סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
יום א' ליומן. כנראה יום 10 למסע.

העצים סביבי היו עצי סרק. בהיתי בהם, מיואש. כל כך קיוויתי שהיום כן יהיה משהו לאכול כאן, אבל אין לדעת.
אני מתרומם לאיטי, מגלה שגם היום קמתי שלם. אין לדעת מתי תצוץ פתאום חיית טרף שתבחר אותי לקורבנה. בינתיים מנסה לשרוד, אולי גם אמצא קצת אוכל.
מסתובב בין העצים, מחפש. לא יודע בעצמי מה, לא יודע מה אמצא. אם אמצא. הרוח שורקת. אולי בעצם אלו ציפורים שמסתובבות בין העצים? או הד הגלים? אין לי מושג.
אני ממשיך ללכת, מגלה חלקת יער שלא בדקתי עדיין. היא לא מסומנת במגדל האבנים הקבוע שלי. בלית ברירה אני נכנס אליה. אמנם אין לי מושג מה מחכה לי, אבל גם ככה אין לי מושג.
עץ תפוחים אחד קורץ לי, ופירותיו הופכים לארוחת הבוקר והצהריים שלי יחד. אני שבע, אבל לא רגוע. רעשים לא מזוהים סובבים אותי, מטרידים את מנוחתי. כל רגע בעל חיים אחר עובר בסביבה, את רובם לא הכרתי מעולם.
"הלו?" קול נשמע, ואני משוכנע שמדובר בעוד בעל חיים שלא ידעתי על קיומו.
"הלו, בן אדם?" הקול נשמע שוב, ואני מסתובב בפחד. אז יש כאן גם שודדים?
בחור צעיר, רזה, עומד לא רחוק ממני. הוא לבוש בבגדי שק, אבל נראה מרשים גם בהם. "אתה מבין אותי?"
"איך הגעת לפה?" אני שואל. מכל השאלות שבעולם, זו הראשונה שנפלטת מפי. אין לי מושג למה.
"מה זה משנה." הוא מחייך, מתקרב. "ידעתי שאני לא לבד, נחמד לדעת שזה אדם נחמד כמוך."
"ידעת?" אני מביט בו, מופתע. "איך ידעת?"
"אי הוודאות." הוא צוחק. "ברור שאני אדע."
"מה?" עכשיו אני כנראה בוהה בו, כי אני לא מצליח לחשוב על כלום חוץ מהחיוך שמרוח לו על הפנים. "מה אמרת?"
"שאנחנו באי הוודאות, שפי." הוא מייצב אבן, מתיישב עליה. "בא, שב איתי."
"איך אתה יודע איך קוראים לי?" אני מתרחק בצעד אחד. "לא אמרתי לך את זה."
הוא קולט פתאום, מסתכל עליי במבט מוזר. "אתה באמת לא יודע איפה אתה."
"בוקר טוב." אני מתיישב מולו. "אני לא יודע כלום, אדוני. לא מי אתה, לא איפה אנחנו, ולא איך הגעתי לפה."
הוא משפשף את מצחו. "מוזר ממש." הוא מסכם את דעתו. "אני רוף. ואל תשאל מה זה השם הזה, כי אני לא מתכנן לענות על זה."
"אוקי." אני מהנהן. "רוף, נעים להכיר. שפי."
"נעים מאוד." הוא חוזר לחייך. "אז ברוך הבא לאי הוודאות. כמה זמן אתה כאן?"
"אין לי מושג."
עכשיו הוא מביט בי בעיני עגל. "טוב, משהו פה משובש לגמרי, אני מקווה שאתה מודע לזה."
אני מתייאש. רק עכשיו הוא הבין את זה?!
 

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
מסכימה ממש עם כל התגובות למעלה.
איך אפשר לא לפנק אותך בביקורת, @נ. גל ? את המודל של מה שנקרא "פרוג". מה לא? (הכל באהבה.:))
הייתח מציעה לך יותר לספר "את" במקום לספר "על", ובצורה הזאת לתת לנו - הקוראים - אפשרות להרגיש גם חלק מהסיפור.
לדוגמא:
עץ תפוחים אחד קורץ לי, ופירותיו הופכים לארוחת הבוקר והצהריים שלי יחד. אני שבע, אבל לא רגוע. רעשים לא מזוהים סובבים אותי, מטרידים את מנוחתי. כל רגע בעל חיים אחר עובר בסביבה, את רובם לא הכרתי מעולם.
"הלו?" קול נשמע, ואני משוכנע שמדובר בעוד בעל חיים שלא ידעתי על קיומו.
"הלו, בן אדם?" הקול נשמע שוב, ואני מסתובב בפחד. אז יש כאן גם שודדים?
אם אפשר לערוך, אז משנה לזה:
לאחר סריקה קצרה אני מוצא לפתע עץ תפוחים. נשיפת הקלה נפלטת מפי, ולאחר רגע אני כבר נוגס בתפוח שישמש לארוחת הבוקר והצהריים שלי יחד. כשאני שבע, אני נשען על העץ ברפיון. יללה חדה הקפיצה אותי. עוד בעל חיים לא מזוהה. הרעשים הלא מזוהים שסובבים אותי, מבהילים אותי בכל פעם מחדש. כל רגע בעל חיים אחר עובר בסביבה, ואת רובם לא הכרתי מעולם.
"הלו?" קול נשמע. מה??? נשמתי נעתקה לרגע. זה לא בעל חיים. אני בטוח. מה זה?!
"הלו, בן אדם?" הקול נשמע שוב. דפיקות הלב שלי קפצו למאתיים בבת אחת. יש כאן גם שודדים?
מה שעשיתי כאן בעצם - נתתי לקוראים להרגיש, בעצמם ממש, את החשש, את הבהלה, את הפחד, בזה שסיפרתי את הפחד. דפיקות לב, קול פתאומי, וכו'. (יכול להיות שאת תעשי את זה טוב יותר, אז תקחי אותי אובייקטיבי על זה.)

הקטע בסוף על "אי הוודאות" ממש יפה וחכם, לקח לי רגע לקלוט...
ואני מחכה ממש להמשך! זה נשמע אלגוריה מעניינת;)
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אהבתי! מחכה להמשך...
וואו, יצירתי!
כתיבה יפיפיה. מחכה להמשך!
הקטע בסוף על "אי הוודאות" ממש יפה וחכם, לקח לי רגע לקלוט...
ואני מחכה ממש להמשך! זה נשמע אלגוריה מעניינת;)
תודה רבה!
אי"ה פרק כל שבוע, בימי שני.
הייתח מציעה לך יותר לספר "את" במקום לספר "על", ובצורה הזאת לתת לנו - הקוראים - אפשרות להרגיש גם חלק מהסיפור.
האמת היא שהתכנון הוא להשתמש בתיאור "על" ב2 הפרקים הראשונים, כדי לתת לתפנית מסויימת בפרק ג' משמעות בצורת הכתיבה. אשמח אם כשנגיע לשם תגידי האם אכן הרעיון עבד, או שעדיין לדעתך כדאי לשנות.
 

לוצ'י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו, מרתק ומסקרן.
מחכה להמשך..

אגב, לפני שנתיים כתבתי סיפור - אלגוריה בדיוק על אותו רעיון.. מגניב שגם את חשבת על זה;)
(על הקטע של האיים, אני עשיתי אי ידע, אי סדר, ואי בודד.. אולי אעלה יום אחד, צריך שיפוץ רציני:sne:)
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
עושה רושם מרתק

יששש!;)
נהדר, אהבתי ממש!
מחכה להמשך
וואו, מרתק ומסקרן.
מחכה להמשך..
תודה!
אגב, לפני שנתיים כתבתי סיפור - אלגוריה בדיוק על אותו רעיון.. מגניב שגם את חשבת על זה;)
(על הקטע של האיים, אני עשיתי אי ידע, אי סדר, ואי בודד.. אולי אעלה יום אחד, צריך שיפוץ רציני:sne:)
זה די דורש, למי שמתעסק עם משחקי מילים. לא?
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
יום ב' ליומן. כנראה יום 11 למסע.

אני פוקח את העיניים, השמש מסנוורת אותי. אני מתמתח, כל הגוף שלי כואב משינה על אדמה. מסתכל לצדדים, מנסה להבין איך הגעתי לכאן. או לפחות איפה זה כאן.
"בוקר טוב!" קול עליז מתרונן לא רחוק ממני. "התעוררת?"
"אולי. אני מקווה." אני עונה באיטיות. "מי אתה?"
הוא מביט בי במבט מוזר. "רוף. חשבתי שהכרנו כבר אתמול."
אני מושך כתף, מבין שלפחות נחסך ממני הצורך להציג את עצמי. "לא יודע." אני מתכוון להתנצל. "אני לא זוכר מה היה אתמול."
רוף ממצמץ פעמיים. "טוב, תתעורר על עצמך ואני אביא לך את מה שכתבת אתמול. מקווה שכתוב שם משהו שיזכיר לך מי אתה."
דווקא מי אני, אני כן יודע. שפי, בן 25. בעבר סטודנט, כיום מטייל. או כמו שזה נקרא בחבר'ה - מסתובב. אני מדדה לפלג מים קטן, רוחץ ידיים ושוטף פנים. רוף מגיש לי כמה תפוחים. "זה מה שיש כאן לאכול, אולי אם נתקדם מזרחה, נמצא פירות אחרים."
"תודה." אני מחייך אליו.
הוא מחייך אליי בחזרה, ונעלם בין העצים. כנראה רוצה להעניק לי פרטיות כשאני קורא את הדף הבודד שבידי. או שהוא מארגן עכשיו עוד משהו שאין לי מושג על קיומו.
באיטיות אני קורא, מזהה בקושי את כתב ידי. יום ראשון ליומן, יום עשירי למסע. אני כבר עשרה ימים במקום הזה, מסתבר. מדובר באי, כמה מעודד. גם אתמול לא ידעתי כלום, שזה לא עוזר לי במיוחד. "רוף," אני קורא בקול. "תגיד, מאיזה כיוון הגעתי אתמול?"
"מזרח." הוא עונה.
"אז אין שם פירות כמעט. נצטרך למצוא אוכל באיזורים אחרים." אני ממלמל.
"מעולה." הוא מתקרב, מחייך. "לאיזה כיוון אתה רוצה ללכת?"
"אני?" אני מסתכל עליו כאילו היה משוגע. "אתה אמור לדעת שאני לא יודע כלום. איך אני ארצה כיוון, כשאין לי מושג מה מחכה לי?"
רוף מביט בי, ופתאום עיניו נוצצות. "אז זו הבעיה שלך!" הוא מריע.
"מה?" אני בוהה בו, מבין שלא רק שאין לי מושג מה הולך לקרות, גם אין לי מושג מה קורה ברגע זה.
הוא מתעלם מההלם שלי. "יאללה, קום. בוא נלך לעזור לך."
איך שהוא, אני מרשה לעצמי לקוות שזה יעזור. מפסיק לכתוב, קם אחריו, ותוחב את הדף לכיסי.
וככה אנחנו יוצאים לדרך לא ידועה.
*
בינתיים רוף הצליח להסביר לי את הרעיון שלו, אני כותב למקרה שמחר שוב לא אדע כלום על עצמי:
1. זה אי הוודאות, אז אין לי איך לדעת מה הולך לקרות גם אם אני מאוד ארצה.
2. זה אי הוודאות, לכן אם אהיה בטוח שמשהו יקרה - אני אצליח לבצע אותו.
3. אפשר לצאת מהאי.
וכרגע סעיף 3 הוא החשוב ביותר בשבילי, אני לא מתכוון להישאר כל חיי בחוסר הוודאות הזה.

הריני מקבל על עצמי להיות בטוח שאני יוצא מהאי הזה בקרוב.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
מהמם! מהתחלה ועד הסוף

אהבתי ממש את ה:
כנראה יום 11 למסע.

רק שאלונת:
"זה מה שיש כאן לאכול, אולי אם נתקדם מזרחה, נמצא פירות אחרים."
אחרי שרוף היה כל כך ודאי ובטוח בעצמו, היה לי קצת מוזר לקרוא ממנו "אולי". זה מכוון, שהוא גם פעם בטוח ופעם אולי?

מחכים להמשך!
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מהמם! מהתחלה ועד הסוף

מחכים להמשך!
תודה!
אחרי שרוף היה כל כך ודאי ובטוח בעצמו, היה לי קצת מוזר לקרוא ממנו "אולי". זה מכוון, שהוא גם פעם בטוח ופעם אולי?
גם רוף עצמו עבר מסע, עד שהוא הצליח להיות בטוח בדברים מסויימים סביבו. והוא עדיין מחפש את האיזון שלו בין הוודאות ואי הוודאות. בהמשך המסע יתברר גם הסיפור שלו.
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו! פתאום שמתי לב לאשכול הזה ולא מבינה איפה הייתי עד היום
אולי באי הוודאות?
בינתיים הסיפור נראה מדהים!
תודה!
מחכה לאחרי החג לפרק הבא (יצא ביום שני מה לעשות...)
כשהתחלתי, שניה לפני החגים, לא בדקתי בלוח השנה... באמת בעייתי.
בלי נדר, אחרי החגים יעלה פרק ארוך מהרגיל, כפיצוי, ומשם אי"ה ימשיך קבוע (אא"כ משיח יקבע את ימי שני לחג חדש או משהו...)
 

Talya kadosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מסקרן, ממש.
כפי איך שהבנתי אני מניחה שמדובר באלגוריה. כתיבה חלקה וזורמת, כיוון של מדע בדיוני. אני אוהבת.
יש לי כאן את כל האלמנטים כדי שארצה להמשיך לקרוא, אז מחכה.
ואגב, מאוד אהבתי את הסוף של הפרק השני. חזק.
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
תקציר:
שפי, גיבור הסיפור, מוצא את עצמו במקום לא מוכר כשהוא אינו זוכר את הימים הקודמים. הוא פוגש אדם בשום רוף, שיודע על המקום כמעט הכל
בעזרתו של רוף הוא מגלה שהוא נמצא ב"אי הוודאות", שהוא יכול לזכור רק מה שהוא בטוח בו לחלוטין, ושהדרך היחידה לצאת מהאי - היא להיות בטוח בכך.
שפי מחליט שהוא רוצה לצאת מהאי.
יום ג' ליומן. כנראה יום 12 למסע.

זכרתי שיש עוד מישהו. זכרתי שקוראים לו רוף. אני חושב שזה הישג רציני.
"תגיד," אני שואל אותו, כשאנחנו מחפשים שיחים אכילים. "איך קרה שדווקא את השם שלך אני זוכר, אבל לא שום דבר אחר?"
הוא צוחק. "אתה זוכר הכל. אתה פשוט לא בטוח בזה שאתה יודע את זה."
"הסתבכתי." אני מודה.
רוף עוצר, מביט בי. "זה הרבה יותר פשוט ממה שאתה חושב."
אני מקשיב.
"איפה אתה נמצא?"
"באי הוודאות." אני עונה.
"ואת זה אתה יודע כי?"
"כי אמרת לי, ואז כתבתי לעצמי וקראתי היום שאמרת לי את זה."
"זאת אומרת שאתה לא יודע. אתה מאמין שזה נכון." העיניים שלו מנצנצות, ואני מרגיש ילד קטן.
"ברור, אין לי דרך לדעת את זה בעצמי."
הוא צוחק. "הנה, זו בדיוק הבעיה. אתה מאמין במקום לקחת את זה כידיעה. אתה תמיד משאיר את הסיכוי שאולי אני משקר לך, שאולי אתה בכלל לא פה. איך תצליח לדעת משהו, כשאתה לא מסכים להתייחס לשום דבר בוודאות?"
אני יושב עכשיו ומנסה להבין איך אפשר לדעת דברים, באמת. המציאות הרי כל הזמן משתנה. האנשים סביבך משנים אותה, משנים אותך. אז מי אתה, בעצם?
או גרוע מזה - מי אני?
מן ערבוב של זכרונות עולה לי עכשיו, כל הפעמים ששיקרו לי. בכוונה או לא בכוונה. אפילו כשאתה שואל מה השעה - משקרים לך. אומרים 5 דקות קודם, 10 דקות מאוחר. גם כשהיה לי שעון, פעם, כשהייתי ילד, הוא נהרס בסוף. הצביע על אותה השעה במשך שבוע, עד שזרקתי אותו.
אז מה, בכל הרגעים שחשבתי שאני יודע מה השעה וטעיתי - הייתי בטוח בדבר לא נכון. אי אני יכול להיות בטוח? תמיד אני יכול לטעות.
"אתה בא?" שואל אותי רוף.
"רגע." אני עונה, רוצה להמשיך לכתוב. "מסיים ומגיע."
בעצם, גם אני משקר על הזמן שלי. יקח לי הרבה יותר מרגע לסיים פה.
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
יום ג' ליומן, אחרי הצהריים.

רוף ביקש לכתוב גם הוא, אחרי שנתתי לו לקרוא את הדפים. הסכמתי. מה כבר יקרה אם זה יהיה יומן משותף, ורוף ידע מה אני חושב, ולא רק את כל השאר?
בוודאות, שום דבר רע לא יצא פה מעודף ידע.
*
שפי, תודה. נראה לי זה יעזור לי להסביר לך כמה דברים שאני לא מצליח כשאנחנו מדברים. למה אני ממש גרוע בדיבורים. כאילו, אני לא שתקן (כמו שראית) אבל פילוסופיות זה לא הצד החזק שלי.
פעם הייתי קבלן בניין, ותמיד אמרתי לפועלים: תחשבו כמו בניין. בניין לא חושב.
ת'כלס בחצי שנה פה אני חושב הרבה, כי יש דברים שאי אפשר לדעת אם לא חושבים עליהם. למרות שאם חושבים יותר מדי - כבר לא בטוחים במה שחשבת קודם, וזה ממש מסבך את החיים. נראה לי אם אני אחזור יום אחד להיות קבלן, אני אתקן את המשפט שלי: תחשוב כמו בניין. המחשבות שלו לא מפריעות לו להישאר בניין.
קיצר, שפי, תהיה מי שאתה כי זה הכי טוב שיש לך כרגע, ותתחיל כבר להיות בטוח בעצמך, למה אתה מבזבז זמן סתם. בוא נעבור כבר את השלב הזה של אי וודאות, יש פה דברים מעניינים יותר ממה שנדמה לך, אז בא פשוט נהנה מהם.

*
אני קורא את המילים של רוף כבר פעם חמישית, ועדיין מתלבט.
אולי הוא צודק?
אבל זה לא יתכן, כי הוא בעצם מציע לי להישאר כאן לנצח, וזו לחלוטין לא המטרה שלי.
אם אני לא אהיה בטוח באמת - אני לא אצא מכאן. אז זו לא אופציה.
ואולי אני צריך להשלים עם המצב, ולהחליף מטרות?
אבל אלו מין מטרות אלו, שמתחלפות עם הזמן?
וחזרנו לשאלה הראשונה להיום - הזמן.
 
💡 קורס פיתוח אוטומציות ובוטים כעת עם מלגות גבוהות. תחום רווחי במיוחד! מהרו להרשם!
לקבלת פרטים נוספים ✉

אולי מעניין אותך גם...

לוח מודעות

למעלה