סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

[משולש ברמודה]

לא מתאים לשפי לדבר ככה,. נראה לי שהוא קצת יותר שמר על השפה שלו, לא?

"תשתקי או "שקט!" נראה לי גם היו מעבירים את המסר.

אני דווקא אהבתי. אותנטי מאד.
הוא עבר משהו משמעותי מאד מאד בפרק האחרון, משבר גדול.
הוא איבד חבר, העולם שלו באיזשהו מקום קרס כבר.
בעיני כתבת את ההתפרקות שלו בצורה מאד יפה, ואהבתי גם את המלחמה שלו חזרה במפלצת.
סוג של הפסדתי כבר הכול, אז למה לא ללכת עד הסוף.
מה שכן אולי היה כדאי לתת עוד מקום למונולוגים משלו ולא שהעיקר יהיה הדיאלוג בינו לבין לו (דיאלוג יפיפה אגב).
אולי להוסיף קצת יותר מחשבות משלו אחרי המאבק במפלצת. (פעולה חיצונית שיכולה לגרור אחריה תגובה פנימית).

כמו תמיד מחכה לשבוע הבא

@נ. גל איך אני מקנאה שאת כמו שעון שוויצרי מעלה פרק כל יום שני...
מותר, נכון? קנאת סופרים וכו' : )

 

[נ. גל]

אין מילים, כרגיל.

זה סלנג קצת לא... מתאים אפילו לדיבור. וכתיבה צריכה להיות בשפה קצת יותר מדיבור סלנגי.

התפתחות מקסימה כמו תמיד
לא מתאים לשפי לדבר ככה,. נראה לי שהוא קצת יותר שמר על השפה שלו, לא?
ועוד משהו, הקטע הזה מרגיש קצת מקוצר. ההתחלה מצוינ., אבל המאבק עם לו, כולל הניצחון והתבוסה שלה כאילו צונזר...
חוץ מזה - מושלם. מחכה כבר לרוף שיחזור!

מסקרן וטוב כתמיד
גם בעיני קצר מידי...
וגם, עד ששפי יוזם ונלחם,(כלומר נראה לי שזה ההתפתחות בסיפור, לא?) הייתי שמחה להרגיש עוד קצת את המלחמה שלו, אולי שיהיו עוד כמה חילופי דברים בינו לבין לו... (מצטרפת לדברי @מוריופ )
לי הפריע השימוש במילים


"תשתקי או "שקט!" נראה לי גם היו מעבירים את המסר.
כמו תמיד מחכה לשבוע הבא

תודה על ההערות, מסכימה עם כולן. הפרק קטוע בשל החגים, אין לי זמן לכתוב פרק מלא.
בהמשך הפרק (שאולי יעלה בהמשך השבוע ואולי כבר בשבוע הבא) תוסבר הסיבה לשימוש במשלב של סלנג. אם בכל זאת הניסוח יפריע אחרי כן - אשמח להערות.

 

[נ. גל]

יום ל״ח למסע.



אין לי כח.
אני מתקדם בלי כח, לו גוררת אחריי את התיקים. מדי פעם מתלוננת שהיא רצתה לראות אותי עוד קצת מתעצבן, שאנימעצבן כמעט כמו בן אדם.
אין לי כח להתווכח.
״תיכף מגיעים.״ היא מעדכנת.
אני לא שואל לאן.
״רוף כבר שם.״
הפעם הניסיון שלה מצליח לגרום לי להסתובב. ״רוף?״
״הדרקון, אם לדייק.״ היא מצחקקת. ״בכל זאת, טכנית הם אותו אחד.״
משהו מפריע לי במילים שלה. ״לא אמרת משהו על זה שאי אפשר למות באיים האלה?״
״אמרתי.״ מאשרת לו, וההד שלה גורם לזה להישמע לא אמין. ״רק שלהוציא בן אדם מתוך דרקון זה בערך בלתי אפשרי.״
אני מניח ככה.
ממשיך ללכת.
ובכל זאת, זה מדגדג לי. ״למה בעצם זה ככה?״ אני שואל ובעצמי לא מבין את השאלה.
״כי הוא נתן את עצמו להיאכל.״ מסבירה לו, ונשמעת מפלצתית מתמיד. ״אם הוא כבר לא רוצה להיות קיים בפני עצמו - הואלא ייצא מזה.״
אני חושב על יצחק, שאין לדעת אם הוא רוצה להצליח לגדול כמו כולם, כי הוא מעוחם לא הצליח לתקשר עם אף אחד.
אבל אני בטוח שהוא רוצה להיות קיים. כשהוא חטף סיבוכי שפעת, הוא נלחם על האוויר שלו כמו אריה. לא הפסיק לרגעלנשום ולנשוף בכל הכוח.

אני כבר רואה את האור בקצה, ומחליט לעצור כאן להלילה.
אולי לא כמו רוף בדיוק, אבל גם לי אין הרבה רצון להיות כאן ועכשיו.

 

[נ. גל]

מחילה על ההפסקה.

יום ל"ט למסע.

אני לא רוצה לצאת אל אי השפיות.
אני לא רוצה להישאר קבור מתחתיו עם לו.
אני לא רוצה כלום.
טוב, כנראה הגעתי לאי שפיות אם אני לא רוצה כלום.
כרגע גם אי וודאות נשמע לי כמו רעיון הרבה יותר טוב מאשר להמשיך הלאה.

אני מתקדם עוד קצת. רק קצת.
ריח מוזר ופכפוך נותנים לי תירוץ לעצור. "מה זה?" אני תוהה בקול.
"זה סימן שאנחנו קרובים." עונה לו באנחת רווחה. "אז בוא נסגור את זה עכשיו - אתה דואג לזה שאני נכנסת איתך לאי, כן? כי בעיקרון אני לא יכולה להיות שם."
אני רוצה להגיד שלא. שתישאר קבורה כאן ואני אמשיך לבד. שתמות, מצידי. שאני שונא אותה.
הריח המוזר מתחזק, וכשאני נושם אותו אני מרגיש שזה לא נכון.
"תבואי." אני אומר. "בסדר."
לא כיף לי להודות בזה, אבל אני בודד מכדי לתת לה לעזוב אותי עכשיו. אולי היא מפלצת, אבל היא בטוח מבינה אותי. וזה הרבה מאוד, הרבה יותר ממה שאני יכול לוותר עליו כרגע.

הריח מתחיל להיות חזק ממש, ואני חושב שאני מזהה אותו. ריח של שוק מחנה יהודה בלילה. של רחובות תל אביב.
"זה ריח של חוסר שפיות." מאשרת לו בלי חיוך. "ופה הוא גם מעורב עם סם אמת."
אני נרתע אוטומטית.
לו מגחכת.
אין לי כוח להתמודד עם זה.
אני מתקדם בייאוש.
"ככה אתה לא תשרוד, רק אומרת." לו מדברת כאילו זו רשימת אלרגנים. "אתה יודע, ייאוש זו הדרך הכי גרועה להתחיל משהו."
תודה באמת.
עכשיו סופית אני מיואש.

 

[נ. גל]

יום ל"ט למסע, ערב.

בסוף יצאתי, אלא מה.
האי הזה נראה הרבה יותר הזוי ממה שחשבתי.
קודם כל - יש בו המון יצורים. הרבה בני אדם, אבל גם הרבה יצורים שקשה להגדיר אותם כבני אדם. באופן כללי אני מרגיש קצת חי בסרט, במיוחד שאני בעצמי מסתובב עם יצור שרחוק מלהיות אנושי.
יש פה יחסית הרבה מקורות מים מתוקים, ולכולם את אותו ריח מטריד. יש גם הרבה עצים מוזרים, שאני קצת מפחד לאכול מהם, אבל מניח שבסוף אני אהיה רעב מספיק כדי לאכול.
"היי." פונה אליי מישהו, נער צעיר עם עיניים עצובות.
"אהלן." אני מחייך אליו חצי חיוך. "כמה זמן אתה פה?"
הוא מביט בי כמו במשוגע. "אין פה זמן." הוא עונה בקול חלול. "אין פה גם מקום. אתה פשוט צריך לזרום עם הגלים אל תוך האדמה, להישתל כמו עציץ במדבר..."
הבנתי. אני מסמן ללו שתעזור לי. היא משכנעת את הבחור לעזוב אותי. אין לי מושג איך, אני לא מקשיב.
"בוא." לו לוקחת פיקוד. "תבחר פינה, נארגן את האוהל."
"איפה רוף." אני לא שואל, אני מבקש.
לו לא אוהבת את הבקשה. "זה מה שחסר לך עכשיו?" היא תוהה בעצבנות.
אני מהנהן. "איפה רוף?"
השמיים מחשיכים בבת אחת. אני מוריד את הראש באינסטינקט ואז מרים אותו שוב.
הוא נוחת לא רחוק ממני, פיו פעור ושיניו מחודדות.
הדרקון.
אני מביט בו, ואין לי כח לפחד. שלו תעשה את זה. "היי." אני אומר.
שריקה נשמעת, ולוקח לי רגע להבין שזו אמורה להיות נשיפה.
"תתרגמי." אני פוקד על לו.
היא מהנהנת, ומצחיק אותי לראות אותה ממושמעת ומפוחדת.
"מה שלומך?" אני שואל.
"בסדר." רוף באמת נשמע בסדר. "אני חי את החיים, אתה יודע."
"את החיים של מי?" אני תוהה.
"שלי." הדרקון מתרומם מעט. "תראה, הגעתי לפסגת החיים. אני לא צריך עוד שום דבר, יש לי הכל בחיים האלה. אני מאושר להיות אני."
אני רואה.
ובבת אחת מבין עד כמה באמת בלתי אפשרי לעזור למי שנותן את עצמו להיאכל.

 

[מוריופ]

זה עצוב כל כך
את לא תשאירי את רוף דרקון אומלל ומוכחש, נכון?

אני לא רוצה לצאת אל אי השפיות.
אני לא רוצה להישאר קבור מתחתיו עם לו.

מתי הוא גילה שהוא בדרך לאי השפיות?
וגם נראה לי שיש כאן ערבוב עם האזכור. הוא עדיין מתחת לאי הפחד, אז הוא אמור להגיד 'קבור תחת לאי הפחד עם לו'

 

[נ. גל]

את לא תשאירי את רוף דרקון אומלל ומוכחש, נכון?

בעז"ה לא. גם לדמויות מגיע לחיות חיים טובים.

וגם נראה לי שיש כאן ערבוב עם האזכור. הוא עדיין מתחת לאי הפחד, אז הוא אמור להגיד 'קבור תחת לאי הפחד עם לו'

הוא כבר יומיים רק הולך ומתרחק מאי הפחד.
לפני שהוא ירד לבור באי הפחד, לו אמרה שהיא מפחדת שהוא יגיע לאי השפיות. מכאן הוא הסיק שהמנהרה מובילה לשם, ולו די מאששת את ההשערה שלו ככל שהם מתקדמים...

 

[נ. גל]

יום מ' למסע.

אנחנו חייבים להוציא את רוף משם.
"אני רואה שאי השפיות כבר התחיל להשפיע עלייך." לו לא ממש מאמינה שיש לזה סיכוי.
לא אכפת לי, שתחשוב מה שבא לה. אני רוצה להציל את רוף.
"מה בכלל אכפת לך ממנו?" היא תוהה. "כמה זמן אתם מכירים? חודש וחצי?"
"בערך." אני מאשר. "אבל את יודעת מה? יש דברים שלא תלויים בזמן."
לו לא עונה.
וזו, נראה לי, כבר הפעם השישית שככה נגמר ויכוח שלנו היום.
אולי לו צודקת. אולי אני פשוט שתיתי יותר מדי מהמים של האי הזה. אולי אני דפוק מלכתחילה ואני סתם מנסה כל הזמן להיכנס ראש בקיר.
אולי כמו שאני היחיד שנלחם לחזור לעולם הרגיל בזמן שכולם נהנים פה, אני גם היחיד שחושב שאפשר להציל את רוף.
ובעצם, אני כנראה גם היחיד שחושב שצריכים להציל אותו.
בעולם רגיל, היו אומרים שצריכים להציל אותי מהמפלצת שלי. גם אני אמרתי ככה, ואין לי מושג למה אני כבר לא חושב ככה עכשיו. אז מה בכלל ההבדל בינינו?
(עכשיו לו נפגעת שאני מעז לטעון שהיא דומה לדרקונים. היא טוענת שהיא בכלל לא מנסה לשלוט בי כמו שהדרקון שולט ברוף. מה שתגיד, אני עדיין זוכר מצוין את ההיסטוריה שלנו. השתבשתי, אבל לא עד כדי כך.)
בעצם זו ההוכחה שאני עדיין שפוי.
שאני מתעקש ללכת לפי ההחלטות שלי, גם אם אין לי מושג כבר למה החלטתי אותן.
ככה הייתי תמיד, זה בטוח.
גם אלף ימים באי שפיות לא יוכלו לשנות את זה.
*
לו ואני הגענו להסכם. היא הולכת לבדוק בעולם המפלצות או איך שלא קוראים לזה איך אפשר לשחרר את רוף, ובעד זה אני מתחייב לא לחפש דרכים נוספות מלבד זו.
המסקנות:
1. רוף צריך להחליט לברוח מהדרקון כדי לצאת ממנו.
2. לפגוע בדרקון כשרוף עדיין כלוא בתוכו - יפגע גם ברוף.
3. הדרקונים כאן חסינים לכל דבר, מלבד כאשר מי ים נוגעים בכנפיים שלהם, או כאשר הם יורקים אש על זכוכית מגדלת. הבעיה - סביב לאי יש זרם של מים מתוקים מתוך האי, ואין בכל האי זכוכיות בכלל.
4. דרקון שניסו לפגוע בו פעם אחת ולא הצליחו - יעבור טרנספורמציה לדרקון פגיע. מה שאומר שהוא יתחיל תהליך של פגיעה עצמית (ובעצם ינסה להשמיד את הבעלים שלו), ובמקביל לא יהיה ניתן יותר לפגוע בו עם אש אלא רק עם מים.

 

[נ. גל]

יום מ"א למסע.

אני חושב שיש לי תוכנית.
לו אומרת שזה לא נקרא תוכנית.
שנינו מסכימים שאסור לכתוב אותה, כי לך תדע עם מי יש לדרקון ברית והוא ידליף אותה.
מסתבר שלדרקונים אין חברים. אף פעם. רק בריתות והסכמים. הם אפילו לא רבים עם אף אחד, רק יוצרים הסכמי לוחמה ואז נלחמים.
לכן הם גם מעולם לא נכחדו. הם לא שונאים, לא יוצאים להשמיד אף אחד. חיים בעולם ההזוי שלהם בשקט, לא מחפשים לפגוע באף אחד.
רק במי שהם שייכים לו.
הם לא רוצים להיות שייכים. הם רוצים להיות חופשיים.
ובעוד שמפלצות מבינות ששייכות זה הדבר שנדרש כדי לפרוש כנפיים - הדרקונים מאמינים שהכוח הוא תחליף לשייכות. שהסיבה לזה שאף דרקון לא הצליח להשתחרר אף פעם, זה כי הוא לא היה מספיק חזק.
וחזק פירושו: לבד, גדול וחסר גבולות.

וזו, לדעתי, נקודת התורפה האמיתית שלהם.
שהם חיים בסרט, שאין להם מושג איך עובד העולם האמיתי, זה שרוף הגיע ממנו.
והכי טוב - שאין להם מושג איך עובדת חברות אמת.
כמו זו שאני מקווה שיש ביני ובין רוף.
*
בסוף לו השתכנעה לנסות.
ניסיון אחד, שאני לא יודע מי ממנו ישרוד אותו.
יכול רק להתפלל שלפחות רוף יידע בסוף שניסיתי, כי אני בעצמי לא מאמין שאני אצליח להציל אותו. אני בסך הכל שפי, ילד שכל החיים קיבל הכל והרס את זה עם או בלי כוונה.
ועכשיו כנראה הולך להרוס עוד קשר טוב שהיה לי, כי אין לי אור ואין לי שפיות.
"בואי." אני אומר ללו, קולי חנוק.
"מה אתה נחנק בלי עזרה." היא מתמרמרת. "יש חוקים למשחק הזה!"
אני מחייך חיוך עקום. "אז בואי, בהצלחה."
הידיים שלה מתלפפות סביבי. יד אחת נשארת משוחררת, לופתת את העט. הראייה מטשטשת, ואני לופת את העט כאילו הוא התקווה האחרונה בעולם הזה.
"איך אתה?" היא שואלת.
לוקח לי רגע להבין את השאלה. "זוועה." אני עונה.
"לשחרר?" היא מציעה, ואני תוהה אם אני מדמיין את הרכות בקול.
אני נוטל נשימה עמוקה שעוברת לאט לאט בגרון. מצליל את המוח באיטיות, מנסה לראות.
"עכשיו." אני אומר, והיא עוזבת.
כשאני מתאושש אני מתפנה לברר כמה זמן זה היה. 7 שניות. חשבתי שזה היה לפחות 5 דקות.
"אנחנו בחיים לא נצליח למרוח 10 דקות." מקטרת לו. "אתה פחדן מדי, מאמין שבאמת יקרה לך משהו."
זה משפט חכם.
אפילו לו לא מבינה עד כמה.
לו הייתה מבינה, אולי לא הייתה היא - מפלצת.
אני כל הזמן מאמין שיקרה לי משהו.
לא מאמין שאני יכול לעשות משהו.

 

[אתיס]

האמת שהפעם לא הבנתי כלום.
רק את ההבדלים בין מפלצת לדרקון, בערך...
מה התוכנית? ומה קרה בסוף?
היא מחזיקה אותו, ואז מה קורה?
בקיצור אשמח להסברים

 

[brachy 100]

יפיפה
כל מילה של @אתיס היא גם ממני

 

[מוריופ]

האמת שהפעם לא הבנתי כלום.
רק את ההבדלים בין מפלצת לדרקון, בערך...
מה התוכנית? ומה קרה בסוף?
היא מחזיקה אותו, ואז מה קורה?
בקיצור אשמח להסברים

יפיפה
כל מילה של @אתיס היא גם ממני

חכו, זו ההכנה לפרק הבא...

ספוילר: נראה לי שמהה שקורה זה...

הם מתכננים להציג מול רוף/הדרקון כאילו לו השתלטה על שפי, והדאגה של רוף לשפי תעיר בכוח את תחושת השייכות שלו. (ובהפוכה: שפי בעצמו לא שם לב איך הוא לומד לתקשר ואפילו לחבור ללו בשביל רוף...)

 

[אתיס]

חכו, זו ההכנה לפרק הבא...

ספוילר: נראה לי שמהה שקורה זה...

הם מתכננים להציג מול רוף/הדרקון כאילו לו השתלטה על שפי, והדאגה של רוף לשפי תעיר בכוח את תחושת השייכות שלו. (ובהפוכה: שפי בעצמו לא שם לב איך הוא לומד לתקשר ואפילו לחבור ללו בשביל רוף...)

תודה, העינין בלחבור ללו, במילים פשוטות, להתידד עם הפחד?
עדיין אני מסתבכת

תעיר בכוח את תחושת השייכות שלו.

לא הבנתי

 

[נ. גל]

אכן, פרק מעורפל במקצת.
התלבטתי האם להעלות אותו יחד עם הפרק הבא משום כך, והחלטתי שזה ייצא ארוך מדי...

תודה, העינין בלחבור ללו, במילים פשוטות, להתידד עם הפחד?

כן.

לא הבנתי

תזכיר לו מי הוא, ושהוא שייך בעצם לעולם אחר. לא לעולם הדרקונים, במשל. לא לעולם הרוע וההקטנה העצמית - בנמשל.

 

[ניק 70107]

כבר בקריאה של הפרק מאוד הזכיר לי את הנערים מביתן 3

 

[נועה לבין (Tamar)]

@אנונימיצ , למה אימוגי כועס?

מסכימה ממש עם כל התגובות למעלה.

ספוילר: נו מה?...

איך אפשר לא לפנק אותך בביקורת, @נ. גל ? את המודל של מה שנקרא "פרוג". מה לא? (הכל באהבה.)

הייתח מציעה לך יותר לספר "את" במקום לספר "על", ובצורה הזאת לתת לנו - הקוראים - אפשרות להרגיש גם חלק מהסיפור.
לדוגמא:

אם אפשר לערוך, אז משנה לזה:

מה שעשיתי כאן בעצם - נתתי לקוראים להרגיש, בעצמם ממש, את החשש, את הבהלה, את הפחד, בזה שסיפרתי את הפחד. דפיקות לב, קול פתאומי, וכו'. (יכול להיות שאת תעשי את זה טוב יותר, אז תקחי אותי אובייקטיבי על זה.)

הקטע בסוף על "אי הוודאות" ממש יפה וחכם, לקח לי רגע לקלוט...
ואני מחכה ממש להמשך! זה נשמע אלגוריה מעניינת

 

[נ. גל]

יום מ"ב למסע.

היי שפי.
אתה עוד זוכר אותי בכלל?
הייתי חבר שלך. אני חושב שאני עדיין, אבל אתה כבר לא ממש חבר שלי.
זה חבל לי, אבל אני יודע שזו אחריותך הבלעדית.
לסובב אותי ככה מאחורי הגב? באמת חשבת שזה יעבוד לך?
אני עדיין בא כל לילה לשמוע ממך קצת, כשלו סוף סוף עוזבת את השטח.
אני עדיין דואג לך, ותאמין לי - באי הזה יש הרבה ממה לדאוג.
נכון, אין לך שום דרך להבין אותי, אנחנו לא מדברים אותה שפה כבר כמה ימים.
אבל אני מבטיח לך, בכל שפה שהיא - שאני בסדר. אני באמת בסדר, אתה לא צריך לדאוג.
תתקדם בקצב שלך, תהנה מהדרך. אני כבר הגעתי למקום שטוב לי בו.
זה כנראה לא יקרה ביחד עוד, ולא רק בגלל שמצאתי כבר את המקום שלי.
בעיקר בגלל שאני לא מסוגל יותר להיות ליד בני אדם שחושבים שדאגה פירושה מניפולטיביות, ושמעדיפים לשתף פעולה עם מפלצת (מפלצת, שפי! אתה עוד זוכר מה משמעות המילה הזו בכלל?) במקום להאמין למי שהיה חבר שלהם.

כן, אני מאמין שזו הייתה חברות. התחלתי להאמין שיש דבר כזה בכלל, חברות. זה קרה בזכותך, ואני אודה לך על זה במשך כל חיי.
אם תגיע לארץ בסוף, כמו שרצית, אולי תמסור ד"ש למשפחה שהייתה לי.
אבל גם אם זה לא יקרה, ותמצא את המקום שלך פה, באיים - אני מבטיח שאף פעם אני לא אפגע בך כמו שאתה פגעת בי עכשיו.
*
התגעגעתי.
רק עכשיו, כשאני שוב קורא את המילים בכתב של רוף, אני מבין כמה התגעגעתי.
איך אפשר להתגעגע למישהו שאתה מכיר רק חודש?
אני לא יודע, אבל אני מתגעגע אליו...
שלחתי את לו ליומיים, שבהם היא לא מתקרבת לאי בכלל. שתסתובב איפה שבא לה, אבל לא לידי.
אני צריך לחשוב.
לא התכוונתי לפגוע, משהו שיבש אותי לגמרי.
כשאני מסתכל שוב על המחברת, קורא אותה מצד לצד - אני מבין שמשהו אצלי באמת השתבש בימים האחרונים.
לא יכול להיות שככה בקלות הסכמתי לנסות לעבור עוד התקפים מלו, רק בשביל הסיכוי שזה יחזיר את רוף. רוף הרי כל הזמן רק ניסה לעזור לי להתרחק ממנה, לשלוט בה.
איך היא שיחקה בי ככה?
איך היא שיכנעה אותי שזה המוצא היחיד, אם רוף יאמין שלו רוצה להרוג אותי?
ורוף יודע, אפילו טוב ממני, שזה פשוט לא יכול לקרות...

אני מרגיש אידיוט.
יוצא לריצה סביב האי. לנשום אוויר, לשחרר את הראש.
לחפש קצת את השפיות שלי.

 

[מוריופ]

גם אני התגעגעתי לרוף!
איזה עצוב ונוגע ללב, רוף השבוי, תוציאי אותו משם מהר!
וחוץ מזה, עכשיו סיבכת אותנו לגמרי, מה ששפי תכנן לעשות היה מעשה נכון, או טעות חמורה?

 

[נ. גל]

וחוץ מזה, עכשיו סיבכת אותנו לגמרי, מה ששפי תכנן לעשות היה מעשה נכון, או טעות חמורה?

הוא תכנן להכריח את רוף להשתחרר מהדרקון.
האם זה נכון או לא?
תלוי את מי שואלים... אני לא כאן כדי להכריע בשאלות כאלו.
ברוף זה פגע מאוד, ואיך אומרים? זו זכותו להיפגע.

ספוילר: התכנון של שפי ולו

טוב, לכל מי שלא עקב. זה אמנם חלק שולי יחסית ביחס לעלילה הכללית, אז לא השקעתי בהסבר. אבל היו בקשות, אז:
התכנון היה שלו תגרום לשפי להתקפי חרדה חוזרים ונשנים, כאשר באיזשהוא שלב היא תזרוק אותו לים.
כיוון שכמו שהוזכר כמה פרקים קודם - דרקון לא יכול לשרוד במים - רוף לא יוכל להציל את שפי מטביעה כל עוד הוא בתוך הדרקון. לכן הוא ייצא מהדרקון, וממילא פתרנו את הבעיה המקורית.
רוף הבין את התוכנית, ונפגע מאוד מהעובדה ששפי רוצה להכריח אותו להשתנות.

 

[מנוחה כהן]

אני חושבת שיש עוד מימד- אדם לא יכול להזיק לעצמו כדי לעזור למישהו אחר...
רוף יכול להרגיש הרבה יותר פטתי וטיפש כשהוא רואה ששפי מזיק לעצמו כדי לעזור לו. זה כאילו לומר- אין לי משהו מועיל יותר לעשות, אתה כל כך מסובך בבעיה שלך שהפתרון היחיד הוא למרוט את השערות...