סיפור בהמשכים יקיר לי אפריים

[.כותבת.]

למה עשית את זה?

גם לי עצוב

אבל הפרק כתוב מעולה!

תודה!

הצרחה של המשגיח אולי קצת ארוכה מדי, או שזה קול מהסרט?

הצעקה היא של המשגיח. צעקה של זעזוע, הלם וכאב, אני שמעתי אותה באוזני רוחי (יש ביטוי כזה? ) והצטמררתי, זה כאב.
אולי באמת היא ארוכה מדי.. אבל העריכה כבר נחסמה לי

ומוזר לי טיפה שאחרי זה המשגיח עדיין לא חושד בו...

יובן יותר בהמשך

 

[.כותבת.]

לפרק הקודם


10.

בבת אחת הופנו כל הראשים לכיוון הכניסה.

טריקת הדלת עוד הדהדה כשנשמעה צעקתו-שאגתו של המשגיח.

"דייטש!!!!! בוא לפה!!!!!!!"

מאות עיניים הופנו לעברו. יושב על מקומו, חיוור, מאובן.

לא. זה לא יכול להיות שגילו משהו. לא היה להם מה. זה סתם. זה עלילה. הוא הלשין עלי. לא. לא יכול להיות. אז מה זה יכול להיות?? אולי "דייטש!!!!"

נקודות נקודות מנקדות את הרצפה כאן. נקודות שקופצות מולו בסירנות כשהוא חוצה את החדר, לכיוון המשגיח. רועד. חיוור. הלום.

"יענקל" המשגיח דיבר כעת בקול שקט, אך כל התלמידים שמעו אותו היטב. אצור, רועד, זועם. "יענקל, אתה הולך הביתה, אין לך רשות להתקרב יותר לישיבה, חפציך יאספו וישלחו לביתך. אני רוצה לראות אותך מהחלון מחוץ למתחם הישיבה בעוד עשרים שניות. אין לך מה לחפש פה יותר".

אף רחש לא נשמע. החברים התבוננו בו כולם בעיניים קרועות לרווחה. יענקל. יענקל דייטש. זה לא הגיוני. לא. לא.

בכוחות על אנושיים הוא ניסה לנתק את מחשבתו מחבריו המבועתים ולרכז את מחשבתו. הוא לא יודע כלום כי לא היה פה כלום. אין לו דרך לדעת. המכשיר נשאר בבית. פה אין כלום. ואסור לי. אסור לי לצאת עכשיו מהישיבה. בשביל מירי. הבטחתי לה. בשביל הסמינר. בשביל אבא ואמא. בשבילי. בכלל לא בטוח שאני רוצה. אולי לא. זה מהר מדי. לא יכול.

"יענקל!!!" הפנים של המשגיח אדומות ובוערות, בעיניו בוער כעס בלתי נשלט. "יענקל!!! החוצה!!!!"

"אבל המשגיח.." הוא נושם עומק, קולו רועד, בקושי נשמע "אבל.. למה?"

"למה?? אתה עוד שואל למה??? אז בוא נראה גם לכל החברים שלך למה, אם ככה אתה רוצה, בגלל מי שאתה, בגלל מי שבחרת להיות, בגלל היצר שהפיל אותך למקומות הכי גרועים שיש, בגלל זה!!!" המשגיח הניף את המחשב הסגור שהוסתר בידו האחרת עד עתה.

גל של תדהמה שטף האולם והוסה באחת. "מכיר את זה???"

זה לא שלי. זה לא שלי. זה לא שלי. ברגע אחד אני יכול לעצור את זה. הוא הרי לא יכחיש. זה שלו. יש גם הוכחות בפנים. אפשר להוכיח. זה לא שלי. זה לא. זה לא. זה לאאאאא!!

"מכיר???? תודה בפני כל חבריך!! זה שלך, נכון????" המשגיח צרח.

שפתיו התהדקו בחוזקה. הצרחות התערבלו במוחו. הוא. אבא. אמא. הגאווה המשפחתית. הישיבה. העולם בחוץ. מירי. הסמינר. ההבטחה.

הוא.

נשימה עמוקה, הצצה חטופה בפרצופים של חבריו. שלזינגר ומייניץ הצדיקים מביט בו בתיעוב. אבל יש כמה שמסתכלים עליו בתחנונים, תופסים באצבעות לבנות בקצה השולחן. שרק יגיד שלא. שרק תעלם ההוכחה המרושעת הזאת. שרק לא יהיה. לא יענקל. לא לכן. לא ככה.

שרק יגיד שלא.

"כן."

עשרים שניות אחר כך הוא ברחוב.

המום. מאובן. קפוא. עם כאב עמוק כל כך, שלא ידע על קיומו. על היתכנותו.

ואז הוא התחיל לרוץ. בבת אחת. ורץ. ורץ. ורץ.

הוא לא רץ. הוא לא היה שם בכלל. זה הלב שלו. שדהר בכאב בלתי נסבל, בבושה, באובדן, בדמעות, באבל, בכאב. בכאב. בכאב.

רץ לעולם של תוהו.

 

[מוריופ]

פרק מוש-לם! נוגע, מדהים, כל כך מקסים!
מחכים להמשך...

 

[.כותבת.]

פרק מוש-לם! נוגע, מדהים, כל כך מקסים!
מחכים להמשך...

תודה רבה!!
אשמח להערות, הארות וביקורת בקשר לכתיבה עצמה, ואפשר גם בקשר לתוכן

 

[מוריופ]

אשמח להערות, הארות וביקורת בקשר לכתיבה עצמה

טוב, אם כבר- יש לי תחושה שהמשגיח קצת לא בנוי מספיק ריאלי...
אולי אני טועה אבל משגיח צריך להיות בעל שליטה עצמית מסוימת, וקצת יותר שכלתן, לא?
חוץ מזה אין ביקורת. מוצלח מאוד

 

[מוצג]

מצטרפת לכל מילה של @מוריופ.

רק בגלל שבקשת : )
אני חושבת שיש קצת יותר מדי חזרות בקטע.
הייתי מדללת.

לא. לא יכול להיות. אז מה זה יכול להיות??

נקודות נקודות מנקדות את הרצפה כאן. נקודות

יענקל. יענקל דייטש. זה לא הגיוני. לא. לא.

. ואסור לי. אסור לי

זה לא שלי. זה לא שלי. זה לא שלי.

ואז הוא התחיל לרוץ. בבת אחת. ורץ. ורץ. ורץ.

באבל, בכאב. בכאב. בכאב.

 

[.כותבת.]

אני חושבת שיש קצת יותר מדי חזרות בקטע.

אני רואה את זה כסגנון אישי.. בפעמים מסוימות כשזה נראה לי מתאים אז יש לי את הקטע של החזרות...
אשמח לחוות דעת נוספות בעניין, מפריע בקריאה ראשונה? או שמתקבל כסגנון מסוים שמתאים לדברים מסוימים?

 

[מוצג]

אני רואה את זה כסגנון אישי.. בפעמים מסוימות כשזה נראה לי מתאים אז יש לי את הקטע של החזרות...

גם לי יש קטע של חזרות...
ובכל זאת אני חושבת שבפרק קצר כזה, זה יותר מדי ולא עניין של סגנון.
אבל אולי זה באמת עניין של טעם אישי.

 

[+shira]

איך חיכיתי לפרק הזה. הכתיבה שלך היא הדבר הכי טוב שאפשר לומר על טקסט וירטואלי - כזאת שאני גומרת עד הסוף, בשלוק אחד.
אם מדברים על תוכן, אז המשגיח היה נראה לי טיפלה מוגזם, גם באפיון וגם בתגובות.
ובקשה אחרונה, אהבתי מאוד את מה שעשית עם יענקל בסוף הפרק, רק פליז - אל תפתחי את הפרק הבא עם הסבר למה הוא אמר כן. תני לו ולנו להתבשל עם זה קצת.

 

[.כותבת.]

חושבת שבפרק קצר כזה, זה יותר מדי ולא עניין של סגנון.

קודם כל תודה על ההתייחסות ושימת הלב לפרטים!
יכול להיות..
הבאתי את זה בעיקר כדי להכניס לסחרחורת ואטרף של קצב.. הנקודות האלו והחזרות האלו שידרו לדעתי קצב מהיר ומלחיץ...
אבל ייתכן באמת שהגזמתי.
לכן - שוב - אשמח לחוות דעת נוספות, האם אכן בקריאה ראשונה ורציפה, החזרות מפריעות?

 

[.כותבת.]

איך חיכיתי לפרק הזה. הכתיבה שלך היא הדבר הכי טוב שאפשר לומר על טקסט וירטואלי - כזאת שאני גומרת עד הסוף, בשלוק אחד.

תודה! כיף לשמוע

אם מדברים על תוכן, אז המשגיח היה נראה לי טיפלה מוגזם, גם באפיון וגם בתגובות.

אולי אני טועה אבל משגיח צריך להיות בעל שליטה עצמית מסוימת, וקצת יותר שכלתן, לא?

מסכימה שכך זה נראה. בפרקים הבאים אמורות להתגלות זוויות נוספות בעניין, אם גם אז זה עדיין ייראה מוקצן ולא אמין, אשמח שתכתבו

 

[shevi123]

@.כותבת. פרק מדהים!
כתוב טוב וזורם. קראתי בשלוק בלי נשימה.
בנוגע לקטע עם המשגיח - גם לי היה נראה קצת מוגזם התגובות והסגנון... הייתי מצפה לכעס מאופק יותר ותגובות נשלטות.
כל השאר - מדהים. גם הכתיבה וגם התפתחות העלילה.
מחכה לפרק הבא

 

[מוריופ]

לא שמתי לב לחזרות...
אבל אני חושבת שהחזרה הזאת היא במקום.

אז הוא התחיל לרוץ. בבת אחת. ורץ. ורץ. ורץ.

, באובדן, בדמעות, באבל, בכאב. בכאב. בכאב.

כאן הייתי אולי כותבת ככה:
"באובדן, בדמעות באבל.
בכאב.
רץ לעולם וגו'"

כלומר, ירידת השורה היתה בעצם כמו פעימת הקריאה... [לא יודעת איך להגדיר את זה יותר טוב...]
כלומר, זה היה נותן דגש + מרווח זמן דרמטי, ואולי זה היה יותר טוב.
להחלטתך

 

[shevi123]

לכן - שוב - אשמח לחוות דעת נוספות, האם אכן בקריאה ראשונה ורציפה, החזרות מפריעות?

לי זה ממש לא הפריע, גם לא בקריאה שניה
מרגישה שזה הכניס ל -

הבאתי את זה בעיקר כדי להכניס לסחרחורת ואטרף של קצב

לגמרי. יכלתי ממש להרגיש את הקצב שלך.

 

[מוצג]

קודם כל תודה על ההתייחסות ושימת הלב לפרטים!

בשמחה

הנקודות האלו והחזרות האלו שידרו לדעתי קצב מהיר ומלחיץ...

אני גם חושבת
ובאמת אם היית נותנת לי לנסות לדלל, לא בטוח שהייתי יודעת על מה לוותר...

אבל אני חושבת שהחזרה הזאת היא במקום.

זו בדיוק הבעיה, שכל החזרות היו במקום...

אבל תכלס, בשורה תחתונה, הסך הכולל כבר צרם לי.

 

[סיפור8]

בעז"ה

תקשיבי בשתי הסצינות האחרונות שלך הייתי שם לגמרי...
עצוב לי מאד בשבילו, והמשגיח הזה- הוא- פשוט- על הפנים. כלומר אני מאמינה שזה יכול להיות, לגמרי. אבל מבחינה אישית הוא על הפנים. ממש שופך דמים כפשוטו...
אני כל כך אהבתי שהבאת הרבה ערכים תוך כדי. הכל מורכב והבחור עשה בחירה מדהימה, טיפס על חתיכת מדריגה ויצא מפסיד. עשית את זה בסצינה חזקה מאד, שיא גבוה, בלי נקודת חזור. את לא מתפשרת את...
קדימה להמשך- ושבסוף יהיה טוב, בעזרת ה'!

 

[סיפור8]

בעז"ה

מה יהיה?
אה?

 

[.כותבת.]

לפרק הקודם



11.

"שלוימה דופקים"

"נו - או"

"מי-רי דופקים!!"

"מי-רי!!"

היא עצבנית כשהיא סוגרת את הברז ומניחה את הסיר החצי שטוף בצד, בפסיעות מהירות היא מגיעה אל הדלת ופותחת אותה בבת אחת.
"זה.. זה בשביל יענקל.. זה.. המשגיח אמר לי להביא לכם" המזוודה החומה של יענקל הייתה אחוזה היטב בידו המיוזעת של הבחור הנבוך שעמד ליד הדלת.

"מה.. מה זה? איפה יענקל? מה הולך פה?" חנה הייתה המומה וניסתה לסדר לעצמה את הראש תוך הטחת שאלות בבחור האדום שהתגמגם באומללות.
"זה פשוט.. כי יענקל.. המשגיח אמר לו.. בגלל ש..."
מה עושה פה המזוודה שיענקל לקח לישיבה לפני כמה שעות. מה היא עושה פה. בלי יענקל.
"אתה יכול כבר להסביר מה קורה פה??" פתאום היא הבינה שיכול להיות שמשהו קרה לו. תסריטי אימה התחילו לרוץ לה במוח, מכוניות. דם. אלונקות. אמבולנס. פיגוע. למה. למה היא נתנה לו לצאת חולה.

הבחור שתק ונראה כאחד שנבחר להוביל את הנידון לגרדום.

"שלוימה!!!"

"נו או!!"

"שום נו או!! בוא הרגע שלוימה!!!"

"אה??"

חנה עזבה את הדלת ורצה בברכיים כושלות אל הסלון "שלוימהה!! יענקל! הביאו את המזוודה שלו!! איזה בחור.. לא יודעת! לא מבינה בוא נו!!!"
"או!!"
היא כמעט סחבה אותו לעבר הדלת.

הבחור כבר לא היה שם. המזוודה דווקא כן.

"מה המזוודה של יענקל עושה פה??" שלוימה השתומם.

"נו מה אמרתי לך!! הילד הביא את המזוודה ואמר שהמשגיח אמר לו להביא אותה!!"

"ואיפה יענקל??"

"לא יודעת!!"

בום. בום. בום. פטישים התחילו לצרוח לו בראש. הוא ידע. הוא ידע. ידע. טוב שחנה ממשיכה לחשוב שזה תאונה. בתאונה אפשר רק לשבור יד. רגע, הוא בטח לא מת. אחרת היו אומרים להם.
די עם השטויות האלו שלוימה. אתה יודע מה זה.

"די עם השטויות שלוימה!! תתקשר למשגיח הרגע!! איפה יענקל?? איפה??"

הוא מנסה למשוך את הדקות, את השניות, לוקח כיסא, מושך אותו באיטיות, מתיישב בכבידות.
הצעקות של חנה נשמעות ברקע. הן כמו תפאורה חיוורת לשכל שלו, שעובד לאט. לאט. הטלפון נשלף מהכיס ומתנקה ביסודיות מאבק דמיוני, האצבע לוחצת על מקש אחר מקש, הוא לוחץ על "חייג" ו..
הטלפון נחטף לו מהיד.

חנה חוזרת להיות משהו מוחשי, וכך גם הצעקות שלה.
וגם הצרחה "הרב ברויאר!! מה קרה ליענקל??"

קול כחכוח קל נשמע מהצד השני.
"גברת שפיגלמן?"

"כן הרב ברויאר!! מה קרה ליענקל?? תגיד לי כבר אני משתגעת!!" חנה צווחת. היא לא שמה לב. הוא חייב לחלץ ממנה את הנייד.

"אשמח לשוחח עם הרב שפיגלמן" נשמע שוב קולו העמוק של המשגיח.
זו הזדמנות. הנייד נזרק לעברו במהירות שיא, שרק יגיד כבר מה עם יענקל, שרק יגיד.

שלא יגיד... שלוימה מסמן לחנה בתוקף לשתוק. "הרב ברויאר? אני אשמח לשמוע מה קורה עם יענקל"

אופן מהלך השיחה לא מצא חן בעיני המשגיח ושמעו את זה היטב בקולו "הבן שלכם לא סיפר לכם מה קרה בישיבה?"

שלוימה עצם עיניים. ונשם עמוק.

ונשף אותו. "לא. הבן שלי עזב את הבית היום בבוקר בדרך לישיבה, ומאז לא ראינו אותו. מה קורה איתו עכשיו?"

"אני לא יודע".

"מה??" שלוימה וחנה צעקו ביחד. שלוימה עשה לה פרצוף כועס.
אז מה!!!
"מה זאת אומרת אתה לא יודע? אני לא מוכנה לשמוע עוד התחמקויות!! הבן שלי תלמיד שלכם, הוא לומד אצלכם כבוד המשגיח. ספר לי איפה הוא נמצא עכשיו, ומה המזוודה שלו עושה אצלי בבית, בלעדיו!!"

"זו הנקודה גברת שפיגלמן, אני באמת מצטער, אבל הבן שלך, כבר לא לומד אצלי".

.

 

[.כותבת.]

ופה ההתנצלות. סליחה שהעליתי פרק רק עכשיו.
כשיש מליון דברים אחרים וגם הזמן שמוקדש לפורום הנפלא שלנו הולך פתאום על ניהול אתגר שירה (זהירות! פרסום מוסווה!) אז זו התוצאה.
ובעיקר, טוב נו, האמת היא שחיכיתי להשראה. כל הפרקים עד עכשיו נכתבו בשעת רצון. וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.. ולא קרה...
אז היום החלטתי ליצור אותה המתכון סודי בהחלט מקווה שהתוצאה תהיה משביעה ומזינה גם בדרך זו.
כרגיל, אשמח לכל ביקורת הערה והארה מכל סוג שהוא

 

[המלמד מבני ברק]

מה יהיה? לפרק הבא שוב נחכה חודשיים??
אל תעשו לנו את זה....