא ימות בכל זאת, תקבל את מבוקשך", הבטיח משועשע.
סיימתי את הסיפור. כבר לא הייתי צריך להסביר כלום. העיניים של כולם נצצו. צעדנו יחדיו לסלון בשמחה אדירה ובשירי הלל.
הקוף שכב שם על בטנו הפקועה, ובדיוק כמו בסיפור המקורי, כל תכולת קיבתו נשפכה לכל עבר: בננות, במבה ובוטנים. ומטבעות זהב? אפילו לא אחד לרפואה.
המבוכה הייתה רבה. אך לפתע זיהיתי משהו נוצץ. התקרבתי והנה מבחנת זכוכית קטנה ובתוכה פתק מגולגל.
הרמתי אותה בעזרת כפפות, הוצאתי את הפתק וקראתי את תוכנו:
"יהודון טיפשון", נפתח הטקסט, "את הסיפור הזה של הקוף הדפיסו אצלי 'ספריית מחניים' לפני עשרות שנים. אהבתי מאוד את הסיפור הזה, והתחברתי במיוחד לדמות של הפריץ, שבהשראתו קניתי קוף ובניתי אוצר עם מטבעות זהב ועמדת ניקוי מתאימה".
וכאן הוא הוסיף כמה קללות עסיסיות שאמנע מלחשוף אותכם אליהן.
עמדתי שם ליד אשתי וילדיי, מושפל ונבוך, כאשר אשתי הודיעה לי בתקיפות שיש לי שלוש דקות לפנות את הפגר על כל תכולת בטנו.