סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

  • הוסף לסימניות
  • #1
יום א' ליומן. כנראה יום 10 למסע.

העצים סביבי היו עצי סרק. בהיתי בהם, מיואש. כל כך קיוויתי שהיום כן יהיה משהו לאכול כאן, אבל אין לדעת.
אני מתרומם לאיטי, מגלה שגם היום קמתי שלם. אין לדעת מתי תצוץ פתאום חיית טרף שתבחר אותי לקורבנה. בינתיים מנסה לשרוד, אולי גם אמצא קצת אוכל.
מסתובב בין העצים, מחפש. לא יודע בעצמי מה, לא יודע מה אמצא. אם אמצא. הרוח שורקת. אולי בעצם אלו ציפורים שמסתובבות בין העצים? או הד הגלים? אין לי מושג.
אני ממשיך ללכת, מגלה חלקת יער שלא בדקתי עדיין. היא לא מסומנת במגדל האבנים הקבוע שלי. בלית ברירה אני נכנס אליה. אמנם אין לי מושג מה מחכה לי, אבל גם ככה אין לי מושג.
עץ תפוחים אחד קורץ לי, ופירותיו הופכים לארוחת הבוקר והצהריים שלי יחד. אני שבע, אבל לא רגוע. רעשים לא מזוהים סובבים אותי, מטרידים את מנוחתי. כל רגע בעל חיים אחר עובר בסביבה, את רובם לא הכרתי מעולם.
"הלו?" קול נשמע, ואני משוכנע שמדובר בעוד בעל חיים שלא ידעתי על קיומו.
"הלו, בן אדם?" הקול נשמע שוב, ואני מסתובב בפחד. אז יש כאן גם שודדים?
בחור צעיר, רזה, עומד לא רחוק ממני. הוא לבוש בבגדי שק, אבל נראה מרשים גם בהם. "אתה מבין אותי?"
"איך הגעת לפה?" אני שואל. מכל השאלות שבעולם, זו הראשונה שנפלטת מפי. אין לי מושג למה.
"מה זה משנה." הוא מחייך, מתקרב. "ידעתי שאני לא לבד, נחמד לדעת שזה אדם נחמד כמוך."
"ידעת?" אני מביט בו, מופתע. "איך ידעת?"
"אי הוודאות." הוא צוחק. "ברור שאני אדע."
"מה?" עכשיו אני כנראה בוהה בו, כי אני לא מצליח לחשוב על כלום חוץ מהחיוך שמרוח לו על הפנים. "מה אמרת?"
"שאנחנו באי הוודאות, שפי." הוא מייצב אבן, מתיישב עליה. "בא, שב איתי."
"איך אתה יודע איך קוראים לי?" אני מתרחק בצעד אחד. "לא אמרתי לך את זה."
הוא קולט פתאום, מסתכל עליי במבט מוזר. "אתה באמת לא יודע איפה אתה."
"בוקר טוב." אני מתיישב מולו. "אני לא יודע כלום, אדוני. לא מי אתה, לא איפה אנחנו, ולא איך הגעתי לפה."
הוא משפשף את מצחו. "מוזר ממש." הוא מסכם את דעתו. "אני רוף. ואל תשאל מה זה השם הזה, כי אני לא מתכנן לענות על זה."
"אוקי." אני מהנהן. "רוף, נעים להכיר. שפי."
"נעים מאוד." הוא חוזר לחייך. "אז ברוך הבא לאי הוודאות. כמה זמן אתה כאן?"
"אין לי מושג."
עכשיו הוא מביט בי בעיני עגל. "טוב, משהו פה משובש לגמרי, אני מקווה שאתה מודע לזה."
אני מתייאש. רק עכשיו הוא הבין את זה?!
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מסכימה ממש עם כל התגובות למעלה.
איך אפשר לא לפנק אותך בביקורת, @נ. גל ? את המודל של מה שנקרא "פרוג". מה לא? (הכל באהבה.:))
הייתח מציעה לך יותר לספר "את" במקום לספר "על", ובצורה הזאת לתת לנו - הקוראים - אפשרות להרגיש גם חלק מהסיפור.
לדוגמא:
עץ תפוחים אחד קורץ לי, ופירותיו הופכים לארוחת הבוקר והצהריים שלי יחד. אני שבע, אבל לא רגוע. רעשים לא מזוהים סובבים אותי, מטרידים את מנוחתי. כל רגע בעל חיים אחר עובר בסביבה, את רובם לא הכרתי מעולם.
"הלו?" קול נשמע, ואני משוכנע שמדובר בעוד בעל חיים שלא ידעתי על קיומו.
"הלו, בן אדם?" הקול נשמע שוב, ואני מסתובב בפחד. אז יש כאן גם שודדים?
אם אפשר לערוך, אז משנה לזה:
לאחר סריקה קצרה אני מוצא לפתע עץ תפוחים. נשיפת הקלה נפלטת מפי, ולאחר רגע אני כבר נוגס בתפוח שישמש לארוחת הבוקר והצהריים שלי יחד. כשאני שבע, אני נשען על העץ ברפיון. יללה חדה הקפיצה אותי. עוד בעל חיים לא מזוהה. הרעשים הלא מזוהים שסובבים אותי, מבהילים אותי בכל פעם מחדש. כל רגע בעל חיים אחר עובר בסביבה, ואת רובם לא הכרתי מעולם.
"הלו?" קול נשמע. מה??? נשמתי נעתקה לרגע. זה לא בעל חיים. אני בטוח. מה זה?!
"הלו, בן אדם?" הקול נשמע שוב. דפיקות הלב שלי קפצו למאתיים בבת אחת. יש כאן גם שודדים?
מה שעשיתי כאן בעצם - נתתי לקוראים להרגיש, בעצמם ממש, את החשש, את הבהלה, את הפחד, בזה שסיפרתי את הפחד. דפיקות לב, קול פתאומי, וכו'. (יכול להיות שאת תעשי את זה טוב יותר, אז תקחי אותי אובייקטיבי על זה.)

הקטע בסוף על "אי הוודאות" ממש יפה וחכם, לקח לי רגע לקלוט...
ואני מחכה ממש להמשך! זה נשמע אלגוריה מעניינת;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אהבתי! מחכה להמשך...
וואו, יצירתי!
כתיבה יפיפיה. מחכה להמשך!
הקטע בסוף על "אי הוודאות" ממש יפה וחכם, לקח לי רגע לקלוט...
ואני מחכה ממש להמשך! זה נשמע אלגוריה מעניינת;)
תודה רבה!
אי"ה פרק כל שבוע, בימי שני.
הייתח מציעה לך יותר לספר "את" במקום לספר "על", ובצורה הזאת לתת לנו - הקוראים - אפשרות להרגיש גם חלק מהסיפור.
האמת היא שהתכנון הוא להשתמש בתיאור "על" ב2 הפרקים הראשונים, כדי לתת לתפנית מסויימת בפרק ג' משמעות בצורת הכתיבה. אשמח אם כשנגיע לשם תגידי האם אכן הרעיון עבד, או שעדיין לדעתך כדאי לשנות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
וואו, מרתק ומסקרן.
מחכה להמשך..

אגב, לפני שנתיים כתבתי סיפור - אלגוריה בדיוק על אותו רעיון.. מגניב שגם את חשבת על זה;)
(על הקטע של האיים, אני עשיתי אי ידע, אי סדר, ואי בודד.. אולי אעלה יום אחד, צריך שיפוץ רציני:sne:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
עושה רושם מרתק

יששש!;)
נהדר, אהבתי ממש!
מחכה להמשך
וואו, מרתק ומסקרן.
מחכה להמשך..
תודה!
אגב, לפני שנתיים כתבתי סיפור - אלגוריה בדיוק על אותו רעיון.. מגניב שגם את חשבת על זה;)
(על הקטע של האיים, אני עשיתי אי ידע, אי סדר, ואי בודד.. אולי אעלה יום אחד, צריך שיפוץ רציני:sne:)
זה די דורש, למי שמתעסק עם משחקי מילים. לא?
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
יום ב' ליומן. כנראה יום 11 למסע.

אני פוקח את העיניים, השמש מסנוורת אותי. אני מתמתח, כל הגוף שלי כואב משינה על אדמה. מסתכל לצדדים, מנסה להבין איך הגעתי לכאן. או לפחות איפה זה כאן.
"בוקר טוב!" קול עליז מתרונן לא רחוק ממני. "התעוררת?"
"אולי. אני מקווה." אני עונה באיטיות. "מי אתה?"
הוא מביט בי במבט מוזר. "רוף. חשבתי שהכרנו כבר אתמול."
אני מושך כתף, מבין שלפחות נחסך ממני הצורך להציג את עצמי. "לא יודע." אני מתכוון להתנצל. "אני לא זוכר מה היה אתמול."
רוף ממצמץ פעמיים. "טוב, תתעורר על עצמך ואני אביא לך את מה שכתבת אתמול. מקווה שכתוב שם משהו שיזכיר לך מי אתה."
דווקא מי אני, אני כן יודע. שפי, בן 25. בעבר סטודנט, כיום מטייל. או כמו שזה נקרא בחבר'ה - מסתובב. אני מדדה לפלג מים קטן, רוחץ ידיים ושוטף פנים. רוף מגיש לי כמה תפוחים. "זה מה שיש כאן לאכול, אולי אם נתקדם מזרחה, נמצא פירות אחרים."
"תודה." אני מחייך אליו.
הוא מחייך אליי בחזרה, ונעלם בין העצים. כנראה רוצה להעניק לי פרטיות כשאני קורא את הדף הבודד שבידי. או שהוא מארגן עכשיו עוד משהו שאין לי מושג על קיומו.
באיטיות אני קורא, מזהה בקושי את כתב ידי. יום ראשון ליומן, יום עשירי למסע. אני כבר עשרה ימים במקום הזה, מסתבר. מדובר באי, כמה מעודד. גם אתמול לא ידעתי כלום, שזה לא עוזר לי במיוחד. "רוף," אני קורא בקול. "תגיד, מאיזה כיוון הגעתי אתמול?"
"מזרח." הוא עונה.
"אז אין שם פירות כמעט. נצטרך למצוא אוכל באיזורים אחרים." אני ממלמל.
"מעולה." הוא מתקרב, מחייך. "לאיזה כיוון אתה רוצה ללכת?"
"אני?" אני מסתכל עליו כאילו היה משוגע. "אתה אמור לדעת שאני לא יודע כלום. איך אני ארצה כיוון, כשאין לי מושג מה מחכה לי?"
רוף מביט בי, ופתאום עיניו נוצצות. "אז זו הבעיה שלך!" הוא מריע.
"מה?" אני בוהה בו, מבין שלא רק שאין לי מושג מה הולך לקרות, גם אין לי מושג מה קורה ברגע זה.
הוא מתעלם מההלם שלי. "יאללה, קום. בוא נלך לעזור לך."
איך שהוא, אני מרשה לעצמי לקוות שזה יעזור. מפסיק לכתוב, קם אחריו, ותוחב את הדף לכיסי.
וככה אנחנו יוצאים לדרך לא ידועה.
*
בינתיים רוף הצליח להסביר לי את הרעיון שלו, אני כותב למקרה שמחר שוב לא אדע כלום על עצמי:
1. זה אי הוודאות, אז אין לי איך לדעת מה הולך לקרות גם אם אני מאוד ארצה.
2. זה אי הוודאות, לכן אם אהיה בטוח שמשהו יקרה - אני אצליח לבצע אותו.
3. אפשר לצאת מהאי.
וכרגע סעיף 3 הוא החשוב ביותר בשבילי, אני לא מתכוון להישאר כל חיי בחוסר הוודאות הזה.

הריני מקבל על עצמי להיות בטוח שאני יוצא מהאי הזה בקרוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
מהמם! מהתחלה ועד הסוף

אהבתי ממש את ה:
כנראה יום 11 למסע.

רק שאלונת:
"זה מה שיש כאן לאכול, אולי אם נתקדם מזרחה, נמצא פירות אחרים."
אחרי שרוף היה כל כך ודאי ובטוח בעצמו, היה לי קצת מוזר לקרוא ממנו "אולי". זה מכוון, שהוא גם פעם בטוח ופעם אולי?

מחכים להמשך!
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
מהמם! מהתחלה ועד הסוף

מחכים להמשך!
תודה!
אחרי שרוף היה כל כך ודאי ובטוח בעצמו, היה לי קצת מוזר לקרוא ממנו "אולי". זה מכוון, שהוא גם פעם בטוח ופעם אולי?
גם רוף עצמו עבר מסע, עד שהוא הצליח להיות בטוח בדברים מסויימים סביבו. והוא עדיין מחפש את האיזון שלו בין הוודאות ואי הוודאות. בהמשך המסע יתברר גם הסיפור שלו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
וואו! פתאום שמתי לב לאשכול הזה ולא מבינה איפה הייתי עד היום
אולי באי הוודאות?
בינתיים הסיפור נראה מדהים!
תודה!
מחכה לאחרי החג לפרק הבא (יצא ביום שני מה לעשות...)
כשהתחלתי, שניה לפני החגים, לא בדקתי בלוח השנה... באמת בעייתי.
בלי נדר, אחרי החגים יעלה פרק ארוך מהרגיל, כפיצוי, ומשם אי"ה ימשיך קבוע (אא"כ משיח יקבע את ימי שני לחג חדש או משהו...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
מסקרן, ממש.
כפי איך שהבנתי אני מניחה שמדובר באלגוריה. כתיבה חלקה וזורמת, כיוון של מדע בדיוני. אני אוהבת.
יש לי כאן את כל האלמנטים כדי שארצה להמשיך לקרוא, אז מחכה.
ואגב, מאוד אהבתי את הסוף של הפרק השני. חזק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
תקציר:
שפי, גיבור הסיפור, מוצא את עצמו במקום לא מוכר כשהוא אינו זוכר את הימים הקודמים. הוא פוגש אדם בשום רוף, שיודע על המקום כמעט הכל
בעזרתו של רוף הוא מגלה שהוא נמצא ב"אי הוודאות", שהוא יכול לזכור רק מה שהוא בטוח בו לחלוטין, ושהדרך היחידה לצאת מהאי - היא להיות בטוח בכך.
שפי מחליט שהוא רוצה לצאת מהאי.
יום ג' ליומן. כנראה יום 12 למסע.

זכרתי שיש עוד מישהו. זכרתי שקוראים לו רוף. אני חושב שזה הישג רציני.
"תגיד," אני שואל אותו, כשאנחנו מחפשים שיחים אכילים. "איך קרה שדווקא את השם שלך אני זוכר, אבל לא שום דבר אחר?"
הוא צוחק. "אתה זוכר הכל. אתה פשוט לא בטוח בזה שאתה יודע את זה."
"הסתבכתי." אני מודה.
רוף עוצר, מביט בי. "זה הרבה יותר פשוט ממה שאתה חושב."
אני מקשיב.
"איפה אתה נמצא?"
"באי הוודאות." אני עונה.
"ואת זה אתה יודע כי?"
"כי אמרת לי, ואז כתבתי לעצמי וקראתי היום שאמרת לי את זה."
"זאת אומרת שאתה לא יודע. אתה מאמין שזה נכון." העיניים שלו מנצנצות, ואני מרגיש ילד קטן.
"ברור, אין לי דרך לדעת את זה בעצמי."
הוא צוחק. "הנה, זו בדיוק הבעיה. אתה מאמין במקום לקחת את זה כידיעה. אתה תמיד משאיר את הסיכוי שאולי אני משקר לך, שאולי אתה בכלל לא פה. איך תצליח לדעת משהו, כשאתה לא מסכים להתייחס לשום דבר בוודאות?"
אני יושב עכשיו ומנסה להבין איך אפשר לדעת דברים, באמת. המציאות הרי כל הזמן משתנה. האנשים סביבך משנים אותה, משנים אותך. אז מי אתה, בעצם?
או גרוע מזה - מי אני?
מן ערבוב של זכרונות עולה לי עכשיו, כל הפעמים ששיקרו לי. בכוונה או לא בכוונה. אפילו כשאתה שואל מה השעה - משקרים לך. אומרים 5 דקות קודם, 10 דקות מאוחר. גם כשהיה לי שעון, פעם, כשהייתי ילד, הוא נהרס בסוף. הצביע על אותה השעה במשך שבוע, עד שזרקתי אותו.
אז מה, בכל הרגעים שחשבתי שאני יודע מה השעה וטעיתי - הייתי בטוח בדבר לא נכון. אי אני יכול להיות בטוח? תמיד אני יכול לטעות.
"אתה בא?" שואל אותי רוף.
"רגע." אני עונה, רוצה להמשיך לכתוב. "מסיים ומגיע."
בעצם, גם אני משקר על הזמן שלי. יקח לי הרבה יותר מרגע לסיים פה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
יום ג' ליומן, אחרי הצהריים.

רוף ביקש לכתוב גם הוא, אחרי שנתתי לו לקרוא את הדפים. הסכמתי. מה כבר יקרה אם זה יהיה יומן משותף, ורוף ידע מה אני חושב, ולא רק את כל השאר?
בוודאות, שום דבר רע לא יצא פה מעודף ידע.
*
שפי, תודה. נראה לי זה יעזור לי להסביר לך כמה דברים שאני לא מצליח כשאנחנו מדברים. למה אני ממש גרוע בדיבורים. כאילו, אני לא שתקן (כמו שראית) אבל פילוסופיות זה לא הצד החזק שלי.
פעם הייתי קבלן בניין, ותמיד אמרתי לפועלים: תחשבו כמו בניין. בניין לא חושב.
ת'כלס בחצי שנה פה אני חושב הרבה, כי יש דברים שאי אפשר לדעת אם לא חושבים עליהם. למרות שאם חושבים יותר מדי - כבר לא בטוחים במה שחשבת קודם, וזה ממש מסבך את החיים. נראה לי אם אני אחזור יום אחד להיות קבלן, אני אתקן את המשפט שלי: תחשוב כמו בניין. המחשבות שלו לא מפריעות לו להישאר בניין.
קיצר, שפי, תהיה מי שאתה כי זה הכי טוב שיש לך כרגע, ותתחיל כבר להיות בטוח בעצמך, למה אתה מבזבז זמן סתם. בוא נעבור כבר את השלב הזה של אי וודאות, יש פה דברים מעניינים יותר ממה שנדמה לך, אז בא פשוט נהנה מהם.

*
אני קורא את המילים של רוף כבר פעם חמישית, ועדיין מתלבט.
אולי הוא צודק?
אבל זה לא יתכן, כי הוא בעצם מציע לי להישאר כאן לנצח, וזו לחלוטין לא המטרה שלי.
אם אני לא אהיה בטוח באמת - אני לא אצא מכאן. אז זו לא אופציה.
ואולי אני צריך להשלים עם המצב, ולהחליף מטרות?
אבל אלו מין מטרות אלו, שמתחלפות עם הזמן?
וחזרנו לשאלה הראשונה להיום - הזמן.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

את הסיפור הבא כתבתי יחד עם אחותי ( הניק
@לאי הארט ) לכן את הפרק הראשון אני אעלה ואת שאר הפרקים נעלה בתורנות. נשתדל להעלות פרק בשבוע.
חשוב לציין שהסיפור לא עבר הגהה ממשית, לכן נשמח לקבל הערות והארות.


פרק 1

שווייץ 1957


האדים שיצאו מקטר הרכבת התפוגגו לאיטם באוויר הצלול. יהודה, נער בן שבע עשרה בעל עיניים חומות חודרות ושיער כהה, ירד מהקרון יחד עם פרץ אביו. לנגנאו, עיירה שוויצרית קטנה וציורית, נפרשה בפניהם במלוא הדרה: שורות של בתים צבעוניים עם גגות רעפים אדומים, נהר שוצף שחוצה את העיירה, ופסגות מושלגות מתנשאות ברקע.

פרץ, סוחר יהלומים מנוסה וקשוח, צעד בשקט לצד בנו יהודה. עיניו החדות של פרץ סקרו את תחנת הרכבת הקטנה ואת הרחובות הסמוכים."יהודה, תישאר קרוב אליי," אמר פרץ, קולו נמוך ורציני כהרגלו. יהודה הנהן בהבנה. הוא ידע שאביו לא אוהב עיכובים, הפרעות או סיכונים מיותרים.

הם התמקמו במלון קטן במרכז העיירה. החדרים היו מעוטרים ברהיטים עתיקים ובשטיחים יקרים, ומהחלונות נשקף נוף עוצר נשימה. פרץ יצא מיד לפגישה, ויהודה יצא לטייל באוויר הצח. הוא הסתובב בין הסמטאות הצרות והמפותלות, התרשם מחלונות הראווה המקושטים של החנויות הקטנות, והאזין לצלילי הכינורות שהגיעו מאי שם. "סליחה", הוא שמע קול קורא מאחוריו. "אתה יהודי"?

הוא הסתובב וראה נער יהודי צעיר, גבוה ובעל שיער חום בהיר, עומד מאחוריו. היו לו עיניים כחולות בהירות וחיוך ידידותי.

"כן, מי אתה?"

"נעים מאוד, אני בנציון", אמר הנער, "אני גר כאן", בנציון הושיט את ידו ללחיצה.

"אה, נעים מאוד," נענה יהודה ליד המושטת, " יהודה".

"אתה לא מפה, נכון?", שאל בנציון בחיבה יהודית.

יהודה הניע בראשו לשלילה.

"מה מביא אותך ללנגנאו?"

"אבי הוא סוחר גדול, הוא הגיע לכאן לצורך עסקה גדולה".

"איזו עסקה?"

"עסקה עם סוחר יהודי כאן בעיירה, יהודי בשם שמעון".

"שמעון? סוחר בדים?", בנציון הביט בו בהפתעה.

"כן".

"איזה צירוף מקרים מדהים, זה אבא שלי".

"אבא שלך"? פליאה בעיניו של יהודה, "לא יאמן איך מכל האנשים דווקא אותך פגשתי כאן".

"אתה רוצה שאכיר לך את העיירה?"

יהודה הסכים, והשניים החלו לטייל יחד. בנציון הראה ליהודה את הנהר, את הגשר העתיק, ואת הכיכר המרכזית, שם עמד מגדל שעון מרשים. הוא סיפר לו על ההיסטוריה של העיירה, על האגדות המקומיות ועל המקומות המיוחדים שאפשר לבקר בהם. יהודה התרשם מהידע של בנציון ומהאהבה שלו לעיירה.

"לנגנאו זה מקום מיוחד," אמר בנציון. "יש כאן אווירה שקטה ורגועה, אבל תמיד יש משהו מעניין שקורה."

יהודה הנהן, אך תחושה מוזרה תקפה אותו, כאילו מישהו מסתכל עליהם. הוא הבחין בדמויות חולפות וחש שמשהו מתרחש.

"אתה מרגיש את זה?" שאל יהודה את בנציון, קולו נמוך וחשדני.

"מרגיש מה?" שאל בנציון, מרים גבה.

"כאילו מישהו עוקב אחרינו."

בנציון צחק קלות. "אתה מדמיין. אין כאן אף אחד."

אבל יהודה לא היה רגוע. הוא המשיך להסתכל סביבו, מחפש סימנים. דמות לבושה במעיל כהה ארוך עומדת בפינת רחוב צדדי צדה את עיניו. הדמות הסתתרה בצללים של בניין גבוה, אבל יהודה ראה בבירור עיניים צופות בהם, חודרות ומאיימות.

"בנציון, תראה שם," אמר יהודה, מצביע על הדמות.

בנציון הסתכל לכיוון שאליו הצביע יהודה, אך הדמות כבר לא הייתה שם.

"אני לא רואה כלום," אמר בנציון, קולו מבולבל. "בוא נלך, אולי אתה סתם עייף מהנסיעה."


במרתף תחת אחד מרחובות לנגנאו

הקור המקפיא של המרתף חדר לעצמותיהם, האוויר היה דחוס וטחוב, ריח של עובש וברזל חלוד עמד בו. נר בודד דלק בעששית קטנה, מטיל אור עמום וצללים ארוכים ומוזרים על קירות האבן המחוספסים. במרכז החדר עמד שולחן עץ כבד, עליו מפה מפורטת של העיירה לנגנאו. קווים ועיגולים אדומים סימנו נקודות ציון, ופתקים קטנים עם כתב יד צפוף היו פזורים סביבם.

האיש המבוגר, בעל פנים שנראו כאילו נחצבו בסלע, הניח את אצבעו המקומטת על נקודה במפה. "הם כאן," אמר בקול נמוך. "המטרה הגיעה, וזה אומר שהגיע הזמן לפעול. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עיכובים או טעויות. כל שנייה קריטית."

הגבר הצעיר, בעל פנים חלקות ועיניים קרות וחדות, הנהן באישור. "אני מבין," אמר בקול שקט, "אני כבר הכנתי את כל מה שצריך. הכל מוכן לפעולה. הציוד, התוכניות, הנתיבים – הכל מוכן."

האיש המבוגר הסיט את מבטו מהמפה אל הצעיר, עיניו החדות בוחנות את פניו. "טוב מאוד," אמר, אבל קולו שידר חוסר שקט. "אני עדיין מודאג. יש יותר מדי דברים שיכולים להשתבש. אמנם זו עיירה קטנה ושקטה, אבל יש בה עיניים בכל מקום. אנחנו צריכים להיות זהירים, מאוד זהירים."

הצעיר חייך חיוך קל, חיוך שלא הגיע לעיניים. "אל תדאג," אמר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אני דאגתי לכל פרט. אף אחד לא יפריע לנו. יש לי אנשים במקומות הנכונים, ואני יודע איך להעלים עקבות."

המבוגר הניח את ידיו על השולחן, אצבעותיו מתופפות בעצבנות. "אני מקווה שאתה צודק," אמר, עיניו בוחנות את פניו של הצעיר, כאילו מנסות לקרוא את מחשבותיו. "הדבר הזה חייב להתבצע בצורה חלקה, בלי שום בעיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו תקלות. אם נטעה, זה לא יהיה טוב."

"אני מבטיח לך," אמר הצעיר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אתה יכול לסמוך עליי. אני יודע מה אני עושה. הכל יהיה בסדר."

המבוגר הנהן באישור, אבל עיניו נשארו חשדניות. הוא ידע שהצעיר הוא אדם מוכשר, קר רוח, אך הוא גם ידע שהוא שאפתן וחסר מעצורים. הוא קיווה שהוא לא יתחרט על הבחירה שלו, על האמון שנתן בו.

"טוב," אמר המבוגר, קם מכיסאו, תנועותיו איטיות ומדודות. "בוא נלך. יש לנו הרבה עבודה לעשות."

הם יצאו מהמרתף, דלת ברזל כבדה נסגרה מאחוריהם בטריקה חזקה, האור העמום של הנר נשאר דולק, מטיל צללים על הקירות, שומר על סודותיו האפלים של המרתף.​
החלטתי לקפוץ למים 🐋 ולרענן תקציר ופרקים ראשונים למשהו אפשרי לקריאה.
אשמח שתכתבו ביקורת מכל סוג שהוא (למעט קיצוץ כנפיים "אתה כותב נורא והסיפור שלך גרם לי לצמרמורות שיעמום" ;) ), כל הערות והארות על בוסריות הכתיבה ופיסוק לקוי תתקבלנה בברכה. (אם כי את השינויים אערוך בעיקר אצלי).
ו....כמובן! קצת עידוד ותמיכה לכותב, לליוויתן הכחול ולגיבורי הסיפור לא תזיק.
(אם אין ביקוש לסיפור אשמח גם שתכתבו לי, הוא בסך הכל נכתב בהשראת כל הספרים בסגנון הזה עד שלא נותרה לי 'ברירה' וכתבתי גם).
תדירות הפרקים לא תהיה צפופה, אבל נקווה לשמור על התמדה (לפחות בהתחלה!).
אז, חלא'ס בירבורים, פמפמפם! חצוצרות! שטיח אדום! קבלו את.... הפרק הראשון!

מאזן כוחות

פרק 1

עבר. תשע שנים אחורה. אחת מערי המרכז :




הוא הלך ברחוב. לא מבין למה בכלל הסכים לעצמו לצאת החוצה. הוא משוגע. בכל רגע עלול מישהו לגשת אליו. מי יודע אם זה לא הבחור לבוש השחורים שצועד במדרכה ממול.

הוא הגיע לסוף הרחוב במהירות, פונה בכיכר ימינה לכיוון רחוב פני יהושוע.

רגליו נעות בקצב מוגבר, כמעט רצות. הוא לא מצליח ולא רוצה לעצור אותן. משהו נשבר בתוכו. הוא לא יכול יותר עם המתח הזה. אולי צוות שלם הוקפץ בניסיון ללכוד אותו, ואולי הוא סתם מדומיין ואיש לא יודע שהוא קיים.

טכנית, הוא הכליל יותר מדי. ההורים והאחים שלו בטוח מודעים לקיומו והוא יכול לספור עוד כמה אנשים שמכירים אותו במידה כזו הוא אחרת.

הוא הניע את ראשו בחדות, מסיט את המחשבה הלא חשובה הצידה. הוא צריך להתרכז. לבדוק שלא עוקבים אחריו או לחילופין, לבדוק שלא הפך לפרנואיד.

יכול להיות שהוא יכול להירגע.

הרי המחשב הושמד, והוא רכש אותו דרך הספק שמוכר בשחור לאיתן, הוא שילם במזומן בלי לראות קבלה. מן הסתם הוא לא היחיד שקונה בשחור מהאיש והדגם של המחשב היה די נפוץ. לא אמורים לעלות עליו. הוא בעצמו כל כך נבהל כשהבין מה עשה, פעל במהירות מבלי לחשוב על ההמשך בכלל. העיקר לא להתגלות. יהיה כל כך טיפשי להרוס את חייו עכשיו, ובצורה כזאת.

הוא הגיע כבר לקצה השכונה נוחת מתנשם ומתנשף על ספסל עץ מקולף, מוחה את זיעתו. מבטו שוטט כה וכה, אין איש באזור. מעולה. זה באמת אזור מבודד יחסית. בבין הזמנים הוא שוקק חיים, עמוס במשפחות מרובות ילדים המשכנעות את עצמן כי החורשה הקטנה והמוזנחת, שעדיין לא ברור איך לא פינתה את מקומה לגורדי שחקים, היא אטרקציה של ממש.

הזיכרונות בהקשר הזה מעלים לו חיוך מריר. הוא לא סובל את המקום הזה.

קודם כל להירגע. הוא באמת אימפולסיבי מדי. גם בהסתתרות, וגם ביציאה החפוזה הזו החוצה.

ממה בעצם הוא חושש?

הוא נאנח. כל מה שהוא יודע על מי שאולי רודף אחריו מגיע מספרי המתח שאושי אחיו צובר לעצמו בהנאה.

לא בטוח בכלל שזה אמין. זאת אומרת, ממש בטוח שלא.

הוא נשך את שפתיו.

כן יש לו ממה לחשוש. הסופרים תמיד מודים בסוף הספר לאנשי הצללים שהם לא יכולים להזכיר את שמם, על המידע האמין והמועט שחלקו איתם. לא רק הספרות החרדית מוצפת בספרי מוסד ושב"כ כל יכולים, גם בספרות החילונית קיימים ספרים רבים כאלה. עוד לפני שעף בפעם הראשונה הוא הספיק לקרוא כמה מהם.

משהו מכל זה חייב להיות נכון.



###



הווה. אי שם במעמקי הים התיכון. הסוכנות. בסיס 301 :




"אני לא מבין"

"מה יש לא להבין?" קווין התעצבן.

"לא הסברת לי למה זה קשור אלינו, למה זה לא בטיפול של המוסד? אנחנו בכלל לא אמורים להיחשף לזה!" אריאל חש חוסר אונים. מבקשים ממנו בקשה הזויה לחלוטין. מילא הזויה, המטרה של המשימה מעורפלת, משהו שמריח כמו משחק מסוכן נודף פוליטיקה מצחינה.

"זה מאוד. מאוד. קשור אלינו" קווין בולע אוויר. יש לו דם חם "ואם תתבונן קצת במקום לקפוץ למסקנות, תוכל לראות שאתה מצוות עם עוד חייל משלנו לכמה חברה מהמוסד. מדובר במבצע חשוב עם מטרות משותפות, הרבה גורמים ביטחוניים מעורבים פה"

"מ''ם! אתה עדיין לא נותן לי סיבה הגיונית אחת! הכל פה מאוד מעורפל ולא ברור, גם המידע שהבאת לי," הוא מטיח את הטאבלט הקטן על השולחן "זה רק סיבובי מילים! בפועל אין פה כלום. לא מה אנחנו עושים, לא למה אנחנו עושים, לא שום דבר! רק קשקוש אחד שלם. אני לא מוכן לזה"

קווין נאנח. לבן אדם הזה יש חיישנים. זו הסיבה שהם רוצים אותו למבצע הזה, אבל זו גם הסיבה שהוא לא מוכן לצאת אליו. בעיה.

אריאל נעץ מבט חודר במ''ם שלו, נותן לו להתבשל בתוך עצמו. הוא מכיר אותו. תיכף יגיע שלב ההסברים לו הוא מחכה.

כמו בתחזית מדויקת מראש, קווין פולט עוד אנחה. אין לו ברירה. הוא צריך לספר לו.

"תראה, אריאל. המידע שאנחנו צריכים להשיג, לפי הערכות המודיעין, קשור בעיקר אלינו. אבל כמו שאתה יכול להבין לבד, בגלל שהפעולה הנוכחית היא באחת ממדינות כדור הארץ, המוסד עשה שרירים כדי לנכס אותה לעצמו. בסופו של דבר הצלחנו להגיע לסיכום של שיתוף פעולה, וציוות של שני חברה משלנו. לוחם, ואיש סייבר ומודיעין"

"בסדר הבנתי איך זה קשור אלינו. לא הבנתי, איך זה קשור אלי. למה דווקא אני? לפעולה כזו אתה יכול לקחת את אחד החדשים, אלו שסיימו את הטירונות לאחרונה. אני יכול להביא לך כמה שמות שיצלחו את הדבר הזה בלי למצמץ"

"אריאל, אנחנו לא יודעים מה רמת הטכנולוגיה שמשתמש בו האויב. חוץ מזה, לך יש הרבה מאוד ניסיון. יכול להיות שזה פיצוחים בשבילך, אבל היו''רים החליטו שאתה זה שיוצא למשימה הזו. יש לנו מעט מאוד ידע מקדים, ועדיף לנו להוציא את ההכי טובים, מאשר לגלות פתאום באמצע משימה שהטירונים שלנו לא יכולים להתמודד אתה. אתה מבין?"

"אם אני מבין? מה שהבנתי בסך הכללי זה, שאני יוצא לשמור שהצוות של המוסד לא יעשו שטויות. וגם בגלל, שאנחנו יודעים שהצוות שהם חיברו לנו יתוחקר על כל צורת החשיבה וההתנהלות שלנו. הם הרי רוצים ללמוד כמה שיותר על הסוכנות שאין להם יד ורגל בה. לכם אין דרך למנוע את זה, אז אתם רוצים לכל הפחות להרשים אותם. אני צודק?"

"בכל מילה" קווין תלה מבט מיואש בסוכן שלו. לפעמים הוא ממש לא יודע מה לעשות עם הבן אדם הזה.

"יפה. ואני לא מוכן לצאת למבצע הזה. אני מספיק שנים בסוכנות בשביל שלא אני אצא לשם"

"אין לך ברירה, אריאל. היו''רים כבר חתמו. אתה נפגש מחר בארץ עם צוות המשימה. את האימונים למבצע הזה אתם תעשו ביחד איתם בניהול המוסד. תתארגן. בלילה יבואו לאסוף אתכם"

"מה? אתה לא רציני" הבעתו של אריאל נדהמת ומלאת חוסר אמון. אין מצב שעושים לו את זה. אבל הם עושים את זה טוב. בטוח שדובר על המבצע הזה כבר חודשים, אבל הם מודיעים לו שניה לפני שהוא יוצא כדי למנוע התנגדות.



###



הווה. מטה המוסד. 4 קילומטר מנקודה אלמונית בכביש 6 לכיוון דרום :

"אני לא מבין"

"מה יש לא להבין?" אוהד התעצבן.

"לא הסברת לי מי זה בכלל החבר'ה האלה ולמה אנחנו מצוותים אתם? מה הסיפור? ובכלל, כל המידע על המשימה הזו מאוד מעורפל, מה קורה כאן?" ניתאי חש גרד קל בקצות האצבעות. זו משימה מוזרה, עם מטרה מוזרה ואנשים מוזרים. לא מתכון בדוק להצלחה.

"אוקי, עזוב את הקשקשת שאמרו לי להעביר לך. אמנם כרגע זה מוקדם מדי, אבל בכל מקרה מחר או מחרתיים אתה כבר תדע. אתה הולך להיות המפקד של צוות המשימה, השניים שבאים יהיו תחת פיקדוך והאימונים למשימה יהיו פה, תחת אחריותנו, כדי למנוע תקלים בשעת המבצע. לך כמפקד יש עוד מטרה, לגלות כל מידע שתוכל להוציא מהם כולל דרכי הפעולה שלהם בזמן אמת והארגון אליו הם משתייכים, ברור עד כאן?"

ניתאי מצמץ "הם לא ישראלים?"

"הם ישראלים. וזה מביא אותי לחלק הבא, המשימה שלכם. שני חברי הצוות שבאים מגיעים מה'סוכנות'. הם שלחו אלינו איש סייבר וביון ואיש שטח. עכשיו, מדובר בחבר'ה מוכשרים מאוד שלא עשו צבא או כל מסגרת מהסוג הזה ולרוב מגויסים מגיל צעיר, כך שהם כמעט ולא מכירים את העגה המבצעית המדוברת פה, תצטרכו לגשר על זה באימונים, ברור?"

כל שרירי פניו של ניתאי רטטו מחוסר נוחות, מה זה הדבר המשונה הזה שהנחיתו עליו? "מהסוכנות היהודית? מה הקשר?"

"מה?! מי אמר הסוכנות היהודית? אני מדבר על ה'סוכנות'!, לא שמעת עליהם אני מבין, מסתובבות עליהם עשרות קונספירציות במסדרונות המודיעין. הם סוג של אגדה שלא מאמינים שהיא קיימת, אבל הם אמיתיים. הם כמעט ולא קשורים לשום מוסד ממשלתי, בקושי ראש הממשלה מעודכן. וזה רק מה שאני יודע, בעיקר משמועות. בימים הראשונים אתם תתרגלו בכלל לעבוד בצוות, ואחרי זה תועבר אליך מטרת המשימה. ישירות מיאיר אגב, אני ממודר" סיים בחיוך מאולץ.

ניתאי הופתע ממשמעות המידע שנחת עליו והפיקוד על המשימה הזו הלך ודמה בעיניו למפלצת אימתנית. אין לו כוח לזה. "למה אתה ממודר? מה עד כדי כך רגיש?"

"אני לא חושב שהמשימה רגישה כל כך, ה'סוכנות' היא זו שרגישה. וזה כל מה שאני יכול לומר בנושא. החבר'ה משלנו שמצטרפים אליך: לביא, אדם, ינון ובן. מהסוכנות: אריאל הוא איש הסייבר והביון ונתי איש השטח. ברור?"

"כן המפקד. ברור."

"יופי" אוהד חייך, מכיר את הסוכן שלו "זה לא אמור להיות מסובך מדי ובערב ישלח אליך תדריך מלא יותר. בהצלחה" אוהד כבר הפנה את מבטו וידיו למחשב מסלק בכך את ניתאי שיצא מחדרו במילת פרידה כלשהי.

העסק הזה לא נראה לו בכלל. ושני סוכנים סנובים בצוות שלו גם לא.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה