סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

[Talya kadosh]

אוויר.
אני כל כך צריכה אוויר.
לא קראתי את 'יומנם של אבודים' במשך חודשים מחוסר בזמן ובפניות. אחר כך דחיתי כי האמנתי שממילא כבר שכחתי הכל. ומה, להיכנס עכשיו פעם נוספת לתוך סיפור שהולך ומתקדם ולא מחכה לקצב הקריאה שלי. בקיצור, עצלות.

אבל בסוף זה קרה.

הגעתי למסקנה שהסיפור הזה כל כך תורם. קודם כל, הוא כתוב מדהים וכמות הסאבטקסט היא פסיכית לחלוטין (בקטע טוב, כן? אני בריאה על סאבטקסט). הוא יורד לרזולוציות ולדקויות כל כך עמוקות שאני מוצאת את עצמי לא רק נהנית אלא גם לומדת.
ראיתי את התגובה האחרונה שלך. את כותבת שהסיפור מבוסס על תורת חב"ד, ומפרטת איך וכמה ולמה. מצאתי את עצמי פעורת פה (כאחת שמכירה את התורה הזו ומעמיקה בו) איך את לוקחת תכנים גבוהים ומורכבים ו'מפשטת' אותם בצורה כל כך ברורה ונהירה, עד לרמת השמות (!)

אני מעריכה את הסיפור הזה. אוהבת שהוא לא פוסק שום דבר ולא מניח שום מסקנה ולא עושה שום הנחות לכל מה שכביכול מובן מאליו. פשוט, תודה עליו.

זה בדיוק הדבר שהייתי צריכה ולא ידעתי שאני צריכה אותו. @נ. גל, רק תמשיכי.

 

[-חיה-]

תודה!

לא כל הדמויות האלה לא הולכות להישאר לאורך זמן, לכן אין השקעה בהיכרות איתן. נראה לי יהיה הכי נכון פשוט לתת את ההצצה כאן ולהתקדם בסיפור בקצב שלו.

סקירה מהירה, ללא ספויילרים:
כבר ציינתי שהסיפור מתבסס הרבה על הרעיונות מתורת חסידות חב"ד.
כאן הרעיון הוא שכדי לנצח את הלופ האשלייתי שהעולם ייצר סביב שפי ורוף, הם זקוקים לכל הכוחות שלהם.
במקרה הזה, 10 הכוחות הנפשיים המתוארים בחסידות מתבטאים כ10 חברי מסע שמסייעים להם.
למה הם לא שם כל הזמן? כי בד"כ הכוחות האלה סגורים בעומק הנפש, הם מתגלים בעוצמתם המלאה רק בעת הצורך.

ברק - בחינת החכמה שנקראת "ברק המבריק". הוא חכם, שקול, חובב שיח כוללני, מנהיגותי. בן אדם.
ג'יפי - בחינת הבינה (מלשון GPT, בינה מלאכותית. הומור פנימי). מנתח כל דבר באופן מעמיק בכדי לשלוט במצב. חצי אדם חצי חייזר.
חבר - בחינת הדעת. מחבר כל דבר אל החיים עצמם, גאון רגשי. בן אדם.
מתן - בחינת החסד. שקט, רגוע, מקבל ומכיל את הכל בפשטות. בן אדם.
הופו - בחינת הגבורה. לחוץ, מחפש את האהבה בחייו כל הזמן ולא מצליח למצוא. יישומי ופילוסוף בו זמנית. המפלצת של מתן. לפעמים מתבטא על עצמו בלשון זכר ולפעמים בנקבה.
נועם - בחינת התפארת. בעל נפש אומן, רואה בכל דבר את המורכבות. חובב מים. בן אדם.
שיאו - בחינת הנצח. עקשן, חסר גבולות, מנהיגותי. מפלצת.
טיראמאן - בחינת ההוד. מעופף, לא מקורקע. חסר עמוד שדרה חברתי. לשעבר חד קרן.
רוף - בחינת היסוד. מחובר באופן עמוק מאוד לעצמו, עקשן. מוכן לשינויים רק בתנאי שהם אינם משנים אותו. בן אדם.
שפי - בחינת המלכות. מחפש לשנות את העולם ולהביא תוצאות לכל פעולה שלו. מנהיגותי. בן אדם.

נוספים להם לו וקולצ':
לו - "מלכות דקליפה", שמחזיקה בתוכה את כל סוגי הרגשות התובנות, אבל משתמשת בהם כדי לפגוע. היא מביאה תוצאות חיוביות אבל מעטות.
קולצ' - בת אדם. פירוט אי"ה בסיפור עצמו.

וואו! כל כך יפה וכל פרט מדויק!
@נ. גל את חייבת להוציא את זה לאור, הסיפור לא יכול להישאר רק בפרוג.
אני חייבת אותו אצלי על המדף כדי לקרוא את הטוב הזה מיד פעם.
אם תוציאי את זה אני הראשונה שאקנה, מדהים!

 

[CN]

וואו! כל כך יפה וכל פרט מדויק!
@נ. גל את חייבת להוציא את זה לאור, הסיפור לא יכול להישאר רק בפרוג.
אני חייבת אותו אצלי על המדף כדי לקרוא את הטוב הזה מיד פעם.
אם תוציאי את זה אני הראשונה שאקנה, מדהים!

ב"ה

מצטרפת.
חובה להוציא לאור.
כשתסיימי את הסיפור, דברי איתי
תפוס לי להיות אחראית על הכריכה לספר הזה!!!

 

[מוריופ]

היי, יש כבר כריכה...

 

[CN]

היי, יש כבר כריכה...

ב"ה

איפה?

 

[מוריופ]

(ועכשיו אני שמה לב ששכחתי להפוך את המוקאפ לחוברת עברית...
לא נורא, העיקר הרעיון...)

 

[ifatrosh]

צפה בקובץ המצורף 1548133
(ועכשיו אני שמה לב ששכחתי להפוך את המוקאפ לחוברת עברית...
לא נורא, העיקר הרעיון...)

לרגע שמחתי שיצא בחוברת מודפסת...
מתי את מוציאה?

 

[מוריופ]

@נ. גל מתי את מוציאה?

 

[ניק 70107]

תודה!

לא כל הדמויות האלה לא הולכות להישאר לאורך זמן, לכן אין השקעה בהיכרות איתן. נראה לי יהיה הכי נכון פשוט לתת את ההצצה כאן ולהתקדם בסיפור בקצב שלו.

סקירה מהירה, ללא ספויילרים:
כבר ציינתי שהסיפור מתבסס הרבה על הרעיונות מתורת חסידות חב"ד.
כאן הרעיון הוא שכדי לנצח את הלופ האשלייתי שהעולם ייצר סביב שפי ורוף, הם זקוקים לכל הכוחות שלהם.
במקרה הזה, 10 הכוחות הנפשיים המתוארים בחסידות מתבטאים כ10 חברי מסע שמסייעים להם.
למה הם לא שם כל הזמן? כי בד"כ הכוחות האלה סגורים בעומק הנפש, הם מתגלים בעוצמתם המלאה רק בעת הצורך.

ברק​

- בחינת החכמה שנקראת "ברק המבריק". הוא חכם, שקול, חובב שיח כוללני, מנהיגותי. בן אדם.

ג'יפי​

- בחינת הבינה (מלשון GPT, בינה מלאכותית. הומור פנימי). מנתח כל דבר באופן מעמיק בכדי לשלוט במצב. חצי אדם חצי חייזר.

חבר​

- בחינת הדעת. מחבר כל דבר אל החיים עצמם, גאון רגשי. בן אדם.

מתן​

- בחינת החסד. שקט, רגוע, מקבל ומכיל את הכל בפשטות. בן אדם.

הופו​

- בחינת הגבורה. לחוץ, מחפש את האהבה בחייו כל הזמן ולא מצליח למצוא. יישומי ופילוסוף בו זמנית. המפלצת של מתן. לפעמים מתבטא על עצמו בלשון זכר ולפעמים בנקבה.

נועם​

- בחינת התפארת. בעל נפש אומן, רואה בכל דבר את המורכבות. חובב מים. בן אדם.

שיאו​

- בחינת הנצח. עקשן, חסר גבולות, מנהיגותי. מפלצת.

טיראמאן​

- בחינת ההוד. מעופף, לא מקורקע. חסר עמוד שדרה חברתי. לשעבר חד קרן.

רוף​

- בחינת היסוד. מחובר באופן עמוק מאוד לעצמו, עקשן. מוכן לשינויים רק בתנאי שהם אינם משנים אותו. בן אדם.

שפי​

- בחינת המלכות. מחפש לשנות את העולם ולהביא תוצאות לכל פעולה שלו. מנהיגותי. בן אדם.

נוספים להם לו וקולצ':

לו​

- "מלכות דקליפה", שמחזיקה בתוכה את כל סוגי הרגשות התובנות, אבל משתמשת בהם כדי לפגוע. היא מביאה תוצאות חיוביות אבל מעטות.

קולצ'​

- בת אדם. פירוט אי"ה בסיפור עצמו.​

וואו. וואו. וואו! זו פעם ראשונה שמישהו עושה דבר כזה מדהים - לדעתי. מכירה את הרעיונות היטב, אבל לשחות בהם עד כדי כך! לא העלתי בדעתי את ההקבלה המידתית של רוף ושפי, ועכשיו כשהעלית את זה זה ככ נכון וגאוני ומדוייק ואומנותי שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, פשוט מדהים. צריך נספח לספר הזה עם כל ההסברים האלה.

 

[נ. גל]

@נ. גל, רק תמשיכי.

@נ. גל את חייבת להוציא את זה לאור, הסיפור לא יכול להישאר רק בפרוג.
אני חייבת אותו אצלי על המדף כדי לקרוא את הטוב הזה מיד פעם.
אם תוציאי את זה אני הראשונה שאקנה, מדהים!

מצטרפת.
חובה להוציא לאור.

@נ. גל מתי את מוציאה?

קודם כל, תודה רבה רבה על כל העידוד.
הסיפור הזה בנוי למהדורה דיגיטאלית בעיקרו, אם כי זה בהחלט אופציה להוציא אותו כספר דיגיטלי עם אפשרות להדפסה למי שירצה.
בתכנון המקורי, בסביבות סוף השנה הזו הסיפור יסתיים, ואז בהחלט יהיה ניתן להוציא אותו אם יתאים ל @מוריופ שנשתמש בעיצוב שלה.

ספר של ממש? בחנויות הספרים?
האמת שסיימתי לכתוב כתב יד לספר כזה, גם פנטזיה, בכיוון אחר לגמרי.
הוא מחכה פשוט להו"ל, כי אני זקוקה לעזרה בכדי להצליח להוציא אותו בסופו של דבר.
הסיפור הזה קצר מכדי לצאת כספר, הוא יכול בהחלט להיות חוברת נחמדה.

 

[נ. גל]

צריך נספח לספר הזה עם כל ההסברים האלה.

העלית רעיון.

 

[פניני ריין]

"דבר." לוחשת לי לו בטון בלתי אפשרי. "דבר עכשיו או שאני חונקת אותך."

לו הוזמנה לאיזו ארוחת מפלצות בצד השני של האי, היא תגיע באיחור.

אתמול, כשישבנו לחגוג, כל מפלצת סיפרה על האיש שלה. כמה הוא דפוק, כמה הוא קטן, כמה הוא כלומניק.
ואני, במקום לספר, פשוט הצעתי להשמיע אותך בקול, שישמעו כמה אתה... כזה.

לא הבנתי, איפה לו הייתה?
מהציטוט הראשון, נראה שהיא ישבה עם רוף ושפי וכל השאר,
אבל לפי שני הציטוטים האחרונים, נראה שהיא הייתה בסעודת מפלצות בזמן הזה?

 

[נ. גל]

לא הבנתי, איפה לו הייתה?
מהציטוט הראשון, נראה שהיא ישבה עם רוף ושפי וכל השאר,
אבל לפי שני הציטוטים האחרונים, נראה שהיא הייתה בסעודת מפלצות בזמן הזה?

צודקת, זה לא ברור. יש כאן בעיית עריכה שלא שמתי לב אליה.
לו מגיעה באיחור ועוזבת מיד אחרי שהיא מאיימת (היא מגיעה בעצם כדי לבדוק האם יש משהו מעניין להראות למפלצות האחרות, ומעודדת בדרכה שלה את שפי לעשות משהו עם עצמו).
במקור כאן מגיע עוד קטע שירד בעריכה (כי הוא האריך את הפרק ללא צורך מספק) של שיח בין הנוכחים במעגל, במהלכו לו עוזבת את השטח וחוזרת אל הסעודה.
אבל אחרי שהיא עוזבת, היא מאזינה לשפי מרחוק, יחד עם שאר המפלצות.

 

[נ. גל]

יום נ' למסע.

אני מפחד, אני מודה.
ליד כולם אני לא יכול להגיד את זה, הם כולם מפחדים ומצפים שאני אחזיק אותם.
אבל גם אני מפחד.
אני מסתכל להם בעיניים, ותוהה לעצמי איך יש כל כך הרבה פחד בעולם, בלי שהוא מתפוצץ.
אנחנו נכנסים לאיזור הפגיעה עצמית. אני מרגיש רע עם זה שבכלל נכנסנו לפה.
"יש לנו מטרה, נכנסנו כדי לצאת." אני מזכיר בקול, בעיקר לעצמי. "בואו, ננצח."
והלב שלי דופק חזק כל כך, שאני די בטוח שהוא לא שמע אף מילה.
חזרתי לכתוב כמו בתיכון. מוזר, חשבתי שבחיים כבר לא אחזור לסגנון כתיבה ההוא.
"שפי?" קולצ' ניגשת אליי כשכולם מתפזרים. "תוכל לעזור לי?"
"במה?" אני מתיישב על סלע, מביט אליה בגובה העיניים.
"אני צריכה למצוא את אבא שלי." היא מסבירה. "אבל אני לא יודעת איך הוא נראה."
אני לא מבין. אולי זה האות האחרון לתמימות היפה שלי, כי הסיפור שלה מספר לי שהעולם הוא לא מה שחשבתי.
"נולדתי על אי הפחד. ההורים שלי הגיעו לפה ביחד לפני עשר שנים, נתקעו באי הפחד ואחרי שנה נולדתי שם. הם קראו לי על שם המפלצת של אמא שלי, שמתה. בגלל שהמפלצת שלה מתה היא השתגעה לגמרי, וכשהייתי בת שנה אבא שלי הצליח לעבור מהאי לאי השפיות. אמא שלי עברה איתי שנה אחר כך, אבל הגענו לאיזור אחר לגמרי. גדלתי בפרנויה, יחד איתה. רק לפני חודש הצלחתי לצאת משם."
אני מברר עוד פרטים. אבא שלה באיזור הזה, זה בטוח. אין לה עדיין מפלצת או דרקון, היא קטנה מדי. אמא שלה לא רוצה ולא יכולה לבוא, היא אזוקה לקיר שהיא בעצמה בנתה. משחקת שוטרים וגנבים עם עצמה כבר שמונה שנים.
"אוקי." אני מהנהן. "מה השם של אבא שלך? אנחנו נמצא אותו."
"יונתן." עיניה גדולות ועצובות. "והמשפחה שלנו זה עוזרי."
אני ממצמץ. "בטוח?"
"הכי בעולם."
"איפה ההורים שלך היו גרים?"
"קיבוץ רווית."
"מוזר." בעצם לא באמת מוזר. "זה בן דוד שלי, אני דווקא מכיר טוב את אבא שלך."
ועכשיו אני מפחד הרבה הרבה יותר.
אם יונתן נעלם לכאן ולא לתאילנד, וכבר עשר שנים שהוא לא מצליח לצאת, למרות שהוא היה אדם מוכשר וחזק כל כך - מה הסיכוי שלי לצאת מפה בעצמי?!

 

[מוריופ]

אימאלה
מהר המשך

 

[לוטם]

אימאלה
מהר המשך

דחוף

 

[נ. גל]

יום נ"א למסע.

אנחנו מגיעים אל השלט. קבוצה של שלושים איש. יונתן לא ביניהם. עוד לא מצאנו אותו.
"מה עכשיו?" שואל אותי ג'יפי.
אני עוצם עיניים, מתפלל למצוא רעיון.
"כל מי שהתיק שלו נמצא בערימה הזו - שיקח אותו." אני פוקד. קודם כל - סדר צריך שיהיה.
בלאגן מתחולל במשך דקות ארוכות. הערימה כמעט נעלמת. רק שלושה תיקים נשארים שם.
"זה של אבא שלי." קולצ' לוחשת לי, מצביעה על תיק מרופט, אפור. אני לוקח אותו אליי, מצרף אל התיקים שלי ושל רוף.
מתחת לתיק הצהוב אין כלום. מתחת לתיק הכחול דווקא יש. אזמל דק, בוהק.
"מי ראשון?" אני שואל. דממה. "אנחנו צריכים מישהו שיהיה הראשון." אני חוזר. "כולנו נעבור בסוף."
"אני." טיראמאן מתנדב בשקט המוזר. "גם ככה אין לי מה להפסיד, כל מקום יהיה טוב יותר מכאן."
"תודה." אני מחייך אליו. "בא."
אני לא יודע מאיפה אני יודע את זה. אני רק יודע מה נכון לעשות.
טיראמאן קורא את מה שכתוב על הלוח בקול, מבין שוב שהוא היחיד שרואה את המילים. "חפש את הפתח במקום בו אין איש עבורך".
"תענה." אני אומר לו. "תכתוב את מה שמצאת."
"מה מצאתי?" תוהה טיראמאן.
אני מביט בו, שותק. יש לי תשובה, והיא לא במילים.
הוא מרים את האזמל בחשש. חורט אות אחר אות.
כ ו ל ם
א ו ה ב י ם
א ו ת י
ת מ י ד
ג ם
כ ש ה ם
ח ו ש ב י ם
ש ל א

האותיות נעלמות בבת אחת. גם טיראמאן נעלם איתן. האזמל נופל על הרצפה בנקישה.
אני מרים אותו.
מגיש לאישה קמוטה שמביטה בי במבט חכם. "קחי." אני מבקש. "תקראי את השאלה שלך, ותחרטי את התשובה שלך."
גם היא נעלמת, כשהיא גומרת לכתוב "יש לי יותר עולמות מאלו שאני יכולה לאבד אי פעם".
מכאן זה כבר קל יותר.
עד הערב אנחנו נשארים רק חמישה.
רוף, לו, קולצ', שיאו ואני.
ושוב הפחד מפעפע בי.
"נמשיך מחר." אני מבקש. "בואו נאכל משהו ונלך לישון."

 

[נ. גל]

יום נ"ב למסע.

את הבוקר ניסיתי למרוח כמה שיותר לאט. המחשבות על כל אלו שנעלמו, שאת רובם אני בכלל לא מכיר בשמות אפילו, קצת מטרידה אותי.
הם נעלמו לאותו מקום? למקומות שונים? כשאני אגיע, אני שוב אהיה מוקף בכל כך הרבה ציפיות מאנשים שבחיים לא הכרתי? הם ירצו שאני אוציא אותם גם משם? אולי בכלל הם חזרו לבתים שלהם, ולא זוכרים מה קרה פה?
רצים לי כל תסריטי האימה האפשריים.
לו לוחשת לי שאני קצת משקר, לא כולם רצים. חלק מהם אני מדחיק. היא המומחית, אני מרגיש שהיא צודקת. כואבת לי הבטן מרוב פחד.
"אבל למה?" שיאו לא מצליחה להבין. "מקסימום תאבד הכל, מה כל כך גרוע?"
רוף ואני מחליפים מבטים. "איבדת פעם הכל?" אני שואל רק כדי לצאת ידי חובה.
"ברור." היא מגחכת. "ברגע שבו אמא שלי זרקה אותי מהבית להיות מפלצת של מישהו אחר. כל מפלצת עוברת את השלב הזה."
"אם איבדת את הכל כל כך בקלות, כנראה שלא באמת היה לך משהו גם לפני כן." אין לי כוח להתווכח איתה, אבל גם אין לי כוח לשתוק לשתי המפלצות שיושבות איתנו.
וככה השמש מגיעה לאמצע השמיים.
"למה אתה מחכה?" שואל רוף.
"לאומץ." אני מודה בשקט.
רוף לא עונה, הולך לסדר משהו בתיק שלו. "הוא הגיע." הוא מעדכן אחרי כמה דקות ארוכות.
"מי?" אני לא מבין.
"האומץ." מחייך רוף, מצביע אל הסלעים.
דמות אדם מגיעה משם, פוסעת באיטיות.
קולצ' מזהה אותה ראשונה, פורצת בריצה מהירה. "אבא!!!"
*
מסתבר שבאמת יונתן נתקע פה שנים.
מסתבר שהחברים מצאו אותו כשחיפשנו, אבל הוא התחמק והתחבא.
הוא ראה את הכל, וחשב שאם כבר 18 שעות אנחנו לא זזים מפה - כנראה החלטנו להישאר.
אז הוא החליט לבוא, להגיד שלום.
הוא נראה כל כך מוזר, מבוגר מעצמו ועייף.
העיניים שלו כבר לא מחפשות לנצח מישהו, אפילו לא אותי.
פעם ראשונה בחיים, אני מגלה מה קורה למי שבאמת מאבד הכל.

 

[נ. גל]

יום נ"ג למסע.
רוף גרר אותי הצידה, אפילו בלי תירוץ. היה דחוף לו לשאול "למה בעצם אנחנו לא זזים?".
לא ממש הצלחתי להסביר ממה אני מפחד. אבל את זה שכנראה כל החבורה שהוצאנו מפה מחכה לי עם ציפיות - הצלחתי.
"נו, אז כל יום שאנחנו מחכים פה רק יגרום להם לשאול שאלות קשות יותר כשתגיע." מזכיר רוף.
"זה לא מרגיע." אני מזכיר בחזרה.
"מה הסיפור?" הוא תוהה.
אני שוב מנסה להסביר ולא לגמרי מצליח. זה בערך שאני לחוץ כי יונתן טוב ממני פי מיליון אבל תקוע פה כבר שנים, ואני לא יכול להבטיח לאף אחד שאני כן אצליח להגיע למקום טוב כשכולם נכשלים. ואיך למען ה' אני אמור בכלל להתקדם ככה.
"יונתן טוב פי מיליון מאיך שאתה רואה את עצמך, לא מעצמך באמת." מושך רוף בכתפיו. "פשוט תתקדם, המציאות כבר תוכיח לבד שאתה אחלה גבר."
אחלה גבר. אהה. הגדרה מעולה לרוף, הגדרה גרועה לי.
"סתם אין לך ביטחון עצמי עכשיו." את רוף לא מעניין להתווכח על פרטים שוליים. "חבל, כי שלשום היה לך כמות שמספיקה לאוגדה."
משהו מדגדג לי. אני משחק באצבעות, מנסה להיזכר. "ביטחון עצמי זה מה שאני צריך כדי לצאת מפה." אני חצי שואל.
"כן." רוף פשטני. "יאללה, הצלחת להוציא כבר שלושים יצורים, אתה לא יותר קשה מהם."
הוא צודק.
יותר מדי צודק.
וכדי לוודא אני הולך לשלט, מחליק עליו עם היד. המילים עדיין שם, מאשרות את החשש שלי.
היציאה מאיזור זה מותנית בביטחון עצמי.
"בואו." אני חושק שיניים. "אנחנו מנצחים את זה."
הפעם אני ראשון. לא אכפת לי מי יבוא אחריי ומי לא.
לא אכפת לי גם מלו שמפחדת מאחורה, ולא מיונתן שמביט בי במבט כבוי ומוזר.
"אני עובר, ויש לכם בדיוק עשר דקות להצטרף אליי." אני מודיע ביובש מוחלט. "אני לא אחכה למאחרים. אתם תצטרכו למצוא אותנו בעצמכם."
הם מהנהנים. כולם.
אני לוקח את האזמל, למרות שאין לי מושג מה לכתוב. משכנע את עצמי שכל מה שאכתוב יהיה הדבר הנכון.
י ש
ל י
א ת
ע צ מ י .
ז ה
מ ס פ י ק .

זה באמת מספיק. אני עוד שומע את צליל הנפילה של האזמל על האבן, לפני שרעש מטורף מציף אותי.
אני ממצמץ בבהלה.
זה מספיק כדי למצוא את עצמי בתוך כאוס. אין סוף חפצים, יצורים, בתים וזבל.
אני מביט בשעון שלי בניסיון למצוא נקודת אחיזה.
מגלה שהמוזר מכל עוד לפניי.
הזמן לא זז בכלל.

 

[לוטם]

וואו
אין תגובה אחרת...

מחכה להמשך!